בכל ביקור בפריז אני חולף על פני קתדראלת הנוטרה-דאם המפורסמת. אני עוצר ברחבה שבחזיתה, מעיף מבט בוחן על גגות הכנסיה, סוקר את הצללים שבין הצריחים, חודר במבטי דרך חלונות הויטראז', בודק בתאי הווידוי, בוחן אחד לאחד את פרחי הכמורה המפזרים את עשן הקטורת באולם הגדול של הקתדראלה, וחושב לעצמי, איפה אתה מסתתר? איפה אתה קוואזימודו? בוא נראה אותך גבר...! פעם, באחד הביקורים בפריז, גרנו במלון על גדת הסיין, צופה על הנוטרה-דאם, וחלון החדר השקיף על הקתדראלה, רק להושיט היד ולגעת. כל הלילה ישבתי בתצפית, מחכה שפעמוני הכנסייה יצלצלו חצות, רק כדי לראות אותו, את קוואזימודו, כשהוא מגיח מבין הצללים, ואז לתפוס איתו שיחה נוקבת בארבע עיניים, גבר לגבר. הכל בגללו, הייתי אומר לו.
לפני שנים רבות, כשהייתי סטז'ר צעיר וגרתי בתל אביב, הקרינו ערב אחד בטלוויזיה את הסרט "הגיבן מנוטרה-דאם". חבר מימי האוניברסיטה הזמין אותי להצטרף אליו ולראות את הסרט בדירה של חברתו. "יהיו שם עוד בנות", אמר. הלכתי, והכרתי אותה, את זו שלימים זכתה בכינוי she who must be obeyed (מאומץ מסדרת הטלוויזיה "ראמפול"). מאז, בכל פעם שאנחנו בפריז, ואנחנו עומדים ברחבה שלפני הנוטרה-דאם, מתחילות הבדיחות וההערות על כך שכאן בעצם החל הרומן, כאן הונחו היסודות לכל, כאן שורש הבעיה. כי לולא היתה הכנסיה... ואם ויקטור הוגו לא היה כותב... ואם לא היה הסרט... וכו' וכו' ואולי היא היתה בכלל מתחתנת עם מישהו אחר? גם לילדינו, כשהיינו אתם בפריז, הבהרנו כי שם בעצם היתה תחילת דרכם (כי תודו שהנוטרה-דאם הרבה יותר רומנטית ומעניינת מאשר דירת סטודנטים בקומה העליונה – בלי מעלית – ברחוב ישעיהו בת"א, שם נפגשנו על אמת). בכל פעם שמוזכרת הכנסיה או בכל פעם שעמדנו למרגלותיה, מתחילות העקיצות ויש את התחושה שמכאן החל הגלגל להסתובב, כאן נעשה הצעד הראשון במסע הארוך, כל מה שיש לנו היום זה בזכות הכנסיה הזו. יש לה לקתדראלה חלק חשוב בחיינו, וכאילו רוצים להתריס בפני כל ההמונים המתעלמים מאתנו – הי, אילולא הכנסיה הזו, לא הייתם זוכים לראות אותנו כאן היום (ביחד). לא חושב שזה הזיז להם, אבל אני, מה איכפת לי?
השבוע, כשרכבנו בשמורת פורה, בואכה ביתרונות רוחמה, נזכרתי בגיבן מנוטרה-דאם. שוב היתה לי תחושה דומה, תחושה של "כאן זה התחיל".
השבוע, כשרכבנו בשמורת פורה, בואכה ביתרונות רוחמה, נזכרתי בגיבן מנוטרה-דאם. שוב היתה לי תחושה דומה, תחושה של "כאן זה התחיל".
??????????????????????????
בחורף לפני שנה רכבנו לראשונה באזור השמורה. אז היו לי עוד האופנים הקודמים. בשלב מסוים הבחנתי שנשבר אחד החישורים בגלגל האחורי. ניתקתי אותו והמשכתי ברכיבה. לאחר מספר ימים הלכתי למצמן לתקן את החישור השבור, ושם ראיתי את אסף עובד על אופני ספשלייזד s-works שחורים, החלפתי כמה מילים צפופות עם אסף והוא הפנה אותי לבעלים, השאר כמו שאומרים – כבר היסטוריה.
השבוע, כשרכבנו בשמורת פורה, בואכה ביתרונות רוחמה, נזכרתי בגיבן מנוטרה-דאם. שוב היתה לי תחושה דומה, תחושה של "כאן זה התחיל".
כשעמדנו למרגלות תל נג'ילה, לפני הטיפוס על התל, נזכרתי בתמונה שצילמתי לפני שנה את האופניים הקודמים למרגלות התל (חדי העין יוכלו לראות את חסרונו של חישור המזל בשעה 11)
השבוע, כשרכבנו בשמורת פורה, בואכה ביתרונות רוחמה, נזכרתי בגיבן מנוטרה-דאם. שוב היתה לי תחושה דומה, תחושה של "כאן זה התחיל".
כשעמדנו למרגלות תל נג'ילה, לפני הטיפוס על התל, נזכרתי בתמונה שצילמתי לפני שנה את האופניים הקודמים למרגלות התל (חדי העין יוכלו לראות את חסרונו של חישור המזל בשעה 11)
כמו תמונת פרידה, כאילו היתה לי תחושה שזו הרכיבה האחרונה איתם. וכשעמדנו השבוע למרגלות התל, חשבתי לעצמי, הי, הרי כאן נשבר החישור, כאן התחיל להסתובב הגלגל שלבסוף הביא אותי אל ה-s-works הנוכחיים. "כאן היתה תחילת דרככם" חשבתי חצי לעצמי חצי לאופניים. כאן התחיל הרומן, ואילולא הייתי בא לכאן לפני שנה, לא היה נשבר החישור, ולא הייתי הולך (באותו שבוע) למצמן, ומישהו היה לוקח את אופניו מהתיקון, ולא הייתי שואל את אסף, ואולי היו האופניים נמכרים למישהו אחר? ולא הייתם זוכים לראות אותנו כאן היום (ביחד). לא חושב שזה הזיז למישהו במרומי תל נג'ילה, אבל אני, מה איכפת לי? אותה תחושה של "כאן התחיל העסק" כמו למרגלות הנוטרה-דאם.
כשעמדנו למרגלות התל, אמרתי לעצמי, הנה רגע האמת, בוא נראה אם השידרוג הצדיק עצמו. לפני שנה התחלנו לעלות בשביל המוביל לפסגה (שהיה גם מלא בוץ חלקלק בנוסף לתלילותו). טיפסנו עד אמצע הדרך בערך והרמנו ידיים. אפילו קבוצת מטיילים שעמדה על הפסגה והביטה בנו – המשוגעים האלה – תוהה עד איזה גובה נגיע ברכיבה, אפילו הם לא הפיחו בנו אות אותו כח נשגב שמעלה אותך מעלה מעלה, כולנו עצרנו באמצע הדרך. והנה הפעם, אחרי שמויש ושמחה כבר עלו עד למעלה, הנה ההזדמנות לבחון את האופניים. לקחתי כמה מטרים לאחור, וכמו סילבסטר החתול בסרטי וולט דיסני, קפיצה של מטר באוויר, כמה פידולים על ריק שמשאירים ענן אבק, והתחלתי לעלות במעלה השביל. בשלב מסוים האופניים כמו חישבו להתהפך לאחור, אך כאילו הבינו שזה מבחן האמת שלהם (של האופנים, עלאק), כמו אשה צעירה שירשה את מקומה של האֶקסית ומרגישה שצריכה להוכיח עצמה במקום שההיא נכשלה, כך גם האופניים – הגלגל הקדמי נצמד לשביל מתעלם מהדרדרת, הבולם הקדמי מתכווץ ומתרחב חליפות כמו הדבר הזה שפועם בחזה, המתלה הצמיד את הגלגל האחורי והדביק אותו לחריצי הקרקע כמו שהיינו מצמידים במסיבות יום ששי את ההיא מהכיתה בסלואו של הפלייטרס, ואני ממשיך להתקדם במעלה השביל כאילו אני נלחם על חולצת הנקודות האדומות של הטור. המעביר האחורי מתקתק כמו שעון שוויצרי ומוריד ל 1-4, מצדיק את האיקס-טי-אריות שלו. בנקודה בה ראיתי את סימני ה DNA שהשאיר קיקה על השביל הורדתי ל 1-3, והאופניים מצייתים ב"קליק" משומן לכל לחיצה קלה של האצבע. עוד כמה מטרים, ומישהו מלמעלה (אוסקר?) מתחיל בקריאות עידוד קצובות, "הופ! הופ! הופ!..." האם זה רק נדמה לי (מסימני ההיפוקסיה של המוח) או שאיזה משוגע התחיל לרוץ ולקפץ לְפָנַי לבוש בתחתונים ורודים או בתחפושת של שד, חמוש בקילשון ורוד כמו בקטעי ההרים בג'ירו.
כשעמדנו למרגלות התל, אמרתי לעצמי, הנה רגע האמת, בוא נראה אם השידרוג הצדיק עצמו. לפני שנה התחלנו לעלות בשביל המוביל לפסגה (שהיה גם מלא בוץ חלקלק בנוסף לתלילותו). טיפסנו עד אמצע הדרך בערך והרמנו ידיים. אפילו קבוצת מטיילים שעמדה על הפסגה והביטה בנו – המשוגעים האלה – תוהה עד איזה גובה נגיע ברכיבה, אפילו הם לא הפיחו בנו אות אותו כח נשגב שמעלה אותך מעלה מעלה, כולנו עצרנו באמצע הדרך. והנה הפעם, אחרי שמויש ושמחה כבר עלו עד למעלה, הנה ההזדמנות לבחון את האופניים. לקחתי כמה מטרים לאחור, וכמו סילבסטר החתול בסרטי וולט דיסני, קפיצה של מטר באוויר, כמה פידולים על ריק שמשאירים ענן אבק, והתחלתי לעלות במעלה השביל. בשלב מסוים האופניים כמו חישבו להתהפך לאחור, אך כאילו הבינו שזה מבחן האמת שלהם (של האופנים, עלאק), כמו אשה צעירה שירשה את מקומה של האֶקסית ומרגישה שצריכה להוכיח עצמה במקום שההיא נכשלה, כך גם האופניים – הגלגל הקדמי נצמד לשביל מתעלם מהדרדרת, הבולם הקדמי מתכווץ ומתרחב חליפות כמו הדבר הזה שפועם בחזה, המתלה הצמיד את הגלגל האחורי והדביק אותו לחריצי הקרקע כמו שהיינו מצמידים במסיבות יום ששי את ההיא מהכיתה בסלואו של הפלייטרס, ואני ממשיך להתקדם במעלה השביל כאילו אני נלחם על חולצת הנקודות האדומות של הטור. המעביר האחורי מתקתק כמו שעון שוויצרי ומוריד ל 1-4, מצדיק את האיקס-טי-אריות שלו. בנקודה בה ראיתי את סימני ה DNA שהשאיר קיקה על השביל הורדתי ל 1-3, והאופניים מצייתים ב"קליק" משומן לכל לחיצה קלה של האצבע. עוד כמה מטרים, ומישהו מלמעלה (אוסקר?) מתחיל בקריאות עידוד קצובות, "הופ! הופ! הופ!..." האם זה רק נדמה לי (מסימני ההיפוקסיה של המוח) או שאיזה משוגע התחיל לרוץ ולקפץ לְפָנַי לבוש בתחתונים ורודים או בתחפושת של שד, חמוש בקילשון ורוד כמו בקטעי ההרים בג'ירו.
עוד קליק חלקלק ל 1-2, עוד דיווש מאומץ ואין כח בעולם שימנע ממני לעשות את המטר האחרון, ולהשעין את האופנים על גזע האשל הגדול על ראש התל. מיתוס תל נג'ילה נשבר, וה-s-works הוכיחו עצמם.
וכמו שבכל פעם ליד הנוטרה-דאם אני נזכר בפעם הראשונה ההיא, (ז"א קומה ג' בלי מעלית ברחוב ישעיהו, עם ריח הבצל המטוגן מהבלינצ'ס ההונגרי המיתולוגי ליד קולנוע פאר), כך אני נזכר כאן בפעם ההיא עם האופניים הקודמים, בבוץ שלא מאפשר סיבוב הגלגלים, ומשווה את מרחבי החורף הירוקים מנוקדי אודם הכלניות למרבדים צהובי החיטה הבשלה בטרם קיץ, תוהה אם באמת הכל השתנה.
בטיפוס אל שרידי גשר הרכבת הטורקי, הוכח שוב שאין חדש תחת השמש ודבר דבור על אופניו, ואנחנו, חורף או קיץ, בוץ או דרדרת, אנחנו דוחפים בעליה, מדשדשים בבוץ או מתחפרים בדרדרת. ורק גלגל הטבע מסתובב, והירוק הופך צהוב, והבוץ יבש ומתפורר לענן אבק, ואנחנו מטפסים כרגיל, מסתובבים סביב עצמנו תוהים להיכן נעלם השביל האדום.
ולסיום - תזכורת קיץ וחורף
