יום ראשון, 8 ביוני 2008

שירת הבירבור

לכל אחד מאיתנו, אני משוכנע, יש איזו שבת שלא כל כך בא לו לרכוב. לא חס וחלילה בגדר "די! נשבר לי, לא רוצה יותר", לא משהו תמידי שבעקבותיו לא נותר לך אלא לפרסם מודעה ב"הרים" בנוסח "למכירה זוג אופניים במצב טוב", אלא משהו חד פעמי, חולף, שאתה חושב שיחלוף כעבור 24 שעות, אבל למרבה הפלא (או אולי לא מפתיע כלל) זה חולף לאחר גג שעה. מידי פעם יש לכל אחד איזו אמתלה למה לא לרכוב. מרגיש לא כ"כ טוב, ארוחה משפחתית, אורחים שישבו אמש עד מאוחר וכד'. לא שאי אפשר להתגבר על הבעיה הקטנה, אבל המחשבה של להשכים עם הנץ החמה, לחטוף ביס של חטיף אנרגיה בעמידה תוך כדי אריזת תיק הרכיבה, ביד אחת ספלון קפה קטן - רק שלוק קצר, ובשניה לבדוק את לחץ האוויר בגלגלי האופניים, לעזוב בית אפלולי ומנמנם, ולצאת לרחוב הדומם שרק קריאת תרנגול מאי שם מפרה את דממת הבוקר, וכל זה רק כדי לרכוב שוב לסוכה בכרם ליד שעלבים... נו, באמת... (סליחה, איזי, אבל אתה יודע שאני לא מת על המסלול הזה). מותר לבן אדם גם להתפנק קצת מפעם לפעם.

באחד השבועות האחרונים הייתי קצת חולה. לא משהו רציני, סתם שעול והרגשה כללית של חלושעס. לקראת סוף השבוע כבר הייתי בסדר, אבל עדיין נותרו קצת מסימני המחלה והתלבטתי אם לצאת לרכיבה. זה לא היה בלתי אפשרי, אלא קצת מין עייפות כזו של אחרי מחלה, שמץ של צרידות, רמז לשיעול, סתם התפנקות. לבסוף אמרתי לעצמי שלא יקרה שום דבר אם אשאר שבת אחת בבית. מי אמר שצריך להיות יותר קתולים מהאפיפיור ולא לוותר על אף שבת? אפשר להשלים שעות שינה, להישאר במיטה עד מאוחר, נים לא נים, ולשמוע מבעד לחלון את השקט הרובץ על השכונה. מין דממה חגיגית שכזו באוויר המופרת רק ע"י ציוץ ציפורים וקולות צעדיהם של אלה העושים דרכם לבית הכנסת. מותר לו לבן אדם לפעמים גם ארוחת בוקר מפנקת של מיץ תפוזים שנסחט על המקום, מאפה טרי שזה עתה יצא מהתנור, ספל קפוצ'ינו עם קצף עבה וסמיך מעוטר באבקת קקאו. אפשר לגמור את מוספי סוף השבוע, לסיים ספר שכבר מעלה אבק ליד המיטה, או לאסוף את החמולה ולנסוע קצת לטייל. ולא לשכוח זו היתה אחת השבתות האחרונות של הליגה, יש משחקים מעניינים, והג'ירו ד'איטליה כבר בעיצומו... ולא רוצה להרדם מול הטלוויזיה.

היו כל מיני ניסיונות שכנוע של חברים. "עזוב, אתה כבר בריא, למה לא תבוא?" שאל אחד, "אתה לא יכול לעשות לנו את זה, איך נשתה קפה? אתה חייב לבוא!" דרש אחר. "איך תוותר על חווית הקפה עם החבר'ה על ראש ההר?" ניסה הפסיכולוג שבחבורה לפרוט על נימי הנוסטלגיה. "אתה זוכר את הבלונדה ההיא שפגשנו שם בפעם הקודמת?" ניסה אחר לפתות אותי. וכך בדרישות תובעניות ובמתק שפתיים, באיומים ובפיתויים, בפנייה למצפון ובצביטות של נוסטלגיה ניסו לשכנע אותי. ניסו ללא הצלחה.

אמת, היה סוג של פינוק. בהתחלה. על השולחן חיכה ספל קפה. אבל כזה עם הדפס she who must be obeyed. ואח"כ הוצאה לאור חוברת ההפעלה והטלת המשימות בעריכת s.w.m.b.o. ואח"כ הונח על השולחן בלוק נייר צהוב ועיפרון, והרשימה הלכה והתארכה. צריך לתקן את הברז, צריך לסדר את העציצים, צריך להעלות את בגדי החורף לארון, מה עם הפרגולה? ולמה התיק של האופניים באמצע החדר? ולמה ולמה, וצריך, ושוב למה ...

ולמה לא יצאתי לרכוב השבת?

ואני נותן מבט עצוב בתיק המיותם המונח באמצע החדר. הקסדה מונחת ככתם צהוב, מאשים, כאילו אומרת "זה מה שמגיע לך". בקבוקי השתייה עומדים ליד הכיור במטבח כבר שבוע מלאים במי סבון, ואף אחד לא ממלא אותם בנוזל הצהבהב, האנרגטי. החולצה הצהובה מקופלת בארון, וכבר מונחות מעליה כמה וכמה חולצות אחרות, ואין מוציא אותה לאוויר הצח. וכל הצהוב הזה מחוויר כמו הצהוב של מכבי ת"א. ואנחנו יוצאים לטיול קטן, וחולפים על פני צומת נחשון, והלב נצבט למראה הרוכבים בבגדים הצבעוניים החולפים על פנינו בקבוצות, או מתחממים בסיבובים קטנים בתחנת הדלק, או מעמיסים את אופניהם לאחר הרכיבה, מזיעים, עייפים ומלאי סיפוק שאני כל כך מבין. כך או כך הם אוכלים לי את הלב. פינוק רציתי, עלאק!
אז איפה רוכבים בשבת הבאה?


* * *

אפילוגבשבת שלאחר אותה שבת הנ"ל, כשהפוסט היה כבר כתוב פחות או יותר ורק עבדתי על עריכת הקליפ המצורף בהמשך, היה יום הולדת כפול עם ארוחת צהריים מוקדמת בת"א. שוב לא רכבתי, שוב משכתי את הבוקר במיטה עד מאוחר, שוב נהניתי מכוס קפוצ'ינו עם מהלך ארוך טווח ליד פנקייק בשרני ורחב שוליים. שידור חוזר של השבת הקודמת. חלף עוד שבוע, והיה לי ברור כי אין כח בעולם שימנע ממני לרכוב בשבת זו. אבל סימני השאלה הראשונים התעוררו כבר כשהעמסתי את האופניים על האוטו. ראיתי קוצים ישנים נעוצים בצמיגים, מזכרת מהרכיבה האחרונה ודאבל-פנצ'ר בכל גלגל. האחורי הסתדר עם הג'יפה, הקדמי פחות. קיבנימאט, חשבתי לעצמי, ככה להתחיל את הבוקר? זה מה שמחכה לי? ניסיתי לנפח בתחנת הדלק הראשונה ולתת לג'יפה לעבוד, אבל בנקודת המפגש נאלצתי להשלים עם הברוֺך, לפרק את הגלגל הקדמי ולשים פנימית. אחלה סיפתח לבוקר הזה. אחרי ק"מ או שניים אני מרגיש שהגלגל האחורי מחליק לצדדים ומשמיע קולות משונים של ריפיון ודלדול שרירים. אני לא מאמין! פנצ'ר! אין טיפת אויר... וגם לא פנימית נוספת. ספי מציע לתרום פנימית, ובעוד אנו מפרקים את הגלגל, מויש מסב את תשומת ליבי לגלגל. "מה זה? ראית מה יש לך כאן?" חושך בעיניים. כמאמר השיר הישן ההוא: "מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר, בבוקר צח וזיווני, נפל פתאום מסמר", והגיע בול לשביל הזה. מסמר 10 נעוץ בצמיג, חודר דרכו מן הצד ויוצא איפה שהוא במרכז הצמיג, בין קוביות השוקולד. חור כניסה וחור יציאה, ממש כמו אצל פצוע הירי בשבוע שעבר במיון. והצמיג, כמו הפצוע – פאקאקט. אני מתחיל לחשוב שאם הכל בגלל מסמר קטן (לא כל כך קטן), זה לא היום שלי... ושאולי זה סימן מהשמיים שלא צריך לרכוב היום... וידוע איך הסתיים השיר ההוא –"... נפול נפל אז הרוכב, מסוס קרבות דוהר, והאויב והאויב קדימה הסתער.... הובס הקרב נפלה העיר, כסוס קרבות דוהר, וכל השיר וכל השיר- חדל בגלל מסמר.....הכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר..." אנחנו הרי עוד לא רחוקים מהרכבים, ואפשר לעשות אחורה-פנה... אבל אז חולפים במוחי הבזקים של האלטרנטיבה. פלאש-בקים של העציצים הזקוקים להשקיה, בגדי החורף שעוד לא אופסנו לשנת הקיץ, הטפטוף בכיור באמבטיה.... יאללה ספי, מהר, תן את הפנימית שלך...!


* * *


השבת הזו, של אחרי המחלה, הזכירה לי את המערכון של הגששים "שירה בציבור". יש הרבה דמיון בין קבוצת השירה בציבור במערכון, לבין השריטה שלנו עם האופניים, ותמיד חשבתי שאם יום אחד ננסה להיגמל מהאופנים, זה יסתיים כמו במערכון. התמונות בקליפ המצורף פחות חשובות ורק משמשות רקע למערכון, גם האיכות לא תמיד טובה (אילוצים של אינטרנט), ובשלב מסוים אף מתנתקות מהטקסט של הגששים (יותר קשורות לטקסט הכתוב בתחילת הפוסט כאן מאשר למערכון). אני מציע (במיוחד למי שלא מכיר) לשים לב למערכון יותר מאשר לתמונות, מקסימום להריץ את זה פעמיים, ובעיקר לשים לב לשורות הסיום (של המערכון).


ועוד הערה – התיאורים לעיל של השבת השחורה הם יותר וירטואליים ממציאותיים. ה-she who must be obeyed הפרטית שלי, דווקא מפרגנת מאד. (זה בסדר, מותק?) . סתאאאם...
I'm the boss in my house, and I have my wife's permission to say it!!!!


(ואיזה כיף שהצמיג הלך פארש... יש סיבה לבקר אצל מצמן, שמעתי שקיבלו חולצות חדשות...)