‏הצגת רשומות עם תוויות אדום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אדום. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 6 במרץ 2011

בארי 2011. טיול משפחות או מסע אלונקות 2.

פעם, לפני הרבה שנים טיילתי במדריד. אחה"צ אחד יצאנו לשוטט קצת בעיר ורציתי לקחת את המצלמה. איכשהו היא שכנעה אותי שאין טעם לסחוב מצלמה כשיוצאים לסיבוב קצר ליד המלון ואני, כמו טירון חסר ניסיון, השתכנעתי. שני רחובות מהמלון נתקלנו בתהלוכה דתית מדהימה, מהיותר מרשימות שראיתי בחיי. למותר לציין שזה היה בעידן שטלפון היה נייד רק ככל שהכבל המחבר אותו לקיר מאפשר לו וגם אילו היתה לו מצלמה, היה ניתן לצלם רק את הסלון בבית, כך שחוץ מהזיכרון שלי – נאדה! מאז אני משתדל להקפיד על שני דברים כשאני יוצא מהבית. אחד – והוא שייך לחינוך הפולני – אני לא יוצא מהבית כשאני לובש תחתונים שיש בהם חור (לא כל כך רלוונטי לאופניים) כי לך תדע מה יכול לקרות לך בדרך ואז אוי לבושה, והדבר השני – אני משתדל שתמיד תהיה לי מצלמה בהישג יד, כי לך תדע במה אתה נתקל.
נזכרתי בסיפור התהלוכה במדריד ביום ששי האחרון כשארגנתי את הציוד לקראת הרכיבה בבארי בשבת. לקחת מצלמת קסדה או לא לקחת, זו השאלה.
רכיבה בבארי היא כיף, לא חשוב מתי ובאיזה עונה, עם כלניות עגבניות או סתם בטלניות. הלונה פרק בביתרונות הרי לא משתנה, והעקוב לא הופך למישור לפי רמת הצבע האדום. ובכל זאת חשבתי לעצמי לפני הרכיבה השנתית של 2011 שהפעם זו תהיה רכיבה נטו, בלי עוד פוסט בבלוג ובלי צילומים מיותרים. הלא כתבנו כבר על הכלניות ועל יפי הטבע, על הצבע האדום תרתי משמע, ועל עזה המונחת מוחשית כל כך בהישט יד, על הלונה פרק של המסלול ועל החיוך המרוח מאוזן לאוזן כשמסיימים את קטעי המוגלים המקפיצים. אפילו פוסט מיוחד בשנה שעברה על פציעה וחילוץ, אמבולנס בשטח וצלעות שבורות. צילמנו כבר כלניות במרבדים, כלניות בפורטרט, ואבקנים של כלניות בקלוז-אפ, איתנו ובלעדינו. צילמנו קליפים בירידה-עליה על ההתחלה, זו שמדגימה לאלה שבפעם הראשונה את המצפה להם בהמשך, צילמנו את המסלול לאורך הערוץ המוביל אל "כיכר קיר המוות", את הטיפוס על הקיר עם נפילות ובלעדיהן, את הרכיבה בערוץ הזה העוזר לעיכול מיד לאחר הפסקת הקפה צילמנו מכל הכיוונים, עשינו בוק לקטעי המוגלים במצלמה יציבה על הקרקע ובמצלמת קסדה עולה-יורדת. אז מה כבר נחדש הפעם? רכיבה נטו מצפה לנו, ואת מצלמת הקסדה לקחתי רק מתוך מסורת. אפילו אהרון הקפיד הפעם שלא לנסות ולהכניע את "קיר המוות" כי בשנה שעברה הוא נפל שם והוא לא רוצה להסתכן. כאילו ראה את הנולד.

ואז הסתבר שבארי הפך למסלול משפחות. כולם, נשים וטף, פיזמו בקול את "אבא'לה בוא ללונה פארק". אבי הביא בנוסף ליין גם את ציפי ודובי את דורית ושניהם שיגרו אותן רגלית, מיד ממגרש החניה לכיוון מערב "עד שתשמעו שמדברים ערבית". ורדה הביאה את שָני ושמחה הביא את הפלוגה המסייעת. הסתדרנו בשלשות, חילקנו מספרי ברזל ויאללה לדרך לפני שיתחילו להחליף מתכונים של "העוגה הנהדרת ההיא שאכלנו אצלכם בחנוכה שעבר". מזג אוויר מחייך כאילו סיים הרגע רכיבה קופצנית במוגלים ואנחנו חולפים ביעף על פני עיקול ההתרסקות משנה שעברה, מטפסים על קיר המוות בכיכר תחריר, מטפסים על ה"סכין" העולה מהוואדי והכל זורם ונפלא. יותר מידי נפלא, יותר מידי זורם. כמו השקט שלפני הסערה.  

ואז, באמצע סינגל החורשה, שיא הפסטורליות, כשהכלניות בצידי הדרך, כשהריר כבר נוזל מהמחשבה על הקפה ועוגת היומולדת של אֶבי (אלוהים, רק שלא יבקשו את המתכון), כשאני מתכנן עם עודד את הצילומים ההדדיים במצלמת הקסדה, אז מגיע הטלפון מורדה. "אהרון נפל ואני לא יודעת אם הוא יוכל להמשיך" אמרה בזהירות, כאילו לא רוצה לפתוח פה לשטן. 180 מעלות על השביל, רכיבה זהירה כנגד הכיוון ונגד עיניהם המשתאות של הרוכבים לקראתנו בשביל הצר, ואנחנו חוזרים לכביש הבטון. אהרון שוכב מאובק, מנסה לזוז ונאנק מכאב. איפה? מה? איך? (כאן! כואב! מישהו נכנס בי!) ברור שלא נצא מזה בלי צילום ותפילה שלא שבר כלום. המכה באזור פרק הירך, הרגל הימנית  קצת קצרה מהשמאלית וכף הרגל מסובבת החוצה. זכרונות מימי הרוטציה באורטופדיה – ככה מאבחנים במבט מהיר שבר של פרק הירך.  ניסיון לקום... טלפון לחנות "לה מדווש"... 101...אמבולנס... בתמונת סחיבת האלונקה משנה שעברה, שניים נושאים את האלונקה מלפנים, נהג האמבולנס ואהרון. עכשיו האחד מעמיס את השני על האלונקה, איך שגלגל מסתובב... פעם אתה סוחב את האלונקה ופעם אתה שוכב עליה, ככה זה מסע אלונקות ככה זה כשאתה בלונה פארק, כמו על גלגל ענק - פעם אתה למעלה פעם אתה למטה. אני עוד זורק לו לאהרון לתוך האמבולנס – "אם יש לך שבר ורוצים לנתח, אל תסכים עד שאנחנו באים"...  ונפנפנו לו לשלום ולהתראות. נתגעגע אליך אהרון!!!!
ולא ידענו כמה מהר נתגעגע.
שיט.... כמה סוכר אהרון שם בקפה???

שמחה שנטל על עצמו את מפתחות האוטו של אהרון ניסה לרשת אותו גם בהכנת הקפה. קצת שבר את הראש והתלבט מה שמים איפה אבל בסוף עשה. מה נגיד? נקווה שרק לא שבר שום דבר אהרון!!!! אֶבי עוד ניסה להמתיק את האווירה עם עוגת יומולדת שהחזירה מייד את הקלוריות שנשרפו, ודני הסב את תשומת ליבנו לאחר הוואדי הצמוד לחדר האוכל שהמסלול נעשה קל משנה לשנה. תשאל את אהרון, דני.

והמשפחות?  שני של ורדה רכבה בגבורה. יש עתיד, יש יורשת לאמא.
היורשת

נוגה וענת הוכיחו למה שמחה משתדל לא להחמיץ אף רכיבה. עד שבאחת היריד-עליות נוגה לא הספיקה לפחד, לא הספיקה לעצור, המשיכה במלוא הקיטוּר לירידה וגילתה את סוד העליות התלולות. "וואאווו, לא הספקתי לעצור ופתאום עברתי את זה!!!" שמעתי אותה צוהלת  ומפנטזת כבר על שבת הבאה. אל תדאג שמחה, שבת הבאה ניקח אותה  לזנוח! מה לא עושים בשביל חברים. 
איך ממשיכים מכאן?

ככה ממשיכים

ויש גם יורש עצר ב"מסייעת"

ואם לכתוב על סינגל בארי, אז אי אפשר בלי שיר. איזה שיר אצמיד לרכיבה הזו? את כל שירי הכלניות מיציתי כבר,  גם "מי שלא קופץ – אדום" כבר שיחק כאן (כמה שזה מתאים למסלול הזה?!). אז כל הפרק הזה מוקדש באהבה וכבר בגעגועים לאהרון, והשיר לא קשור לאופניים, לא לכלניות ואפילו לא לברל כצנלסון. "שתים עשרה טון" של להקת הנחל, בזכות הבית האחרון - מוקדש לאהרון בתקווה להתראות כמה שיותר מהר בשבילים.

אך בשנים עשר לחודש שנים עשר 
הוא רץ לשדה והוא לא נזהר 
ופתאום הוא נשכב על כביש הבטון 
כי דרס אותו דיזל - שתים עשרה טון... 

[הקליפ המוצמד אינו המקורי, כי הקליפ היחיד של להקת הנח"ל חתוך בדיוק, אבל בדיוק, במשפט המפתח]











יום חמישי, 18 בפברואר 2010

בארי - מסע אלונקות

מה נשתנה סינגל בארי השנה מכל השנים? שבכל השנים עשינו אותו פעם אחת, השנה הזאת שתי פעמים.

בסוף ינואר עשינו את סינגל בארי בפעם הראשונה השנה. מזג האוויר המשוגע הכתיב את הלו"ז וחששנו להפסיד את שיא פריחת הכלניות. אותם משטחים ירוקים מאופק עד עזה, מנוקדים באין-ספור נקודות אדומות היוצרות כתמי מרבדים באדום לוהט המשמש רקע נפלא לאופיו הלונה-פארקי של המסלול. עשרות פעמים כבר אמרנו את זה, עשרות פעמים עוד נאמר את זה: מסלול שאתה מסיים אותו כשחיוך של אושר מרוח על פניך מאוזן לאוזן, משל היית ילד שאביו לקח אות לראשונה ללונה פארק.

חלפו שבועיים מאותה רכיבה, וסגרנו על שבת במוחרקה. אפילו החלטנו על מקום לאכול בדליית-אל-כרמל לאחר הרכיבה. אבל כנראה שההשגחה העליונה החליטה בשבילנו שפנינו דרומה. "אולי עוד פעם בארי?" שאל מישהו לאחר אישורי ה-SMSים. בעצם למה לא? לא הבנו למה, אבל החלפנו כיוון. שוב שמנו פעמינו לבארי. אפילו מויש שמוזמן ל"על האש" באור הנר יכול להצטרף אלינו. יהיו צלעות לצהרים הוא אומר, ולא יודע עד כמה הוא צודק. אכן יהיו צלעות.

שוב בארי, שוב כלניות. הפעם אפילו רבות יותר מאשר לפני שבועיים ולא לבד. על ההתחלה, מיד לאחר הכניסה לסינגל, מרבדים לבנים של פרח קטן שלא זיהיתי (איפה איזי לכל הרוחות?) משובצים בכתמים של הגל הצהוב שמתחיל כבר להשתלט על המרחבים.

חצייה של הערוץ הראשון במסלול. אחד-אחד גולשים במדרון, צוברים מהירות ומטפסים במעלה צידו השני. כיף שרק איזה גלוח רגליים חצוף שלא יכול להמתין לתורו ועוקף את קבוצת הממתינים מצליח להעיב והצליח להכעיס את עודד ולהוציא ממנו את מיטב הגנים המרוקאיים המוסתרים בו.



עוד כק"מ רכיבה על גדת הערוץ, ו.. מה זה? אופניים מוצבים לרוחב המסלול וחוסמים אותו ובהמשך קבוצה של אנשים ניצבים סביב למישהו שרוע בצידי השביל.
מישהו מאיתנו, עודד? שמחה? כבר מודיע לי שיש לי עבודה. הבנתי למה שינתה ההשגחה העליונה את הרכיבה היום מהצפון לדרום. הבחור שוכב בתוך גומה בצידי השביל, קסדה משמשת לו ככרית וכולו נאנק מכאבים. אני זורק את האופניים בצד, מוריד את התרמיל ומוריד הרבה אבק מקורס ה-ATLS (advanced trauma life support) שעשיתי לפני שנים.



בדיקה ראשונית והערכה מהירה, ולא צריך להיות מנהל יחידת טראומה בשביל לקלוט שהבחור שבר אי אלו מצלעותיו אם לא יותר. על סמך ידע אישי, אני ממש לא מקנא בו. כל תזוזה גוררת אחריה אנקות וצעקות. מישהו כבר הזמין אמבולנס ואנחנו תמהים איזה אמבולנס זה יהיה. הכי אמבולנס לתנאי השטח נראים האופניים הלבנים של שמחה. משהו יותר מזה בטח לא יוכל להיכנס לשטח. ממתינים. וכשממתינים, ואהרון בסביבה – שולפים את הגזייה ומכינים קפה. מפצירים בבחור על השביל, אבל לא, הוא לא רוצה את הקפה של אהרון. בטח רוצה ארומה, לא ארון. צפונבוני, ילד-טוב-גבעתיים. אם היינו מציעים לו מאקיאטונה כפול עם קרואסון שקדים היה נעתר להפצרותינו. סתאאם... מסכן, מת מכאבים ואנחנו מבלבלים לו את המח עם קפה.

עודד ובן זוגו לרכיבה של הבחור נעלמים במעלה השביל להמתין לאמבולנס שאולי יגיע (לאיפה יגיע? איך הוא יכנס לשטח? מה עם 669?), עזרא חוסם בגופו את השביל ומכריח את הרוכבים שמגיעים לעשות את המטרים האלה רגלית ולא לדרוס את הבחור וזה כמעט עולה בריב נוסף עם איזה גלוח רגלים אחר. שמחה מקבל צו 8 לדובר צה"ל ומתחיל לתעד את הארוע, אהרון בקפה ומויש מהרהר בצלעות.

הזמן חולף, מישהו שמע רעש של מנוע, ועל קו הרקיע מופיע החבר של הבחור כשהוא נושא בידיו קרש גב. אני מזהיר את הבחור שהנה מגיע הרגע הכי כואב – צריך להעביר אותו לקרש גב, וזה מה זה יכאב... וזה מה זה כאב... שלוק אחרון מהקפה ובזהירות ולפי כל החוקים אנחנו מעבירים אותו ללא תזוזה מיותרת לקרש-גב, רותמים אותו, ומקבעים את הצוואר בצווארון פילדלפיה.




אבל האמבולנס? איפה האמבולנס? "רואים שם את הגבעה? מאחורי הגבעה!" אומר נהג האמבולנס. אההמממ... אוקיי... הבנו... מישהו צועק "אלונקה הרם!" וקדימה, מסע אלונקות. נכון שעזה זה פה ממול, נכון שלא פצוע אחד ולא שניים פיניתי מעזה, אבל רבאק, אחרי כל כך הרבה שנים שוב מסע אלונקות? קדימה לדרך! שלושה מכל צד, אלונקה בתווך, והשביל הוא כזכור סינגל-טראק... רק לא למעוד ולהדרדר לערוץ שמתחתינו.



מכח ההרגל והמסורת (אפילו שחלפו כבר אי אלו שנים) רציתי לקלל את המנייאק על האלונקה. שמן! מזל שלא שתה קפה... עוד היה מבקש גם חטיף אנרגיה והיה מוסיף עוד קילו... אני מכיר אותם, אלה שתמיד על האלונקה... בלילה הוא בטח מרטיב את הביסקוויטים כדי שלא ירעישו... (הוא נשבע שמעולם לא היה על האלונקה, תמיד סחב). עוד קצת ואנחנו ליד האמבולנס. עוד מאמץ אחרון, עוד כאב אחרון (אשרי המאמין) והבחור מועמס על האמבולנס שעוזב את השטח עם משמר כבוד של עודד והחבר של הבחור ומפנה אותו לביה"ח.



בסוף, כשסיימנו והעמסנו את האופנים על הרכבים במגרש החניה, פגשנו את החבר שחזר מביה"ח כדי לקחת את האופניים והרכב שלהם והוא דיווח על תוצאות הצילומים. התוצאה של הנפילה – 5 צלעות שבורות + עצם הבריח.

כן מויש, היו צלעות היום. וגם פעמיים קפה.

ואנחנו? אנחנו המשכנו לרכוב, אבל ביתר זהירות (נשארנו עם פחות משולש לקיבוע וגם האמבולנס עוד לא חזר), ורק אהרון הקפיץ לנו את הדופק כשהתגלגל באחד המורדות, כי מי יכין לנו את הקפה השני בסוף סינגל החורשה?


והיו גם הבאמפים המפורסמים, וסינגל החורשה הטובל באדום ועוד כמיטב המסורת של בארי.





(עוד קליפים - ראה קישור ל-you-tube בשוליים)



יום שני, 10 במרץ 2008

דרום אדום

צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים,
ואני חושב עוד מעט זה עזה,
ורק שלא יעוף איזה רימון -
ונלך לעזאזל.
סע לאט, סע לאט.

כך אריק איינשטיין אי שם בתחילת שנות השבעים, כשעזה עוד היתה עיר מעבר בדרך לסיני. יודעי דבר, אלה ששירתו בסיני והיו עושים הפסקת פיפי בעזה בדרכם אל או מסיני, היו יודעים לספר על החומוס הכי טוב בעיר, והיינו עוצרים ומנגבים צלחות חומוס אסלי. אידיליה! (שתחזור על עצמה כעבור שנים בחומוסיות לגדות אגם קרעון בלבנון). הז'רגון הפלשתינאי טרם הכיר מושגים כמו אינתיפאדה חמאס או קסאם, ובעברית צבע אדום היה צבעם של חלונות באמסטרדם, רמזור, מקסימום כומתת צנחנים, וכתום היה סתם צבע, לגיטימי בכל גווני הקשת הפוליטית. אבל גם בלי כל המושגים האלה האידיליה היתה מזויפת והחלה התקוממות של הפלשתינאים שתקפו מכוניות בדרכי הרצועה. אחד המקרים הזכורים והמזעזעים ביותר היה רצח ילדי משפחת ארויו בשנת 1971, מרימון שנזרק למכונית המשפחה. על הרקע הזה נולד שירו של אריק איינשטיין. לפני כשנה כשכתבתי על סינגל בארי, סיימתי קצת בפילוסופיה על החיים והדו קיום הבלתי אפשרי בעזה, ועל הפסטורליה המזויפת בשדות הכלניות העלולה להיקטע באחת במטח קסאמים. אז כתבתי.
וכצפוי – "כלניות שוב תבערנה", ולפני כשבועיים חזרנו, כצפוי, לבארי. כצפוי מסלול הלונה פארק עשה לנו כיף וסחט צחוקים וקריאות צהלה של ילדים בשנות הארבעים והחמישים שלהם (נו טוב, הפעם היה גם חיזוק צעיר בדמותו של אביעד), כצפוי הכלניות שוב פורחות ומכסות את המרחבים בצבע אדום, אבל שלא כצפוי (או אולי בעצם כן) הפעם לצבע האדום היתה משמעות נוספת. המיילים והאס-אם-אסים שהוחלפו לפני הרכיבה, דיברו על המשמעות הכפולה של הצבע האדום, וקיבלו חיזוק מקסאם מנייאק שנחת דווקא ליד בית הילדים בקיבוץ בארי. בסופו של דבר נותרו דיבורים בלבד, וכמו בשנים קודמות הפריחה בעיצומה, השמיים כחולים ובהירים ורק פס לבן דק של מטוס בלתי נראה מכתים את התכלת, והשֶקט יותר שָקט ממתוח. ורק תחושה קלה ובלתי מוגדרת דגדגה את שיפולי הבטן בזמן הרכיבה בקטעים הגבוהים יותר של המסלול כשבמטווחי אבן נשקפת ערימת בתיה המגובבים של עזה. האם נראה איזה קסאם מתרומם? האם פתאום יופיע מאי שם איזה מסק"ר ויירה טיל לעבר מטרה בלתי נראית? כמובן שכלום לא קרה, דבר לא הפר את השקט ופרט לאותו פס לבן דקיק של המטוס, השמים נותרו תכולים וצלולים, והדבר הכי מסעיר חוץ מהתכווצות השרירים של אוסקר והחילוץ של אבי, היה שעון הג'י פי אס של אביעד שהתווה את המסלול (ועדיף להסתכל ב google earth בקישור).




חלף שבוע, הגזרה התחממה יותר, ואנחנו מסמנים את המטרה הבאה. סינגל גברעם.
לפני היציאה לדרך אני מקבל SMS מרפי שמודיע שמטפטף ועושה רושם שמתגבר. גם במכשירי הקשר בעוטף עזה, כך יסתבר לנו עוד מעט, מודיע מן הסתם קשר תורן ש"מטפטף, ועושה רושם שמתגבר". ככל שמתקרבים לאשקלון, ניצבות בצמתים ניידות משטרה עם מחסומים בכוננות סגירת הציר. קרה משהו? קורה משהו? חולפת מחשבה בראש. (בסופו של יום יתברר כי לא דובים ולא יער, ההיערכות הזו היתה – כמה סמלי - בשל מירוץ אופני כביש שפתח את עונת המרוצים...)
8:00 אני נפגש עם איזי בצומת אשקלון ואנחנו מנתחים את פריסת ניידות המשטרה. אולי זה כי מתכוננים למטחי קסאם? לְמה רפי התכוון כשאמר שמטפטף ועושה רושם שמתגבר? יש לו מקורות מידע? אולי מתכוננים להכנסת כוחות? האם אנו עדים לפעולה הקרקעית הגדולה המדוברת? מויש ושמחה מגיעים לצומת ומבשרים שכרגע הודיעו בחדשות על מטח טילי גראד על אשקלון. מביטים לעבר העיר הנשקפת כמה מאות מטרים מאתנו – עיר דוממת, עדיין נמה את שנת הבוקר כמו כל עיר בבוקר שבת. לא עשן ולא אש. בגל"צ מקדישים שיר לתושבי אשקלון "ביום הקשה הזה" (מה קורה כאן רבאק? להמשיך לכוון גברעם או לחזור הביתה? מה עם חדשות? אם זה יום קשה למה אין מבזק ב-8:13? למה לא אולפן פתוח?). ממשיכים.
גברעם. סינגל חביב, המקיף את הקיבוץ בשמורת גבעות הכורכר ובתיאוריה גם במרחבי פריחת כלניות (חלש מאד השנה, ובוודאי בהשוואה לפריחה בבארי ובחבל לכיש). אנחנו זורמים עם השביל הצר המתפתל בין הגבעות במרחבים הפתוחים סביב לקיבוץ. מרחבים ירוקים רוגעים, משובצים בלובן פריחתם של שיחי רותם גדולים, פה ושם כלניות, וגבעה אחת עוטה אירוסים. פתאום נשמעים מרחוק הדי נפץ עמומים. האם זהו זה? אנחנו שואלים עצמנו. ואז, בין בום לבום נשמעת באוויר כריזה עמומה ממרחק "צבע אדום! צבע אדום!". מחליפים מבטים נבוכים קצת. לא חשש, כי הרי אנחנו לא בשדרות או באשקלון, אנחנו במרחבים מחוץ למוקדי הנחיתות, אז אין מקום לחשש בשטח הפתוח... אבל רק רגע.... אנחנו בשטח פתוח... והקאסמים האלה? האם זה לא נכון שרובם נופלים בשטחים פתוחים? לא כך מדווחים תמיד? צרורות ירי נשמעים ממרחק ואנחנו ממשיכים לדווש. הפסקת קפה. טרטור של מזל"ט באוויר, מסק"ר עושה דרכו דרומה. אני מטפס על גבעה קטנה המשקיפה על האזור. שתי פטריות עשן מיתמרות מדרום, בכוון הכללי עזה. פתאום אני שם לב שאני מכין קפה עם הקסדה על הראש, כמו לפני עידן במילואים בלבנון. מישהו מפטיר "כוחו של הרגל". קסדת רודי פרוג'קט נגד קסאמים, עלאק.


שמונה וחצי, הזוי כמו סרט של פליני, "צבע אדום" באוויר. טיל גראד נפל בכפר סילבר, קצת מצפון לנו. בטח חלף מעלינו מבלי שהבחנו. לא היו נפגעים ונגרם נזק קל למבנה. מבט לעבר קומץ כלניות אדומות מסיט את תשומת הלב מהשביל. החלקה של גלגל קדמי בחריץ קרקע בנתיב הסינגל גרמה למעידה, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. יש צבע אדום אחד, ויש צבע אדום אחר.
והיתה גם רכיבה, אבל גם בקטעים הטובים שלה הצבע האדום בלחיינו החוויר לעומת הצבע האדום באוויר.
תמונות סטילס משנה שעברה







בדרך חזרה עוצרים לקפה בתחנת הדלק בצומת אשקלון. מכוניות בודדות חולפות בכביש. האם שנת הבוקר של העיר מתמשכת עד לשעת צהרים מוקדמת זו? או שמא זה צבע אדום ברמזור? תחושה מוזרה של מלחמה, מלחמה פסיבית כמו בתקופת מלחמת המפרץ. מסיימים את הקפה בזריזות, כמו אז בתקופת נחש הצפע, לפני שאיזה צבע אדום יפריע. ליתר בטחון שתינו בכוסות חד פעמיות שניתן לקחת לדרך... כמו פולנים...
חולפים בצומת סילבר – הכל רגוע. מרוץ האופניים הסתיים וניידות המשטרה מסירות את המחסומים בצמתים. מכוניות רבות עושות דרכן דרומה למרחבי הכלניות. פסטיבל דרום אדום בעיצומו על כל גווניו ומשמעויותיו. ואני חושב כמה טוב אודם הכלניות מאודם דמם של הפצועים באשר הם, וירוק המרחבים יפה מירוק החמאס, וסגול האירוסים יפה מסגול של גבעתי (*) ולובן פרחי השקד עדיף על לובן פני המתים.
(*) גבעתי כמשל. נא לא לתת פירושים לא נכונים. יש לי הערכה עצומה לגבעתי ולצה"ל בכלל, ובשום אופן איני מערער על הלגיטימיות של פעילות צה"ל ברצועה ובכלל. אבל כשחולמים שלום, לא חולמים על חיילים במדים ובנשק גם לא אם הם משלנו ובצד הגבול שלנו. מעולם לא ראיתי פטרולים של נגמ"שים על גבול איטליה שוויץ למשל. וגבעתי שתופסת קו ברצועה -כמשל, בזכות הסגול.

יום שלישי, 20 בפברואר 2007

מי שלא קופץ אדום

כלניות, כלניות
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות
כלניות מטוללות חינניות
שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה
אבל תמיד כלניות תפרחנה
סופות לרוב תהומנה ותסערנה
אך מחדש כלניות תבערנה
כלניות,כלניות
כלניות אדמדמות אדמוניות


נתן אלתרמן



הצבע האדום השתלט על השטח! למרות שפה ושם נראים עדיין כתמים צהובים, אין ספק שהאדום הוא הצבע השולט על כר הדשא. תם העידן הצהוב, והתחיל העידן האדום!!!יזה נשמע כמו מאיר איינשטיין, אבל לא! זה לא תאור של הקהל בדרבי התל אביבי בבלומפילד. בימי חורף אלה, התאור הוא של מרחבי הפריחה בצפון הנגב. ולנו, רוכבי האופניים, מרחבי הפריחה של צפון הנגב מסתכמים במילה אחת – בארי. רוצים שתי מילים? סינגל-בארי. לונה פארק לרוכבי האופניים ושוב חוזר לבלומפילד. לונה- פארק = בלומפילד. מי זוכר את הלונה פארק ביפו? לונה-פארק הטובל במרבדי כלניות. וכמו הכותרת (שוב אני חוזר לעולם הכדורגל) – מי שלא קופץ (במהמורות הסינגל הזה) - אדום, כי רק הכלניות אדומות הכותרת השתולות באדמה אינן קופצות שם בבארי (מבלי לפגוע בפרחים האחרים שאינם אדומים, ומבלי לפגוע ברוכבים הלבושים אדום. פשוט עניין של סטטיסטיקה)י
היכרנו את המסלול לפני שנה. ל' רוכבת אופנים וקולגה, סיפרה עליו. מ', בעלה, הוביל במסלול. בשלב מסוים של הרכיבה טלפנה ל' (שנשארה בבית מפאת החודש השביעי להריונה) למ' ושאלה: "נו? הם (ז"א אנחנו) נהנים?" ומ' בחיוך עונה לה: "את צריכה לראות את החיוך המרוח להם על הפנים..." חלפה שנה, וכמאמר שירה של שושנה דמארי (אלתרמן ליתר דיוק) –"מחדש כלניות תבערנה", ושוב אנו שמים פעמינו דרומה
זה התחיל קצת בבאסה. ראשית – חלק מהחברים היה בנבצרות זמנית ולא כולם יכלו להתייצב. שנית - היציאה מרחובות לוותה בגשם שוטף, והמחשבות על הגשם הצפוי והבוץ שימלא את ערוצי ארץ הביתרונות קצת מטרידות. אבל ראיתם פעם ילד המצפה שנה תמימה לביקור בלונה-פארק, וגשם מנע ממנו ללכת? כך גם אנחנו, מוטרדים או לא, שמנו פעמינו לדרום האדום

בארי. לה-מדווש. כאן מתחיל הדבר האמיתי. קשה להעביר בכתב למי שלא רכב מעולם במסלול שכזה, את התחושה המופלאה הזו של עליות, של ירידות, של דופק המטפס מעלה בשל המאמץ הרב המושקע לאורך כמה מטרים של טיפוס תלול או של החסרת פעימת לב בגלל הצניחות החפשיות לערוצי הנחלים. כמו תנסו להמחיש למי שלא ביקר שם מעודו, את התחושה בלונה פארק במשפט סתמי כגון "היינו על הקרוסלה" או "הייתי על הגלגל ענק". מילים יבשות שלא יכולות לבטא את עצמת התחושה המפעמת, את תחושת הלב היורד לשיפולי הבטן, את תחושת האופוריה. מי שכבר רכב בסינגל הזה, יבין זאת אבל מי שלא עשה זאת מעולם – לעולם לא תוכלו להמחיש לו. כמו לנסות להמחיש לעוור מלידה את משמעות האדום האדום של פריחת הכלניות
סינגל קצר בחורשה הנושקת למגרש החניה, ואתה מגיע ל"ירידעליה" הראשונה. שפריץ ראשון של אדרנלין במינון נמוך. אבל לא לדאוג, המינון הגבוה עוד יגיע. ואתה ממשיך ומגיע לכיכר הניסיונות. כמו בקרקס, רוכב האופנוע המזנק אל "קיר המוות", כך כאן, אתה נכנס לכיכר-מכתש, ובוחר את העלייה הרצויה, שועט לעברה ומנסה בכל כוחך (או בכל הטכניקה שלך, והכי טוב בשילוב של השניים) לנצח את קיר המוות הפרטי שלך ולצאת מהמכתש

יצאת? רק בשביל לזרוק את התחת לאחור, אל מאחורי האוכף, ולדהור במורד בחזרה פנימה, ולנסות שוב. כמו באנג'י שאתה עולה מעלה מעלה רק כדי לצנוח שוב למעמקים. ואתה יוצא מהככר הזו, לתוך ערוצו של נחל, דוהר לארכו, מתפתל בפיתוליו, מתמזג עם השביל המתעקל בינות לסבך השיחים, לוקח את הסיבובים תוך טיפוס על קירות הערוץ, עד שאתה מגיע ליציאה הבלתי אפשרית מהערוץ על גבי סכין תלולה ובוצית

או אז אתה מעמיס את האופניים על כתפיך ומטפס אל מחוץ לערוץ. ושוב אתה דוהר, צולל לתוך חריצי קרקע בזווית תלולה, כמעט בלתי אפשרית המעלה את ארוחת הבוקר שאכלת במעלה הוושט, רק כדי לקבל מספיק תנופה שתוציא אותך ממול בעליה תלולה לא פחות, לקראת ה"ירידעליה" הבאה המחכה לך מעבר לסיבוב. ארץ ביתרונות היא ארץ בארי, ואתה עולה ויורד, יורד ועולה, כמו ילד הרוכב על סוס עץ בסחרחורת בלונה פארק

ואתה ממשיך וחוצה מרחבים ירוקים המשתרעים עד קו האופק, צבועים בכתמים ענקיים של אודם הכלניות. והשמיים כחולים כחולים, והכלניות אדומות לוהטות, ואתה מביט סביב סביב עד האופק, ומבטך נעצר אל האופק הנשקף ממערב, והוא קרוב עד כדי הושט היד וגע בו, והוא מוחשי עד כדי צריבה, והוא בנוי מקו רקיע של בתים צפופים צפופים. משכנות עוני עטופי יאוש ושטופי שנאה

ואני לא יכול שלא להיזכר בימים אחרים, בשירות מילואים בעזה בתקופת האינטיפאדה הראשונה. מחנות פליטים צפופי אוכלוסין, שאטי, סאג'עייה, אל בורייג'… סגורים ודחוסים עד להתפוצץ, ואנחנו הסוגרים עליהם, סגורים בעצמנו בבסיס, נוסעים ברכבים ממוגנים ומסורגי חלונות. פעם אנחנו סוגרים אותם ופעם הם סוגרים עלינו, אנחנו מטילים עוצר והם ספונים בבתיהם, והם משליכים אבנים ואנחנו מגיפים את חלונות הרכבים. וכמו ברכיבה בבארי - פעם אתה למעלה פעם למטה, רוכב על סוס עץ בסחרחורת של החיים. בית כלא אחד גדול היא עזה, ולא משנה אם אתה אסיר-תושב או אסיר-חייל. קשה שלא להיזכר בימים ההם ולחשוב עד כמה צורם עד היום הניגוד בין הדוחק והמחנק בצד ההוא של האופק, לבין הפסטורליה של המרחבים הפתוחים, האוויר הבהיר, הפרחים הפורחים, בצד הזה של האופק. פסטורליה העלולה להיקטע באחת עם מטח קסאמים. נד-נד, נד-נד, רד עלה, עלה ורד
והכלניות – הן תמיד כאן כמאמר שירו של אלתרמן, חוזרות ומשתלבות כחוט השני במהלך ההיסטוריה של המקום. ה"כלניות" הלא הם חיילי הדוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי בימי המנדט שהחלו את פעילותם בא"י בדיוק כאן, באזור עזה, ועל פני שרידי שדה התעופה שלהם רכבנו לפני רגע. הצנחנים, ה"כלניות" של אריק שרון, אלה ש"ניקו" את עזה בזמנו. וכיום, מרבדי הכלניות המשתרעים ככל שמגעת העין, מכאן ועד קצה האופק, מפאתי עזה ועד חוות השקמים של שרון הנמצאת לא הרחק. איך שגלגל מסתובב, איך מעגלים נסגרים... יחוזרים למגרש החניה. 24 ק"מ של סינגל מדהים. והחיוך ההוא שראה מ' על פנינו לפני שנה, שוב נמתח מאוזן לאוזן, כמו ילדים שסיימו יום כיף בלונה פארק, ויודעים ש"שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה, אבל תמיד כלניות תפרחנה. סופות לרוב תהומנה ותסערנה, אך מחדש כלניות תבערנה" יודעים שתחלוף עוד שנה, השדות יבערו באודם הכלניות, ושוב נצא דרומה, שוב נחזור ללונה פארק, שוב נחזור לכלניות. והלוואי רק שלא נחזור שוב לעזה

קישורים