מי שלא קופץ אדום

כלניות, כלניות

כלניות אדמדמות אדמוניות

כלניות, כלניות

כלניות מטוללות חינניות

שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה

אבל תמיד כלניות תפרחנה

סופות לרוב תהומנה ותסערנה

אך מחדש כלניות תבערנה

כלניות,כלניות

כלניות אדמדמות אדמוניות

נתן אלתרמן

הצבע האדום השתלט על השטח! למרות שפה ושם נראים עדיין כתמים צהובים, אין ספק שהאדום הוא הצבע השולט על כר הדשא. תם העידן הצהוב, והתחיל העידן האדום!!!יזה נשמע כמו מאיר איינשטיין, אבל לא! זה לא תאור של הקהל בדרבי התל אביבי בבלומפילד. בימי חורף אלה, התאור הוא של מרחבי הפריחה בצפון הנגב. ולנו, רוכבי האופניים, מרחבי הפריחה של צפון הנגב מסתכמים במילה אחת – בארי. רוצים שתי מילים? סינגל-בארי. לונה פארק לרוכבי האופניים ושוב חוזר לבלומפילד. לונה- פארק = בלומפילד. מי זוכר את הלונה פארק ביפו? לונה-פארק הטובל במרבדי כלניות. וכמו הכותרת (שוב אני חוזר לעולם הכדורגל) – מי שלא קופץ (במהמורות הסינגל הזה) - אדום, כי רק הכלניות אדומות הכותרת השתולות באדמה אינן קופצות שם בבארי (מבלי לפגוע בפרחים האחרים שאינם אדומים, ומבלי לפגוע ברוכבים הלבושים אדום. פשוט עניין של סטטיסטיקה)י

היכרנו את המסלול לפני שנה. ל' רוכבת אופנים וקולגה, סיפרה עליו. מ', בעלה, הוביל במסלול. בשלב מסוים של הרכיבה טלפנה ל' (שנשארה בבית מפאת החודש השביעי להריונה) למ' ושאלה: "נו? הם (ז"א אנחנו) נהנים?" ומ' בחיוך עונה לה: "את צריכה לראות את החיוך המרוח להם על הפנים..." חלפה שנה, וכמאמר שירה של שושנה דמארי (אלתרמן ליתר דיוק) –"מחדש כלניות תבערנה", ושוב אנו שמים פעמינו דרומה
זה התחיל קצת בבאסה. ראשית – חלק מהחברים היה בנבצרות זמנית ולא כולם יכלו להתייצב. שנית - היציאה מרחובות לוותה בגשם שוטף, והמחשבות על הגשם הצפוי והבוץ שימלא את ערוצי ארץ הביתרונות קצת מטרידות. אבל ראיתם פעם ילד המצפה שנה תמימה לביקור בלונה-פארק, וגשם מנע ממנו ללכת? כך גם אנחנו, מוטרדים או לא, שמנו פעמינו לדרום האדום

בארי. לה-מדווש. כאן מתחיל הדבר האמיתי. קשה להעביר בכתב למי שלא רכב מעולם במסלול שכזה, את התחושה המופלאה הזו של עליות, של ירידות, של דופק המטפס מעלה בשל המאמץ הרב המושקע לאורך כמה מטרים של טיפוס תלול או של החסרת פעימת לב בגלל הצניחות החפשיות לערוצי הנחלים. כמו תנסו להמחיש למי שלא ביקר שם מעודו, את התחושה בלונה פארק במשפט סתמי כגון "היינו על הקרוסלה" או "הייתי על הגלגל ענק". מילים יבשות שלא יכולות לבטא את עצמת התחושה המפעמת, את תחושת הלב היורד לשיפולי הבטן, את תחושת האופוריה. מי שכבר רכב בסינגל הזה, יבין זאת אבל מי שלא עשה זאת מעולם – לעולם לא תוכלו להמחיש לו. כמו לנסות להמחיש לעוור מלידה את משמעות האדום האדום של פריחת הכלניות

סינגל קצר בחורשה הנושקת למגרש החניה, ואתה מגיע ל"ירידעליה" הראשונה. שפריץ ראשון של אדרנלין במינון נמוך. אבל לא לדאוג, המינון הגבוה עוד יגיע. ואתה ממשיך ומגיע לכיכר הניסיונות. כמו בקרקס, רוכב האופנוע המזנק אל "קיר המוות", כך כאן, אתה נכנס לכיכר-מכתש, ובוחר את העלייה הרצויה, שועט לעברה ומנסה בכל כוחך (או בכל הטכניקה שלך, והכי טוב בשילוב של השניים) לנצח את קיר המוות הפרטי שלך ולצאת מהמכתש

יצאת? רק בשביל לזרוק את התחת לאחור, אל מאחורי האוכף, ולדהור במורד בחזרה פנימה, ולנסות שוב. כמו באנג'י שאתה עולה מעלה מעלה רק כדי לצנוח שוב למעמקים. ואתה יוצא מהככר הזו, לתוך ערוצו של נחל, דוהר לארכו, מתפתל בפיתוליו, מתמזג עם השביל המתעקל בינות לסבך השיחים, לוקח את הסיבובים תוך טיפוס על קירות הערוץ, עד שאתה מגיע ליציאה הבלתי אפשרית מהערוץ על גבי סכין תלולה ובוצית

או אז אתה מעמיס את האופניים על כתפיך ומטפס אל מחוץ לערוץ. ושוב אתה דוהר, צולל לתוך חריצי קרקע בזווית תלולה, כמעט בלתי אפשרית המעלה את ארוחת הבוקר שאכלת במעלה הוושט, רק כדי לקבל מספיק תנופה שתוציא אותך ממול בעליה תלולה לא פחות, לקראת ה"ירידעליה" הבאה המחכה לך מעבר לסיבוב. ארץ ביתרונות היא ארץ בארי, ואתה עולה ויורד, יורד ועולה, כמו ילד הרוכב על סוס עץ בסחרחורת בלונה פארק

ואתה ממשיך וחוצה מרחבים ירוקים המשתרעים עד קו האופק, צבועים בכתמים ענקיים של אודם הכלניות. והשמיים כחולים כחולים, והכלניות אדומות לוהטות, ואתה מביט סביב סביב עד האופק, ומבטך נעצר אל האופק הנשקף ממערב, והוא קרוב עד כדי הושט היד וגע בו, והוא מוחשי עד כדי צריבה, והוא בנוי מקו רקיע של בתים צפופים צפופים. משכנות עוני עטופי יאוש ושטופי שנאה

ואני לא יכול שלא להיזכר בימים אחרים, בשירות מילואים בעזה בתקופת האינטיפאדה הראשונה. מחנות פליטים צפופי אוכלוסין, שאטי, סאג'עייה, אל בורייג'… סגורים ודחוסים עד להתפוצץ, ואנחנו הסוגרים עליהם, סגורים בעצמנו בבסיס, נוסעים ברכבים ממוגנים ומסורגי חלונות. פעם אנחנו סוגרים אותם ופעם הם סוגרים עלינו, אנחנו מטילים עוצר והם ספונים בבתיהם, והם משליכים אבנים ואנחנו מגיפים את חלונות הרכבים. וכמו ברכיבה בבארי - פעם אתה למעלה פעם למטה, רוכב על סוס עץ בסחרחורת של החיים. בית כלא אחד גדול היא עזה, ולא משנה אם אתה אסיר-תושב או אסיר-חייל. קשה שלא להיזכר בימים ההם ולחשוב עד כמה צורם עד היום הניגוד בין הדוחק והמחנק בצד ההוא של האופק, לבין הפסטורליה של המרחבים הפתוחים, האוויר הבהיר, הפרחים הפורחים, בצד הזה של האופק. פסטורליה העלולה להיקטע באחת עם מטח קסאמים. נד-נד, נד-נד, רד עלה, עלה ורד
והכלניות – הן תמיד כאן כמאמר שירו של אלתרמן, חוזרות ומשתלבות כחוט השני במהלך ההיסטוריה של המקום. ה"כלניות" הלא הם חיילי הדוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי בימי המנדט שהחלו את פעילותם בא"י בדיוק כאן, באזור עזה, ועל פני שרידי שדה התעופה שלהם רכבנו לפני רגע. הצנחנים, ה"כלניות" של אריק שרון, אלה ש"ניקו" את עזה בזמנו. וכיום, מרבדי הכלניות המשתרעים ככל שמגעת העין, מכאן ועד קצה האופק, מפאתי עזה ועד חוות השקמים של שרון הנמצאת לא הרחק. איך שגלגל מסתובב, איך מעגלים נסגרים... יחוזרים למגרש החניה. 24 ק"מ של סינגל מדהים. והחיוך ההוא שראה מ' על פנינו לפני שנה, שוב נמתח מאוזן לאוזן, כמו ילדים שסיימו יום כיף בלונה פארק, ויודעים ש"שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה, אבל תמיד כלניות תפרחנה. סופות לרוב תהומנה ותסערנה, אך מחדש כלניות תבערנה" יודעים שתחלוף עוד שנה, השדות יבערו באודם הכלניות, ושוב נצא דרומה, שוב נחזור ללונה פארק, שוב נחזור לכלניות. והלוואי רק שלא נחזור שוב לעזה
קישורים

לכתבה ולסרטון על המסלול
לתוואי המסלול