GARDA ON BIKE - 2/ דובי

יום ב - ישראל(ים) בעליה

כשלא ממש ישנים קל להתעורר בבוקר, ליתר דיוק לא צריך להתעורר אתה פשוט ער, ער וזהו. מסתבר שהשחר מפציע לו בגרדה מוקדם כמעט כמו בארץ הקודש. הערתי את הנחרנים לארוחת בוקר מוקדמת וב-7.30 כבר סקרנו בחשדנות מה את חדר אוכל, הצצנו בשווינרי ובביצים הרכות, "כלבויניק" על השולחן, מכונת מיץ, סלטי פירות ומכונת קפה. אין ספק שמלוננו הקט מוכן לארח בעיקר גרמנים. המבחר סביר האיכות טובה ואפילו יש מספיק זמן לזלול ולעכל עד תחילת הרכיבה. בפתק קטן שהוצב על השולחן נאמר שאין להכין סנדויצים לדרך. אז מי אמר שהאיטלקים מלאכים^(*)? באוסטריה פתק "לבנטיני" כזה לא תמצא, שם יודעים שאתה לא מכין סנדוויצים לדרך ולא גונב שקיות סוכר חום לקפה כי זה לא חינוכי, אז אין פתק.

חוזרים לחדר, מצטיידים במים משקה איזוטוני ולדרך, שכי ברגל ושמחה ואני כבר מדוושים לכיוון "קרפנטרי". שכי מצטייד בקנונדייל דנדשים תאווה לעיניים, מקטר קצת שלא קיבל "לפטי" וזהו, לדרך.

בעצם לא בדיוק לדרך, אנחנו בכל זאת באיטליה למרות שכולם מדברים גרמנית. סניף טורבולה של "גרדה און בייק" רק מתחיל להתאושש ב-9.30 אנדריאה (ראה תמונה / ראה לקסיקון), למעט האיחור היא "יקית יקית", כלומר, חוש הומור- אפס ומטה, דבקות במשימה והקפדה על תכנית העבודה 100 ומעלה וכושר גופני ... כאן לא נותר אלא להאנח בקנאה, עז הרים אמיתית.
סוף סוף יצאנו לדרך על באמת, 5 ק"מ ראשונים של דיווש לאורך האגם, יוצאים מטורבולה, מגרדים את ריבה דל גרדה, מטפסים קלות והקבוצה מתפצלת. גרמנים צעירים חסונים וחסרי מנוח עם מדריך, שלושה קשישים שמדברים ביניהם בשפה לא ברורה וכל הבנות מדוושים בחדווה ובששון אחרי אנדריאה. ההתחלה נראית מבטיחה, הבנות? לפחות אחת מהן נראית שמנמנה עם אופניים לא משהוא, היא בטח תשתרך לה מאחור ותציל את הכבוד האבוד. מטפסים, מטפסים, ושוב מטפסים, השמנמונת כבר מזמן השאירה אותנו מאחור, זו שוב מן הסתם מזימה של הגויים. אנחנו עולים בכביש צר ומתפתל, הדופק נושק ל 170 אבל זה בטח בגלל הנוף עוצר הנשימה, הכל ירוק (כלומר האגם כחול אבל כל השאר), משב רוח מרענן לוטף מדי פעם את הפנים המיוזעות מסייע להקל על הטיפוס.

אנחנו מחליפים מבטים (זגוגיים במקצת אצל חלקנו), מה עם הפסקה? קפה קטן? הל? משהוא? חבל שאי אפשר לכתוב במבטא ייקי אבל אצל אנדריאה אין הפסקות, כמה לגימות מים, המתנה לאחרונים והופ ממשיכים. כפי שהבנתם האחרונים לא ממש זוכים למנוחה למעט הורדת דופק יזומה מדי פעם. עוברים בכפרים עתיקים בראש ההר, סמטאות אבן ציוריות, עליות וירידות על אבני הדרך ^(**), חולפים ביעף מתחת לקשתות אבן בסימטאות הצרות וסוף סוף עוצרים למנוחה ע"י המזרקה שנמצאת מול הכנסיה המקומית

.

אנדריאה מעיפה מבט בשעון ומגחכת בנימוס מול הניסיונות הכושלים שלנו (שלא לומר פאתטים), לקבל הפסקת קפה. מתחילים לדווש חזרה, סוף סוף קצת ירידות, תמונה קבוצתית מול אגם נסתר שמימיו נצבעו בכחול שלא מן העולם הזה ]לגו משהוא - שכי בטח מכיר אותו אישית ^(***)],

עפים למטה כמו טילים, שמחה בראש, כמו שהוא אוהב לטוס במורדות, אצלי השרירים כבר מתחילים לילל, בכל זאת ארבע שעות רכיבה כמעט רצופות של למעלה משלושים ק"מ חלקם לא קלים. אוי טורבולה, כמה טוב לחזור הביתה. היה קשה אבל לא בלתי אפשרי.

מחויכים מחנים את האופניים, מקלחת, פסטה ולמנוחת הלוחמים. בטח הבנתם שמנוחה יוק. שכי, שכי שלנו ששבועת היפוקרטס מדריכה אותו בכל צעד שוכח אותה לחלוטין כשהוא נשכב על הגב ונוחר כמו חזרזיר, לא חזרזיר, חזיר, גדול, חזק, חזיר על. ירדתי לבריכה, שם לפחות אין נחירות ואפשר להרגיע את השרירים והעצבים כאחד, חבל רק שאי אפשר להרדם שם.

ארוחת הערב לפי המלצת מבקר המסעדות הנודע ד"ר חצובי הצדיקה את המוניטין שהאיש רכש במסעותיו על פני הגלובוס והעידה על הידע הנרחב שלו במסעדות ארץ המגף. בירה, גלידה נפלאה, קפה מצוין ולמיטה.

"גם הלילה הזה נוותר על שינה"? כן! נגה היא קדושה(או חרשת), ואילת כנ"ל. ליבי ליבי לכן נשות הברזל, אבל מה זה עוזר לי? בפעם הבאה חדר נפרד כבר אמרתי?

דובי

^(*) הערה שלי לגבי הפתק בחדר האוכל – ההגינות מחייבת לספר שבמלון "סנטיני" מעבר לכביש שבדקתי בסיור המקדים, לא רק שאין כזה פתק, אלא שיש בחדר האוכל עמדה מיוחדת להכנת סנדוויצ'ים למהלך היום, כולל אספקת ניר עטיפה וכו'. הם מעודדים אותך לכך וגאוותם על ארוחת הבוקר שלהם, ובצדק. אז יש גם איטלקים מלאכים.

^(**)שם הכפר הציורי הזה: Canale (di Tenno)

^(***)שם האגם: lago di Tenno