לכל רוכב יש הר

יוני 2004. מדוושים במעלה ערוצו של נחל כיסלון, עד עין לימון. חלקנו כבר עשה את המסלול הזה, אבל ל-ע' זו הפעם הראשונה. ליד "המדרגות" (תחנת הורדת דופק אחת מני כמה באותה תקופה) ע' חושב על גלישה חזרה לרכבים. בהמשך הוא חושב על האמבולנס שיצטרך בוודאי לפנותו. אח"כ הוא כבר לא חושב. אין לו את מעט החמצן הדרוש לכך. רק עושה דרכו באיטיות, חלקה ברכיבה, חלקה בהליכה. הטיפוס האחרון אל המעין עצמו, מטרים אחרונים של דרדרת תלולה נראים לו כמתוך חלום הזוי. גם לטפס רגלית זו משימה שלעולם לא יעמוד בה. כך ביוני 2004
דצמבר 2006. חזרנו לאחר תקופה ארוכה לכיסלון. ע' כבר אחרי המהפך. עשינו כבר מסלולים קשים פי כמה מהכיסלון, וע' היה כמעט תמיד בראש הקבוצה. אבל לע' זו חזרה ראשונה לכיסלון אחרי למעלה משנתיים. חזרה להר שהביס אותו. בתחילה הוא רכב בניחותא, כמו חש כבוד להר וכאילו מבקש שלא להרגיז אותו, אולם עד מהרה פרץ ע' לראש הטור ושעט קדימה. את תחנת הורדת הדופק המסורתית ב"מדרגות" הוא כלל לא ספר. במפגש השבילים אחרי 10 ק"מ של טיפוס הוא עצר רק כדי להמתין לכל השאר ולוודא לאיזה שביל להמשיך. וכך הוא הגיע, ראשון כמובן, למרגלות המעין, 15 מטרים אחרונים עד למעיין, תלולים במיוחד, אדמה דרדרתית ללא אחיזה טובה עם 2-3 בולדרים שמצריכים מידה של תרגול טכני. עצירה קלה, מבט חודר לכוון המעין, רגע של היסוס. כמו מטאדור הנועץ מבט אחרון בשור לפני ההסתערות האחרונה, הקטלנית, כאילו על מנת לגלות ברגע האחרון פרט שנעלם מעיניו עד כה, כדי למנוע כל אפשרות של טעות. ואז, סיבוב על השביל, הורדת הילוך, הטיית הגוף לפנים, וע' מסתער על השביל התלול. דיווש עצבני, קצת התחפרות בדרדרת, עוד מטר ועוד מטר וע' עומד לו בראש הגבעה, נועץ סכינו במפרקת השור במכת חסד אחרונה. חולפות עוד מספר שניות, כאילו מתקשה לעכל, כאילו מבקש לוודא שאכן השור הוכרע, שאכן ההר נכבש. ואז חיוך אדיר נשפך על פניו. חיוך של ניצחון, של "עשיתי זאת"י

זה הכל בראש" אומר ק'. 
"לא נכון, זה הכל בשפיץ שבתחת (השפיץ של הכסא)" עונה ע', ומסתכל בחיוך של ניצחון, בנו, העושים את המטרים האחרונים למעיין בטיפוס רגלי. ואני חושב, האם ה"שפיץ שבתחת" הוא השפיץ של הכיסא, כמו שאומר ע', או שאלו הן סיכות שנעוצות לנו בתחת, שפילקעס אין תוחס כמו שהיתה אומרת סבתא שלי, סיכות שאף אחד לא יוכל להוציא.

**************

לכל רוכב יש הר. הר שמטיל את צילו המאיים בכל פעם שאתה מתקרב אליו
לכל רוכב יש הר. הר מאתגר, אשר צוחק לו לרוכב בפנים, כאילו מתריס – מי אתה שתטפס עלי
לכל רוכב יש הר. הר כזה שבפעם הראשונה שאתה מנסה לכבוש אותו, אתה משקשק רק מהסיפורים ששמעת מגדולים ומנוסים ממך. בפעם השניה אתה מנסה, אבל תמיד יש מישהו בדרך שעצר לפניך ואילץ אותך להמשיך ברגל. ובפעם הבאה, דווקא בנקודה הקשה ביותר, יש איזה חריץ באדמה או אבן גדולה על השביל, או שההילוכים לא יורדים, או סתם לא היספקת להוריד הילוך. אלף ואחד סיבות ותרוצים שרק בגללם, עלאק, נאלצת לרדת מהאופניים, ומי יכול להתחיל מ-0 בקטע תלול שכזה? הר כזה שמעלה לך את הדופק עד למספרים שלא היכרת. שאתה מרגיש את כל שרידי האנרגיה שלך נמסים ונוזלים, את כוחותיך האחרונים אוזלים עד שכאילו איזו נורית אדומה מהבהבת במוחך וצועקת "עצור!!" ושוב ההר הכניע אותך. ושוב הנחמה היחידה היא שהתקדמת יחסית לפעם הקודמת. ושוב ההר צוחק אחרון. ושוב אתה מחכה לפעם הבאה

לכל רוכב יש הר. כזה שיושב לך על הנשמה, מציק, אשר צלליתו לנגד עיניך כל הזמן. כזה שבכל סופ"ש, כשמתכננים את רכיבת השבת אתה חושב אולי הפעם... כזה שאתה יודע שיום אחד תוכל לו, יום יבוא ותכבוש אותו, יום יבוא ואתה תצחק אחרון
ואז מגיע אותו יום מיוחל. אתה קם בבוקר ומרגיש שהפעם אתה תנצח. אתה זורם עם השביל, מתמזג עם הרוח המכה בפניך. הדופק עולה, הנשימה קשה, אבל אתה מתעלם, אתה מתגבר, אתה מדווש כמו שלא דיוושת זמן רב. אתה מתקתק את ההילוכים, והצליל החלק של הורדת ההילוכים נשמע כמו סימפוניה לכלי הקשה, כמו הלמות התופים במארש הניצחון, כמו צליל מנדולינה בסרנדה הכי מתוקה. ואף אחד לא מפריע לך בדרך, והמבטים של אלה שכבר מדשדשים רגלית דוחפים אותך ומזרימים את האדרנלין בעורקיך כמו זריקת רופא בהחייאה. והחריץ ההוא בשביל בשיא התלילות, זה שבפעם הקודמת עצר אותך? הבולם החדש שהתקנת מגהץ אותו כאילו לא היה קיים. ואולי זה לא הבולם? וההילוכים שפתאום עוברים בצורה חלקה ושוטפת. אולי זה לא הטיפול האחרון אצל המכנופן? אולי זה הכל הראש שלך שהחליט כי היום אתה עושה זאת? אולי זו הנחישות שמפעמת בך מהרגע שהתעוררת הבוקר? ונותרת רק אתה לבדך עם מחשבותיך הכמוסות, רק אתה וההר, ההר ואתה. רק הוא יודע את העובר לך בראש, רק הוא מכיר את מחשבותיך ברגעי המאמץ כשאתה לבד עם עצמך. רק ההר יודע שנשבעת שאם אתה מנצח אותו היום.... מין ערוב של בן ברית ויריב. והלב הולם בחזה כאילו מבקש לפרוץ החוצה מבעד לחולצה המיוזעת, ואתה מתנשף כמו רכבת העמק בימיה הטובים, והעיניים נקרעות ובוהות למרומי ההר כאילו מבקשות לקרב את הפסגה הרחוקה
ואז כשאתה כבר חושב ששוב נצחה המפלצת, ושוב תחזור הביתה מובס עם זנב (קשיח או לא) בין הרגליים, פתאום היא מופיעה בשיא יופיה. מעבר לעיקול הדרך אתה רואה אותה נוצצת וקרובה מתמיד, מאפילה על בוהק השמש, זוהרת ככלה ביום חופתה. פיסגת ההר. ופתאום ההר מתרכך, כאילו מבקש את סליחתך על שהציק לך בכל הפעמים ההן. כמו השלים עם זה שהפעם אתה תנצח, וכדרכם של מפסידים חנפנים, הוא מנסה לרצות אותך ולהתחבב עליך. ואתה דורס את המטרים האחרונים בכוחות שלא ברור לך מהיכן הגיעו, ובחיוך מאוזן לאוזן, בצעקת ניצחון, אתה יורד מאופניך על הפיסגה ועומד משעין רגל על סלע כמו צייד על החיה שצד זה עתה. אתה נותן לדופק להרגע, לנשימה לחזור לסדרה, ועם ספל קפה ביד אתה מביט סביב סביב אל הנוף המופלא הנשקף מלמעלה, שרק מי שניצח את ההר זכאי להנות ממנו. ואתה יודע – הפעם זה מגיע לך, היום אתה מלך ההר
לכל רוכב יש הר. הר שכבש אותו. הר שיודע את כל סודותיו הכמוסים. הר שהפך בן בריתו