‏הצגת רשומות עם תוויות אשתאול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אשתאול. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

סלפי בבוץ - הגירסא המאוירת


אולי מתוך הזדהות עם השארלי-הבדו והאיורים שלו, אולי לא. בכל מקרה התקופה שהייתי מנוטרל אחרי ההתרסקות האחרונה לא חלפה בלי תרומה לבלוג. אז מה אם לא רכבנו מאז? אז מה אם לא היו תמונות חדשות? את הזמן ניצלתי כדי לתאר את הרכיבה האחרונה באיורים המבוססים במקור על איור שמצאתי פעם ברשת והשאר זה מנפלאות הפוטושופ. והכישרון כמובן. הכישרון המשולב בצניעות.
חלק מהאיורים שימשו לאחרונה בתור תמונת פרופיל מתחלפת שלי בפייסבוק, כך שחלקכם כבר ראו אותם.
***

זה התחיל עם רכיבה חורפית בטמפרטורה מינימלית של מעלה אחת. קור בסיגנון אלפיני. דימיינו הרים לבנים עם מרחבים מושלגים, חליפות סקי וכיו"ב, אבל הסתפקנו ביער אשתאול עם שכבת כפור לבנה דמוית שלג.



זה המשיך בירידה המוכרת מנווה שלום, שהיתה הפעם בוצית למשעי והשילוב בין הבוץ הדביק והקולי'ס העמוקים החרוצים בשביל הוליד התרסקות, שגדי שרכב מאחורי, הגדיר כספקטקולארית.




אבל לא רוכב עשוי ללא חת כמוני ישבר. המשכתי לרכוב מצופה בוץ משפיץ נעל (חדשה) ועד קסדה כשכתם אדום של נוזל דביק הולך ומתפשט על הבוץ באזור הברך השמאלית, ומשאיר חתימת DNA כאילו אין מחר.


בבית, במקלחת, הכתם האדום הזה נשטף, התערבב עם המים והסבון והתגלה כביטוי לפצע קרוע ועמוק בברך.





הפצע הזה הביא אותי להפקיר את עצמי ראשית בידיה של זוגתי שנטלה את ההגה בידיה (ומסיבות מובנות אני לא מרשה לעצמי להנציח את המעמד בו אני יושב לצידה כשהיא נוהגת) ואח"כ בידיו של תורן הטראומה במיון וזה כבר יותר חמור אפילו מהסצנה במכונית. כמתבקש, הוריתי לו מה לעשות, הנחיתי אותו בתפירה וברקמה והוא תפר, רקם, גזר ושיחזר את הברך וקינח עם דו"ח המסתיים בשבלונה הרגילה "ביקורת המוסטזיס, תפרי וייקריל 3/0 בתת עור, תפרי ניילון 3/0 בעור" כאילו הייתי עוד איזה מקרה שגרתי במיון. למותר לציין שאני דאגתי להנציח את המעמד בסלפי של הרגל וכל זאת לא לפני שהרמנו כוסית לחיי הפציעות שבדרך.




  
אח"כ ביליתי שבוע בבית, במיטה, עם רגל מורמת ותרגילי פיזיותרפיה שמטרתם למדוד את סף הכאב ולהבטיח שאני נראה ממש מסכן עד כדי כך שמביאים לי קפה וקרואסון למיטה בבוקר (לא במקום היין כמובן)




 אח"כ המשכתי על הגל, קניתי לי זכות בלתי חוזרת, בלעדית וללא עוררין על הכורסא הנוחה מול הטלוויזיה ונהניתי ממכבי ביום חמישי ממש כמו דובי גדי ומוריס, רק בלי בילבולי המח בווטסאפ.





לאט אבל בטוח המצב השתפר עד שהשלכתי את התחבושות וביקשתי מק', האחות הכי שווה לחשוף בפניה את הרגל הסקסית שלי שהיתה באותו רגע במחלקה, להוציא לי את התפרים.


ואז הגיע הhappy end  ובדחילו ורחימו, בזהירות כפולה ומכופלת חזרתי לרכוב. חזל"ש.




יום שני, 12 בינואר 2015

דם יזע וכפור. סלפי בבוץ

כשדני, דני רופ, מזהיר מפני קור קיצוני ושלגים ברחבי הארץ, זה אומר שהולך להיות מענין, הולך להיות מאתגר, הולך להיות קר.
כשראיתי בבוקר את המד קור במכונית, 4 מעלות, זו היתה רק שאלה של זמן עד שאתחיל לפקפק מי צדק אמש בקישקושי הוואטסאפ, זה שרוכב או זה שרופס. אבל מצד שני, זו הרי ההזדמנות להוציא לאיוורור את הביגוד הטרמי של הסקי, ולהיווכח שמה שטוב למינוס 10 בדולומיטים, טוב גם ל-4 בארץ.  5 שכבות ספרתי: גופיה טרמית, חולצת בסיס טרמית, חולצת רכיבה, פליס רכיבה ומעיל wind stopper. כובע גרב, כפפות עבות במיוחד ומכנסים ארוכים זה כבר מובן מאליו. היתה רק דילמה במה לבחור, כי לך דע מתי תהיה עוד שבת קרה כזאת, ואולי איזו חולצה טרמית או איזה טייטס מחמם יעלבו כי לא ניתנה להם ההזדמנות. כמו קבוצת כדורגל משופעת כוכבים, שאם אתה לא עולה היום בהרכב הפותח, לך דע מתי תהיה לך הזדמנות נוספת. אבל להבדיל מקבוצת ספורט ששם מספר השחקנים מוגבל, בענין החולצות אפשר להוסיף כהנה וכהנה. שרק לא יעלבו לי החולצות האלה.
השמיים הכחולים עם השמש השקרנית והחימום באוטו יצרו אשליה של חום. הנה אני כבר מזיע לפני שהתחלנו לרכוב, ועל איזה חולצה אצטרך לוותר. אבל אז התעורר הסמארט-קאר (ואתם יכולים להתייחס לזה כ- smart car, רכב חכם, או קר מלשון קור, איך שבא לכם). צפצוף אתראה ומנורת אזהרה נדלקת. 3 מעלות ואזהרה מפני קרח אפשרי על הכביש. טוב שלא פשטתי את הגופיה הטרמית. ממש לא מיותרת.




בחניון של מסילת ציון, הקור כבר היה אמיתי. מד הטמפרטורה מראה מעלה אחת, ואני מחפש את אותה מעלה יחידה שיש במקום הזה ובשעה הזאת לעומת כל המעלות של הפוך החם בבית. נראה שהמעלה היחידה של המקום היא שכאן האוטו חונה, כאן אפשר להיכנס בחזרה למכונית, להדליק חימום, להאזין למוסיקה הנוסטלגית בגל"צ, להכניס לרוורס והיידה אה-קאזה.





אט אט מגיעים האמיצים ויוצאים מהרכבים מכונסים בתוך מעילים, כובעי גרב, כפפות... ידיים בכיסים, קפיצות במקום כדי להתחמם קצת, איפה הרכבל? איפה עושים סקי-פאס? איפה עושים קפה חם מחוזק בגראפה? תקווה מתעוררת בי. אולי לא הבאתי נעלים או שתיה או כל דבר שיתן לי תרוץ לחזור הביתה ולהפטיר ברכת "אני כבר חוזר, תתחילו בלעדי..."  כלום. גורנישט. הכל נמצא במקום. אין ברירה. הקור של האוכף חודר מבעד לכרית הריפוד של המכנסים. אני נזכר בביטוי איטלקי שהיה שגור על פינו בימים הטובים ההם – יותר טוב תחת קפוא מאשר שלגון בתחת (במקור גלידה, שזה משחק מילים. קפוא וגלידה – אותה מילה E' meglio un culo gelato che un gelato nel culo), אז כל עוד אין בסביבה איזה גזלן עם ארטיקים, מצבנו טוב.
100 מ'... 200.... 500... אחרי קילומטר מתחילים להתחמם. חום נעים מתפשט בחזה, הרגליים מפשירות, הגלידה במכנסיים כבר לא מציקה. רק האף, האזניים, הפנים, רק הם קפואים. האף מתחיל לטפטף, אתה סופג בכפפה, וזו קפואה כקרח ורק מקפיאה את האף יותר ממה שהוא כבר.  שולי השביל הירוקים בד"כ, ירוק עם נקודות ורודות של רקפות, הפעם הם מצופים בלבן, שלג לעניים (כי זה לא באמת שלג אלא כפור לבן ומבריק המכסה את העשב הירוק). מעטה לבן מכסה משטחים ירוקים וזו סיבה מוצדקת לעצור ולשלוף את המצלמה, יותר נכון סיבה להסיר את הכפפות (כי מצלמה אני הרי שולף בכל הזדמנות הנקרית לגלגלינו).




ואז הגענו לנווה שלום. ליתר דיוק לירידה מנווה שלום לכיוון מצפה הראל ומעלה תאנים. "יורדים אותה בזהירות ולאט לאט" אני אומר לעזרא.
וזו היתה ירידה עם בוץ.
הרבה בוץ.
וגם קולי עמוק של רכב. עמוק בבוץ.



חוסר זהירות לשניה, החלקה לשמאל, מכה בברך והכאב מפלח, חזק, צורב. חלושעס. תגובה ואזו-ואגאלית קוראים לזה בשפה שלנו, לתחושה הזו. דובי ורפי יוצאים שלוחים להביא רכב חילוץ, והתמונות מליל הירח בנחל סדום עם החילוץ של אורי עולות ומציפות אותי. והתמונות של דובי מלטרון, של עודד שוסיוב מסינגל עדולם, ואהרון מבארי, אבל לא, תודה, אין צורך. "כל כך שמח לראות אותך הולך על הרגלים" אומר לי עזרא.  "סתם גרמת לנו לעשות היום פעמיים את מעלה תאנים" אומרים רפי ודובי.
ממשיכים לרכוב. הבגדים ספוגים בוץ, הנעלים כבדות כמו משקולות, האופנים קיבלו גוון בוצי כמו המכונית המגויסת של הגשש, עם נעילת גלגלים עקב הצטברות גושי בוץ במקומות המועדים. כל דיווש דורש מאמץ כפול. מי זוכר את הכפור מהבוקר?




בהפסקת הקפה, או ליתר דיוק בהפסקת הגראפה, או ליתר יתר דיוק בהפסקת הגראפות (זה היה בוקר טעימות גראפה) אני  סוקר את עצמי ומבחין בכתם אדום ההולך ומתפשט על שכבת הבוץ המצפה את ברך שמאל. עוד כוסית גראפה לחיזוק מוראלי וממשיכים.


  


בשלב מסוים חולפת על פנינו שיירת ג'יפים. באחד מהם יושב מאחור ילד המביט עלי (על הצד עם הבוץ) ומבטו אפעס קצת מבועת, קצת נדהם, כאילו ראה יצור מעולם אחר. המבט שלו הזכיר לי אפיזודה מימי השרות הצבאי כשהיינו בנקודה מסוימת על שפיצו עמוס השלג של ג'בל קטרינה בסיני, מנותקים מהעולם עם אספקה פוחתת והולכת. בשלב מסוים שלחו לנו אספקה ושאר דברים במסוק. אני, שהייתי באותו רגע במבנה שבפסגה, שומע את רעש המסוק קרוב קרוב, פותח חריץ בדלת החסומה ע"י ערימת השלג ומשתחל החוצה. באותה שניה בדיוק המסוק חג מעל הפסגה, גובה אפס, הדלת הצדדית פתוחה לרווחה ויושב שם קצין הקשר שלנו. בעינים קרועות, במבט מבועת, הוא מביט בי משתחל החוצה מהמבנה, משפשף עיניו כלא מאמין, ממש כאילו מביט בחיזר. אז זה היה המבט בעיניו של הילד ההוא בג'יפ.
בבית, במקלחת החמה, אני מוריד לראשונה את המכנסים. פצע מכוער, עמוק, מדמם. מקלחת זריזה ואני חש למקום שבו בילו בכאבם עודד שוסיוב, דובי, ואורי ומצטרף לרשימה המכובדת. כמו שאמר שמחה – כשאביא לקפלן חמישה פציינטים אני מקבל בונוס.


שוב חוזרות התמונות הקשות...
  

עודד. ומי תופר?

אורי



דובי

  
והערות לסיום:
1)      לשאלת רבים, אז לא, לא אני תפרתי. (אבל נתתי הוראות).
2)      מחפש אישור לקנאביס רפואי.
3)      כשמי ששומעים את הסיפור מאחלים לי "תהיה בריא", אני עונה להם שאם אנשים בגילנו מתרסקים ונפצעים כשעושים ספורט אתגרי, אז הם בריאים.


 תוך כדי הכתיבה והעריכה של הרשומה הזו, נזכרתי ברשומה ישנה ברשומה ישנה על רכיבה לאחר גשם. דובי ואני בלבד מתבוססים בבוץ של דרך הפסלים בואך כפא אוריה. הרבה משותף בין שתי הרשומות. ובאופן מוזר, בשתי הפעמים ביום ששי שקדם לרכיבה עשיתי יום צילומי גשם בנמל. נמל ת"א בפעם הראשונה, נמל יפו בשניה. שנה הבאה באשדוד? 



יום שני, 13 באוגוסט 2012

חום יולי אוגוסט


בחום יולי-אוגוסט קשה לכולם, לא משנה מה עושים.

בחום יולי-אוגוסט קשה שבעתיים למי שרוצה לעשות ספורט תובעני.

התכנונים השגרתיים בערב קודם עוד מגלים מידה של אופטימיות זהירה. אולי נרכב כאן? אולי שם? מין סוג של אשליה, כאילו יש לך מבחר מי יודע מה של מסלולים מתאימים לימים אלה בהם מכריז הרדיו של הממשלה שיהיה חם מן הרגיל לעונה. בסוף, באופן לא מפתיע אנחנו דבקים בצל העצים של המשולש המיוער – אשתאול-צרעה-כיסלון. קרוב, מוצל ולא קורע, בלי הפתעות - אבל עם פוטנציאל.

בין אם מרצון, בין אם בלית ברירה מתחילים מוקדם, לפני החום הגדול. קצת מוזר להתעורר לפני הזריחה, כאילו חורף כזה. הבית חשוך ודומם ורק רחש לחישת המזגן והנשימות הקצובות לידך במיטה מעידים על כך שעדיין יש פעילות כלשהי בבית. מבט החוצה לרחוב החשוך מגלה טור פנסי רחוב המפיצים אור צהוב דלוח משהו על רחוב שומם ורק במורד הרחוב מהבהב לעצמו רמזור משועמם בין אדום לירוק מבלי שאף מכונית  מטרידה את מנוחתו. אי שם בסביבה חוזרת חבורת צעירים רעשנים מבילוי ערב שבת, אתה לא רואה אותם אבל קולם מהדהד ברחובות העיר הישנה שנדמה כאילו מתכסה מעל לראש בשמיכת צמר גפן עבה של לחות כדי שאותה חבורה רעשנית לא תעיר אותה.


את הזריחה אתה כבר רואה בדרך. בהתחלה מתבהרים השמיים במזרח, צבע כחלחל אפרפר של טרם שמש הולך ומשתלט על השמיים, מחליף את השחור. אח"כ מתחילים השמיים במזרח להצהיב וכדור האש של שמש של יום חדש הולך ועולה אט אט. השמיים מכוסים עדיין בעננים של אשמורת שלישית ומאבק איתנים בין קרני השמש ובין העננים מתרחש מול עיניך, יוצר על השמיים פסי אור וצל המתערבבים אלה באלה וצובע את הגבעות של כרמי יוסף שבדרך בצבע כתום סוריאליסטי.


בגלי צה"ל משמיעים את שמעון ישראלי בשיר "סתיו". "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים..." אתה מת להתפתות ולהאמין שזה אכן סתיו, מה גם שזה הולך טוב עם העננים בשמיים ואפילו להקת ציפורים שחולפת ממעל משתלבת בפאזל הזה. אבל אתה יודע שזה לעג לרש, שזו רק אשליה והמציאות החמה של הקיץ עומדת לטפוח על פניך בעוד זמן קצר בכל עצמתה החמה והלחה. הם הלא הבטיחו שיהיה חם מן הרגיל, ההם שם ברדיו של הממשלה...

השמש עולה אט אט ואני מגיע למקום המפגש. יוצא מהמכונית כמו לתוך סאונה ושרידי האשליות לגבי מזג האוויר מתנפצים לרסיסים. אד סמיך של לחות מכה בי, עוטף אותי כמו צמר גפן, מצפה את המשקפים בדוק עדין של לחות, אד חם ולח, כבד. כמו עמוד ענן. אט אט מתקבצים החבר'ה. הבדיחות הרגילות לתחילתו של יום, כמו "אולי נעשה פה קפה ונחזור הביתה" או "מי האידיוט שהחליט לרכוב היום" מקבלות משמעות מיוחדת ואני תוהה שמא יש בהן ממש.

ההתחלה עוד בסדר. דרך מישורית יחסית, הדופק רגוע והנשימה סדירה. לאט לאט, כמה לא מפתיע, הדרך מתחילה לטפס. מגיעים לצומת דרכים. ימינה או שמאלה? שמאלה זה עוד סביר, ימינה מובילה לראס-אל-מאז'נון או איך שקוראים לו לאותו פיסטין. אני מנסה להתעלם מהמחשבה איך פעם השאלה ימינה או שמאלה חרצה חיים ומוות ואנחנו פונים ימינה. הנשימות מהירות יותר, עמוקות יותר, תובעניות יותר. מנסה למלא את הריאות בכמה שיותר אוויר, כמה שיותר חמצן, אבל האוויר שנכנס לריאות הוא חם, סמיך, רווי לחות עד שאי אפשר יותר. זה לא אוויר מה שנכנס לריאות, זה אדי מים. אני מרגיש שיותר מאשר לנשום את זה, אני שותה את זה, כמעט לועס אותו, את האוויר.

 הדרך ממשיכה ומטפסת במעלה ההר, ראס-אל-מאז'נון עוד לא נראית באופק (אם לפחות היו קוראים לזה capo pazzo זה היה נותן איזו תחושה מנחמת של איטליה, אבל ראס אל מאז'נון...). בהשקט ובבטחה אנחנו תופסים גובה ויוצאים מתוך ענן הלחות הרובץ על העמק. הלחות פוחתת  באיטיות ומפנה את הבמה לשמש העולה במזרח. נגן ה-MP3   משמיע באזניות את "חמסינים במשלט". מציאותי יותר מאשר ה"סתיו" של גל"צ באוטו, אני חושב, גם השמש מציאותית יותר מענני הבוקר. הדרך, כמו הזמן בשיר, זוחלת לאט. מטר ועוד מטר, מטר אחר מטר, מטר לאורך ועוד מטר לגובה וגם אנחנו זוחלים לאט. ורק דובי אימץ לעצמו שורה אחרת מהשיר שבכלל אינו שומע, והוא מסביר לאבי הרוכב לצידו ש"הבוקר הוא שעה נאה כל כך לעסקים, נקנה מגרש בזיל הזול, נמכור אותו ביוקר, ובצפון דירה נשכורה בתנאים נוחים" דירה בברלין כמובן.

השביל עולה ומטפס, וככל שתופסים גובה הנוף נפתח במלוא הודו, מפצה על המאמץ שהשקענו. מורדות ההר משני צידי העמק מכוסים בחורש ירוק, מוצל, מפתה. למטה למטה בעמק מתפתל השביל שלא לקחנו, כמו נחש פתלתל אפרפר בין העצים, כמה נקודות צבעוניות נעות עליו באיטיות, רוכבים שבחרו לפנות שמאלה באותה התפצלות למרגלות ההר. ריח יבש, צהוב, ריח מאובק של קיץ ממלא את הנחיריים. ריח של קוצים יבשים, של עצי חורש מאובקים, ריח של אבק השביל. אני מתמכר לנוף, לריחות, למשבי הרוח המצננים בקטעי ירידה קצרים, מתמסר לשקט המופר מידי פעם ע"י רחש צמיגים המדשדשים בשביל מאחור וקולות נשימה מהירים של מישהו שרוכב מאחורי. קולות התחפרות קלה של הצמיגים בדרדרת, חריקת אבנים המוסטות ממקומן ע"י סיבוב צמיג גומי מעובה קוביות. אני לא מביט לאחור לראות מי זה שמשיג אותי, מקווה שזה לא אבי או דובי ושמח כשעוקף אותי איזה רוכב עול ימים מזדמן שמנסה לתת בראש להר. נראה אותו בעוד כמה עשרות שנים, כשיגיע לגילנו, אני מתנחם.




ככל שחולף הזמן השמש עולה גבוה יותר וחסדיו של השביל המוצל מהבוקר הולכים וכלים. בתחילה היא מסתכלת עלינו בגובה העיניים. בוהקת, מסנוורת, השביל הופך לבליל של צללים בשחור לבן. אח"כ היא עושה דרכה לזניט, לא עוד מסנוורת אבל מחממת. ואגלי זיעה גדולים מבצבצים על המצח, גולשים על הפנים צורבים בעיניים, משאירים טעם מלוח בזוית הפה, מרטיבים את החולצה ויורדים במורד הגב למכנסיים, הפד המרפד את המכנסיים ספוג זיעה כאילו אבדת שליטה על הסוגרים. ביגוד מנדף זיעה עלאק. איפה הם בדקו את זה? שיבואו לכאן בחום יולי אוגוסט, נראה אותם.

בסוף העליה אנחנו מתקבצים למנוחה קצרה להסדרת הדופק והנשימה. מישהו תוהה מה טעם היה לבחור בעליה הקשה והאתגרית הזו, שהרי היינו יכולים להגיע לאותה נקודה בשביל מקביל שהוא הרבה יותר נוח לרכיבה, הרבה פחות אתגרי. והתשובה המתבקשת ניתנת מאליה. גם לו היינו מחזירים את הזמן לאחור וצריכים לבחור שוב בין שני השבילים, גם אז היינו בוחרים בשביל האתגרי. כי השביל המקביל הוא קשה. קשה, אבל רכבנו אותו ושכמותו לא פעם. אבל השביל הזה, האתגרי, זה שמוציא את הנשמה ואת הנשימה, זה שאתה מזיל בו דמעות כמעט כמו זיעה, השביל הזה יש בו אתגר. מעולם לא רכבנו אותו ב"ווִיש" אחד, ללא עצירה להסדרת הדופק, ללא תירוצים של איזה בולדר שכביכול עצר אותנו, עדיין לא סימנו עליו V. אתגר, יש למה לצפות. ולחיוך המרוח על הפנים האדומים, המיוזעים, חיוך שמנסה להימתח מאוזן לאוזן בין שברי נשימה מהירים לבין לגימות המשקה החפוזות מבקבוק הפלסטיק, לחיוך הזה שכולו סיפוק – אין לו תחליף בשביל המקביל.

שרוטים כבר אמרתי?

מתחילים לטוס במורד. הרוח מכה בחולצה הרטובה, מצננת את הפנים, את הגוף, איזה עונג צרוף, איזה פיצוי הולם על המאמץ שהושקע. אנחנו רוכבים בין העצים, בתוך גלוית הנוף ההיא שראינו מלמעלה, ואני מבחין בריחות אחרים. בושם משכר של פרחים, ריח מתקתק של מייפל (איזה עץ זה?) ואפילו שזה קיץ, כאן בתוך היער, בשעיטה במורד, זה ריח ירוק רענן. האופניים מקפצים על הדרך, מתיזים לכל עבר חלוקי אבן קטנים, ובתוך זמן קצר אנחנו ליד הרכבים.

- מה קורה בשבוע הבא? שואל מי ששואל.

- אומרים שיהיה חם מהרגיל לעונה.

- טוב, חם מהרגיל לעונה, זה חם כרגיל לנו!



יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

עליה וקוץ בה



לפני כמה שנים רכבנו בפעם השניה או השלישית במורד ה"סרפנטינות" בדרך בורמה. קצת חריקות ברקסים, קצת חשש, קצת תמרון בין הבולדרים ואנחנו למטה. איפשהו במורד הדרך פגשנו רוכב שעשה דרכו אט אט ובנחישות במעלה הדרך. זה נראה לנו בלתי אפשרי בעליל והאיש ההוא נראה לנו מטורף לחלוטין. מאז ירדנו הרבה פעמים את הירידה הזו, אך מעולם לא ראינו עוד מישהו דפוק כמו אותו אחד שטיפס במעלה הדרך. יש לו שריטה בדיסק, חשבנו, ולא ידענו מה פשר החיידק הטורף הזה.

***
לפני מספר חדשים רכבנו את סינגל רוחמה-דורות. סינגל זורם, מהיר, מתפתל בין ביתרונות רוחמה ומאפשר לך לפתח מהירות ולשטוף את השביל. כשסיימנו היתה (לי לפחות) תחושה של חצי תאוותי ברגלי. מצד אחד המסלול היה סינגל זורם בין ביתרונות, אבל מצד שני היה חסר לי משהו. לא היו עליות של ממש, מד הדופק לא עלה על הממוצע, לא הזרקתי את מנת האנדורפינים השבועית. במילים אחרות – קריז! [כבר הוכח מדעית שהפרשת האנדורפינים בשעת מאמץ עצים גבוהה פי כמה מהמצב הרגיל וכי הם מפחיתים את התיאבון (הצחקתם אותי...) יוצרים תחושת אופוריה, תחושת ה- high של הפעילות הגופנית]. אז מסתבר שזה אכן כך. תחושת אופוריה? התמכרות? תחושת הידבקות בחידק טורף?

חולצה כחולה והיא עולה #1
לפני מספר שבועות טיילתי באיטליה, באזור חוף אמאלפי. דרך מרהיבה המתפתלת ונושקת למצוקים תלולים מצד אחד ולים כחול מצדה השני ולא בכדי נחשבת אחת הדרכים היפות באירופה. באחד הקטעים, אי שם בין פראייאנו לאמאלפי, אנחנו עושים דרכנו במכונית, וחולפים על פני רוכב אופניים, לבוש חולצת לייקרה כחולה, תרמיל על הגב, מדווש לאורך הדרך. אני זורק מבט מלא משמעות עליו ומקבל מבט מלא משמעות באותה מידה מהיושבת לצידי. "אני יודעת מה עובר לך בראש" היא אומרת, והיא אכן יודעת. אנחנו המשכנו לאמאלפי, ואח"כ חזרנו ופנינו בדרך המטפסת לראש ההר, לעיירה הציורית ראבלו. כביש תלול וצר שלעתים אינו מאפשר מעבר יותר ממכונית אחת, ובקטעים מסוימים בהם גם אין שוליים, יש רמזור המווסת את התנועה – פעם עולים ופעם יורדים. הכביש תלול ומנוע המכונית מתנשם וגונח בהילוך ראשון – שני וככל שאנחנו מטפסים הולך ונפרש תחתנו נוף מדהים.

זה יכול להיות נהדר לטוס כאן עם אופניים במורד הכביש, אני חושב לעצמי ומיד מתחלחל מהמחשבה על ירידה במהירות מטורפת כשפתאום מגיח לך איזה רכב מאחורי הסיבוב. ואז, איך שנפתחת הדרך אחרי איזה סיבוב, אני רואה לפני את אותו רוכב בחולצה הכחולה מדווש לו לאיטו במעלה הדרך. עוד דיווש, ועוד לחיצה, עוד נשיפה ועוד ליטר זיעה, כך הוא מדווש אט אט, מטר אחר מטר. "גם עכשיו אתה מתקנא בו?" היא שואלת בהתרסה. "תתפלאי, אבל כן" אני עונה. "אני מתקנא בנחישות ובאומץ שלו כשהחליט שהוא מטפס כאן". מבט משתאה של זר לא יבין זאת הונחת עלי מימיני והמשכנו במעלה ההר. הגענו לראבלו, טיילנו, אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו. במגרש החניה כשחזרנו למכונית, ראינו רוכב אופניים בחולצה כחולה מתנשם, מתנשף, מזיע ועל פניו הסמוקים מרוח רמז לחיוך דק. היא לא הבחינה בשום חיוך. זה היה אותו רמז לחיוך של סיפוק שרק מי שהכניע פעם הר, רק מי שראה את מד הדופק מטפס במקביל למד הגובה, מי שהתמכר לפרץ האנדורפינים, יוכל להבחין בו.

חולצה כחולה והיא עולה #2
בשבת שלפני הנסיעה הנ"ל לאיטליה, רכבנו במעלה נחל כפירה לנטף. מסלול יפה שרכבנו כבר לא פעם. חלוקי נחל במעלה הערוץ, קטע בלתי אפשרי אחד לקראת הסוף, כזה שעל הסלעים יש סימני שמן של לא ג'יפ אחד ולא שניים שניסו להכניע את המדרגה ודפקו את הקרטר. בסופו של הקטע הזה אתה מוצא עצמך באחת מאותן פינות חמד שמסבירות לך בקשת צבעי ירוק חום וכחול ובריח של אדמה יבשה, תאנים וזיעה מדוע גם בשבוע הבא תחפש שבילים דומים (ועל הקטע הזה כתבתי  גם  כאן).

כשהגענו לנטף התחלנו להתלבט איך חוזרים. התלבטות רגילה שתוקפת אותנו בכל טיפוס מעין נטף לישוב. תמיד עולה האפשרות התיאורטית להמשיך מנטף להר הרוח, תמיד יש את אהרון או את עודד שמסבירים לנו ברחל בתנו הקטנה למה אנחנו לא רוצים להגיע להר הרוח ותמיד אנחנו פונים איפשהו ימינה לכוון ירידה כזו או אחרת דרך נחל יתלה. אבל הפעם לא היו לא עודד ולא אהרון, מישהו לא אחראי זרק את הרעיון לרכוב להר הרוח ומישהו עוד פחות אחראי הסכים. המבוגר האחראי בשטח לא היה בשטח או שלא היה אחראי או שלא היה מבוגר.
זה לא סיפור, חשבנו (אני לפחות), כשפנינו ביער יהדות פולין. מבט קדימה על דרך העפר העושה בכיוון ההר והשד לא נראה  נורא כל כך.  בהמשך, הדרך מתחילה לטפס והופכת לכביש צר ושומם ללא תנועת רכב. אנחנו מטפסים במעלה הכביש, מסביב נשמעים החבר'ה מקטרים, למה לא האמנו לאהרון? אבל חורקים שיניים וחורקים גלגלי שיניים וממשיכים הלאה. אח"כ כבר לא מקטרים. חבל על כל טיפת אוויר לבזבז על קיטורים. רק קולות הנשימה המאומצת וקליקים של הורדות הילוכים והחלקות שרשרת. יער יהדות פולין, רבאק, למה מה? לא מספיקים להם לפולנים כל המיליונים שנספו שם? הם צריכים עוד 5 לרשימה? אתה מדווש ומתנשם, מתנשם ומדווש. לוחץ על הפדל הימני בכל הכח, מטה את הגוף לשמאל ולוחץ על הפדל השמאלי, ושוב ימני ושוב שמאלי. והמאמץ גדול עד כאב, כאב שמזכיר לי את שעורי האנטומיה, הארבע-ראשי, הדו-ראשי, התאומים, מתי בפעם האחרונה ידעתי בצורה כל כך ברורה ומוחשית לאן מתחבר כל שריר ושריר?  חלפו כבר דקות ארוכות של רכיבה מאומצת, הלב דופק בקצב מסחרר, טטם – טטם – טטם...  מבקש לקרוע את החולצה, לפרוץ החוצה מבית החזה. אתה מביט לפנים והפסגה עדיין רחוקה, כאילו לא התקדמת כלל. רק בעוד כמה מאות מטרים, כשתגיד זהו, עד כאן! (ואתה תגיד, אין ספק שתגיד. השאלה היא רק מתי) רק אז תתפנה להעיף מבט לאחור ואי שם למטה תראה את דרך הכורכר העוזבת את הכביש ואז תעכל את המרחק והגובה שרכבת. שם, איפה שכתוב "יער יהדות פולין", בפיתול הכביש תראה דמות קטנה של רוכב לבוש חולצה כחולה, תרמיל על גבו, מזכיר במשהו את אותו רוכב בדרך לראבלו שאני עדיין לא יודע שאפגוש בו בעוד שבוע. והוא, הרוכב הכחול מנטף, לא פונה לדרך העפר אלא ממשיך ישר בכביש. בחור חכם, אני מציין לעצמי. אבל בינתיים אנחנו עוד מפדלים, מפדלים ומתנשמים, עדיין אופטימיים אבל יודעים שזה זמני בלבד, כי זה טבעה של אופטימיות – להיות קצרה ולהסתיים בסטירת לחי אכזרית. עוד סחיטה של פדל ימין ועוד סחיטה של פדל שמאל, ושוב ימין, ואתה מביט בכביש הצר הזוחל מתחת לגלגלים, והוא זוחל ס"מ אחר ס"מ באיטיות מעצבנת. חיפושית זבל מזדחלת על הכביש מאתגרת אותך, אתה חייב לעקוף אותה ויהי מה. עוד דחיקה של הפדל בשארית הכוחות, סחיטה של מעביר ההילוכים בתקווה שאולי נשאר עוד הילוך להוריד. האצבע סוחטת את הידית לכל אורך מהלכה אבל הסחיטה הזו מסתיימת באיזה סוג של  dead end מייאש בלי הקליק המיוחל של קפיצת השרשרת לגלג"ש גדול יותר. אתה מתחיל לזגזג על הכביש, מנסה לשכנע עצמך שזה רק על מנת להקטין את זווית הטיפוס ולא זיגזוג של עייפות וחוסר שליטה, הגיון בריא של פיסיקה ולא תוצאה פיסיולוגית של חוסר חמצן בפנטהאוס. בזווית העין אתה רואה משמאלך למטה את הכביש ההוא שעזבת בחיוך ותקווה, והוא מתפתל בשמש הקופחת, ורק רוכב אחד, דמות זעירה לבושה חולצה כחולה ותרמיל על הגב, מדווש בכבדות, ונדמה לך שאתה שומע עד כאן את נשימותיו המהירות ואת הולם ליבו. ולמרות שחלפו כבר אי אלו דקות (או אולי רק כמה שניות?) אתה רואה את חיפושית הזבל זוחלת ליד הגלגל האחורי, והתרמיל על הגב נראה לך כמו אותו כדור זבל שהחיפושית דוחפת, שהוא גדול וכבד ממנה פי כמה, וגם התרמיל נדמה לך כבד פי כמה, מכביד, מקשה, מיותר, ומי אמר שצריך לסחוב את כלי העבודה האלה בתרמיל? ולמה תמיד אתה מוכרח לסחוב  ערכת קפה? ולמה תמיד אתה סוחב אותה? רק המים לא נראים לך מיותרים, נהפוך הוא, למה לא לקחת עוד ליטר מים במקום כל השטויות האלה שבתרמיל.
רעש מנוע מאחורינו קוטע את המחשבות הפילוסופיות האלה. מחשבת כפירה מבזיקה לרגע, אולי נבקש טרמפ מהרכב העולה? לעזאזל האופניים, בואו ונציל את עצמנו... רמת החמצן הנמוכה במח כבר מתחילה לתת אותותיה. והמכונית עולה מתאמצת, המנוע רועש בטורים גבוהים של הילוך ראשון מאומץ. 10 קמ"ש? 20? שני ילדים צוחקים במושב האחורי ואביהם נוהג בפנים מתוחות כאילו חושש שהמנוע הרועש ישבוק חיים בכל רגע.  אתה נעמד על הדוושות בכל כובד משקלך והן בקושי מגיבות. מי אמר שיש לי כמה קילו מיותרים? הנה אני לא מצליח בכל כובד גופי להכניע את הדוושה, כמעט ולא מצליח להתגבר על השיפוע התלול.
 את מאות המטרים האחרונים עד חוות העיזים של הר הרוח אנחנו כבר עושים רגלית, גם זה לא בדיוק טיפוס קל, בטח לא לאחר שסחטת את טיפת האנרגיה האחרונה. אנדורפינים שמנדורפינים, מה שנשפך ונוזל ממך עכשיו זה שרידי אנרגיה אחרונים. מזל שעברה כאן המכונית ההיא, לפחות אפשר לתלות בה את האשמה לכך שאנחנו הולכים ברגל. שלא יהיה מקום לטעות – זה לא המאמץ עד קצה גבול היכולת, זו המכונית שהפריעה לנו...


גבינות בחוות העיזים בהר הרוח



לאחר הפסקת קפה קצרה אותה ניצלנו בעיקר להסדרת דופק ונשימה, ואתנחתא קלה בחוות הגבינות, אנחנו ממשיכים. מכאן, הטיפוס כבר קל יחסית, דרך עפר פחות או יותר מוצלת מתמשכת על הגבעה. למטה נשקף הכביש המחבר את נטף עם אבו-גוש. דמות זעירה בחולצה כחולה עושה דרכה אט אט במעלה הדרך. הוא מדווש באיטיות, וגם מכאן, מלמעלה, ניכר כי כל גופו אומר מאמץ עילאי. עוד דיווש ועוד דיווש, עוד מטר ועוד מטר הוא עושה דרכו בדיוושי צב. קצת מזגזג, קצת ישר, מכונית חולפת דוחקת אותו קצת לשוליים אבל זה לא תרוץ, והוא ממשיך לדווש. זוג רוכבים באים מולנו על השביל. "משם – רק ירידות!" הם מנחמים אותנו ומצביעים על צומת שבילים על קו הרכס כמה מאות מטרים לפנינו.
ממשיכים בשביל שעיקרו ירידה, נהנים מהרוח הנושבת ומצננת את גופנו. אני מסתכל קדימה בחשד, בעיניים בוחנות ובחוסר אמון, מחפש את המשך השביל. האמנם? האם תמו העליות להיום? אני מתפלל שהשביל אינו מוביל למטה מידי ושאינו מתעקל אי שם שמאלה ולא יוביל אותנו אל הכביש והאיש בכחול. די לנו במה שעשינו עד עכשיו, תנו לנו רק להפקיר את גופנו לגרביטציה ולרוח.
השביל מסתיים במפגש עם הכביש לנטף בסמוך לצומת המוכרת. מכאן כבר הכל מוכר, ירידות ירידות ירידות עד לאוטו. נשימה עמוקה, אנחת רווחה, עשינו זאת. עוד מיתוס נשבר, עוד עליה מאיימת מאחורינו (אוקיי, עם קצת הליכה ברגל). עכשיו רמת האנדורפינים מאיימת לעלות על גדותיה, מד הדופק נרגע וחוזר למספרים ראציונליים ואנחנו גומעים בשקיקה את המים מהבקבוקים. במעלה הדרך מכיוון נטף מופיע רוכב עם חולצה כחולה ותרמיל על הגב. מזיע, מתנשף הוא חולף על פנינו, אנחנו מברכים בברכת שלום קצרה, הוא עונה בחצי פה ועוצר רגע בצומת, מסדיר נשימה ודופק, מושך לגימה ארוכה מהשלוקר שבתרמיל.
חיוך דו סיטרי ביננו ובינו, מבינים איש את רעיו בחצי חיוך ובלי אף מילה.

***
סוף דבר, או עוד מיתוס נשבר
שבת של חום יולי אוגוסט, הרשומה הנ"ל כבר כמעט גמורה, מחכה לקריאה אחרונה והגהה. 6:30 בבוקר ביער אשתאול האוויר צפוף וכבד, לחות גבוהה, אוויר במצב צבירה נוזלי. היום חפוז - כך סיכמנו -  גומרים הולכים! אנחנו מתכננים את המסלול בזמן אמיתי, ומחליטים בכל צומת שבילים לאן פנינו מועדות בהתאם לעומס החום ההולך ועולה, שומרים על מרחק סביר מהרכבים. השביל מוביל אותנו עד למרגלות הסרפנטינות על דרך בורמה. "מכאן נמשיך למעיין ונעשה שם הפסקת קפה" אומר מי שאומר. "זה יהיה קצת קצר" אומר עודד "אפשר גם לנסות ולטפס את הסרפנטינות בעליה ומשם לנווה שלום ולרדת למעיין מול לטרון" וחמישה זוגות עיניים מזרים כלפיו מבטים מסוג המבט שנותן דון קורלאונה במי שעוד מעט ימצא דרכו לתוך יציקת בטון. דיון קצר, מישהו עוד מנסה לשווא למשוך לדרך הקלה, ואנחנו מושכים שמאלה, פנינו אל הדרך העולה. כמה מטרים לאיזון כיוון והילוכים ואנחנו בקטע הבולדרים, סלעים היוצרים זוויות טיפוס בלתי הגיוניות. אתה מסובב את הכידון ימינה ושמאלה מנסה למצוא את הנתיב הפתלתל בין הסלעים ולהימנע ככל שניתן מעליות מדרגה שיסחטו ממך את כל הכח. גם כך המסלול תלול דיו ואתה לא צריך לאבד כח על הקפצות מדרגה. התמרונים האלה בין הבולדרים מביאים אותך למצבים של שיפוע צד (אם להשתמש במושגי ג'יפאים) שגם הם לא הגיוניים בעליל. אנחנו משקיעים מאמץ עילאי, מד המהירות מראה משהו ליד 0, ומד הדופק לעומתו מראה מספרים שאתה כבר מזמן לא רגיל אליהם (ואתה מברך על כך שזה לא הפוך). באחת הנקודות בהם המשוואה של זווית הטיפוס עם זווית שיפוע הצד, והמהירות השואפת לאפס, אינה מוצאת חן בעיניו של ניוטון הוא שולף את אחד מחוקיו, ואני מנסה לשווא לשלוף את רגל ימין מהקליט. יש לי בערך חצי שניה להחליט אם להתרכז בשאלה איזה חוק של ניוטון פועל עלי או להתמקד בדילמה מה יותר חשוב – לנסות לחלץ את הרגל מהפדל או לתכנן את המפגש הבלתי נמנע עם הסלע. האם עדיף לספוג את הנפילה באגן (אהרון מה אתה אומר?) או ביד (דובי?)? חצי שניה ארוכה, ומותקים לי רגבי עפרי. בדיעבד אפשר להרגע, זה היה כנראה ניוטון לייט, שריטה מזערית במרפק וזהו.
כמובן שזו היתה נפילה סוציאלית רק כדי לאפשר לכולם לעצור ולראות אם הכל בסדר. "א...תה..... ב...ס ..דר....? " שואל אחד "קרה.... מ...ש..הו?" שואל אחר בהתנשמות. אני בודק את המרפק, כולנו מסדירים נשימה. בנסיבות דומות בזמנים אחרים היינו מחליטים כנראה שזה בלתי אפשרי לחדש רכיבה באמצע עליה שכזו על התלילות ועל האלמנטים הטכניים, אבל כנראה שהשריטה במח שהעמיקה עם השנים גברה על השריטה במרפק וביחד עם האנדורפינים נתנו לנו איזה ערך מוסף, ואנחנו שוב על האופנים ממשיכים בחצי רכיבה חצי דילוג על הדרך המסולעת. צעד אחר צעד, סלע אחר סלע אנחנו מטפסים, אני סופר כל סלע וסלע שעברתי ויכול לספר בדיוק כמה סלעים יש, באיזו זווית הם ואיפה אפשר לחתוך בינהם באיזה קטע שפוי. עוד דיווש ועוד לחיצה, עוד מטר, עוד חצי מטר, קצת ימינה קצת שמאלה והנה אנחנו ליד השלט בראש הגבעה המורה על השביל ממנו באנו ואומר "לסרפנטינות".
אחד אחד מגיעים למעלה. לגימות ארוכות של מים, נשימות מהירות, מד הדופק משנה כיוון והמספרים מתחילים לרדת. עומדים ומביטים אחד בעיני השני, אף מילה לא נאמרת (למי יש כח?) אבל החיוך הנמתח מאוזן לאוזן אומר הכל. החידק הטורף שבע.

***

בהמשך הדרך, בקטע של עליה קלה ליד נווה שלום, חלפו על פנינו כמה דאונ-היליסטים שעשו דרכם במעלה המתון יחסית כדי להגיע לתחילת מסלול הדאון-היל שלהם. הם לא רכבו את העליה אלא טנדר גרר אותם למעלה עם כבל. למראה הזה נזכרתי שקראתי שבפעמים הראשונות לאחר פריצת הדרך, העלו את המשאיות בקטע הסרפנטינות במשיכה ע"י  טרקטורים
הכשרת דרך בורמה בנתיב ה"סרפנטינות" למעבר של משאיות. בשלב הראשון נגררו המשאיות ע"י טרקטורים.(מתוך אתר הפלמ"ח)
אם אהבת את העליות כאן ורוצה עוד – בבקשה!

יום שלישי, 8 בפברואר 2011

חמוש במשקפיים


יום ששי היה שטוף גשם.
הבנאדם זקוק למשקפיים ורודים מאד בשביל לראות עצמו רוכב מחר. עם הבוץ כבר נסתדר, תמיד יש לנו תכנית מגירה לשבילי כורכר לבנים ונטולי בוץ, אבל הגשם שאינו פוסק זה כבר סיפור אחר.

מצד שני,  האלטרנטיבה היא לוותר על עוד שבת של אופניים אחרי 4 שבתות ללא רכיבה וזה הרי לא בא בחשבון. שבת אחת של גשם, שתי שבתות באיטליה ושבת נוספת של כוננות זה כבר מעל ומעבר למה שהדעת סובלת. אז סיכמנו (אני ועצמי) שגשם קל לא ירתיענו ורק מבול יחזיר אותנו בבושת פנים הביתה, ומי שרוצה - שיצטרף. ההיענות, כמצופה, לא היתה משהו אבל היו עוד 3 צדיקים בסדום שהרימו את הכפפה. את שתי הכפפות לאמיתו של דבר, כפפות ארוכות, מלאות וחמות.
שבת  בבוקר, שמים נמוכים ואפורים. הכל סביב אפור, אולי בגלל השעה המוקדמת של טרם בוקר, אולי בגלל העננים הכבדים המונחים על העיר כמו שמיכת פוך כבדה. רחוב מנוחה ונחלה ברחובות רטוב ושומם. רק איש אחד, מכורבל ומכונס בתוך מעיל כבד, הולך לבית הכנסת בצעדים מהירים כאילו מתחרה בגשם שמאיים לרדת בכל רגע. קטע הכביש שנמצא כבר מספר שבועות בשיפוץ טובע במים ובוץ ולא משאיר מקום לספק לגבי מה שאמור להיות ביער אשתאול. "בטוח שאתה עושה נכון?" אני פונה אל עצמי ושואל. משקפיים עם ורוד עמוק מאד דרושים למי שמקווה לרכוב היום. ברדיו, ברשת ג' מתנגנים שירי חיילים מתקופת הבריגדה. "צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה" ואני חושב כמה שזה מתאים בשינוי קל – צאנה הבנות וראינה מופרעים במושבה. כמו תמיד יש בשירים המלווים את הרכיבות מעין אספקלריה של המציאות אני חוזר ומציין לעצמי בפעם המי יודע כמה, חושב שאכן רק מופרעים מסתובבים בבוקר גשום כזה במושבה (ורחובות כידוע עדיין קרויה בפי תושביה הוותיקים "מושבה"). ואז מתחלף השיר, וקולו העמוק של שמשון בר-נוי מהדהד עם "הורה נהלל", "משתמט אני הייתי, ולא התביישתי כלל וכלל ...." ואני מהרהר בכל המשתמטים של השבת שגם הם כלל לא מתביישים. היה לנו סיפור הנוער העובד והלומד, ז"א אֶבי  עובד השבת וספי לומד. אָבי, שיהיה לי בריא, חולה, רפי זה לא אבל לא  בגלל הגשם והאחרים סתם לא.
ארבעה צדיקים בסדום, ארבעה צדיקים מחנים את הרכבים במסילת ציון ופורקים את האופניים. אני מזהה שדובי מתכונן לסקי והוציא כבר מהארון את ציוד הסקי הקטן, זה שמשמש אותנו גם וגם. אני שואל עצמי אם גם הוא לבוש כמוני (שעוד לא החזרתי את ציוד הסקי לארון), גופיה, וחולצה טרמית, וחולצה רגילה (מנדפת זיעה עלאק, כאילו שנזיע בקור הזה), וחולצה חרפית עבה, ובתרמיל מעיל גשם נגד עין רעה, וצווארון פליס וכובע גרב של שודדי בנקים וטייטס מעוררי דמיון. ובתרמיל, ליד ערכת הקפה והחטיפים, גם בקבוק נוזל אנטי-פריז שאף פעם לא מזיק. המחשבה על הקור הצפוי מעוררת צמרמורת ורק הידיעה שבעצם חשבנו לרכוב היום במסלול של עין קובי – יד קנדי, רק המחשבה על הדהירה בקור הבוקר המקפיא של הרי ירושלים במורד ההר מעין קובי לנחל רפאים חיממה קצת את הלב במסילת ציון.
מתחילים בטיפוס חימום בדרך העולה למצפה אשתאול, נהנים ממצבורי רקפות הפזורים פה ושם לאורך הדרך. כיאה לדרך לבנה אין בוץ והרכיבה שוטפת. מהר מאד מתחממים, כי בסופו של דבר לא היה ממש קר והמעיל העליון, החולצה הטרמית, הכובע-גרב, מתחילים להעיק. מתחתינו מתגלה מושב אשתאול טובל בירק פסטורלי, מכוסה בשרידי ענני בוקר נמוכים הרובצים על העמק.




 בנקודה כלשהי מיתמר מתחתנו עשן מאיזה מקום במושב ועולה מעלה מעלה בקו אנכי להפליא. אהרון מגלה את הגנים האינדיאניים שלו ומבטיח שזה סימן שלא ירד גשם בשעות הקרובות. לא יודע אם הסימן הזה, שנראה כי מקורו בשבטי האפאצ'י, מבוסס על משהו מציאותי, אבל עובדה היא שעד סיום הרכיבה לא ראינו טיפת גשם. ככל שהדרך מתמשכת אנחנו מתחממים ומברכים על ההחלטה ללבוש גם חולצה מנדפת זיעה. שלוליות מועטות על השביל ואנחנו חוצים אותן בכוונה על מנת להשפריץ קצת בוץ, להתלכלך וללכלך את האופניים. אבל כמה שניסינו, רק מעט בוץ דבק בגחונם, רק רסיסי בוץ בודדים לכלכו את המשקפיים שלא הצריכו בסופו של דבר החלפת עדשות לוורודות.


  
ורק כשישבנו להכין את הקפה, שלפתי מהתרמיל את האנטי-פריז שהזכיר לנו שזו היתה אמורה להיות רכיבה של חורף.
נוזל אנטי-פריז, המקור והיישום בשטח
From
והמשתמטים? נו, באמת....



אומרים ששבת הקרובה אמורה להיות גשומה....