יום ו', אני מתאושש משעות של המתנה בשדה התעופה של מילאנו למטוס חליפי.
- מה נפל עליך? בשביל מה באת לארץ לחופשה? מה רע להישאר במילאנו? שואל אותי חבר.
- מחר 06:30 בצומת האלה. מסמס דובי.
שבת 06:30, צומת האלה. אני נכנס בצפירה עצבנית לתחנת הדלק. דובי, ספי, עודד, שמחה, מויש, עזרא ואהרון. שבע נשמות טובות, שבע סיבות טובות לבוא לסופ"ש ארצה (ויש עוד כמה שבטח מתכרבלות עדיין בשמיכות). נכון, אתם פחות יפים ממיקלה ומליצ'ה האיטלקיות, הקאסטלו על הגבעות ליד מילאנו מרשים יותר מהחירבה החדשה של אהרון, וברונלו די מונטלצ'ינו זכה בדירוג גבוה יותר אצל פארקר מאשר עבאדי ספיישל ריזרב, אבל למרות זאת, ובאופן בלתי הגיוני בעליל אני מעדיף אתכם. ובתשובה לאותו חבר ששאל - זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
שבת 06:40, אני נזכר ברכיבה ברחבי תחנת הדלק. בוחן את האופניים שהעלו אבק 3 חדשים, חיזוק האוכף שהתרופף משהו, ניפוח הצמיגים, וקדימה. אהרון האופטימי מתדרך אותי איך להגיע לחירבת בורגין. הוא שכח שאני לא רכבתי כבר 3 חדשים ואין צ'אנס שאני אצטרך לאתר את המקום, אלא אם כן אשאר הרבה מאחור ולא אראה כבר את זנב האחרים.
07:00 אנחנו מדוושים במעלה השביל הירוק בכוון הכללי של חוות צוק. הנוף הכל כך מוכר של הרי יהודה, עצי אלה ואלון, דרך מסולעת המטפסת ומשקיפה על המרחבים סביב, אויר צלול של בוקר מלטף את הפנים. ההולם בחזה ההולך וגובר, הנשימה הנעשית מהירה יותר ויותר ביחד עם לגימות האיזוסטאר המטפטף על החולצה שמתחילה כבר להיספג בזיעה... איזו תחושה נפלאה, תחושה שכל כך התגעגעתי אליה. זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ליד חוות צוק אני מחליף חוויות עם עודד ומספר לו על חנות יין מופלאה במילאנו, שם ראיתי בקבוקי יין משנת 1834 (!), ועודד מעשיר אותי בידע על היינות הבודדים היכולים להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. שנינו מה זה אוהבים את הרגע. וגם זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ואז מגיעים להסתעפות השביל הירוק אל הסינגל הראשון במסלול. בפעם הראשונה שרכבנו כאן איזי פספס את הפניה והחל לרדת בדרך הראשית, ונפל. נפילה לייט שאפילו איזי צחק.
- מה נפל עליך? בשביל מה באת לארץ לחופשה? מה רע להישאר במילאנו? שואל אותי חבר.
- מחר 06:30 בצומת האלה. מסמס דובי.
שבת 06:30, צומת האלה. אני נכנס בצפירה עצבנית לתחנת הדלק. דובי, ספי, עודד, שמחה, מויש, עזרא ואהרון. שבע נשמות טובות, שבע סיבות טובות לבוא לסופ"ש ארצה (ויש עוד כמה שבטח מתכרבלות עדיין בשמיכות). נכון, אתם פחות יפים ממיקלה ומליצ'ה האיטלקיות, הקאסטלו על הגבעות ליד מילאנו מרשים יותר מהחירבה החדשה של אהרון, וברונלו די מונטלצ'ינו זכה בדירוג גבוה יותר אצל פארקר מאשר עבאדי ספיישל ריזרב, אבל למרות זאת, ובאופן בלתי הגיוני בעליל אני מעדיף אתכם. ובתשובה לאותו חבר ששאל - זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
שבת 06:40, אני נזכר ברכיבה ברחבי תחנת הדלק. בוחן את האופניים שהעלו אבק 3 חדשים, חיזוק האוכף שהתרופף משהו, ניפוח הצמיגים, וקדימה. אהרון האופטימי מתדרך אותי איך להגיע לחירבת בורגין. הוא שכח שאני לא רכבתי כבר 3 חדשים ואין צ'אנס שאני אצטרך לאתר את המקום, אלא אם כן אשאר הרבה מאחור ולא אראה כבר את זנב האחרים.
07:00 אנחנו מדוושים במעלה השביל הירוק בכוון הכללי של חוות צוק. הנוף הכל כך מוכר של הרי יהודה, עצי אלה ואלון, דרך מסולעת המטפסת ומשקיפה על המרחבים סביב, אויר צלול של בוקר מלטף את הפנים. ההולם בחזה ההולך וגובר, הנשימה הנעשית מהירה יותר ויותר ביחד עם לגימות האיזוסטאר המטפטף על החולצה שמתחילה כבר להיספג בזיעה... איזו תחושה נפלאה, תחושה שכל כך התגעגעתי אליה. זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ליד חוות צוק אני מחליף חוויות עם עודד ומספר לו על חנות יין מופלאה במילאנו, שם ראיתי בקבוקי יין משנת 1834 (!), ועודד מעשיר אותי בידע על היינות הבודדים היכולים להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. שנינו מה זה אוהבים את הרגע. וגם זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ואז מגיעים להסתעפות השביל הירוק אל הסינגל הראשון במסלול. בפעם הראשונה שרכבנו כאן איזי פספס את הפניה והחל לרדת בדרך הראשית, ונפל. נפילה לייט שאפילו איזי צחק.
בפעם הבאה שמחה ודובי פספסו את הפניה והמשיכו מטה מטה עד למפגש עם הסינגל למרגלות הגבעה.
הפעם כולם פנו בשביל הנכון שמאלה והתחלנו לרדת אחד אחד במורד הסינגל. שביל צר ופתלתל עם מדרגות סלע קטנות אבל ממזריות אשר מחייבות את מלוא תשומת הלב, ואת מלוא מהלך הבולמים. הסינגל הזה, כמו כל סינגל, אינו מאפשר להנות מהנוף, לך תביט בנוף, תהנה ממנו ומייד תתמזג איתו... אבל מצד שני הסינגל מעלה את מפלס הכיף. באוזניות מתנגן לו "איזה בוקר של כיף" של תיסלם, ואני מה זה מזדהה עם השיר "איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר, איזה כיף על הבוקר, אח, איזה בוקר בכיף..." אני זורם עם השיר וזורם עם השביל בתחושה של ריחוף, לוקח בזהירות סיבוב חד ימינה, יורד אל מאחורי האוכף לפני מדרגות הסלע, נהנה מכל ס"מ של מהלך בולם ומברך את מי שבחר את המסלול הזה השבת.
07:45. מטרים אחרונים לעבר החבר'ה שכבר סיימו וממתינים בצילו של עץ רחב נוף, ואני מוציא את האוזניות ומתנתק מהנגן כשחיוך אושר (כך אני מניח) נסוך על פני. איזה כיף לי הבוקר, איזה בוקר בכיף... והנה עוד סיבה לבוא ארצה לסופ"ש.
07:46. באחת מתהפך הגלגל והאידיליה והפסטורליה מתחלפות במציאות כואבת.
- מה אתך? אתה עם האוזניות לא שומע כלום! אומר-שואל מויש, ומוסיף באותה נשימה – לא שמעת שקראו לך? עודד התרסק בסינגל ופרק את המרפק!
- מה??!!!
- חזור מהר למעלה! מזעיק אותי דובי בשיחת טלפון.
אנחנו מטפסים עד לאמצע השביל והדרך במעלה הסינגל כאילו לא בעליה, וכאילו נעלמו כל האבנים ומדרגות הסלע גוהצו עד כלות. באמצע מעלה השביל אנחנו פוגשים בהם.
- עזוב את האופניים ובוא מהר, הוא פרק את המרפק! אומר לי מישהו, אולי שמחה.
עודד יושב בצד הדרך, חיוור, מיוזע, מאובק, קוצים נעוצים בבגדיו והוא נאנק מכאב. בשמאלו הוא תומך את זרוע ימין, המרפק כאילו הוזז כמה ס"מ לאחור, בולט בצורה חריגה מעבר למקומו הטבעי וניכר מיד שאינו במקומו. הלוואי וזו רק פריקה אני חושב לעצמי. הכאב כה חזק שאת הפצע הגדול הקרוע והמדמם בקרסול עודד לא מרגיש כלל, רק שמחה מחוויר משהו למראה הפצע הפעור והדם ואפעס איזה שמץ של חלושעס תופס אותו. אני נזכר בימים של מילואים וטיפולי שטח. בפעם האחרונה זה היה איזה ארוע בעזה עם פינוי מוסק ואיזה קצין צעיר שאו-טו-טו התעלף וכמעט והיה צריך לפנותו גם כן במסוק. עודד מבקש לנסות ולהחזיר את המרפק למקום. ברור לי שהסיכוי אפסי כי הכאב בניסיון כזה הוא בלתי נסבל, אבל עודד מעורר הערצה, גבר שבגברים, מאיץ בי וצועק "תמשוך!!" אני מושך בכף היד כנגד קונטרה של ספי מהכתף. קליק קטן נשמע אבל זה לא זה. בסרטים היו כבר נותנים לו משהו לנשוך ומשקים אותו בחצי בקבוק ויסקי. איפה אבי עם הספיישל ריזרב שלו, כשממש צריך אותו? אנחנו פועלים במתכונת תאג"ד, חבישה אלסטית, משולש, תחבושת אישית על הפצע ברגל ואנחנו מוכנים לפינוי, או בשפה צהלית – הפצוע יביל. קצין הפינוי ספי (מי אם לא הוא) יוצא לדרך להביא את הג'יפ של עודד מתחנת הדלק ואנחנו מתחילים להתקדם רגלית לאורך השביל הצר עד לנקודת מפגש עם נגמ"ש הפינוי. עודד עשוי ברזל ולמרות הפציעה אינו מוכן לעצור ולנוח, אינו מוכן לשבת לרגע, רק ללכת ללכת. אנו חוזרים לכוון חוות צוק, הולכים עקב בצד אגודל, אגודל בצד גלגל. עודד חורק שיניים, ניכר עליו שכל צעד גורם לו ליסורים אבל צועד צעד אחר צעד ללא הפסקה. "זה פחות כואב כשאני הולך" הוא מסביר, ואנחנו רצים אחריו. מרחוק כבר רואים את הג'יפ השחור עושה דרכו במעלה השביל, אנחנו חוברים אליו ואני נוסע איתו לקפלן.
09:20. קצת מוזר לי להיכנס ככה לקפלן, עם הטייטס הצבעוניים, כשהם בכלל מאמינים שאני באיטליה. בקפלן אני מעביר את הפיקוד לצוות התורן, רוטינה רגילה של צילומים, החזרת הפריקה (ובכל זאת יש גם שבר קטן) ותפירת הפצע.
09:57. כשעודד כבר בידיים אחרות אני מתפנה לתיעוד ההיסטוריה
07:45. מטרים אחרונים לעבר החבר'ה שכבר סיימו וממתינים בצילו של עץ רחב נוף, ואני מוציא את האוזניות ומתנתק מהנגן כשחיוך אושר (כך אני מניח) נסוך על פני. איזה כיף לי הבוקר, איזה בוקר בכיף... והנה עוד סיבה לבוא ארצה לסופ"ש.
07:46. באחת מתהפך הגלגל והאידיליה והפסטורליה מתחלפות במציאות כואבת.
- מה אתך? אתה עם האוזניות לא שומע כלום! אומר-שואל מויש, ומוסיף באותה נשימה – לא שמעת שקראו לך? עודד התרסק בסינגל ופרק את המרפק!
- מה??!!!
- חזור מהר למעלה! מזעיק אותי דובי בשיחת טלפון.
אנחנו מטפסים עד לאמצע השביל והדרך במעלה הסינגל כאילו לא בעליה, וכאילו נעלמו כל האבנים ומדרגות הסלע גוהצו עד כלות. באמצע מעלה השביל אנחנו פוגשים בהם.
- עזוב את האופניים ובוא מהר, הוא פרק את המרפק! אומר לי מישהו, אולי שמחה.
עודד יושב בצד הדרך, חיוור, מיוזע, מאובק, קוצים נעוצים בבגדיו והוא נאנק מכאב. בשמאלו הוא תומך את זרוע ימין, המרפק כאילו הוזז כמה ס"מ לאחור, בולט בצורה חריגה מעבר למקומו הטבעי וניכר מיד שאינו במקומו. הלוואי וזו רק פריקה אני חושב לעצמי. הכאב כה חזק שאת הפצע הגדול הקרוע והמדמם בקרסול עודד לא מרגיש כלל, רק שמחה מחוויר משהו למראה הפצע הפעור והדם ואפעס איזה שמץ של חלושעס תופס אותו. אני נזכר בימים של מילואים וטיפולי שטח. בפעם האחרונה זה היה איזה ארוע בעזה עם פינוי מוסק ואיזה קצין צעיר שאו-טו-טו התעלף וכמעט והיה צריך לפנותו גם כן במסוק. עודד מבקש לנסות ולהחזיר את המרפק למקום. ברור לי שהסיכוי אפסי כי הכאב בניסיון כזה הוא בלתי נסבל, אבל עודד מעורר הערצה, גבר שבגברים, מאיץ בי וצועק "תמשוך!!" אני מושך בכף היד כנגד קונטרה של ספי מהכתף. קליק קטן נשמע אבל זה לא זה. בסרטים היו כבר נותנים לו משהו לנשוך ומשקים אותו בחצי בקבוק ויסקי. איפה אבי עם הספיישל ריזרב שלו, כשממש צריך אותו? אנחנו פועלים במתכונת תאג"ד, חבישה אלסטית, משולש, תחבושת אישית על הפצע ברגל ואנחנו מוכנים לפינוי, או בשפה צהלית – הפצוע יביל. קצין הפינוי ספי (מי אם לא הוא) יוצא לדרך להביא את הג'יפ של עודד מתחנת הדלק ואנחנו מתחילים להתקדם רגלית לאורך השביל הצר עד לנקודת מפגש עם נגמ"ש הפינוי. עודד עשוי ברזל ולמרות הפציעה אינו מוכן לעצור ולנוח, אינו מוכן לשבת לרגע, רק ללכת ללכת. אנו חוזרים לכוון חוות צוק, הולכים עקב בצד אגודל, אגודל בצד גלגל. עודד חורק שיניים, ניכר עליו שכל צעד גורם לו ליסורים אבל צועד צעד אחר צעד ללא הפסקה. "זה פחות כואב כשאני הולך" הוא מסביר, ואנחנו רצים אחריו. מרחוק כבר רואים את הג'יפ השחור עושה דרכו במעלה השביל, אנחנו חוברים אליו ואני נוסע איתו לקפלן.
09:20. קצת מוזר לי להיכנס ככה לקפלן, עם הטייטס הצבעוניים, כשהם בכלל מאמינים שאני באיטליה. בקפלן אני מעביר את הפיקוד לצוות התורן, רוטינה רגילה של צילומים, החזרת הפריקה (ובכל זאת יש גם שבר קטן) ותפירת הפצע.
09:57. כשעודד כבר בידיים אחרות אני מתפנה לתיעוד ההיסטוריה
10:09. שמחה שמגיע עם ספי ומויש, מצטרף אלי למדור היסטוריה ומתעד איך אני מתעד את ההיסטוריה. אח"כ אני לובש חלוק ירוק על בגדי האופניים, עוטה כפפות לאטקס סטריליות במקום כפפות הספשילייזד המיוזעות והמלוככות,
ושמחה נוטל על עצמו את ניהול היחידה להנצחה, ודואג להשאיר על כרטיס הזיכרון את התמונות המגוחכות שלי עם חלוק ירוק על בגדי הרכיבה.
אזהרה: התמונות להלן קשות לצפיה. לחולי לב, ילדים, נשים בהריון, ובעצם גם לשמחה, מומלץ שלא לצפות בהן.
כאן הוא עוד מחייך קצת, אבל לא לדאוג, עוד מעט זריקת הקטלאר תעשה את שלה...
איפה היתה צריכה לשבת העצם המאונכת - עצם הזרוע - זה ברור, לא צריך להסביר
ללא מילים
ללא מילים
אכן תמונות קשות.... (לראות אותי לבוש בחלוק על בגדי הרכיבה, עם הרגליים המציצות מהחלוק)
