הרכיבה בפארק בריטניה בשבת שלאחר יום העצמאות היתה רכיבה של כפרת עוונות ומוסר כליות. יומיים קודם שרפנו בשר, בשבת שרפנו אנרגיה.
יצאנו מלוזית לעבר מצפה משואה. עם כל דיווש במעלה השביל אתה ממלמל בנשימה כבדה "על חטא שחטאנו לפניך בבליסה ובהאבסה ועל חטא שחטאנו לפניך בשתיה כדת". בכל מטר של רכיבה אתה חוזר ושואל עצמך מה טעם היה לאנטרקוט והאם הקבב היה הכרחי והפה נמלא בזכרון טעם הפנה-קוטה וטעם העוגות שהאבסת עצמך במהלך החג ועם כל ק"מ של טיפוס אתה מרגיש שאתה משלם על העודפים האלה, מכפר על פשעיך ומקווה לקבל ניכוי שליש על התנהגות טובה.
בהתפצלות של השביל האדום מהכחול, לאחר 3 ק"מ, אתה מרגיש שהשלת מעצמך את הקבבים של מונקה, אלה שאתה כל כך אוהב וממתין להזדמנויות מיוחדות על מנת להרשות לעצמך להנות מהבשר הנוטף. אחרי טיפוס של עוד 100 מ' גובה אנכי, נעלמו משקעי האנטרקוט המשויש, זה שהיה עשוי בדיוק במידה והפעם בצורת אסאדו מעושן שאין כמותו שהיה אדום ועסיסי כמו שרק אנטרקוט משויש כהלכה שהונח גבוה מעל האש לפני כמה שעות יכול להיות. ואחריו הרגשת איך הנקניקיות של אלן טלמור עוזבות אותך אחת אחת, קודם זו בטעם מקסיקני חריף, אח"כ ה"פורסט" בשר עגל חלב עם הפטריות והצנוברים ולבסוף ה"פורט" אלה העשויות בשר טלה ביין פורט עם שזיפים. אחרונים לעזוב, אחרונים מאד חביבים היו המתוקים למיניהם. אלה שחררו אותי מכובד משקלם בטיפוס האחרון לפני מצפה משואה. הפאנה-קוטה וניל –לימון, וזו בטעם שוקולד עם דובדבני אמארנה ממעל, הטירמיסו מעשה ידיה של חדווה, עוגת הגבינה של דדי... אחד אחד ובאין רואה, על כל ביס וביס אתה משלם ומחזיר חובך לחברה.
אבל הקטע המרגש של הרכיבה היה דווקא בחציה השני, כשהגענו למרבץ הבקר של קיבוץ בית ניר.
אנחנו עוד זוכרים את העדר המפואר שרבץ שם בפעם האחרונה. קהילה גדולה ומפוארת של אנטרקוטים משויישים שהיו רובצים להם לאחר המרעה בצל העצים ומעלים גירה, שבילים עמוסי "בוץ" חם טרי ומהביל המעידים על עדר חי פעיל ותוסס. אבל היום – רק אודים עשנים ואין נפש חיה בין עצי המרבץ. ורק כמה "עוגות" יבשות על השביל ועצי הזית עתיקי היומין נותרו להיות עדים אילמים לימי תור הזהב שלפני יום העצמאות. אט אט הם מגיחים בקול דממה דקה מבין עצי היער, יחידים, בקבוצות, מבט עצוב, עיניים כבויות כשהם מביטים על השממה סביב, וקול שירה חלש בוקע מאי-שם – "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, עשן כבד כיסה את שמי המדינה..." בראשם מתנהל בכבדות פר זקן אחד. לא סתם פר, הוא אומר, אני פר-טיזן. והוא מתחיל לספר לנו סיפורי גבורה, על פרה אחת שסוככה בגופה על עגל חלב בניסיון להצילו, אך שניהם סיימו את חייהם על המנגל, פרה אחרת שהסתתרה שבועות ארוכים בסככת הטרקטורים עד צאת החג וכך ניצלה. ופרה נוספת שולפת תמונה דהויה ומקומטת שנשאה עמה בכל התקופה שהסתתרה ביער ומראה לנו את משפחתה בימים טובים יותר. נתח לרפואה לא נותר היא אומרת בעצב, כולם סיימו חייהם על המנגל.
הפר-טיזן סיפר לנו שהחג הזה פקח להם את העיניים והבהיר שמקומם אינו כאן בבית ניר. קולות נשמעים בקרב הבקר הצעיר שהם צריכים כולם, כפר אחד, להגר להודו. אח"כ נתקל מבטו בעזרא, הצימחוני שבינינו, ובהתרגשות אמר שימליץ להעניק לו את תואר חסיד עדרי העולם. ובאנחה כבדה הוסיף הפר-טיזן כי לקראת יום העצמאות הבא הם מתכוונים לצאת במיזם הנצחה וזיכרון אשר ייקרא "עוד מעט נהפוך לסִיח".
