‏הצגת רשומות עם תוויות סובב ת"א. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סובב ת"א. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

המשט הגדול – על סובב ת"א באופנים, 2014

במקום פתיחה
                כבר כמעט שנתיים שהבלוג דומם.
אם אני מסתכל על שני הפוסטים האחרונים שנכתבו כאן, זה נראה כמו פרקי סיום. מקסימום יש מקום לעוד איזה אפילוג עם כותרת "סוף דבר". אבל לא. זה לא סיום ולא נעליים. אחרי ההפסקה (שלי) המתבקשת, שוב רוכבים. אולי לא בקצב ובעצימות של פעם, אבל רוכבים ויש והיה על מה לכתוב. סתם עצלנות.
היו רכיבות במסלולים חדשים (נחל פרצים בלילה, רק על מנת לציין דוגמא), אבל בעיקר היו מסלולים שהם עבורי בבחינת עוד שלב בחזרה לשגרה של פעם. יער אשתאול על העליות השונות שבו, נחל אילן, דרכי הנוף הדרומית והצפונית בכיסלון, כל מסלול היה בבחינת "הנה, גם את זה עשיתי" – עוד נקודת ציון, צעד נוסף בחזרה לשגרה, עוד הוכחה שזה מאחורי.
והיו גם רכיבות וארועים שמצדיקים פוסט בפני עצמו בלי כל קשר לכלום. הרכיבה לאור ירח בנחל פרצים למשל, עם הנפילה של אורי, חצי לילה שבילינו אתו למעלה בהר כשכל רגע מישהו אחר יורד כדי לבדוק מה קורה, עד שרק אבי ואני נשארנו עם אורי, וכשאבי נרדם ואורי מנוטרל, הרגשתי שרק אני נותרתי לשמור עלינו מפני הזאבים שבטח מתרוצצים שם עד שהגיע רפי עם רכב החילוץ. איזו החמצה שאין אף תמונה....

והיתה התרסקות שלי ב"מורד שכי" (כאן דווקא יש תמונת סלפי מאוחרת בבית)


אבל שני דברים מהווים לטעמי את ה-הוכחה בה' הידיעה. הזמנת החולצות החדשות וקניית האופנים החדשים, "29. שני אלה מהווים הוכחה שלפחות בראש – אני עם הפנים לעבר השמש העולה, ממשיכים כרגיל.
ונעבור לפרסומות – לסובב ת"א הרטוב או המשט הגדול.





אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד סוף המערכה השלישית אמר (ככל הנראה) אנטון צ'כוב, וקשת בענן המופיעה בהקפה הראשונה מבשרת על גשם עד סוף ההקפה השניה אמרתי (בוודאות) אני כשראיתי אותה מעל לים עת רכבנו את ההקפה הראשונה בסובב ת"א 2014.


זה החל כמו כל רכיבה חורפית עם השכמה של טרם זריחה, כבישים שוממים ורטובים מבריקים באור המכונית מספרים על הגשם הקל שירד הלילה ורק הצ'קלקות הכחולות אדומות של ניידות המשטרה החוסמות את הכניסה לאיילון דרום מספרות שהפעם זה משהו גדול יותר, לא רק רכיבה פרטית שלנו. קפה זריז אצל גדי שגר במרחק שני דיוושים מנקודת הריכוז, בדיקה אחרונה של הציוד ואנחנו מתייצבים בככר השילוח, (ה-Umschlagplatz אם תרצו).



תרועת צופרים רמה שמן הסתם העירה משנתם את תושבי הדר יוסף בשעה מוקדמת זו של הבוקר מבשרת את תחילת הרכיבה ולמרות תחזית מזג האויר שצפתה גשמים מקומיים סובב ת"א יצא לדרכו. מזג אוויר סגרירי, "אירופאי" כהגדרתנו ולרוכבים בעלי ניסיון, רכיבה במזג אוויר כזה, רכיבה שהעליה הקשה ביותר היא הרמפה של העלייה ל"אילון", זו רכיבה קלה, מנהלתית, ללא  מאמץ או משהו לכתוב עליו בבלוג. ואכן, ההקפה הראשונה התנהלה על מי מנוחות (מי מנוחות.... צחוק הגורל כשאני חושב על איזה מים התנהלה ההקפה השניה). קצת צחוקים, קצת אוואנטות ודאווינים על ויטה שזו לה הפעם הראשונה שרוכבת אתנו, קצת בדיחות על חשבון כמה רוכבים שהחליקו בשלוליות ("פחח... נראה אותו יורד אל העמודים הרומיים..."), בקיצור – אידיליה. אבל בקטע לאורך הטיילת תפסה לי לפתע את העין קשת עמומה בעננים הכהים והנמוכים שמעל לים. " אתה רואה שם את הקשת?" אני שואל את דובי שרוכב לצידי, "אז מה זה אומר? מה זה אומר כשיש קשת?" אני מקשה עליו (ובלבי פנימה אני מנסה להיזכר אם הכנסתי לתרמיל את מעיל הגשם). ויטה ואני פוצחים בדואט – "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות...".
תחילת ההקפה השניה עמדה בסימן הצטרפות רוכבי מסלול ה-21 ק"מ. משפחות. ילדים. סוג של רכיבה של יום כיפור ברחובות העיר. לפני מספר שנים רכבנו באיטליה באזור אגם גארדה. יום אחד אמרה אנדריאה, המדריכה המיתולוגית שלנו, שלמחרת מתוכננת רק רכיבה במסלול הקל. אין דבר, ניחמתי אז את דובי ושמחה, לפחות נרכוב עם אמהות איטלקיות צעירות. אז – הצלחנו להתחמק מזה בסופו של דבר, אבל הפעם זה היה אבוד. אלפי רוכבים, משפחות על הילדים והסבתות שטפו את נתיבי איילון וצריך לתמרן בזהירות בינהם. חשבנו שזו המכה הכי גדולה. אז חשבנו. קשת בענן המופיעה בהקפה הראשונה לא מבשרת על ילדים בהקפה השניה. ויטה ואני מנסים להיזכר בבית השני של "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות", על כל צרה שלא תבוא. והיא באה, הצרה. זה התחיל בטפטוף של גשם זרזיפי שרק התיז רסיסי טיפות על המשקפים נטולי המגבים, טפטוף שהלך והתגבר. איפשהו ליד מגדלי עזריאלי החולצה כבר היתה ספוגה משל היינו בעיצומה של רכיבה ביום חם. שולי הקסדה החלו לנטוף לכל עבר ועד מהרה הגשם החל לחדור לתוך הקסדה, מרטיב את הבנדנה, זוחל ויורד בזרזיפים הולכים ומתעצמים על הפנים, על הצוואר, במורד הגב, חודרים למכנסיים, בודקים את איכות הספיגה של כרית הריפוד שבמכנסיים. נכון שאנחנו מקפידים על כרית איכותית, כזו שהבטיחו לנו שהיא סופגת היטב, אבל דיברנו על ספיגת זיעה, לא על דליי מים שנשפכו עלינו. כל דיווש גורם ללחץ על הכרית וכמו ספוג רחצה טבול במים, כשלוחצים עליו – הוא נסחט ומתרוקן מהמים הספוגים בו, כך גם הכרית, עם כל דיווש היא נסחטת ופרץ מים זורם לאורך המרזב הטבעי של "קו האינסטלטור", נספג במכנסים הרטובים ממילא, יורד לאורך הירך עד שמתלכד עם הרטיבות המקורית של המכנסים והרגלים, וכמו מפלי האיגוואסו ממלא את הנעלים, הגרביים וכל מה שבדרך.
מתחת לגשר של מחלף השלום מצטופפים עשרות רוכבים המחפשים מחסה. אנחנו עוצרים לרגע, קצת התארגנות מחדש (המצלמה והטלפון עמוק לתרמיל) והתחושה היא שאנחנו לובשים בגדים שיצאו זה עתה ממכונת הכביסה, ללא תכנית סחיטה. אני מסתכל סביב – עשרות חולצות אדומות נוטפות (החולצה הרשמית של הארוע. וכאן המקום לציין במאמר מוסגר את עשרות החולצות הוורודות, חולצות עמותת שחזור השד שהצטרפו כגוף רשמי לארוע הרכיבה כחלק מחודש המודעות לסרטן השד החל בחודש אוקטובר. ואם תהיתם – אז גם החולצות הורודות נטפו מים), האמיצים שבקהל שולפים את הטלפונים ומצלמים או מעדכנים סטטוס בפייסבוק: feeling wet. התיעצות קלה ביני ובין רפי (שכן כל השאר נעלמו בדרך) לגבי ההמשך. מבט קצר על עצמנו ומה יש כבר להפסיד? אין ולו גם ס"מ אחד של יובש על הבגדים, אז מה כבר יכול הגשם הזה להוסיף? הרי יש גם מקסימום ליכולת הספיגה של הבגדים ומעבר לכך לא יתווספו עוד מים. רק הבולם האחורי של האופנים עדיין עם שאריות בוץ שאיכשהו לא נשטף לחלוטין, שעטנז של מעט בוץ שדבק ברכיבות האחרונות והגשם של היום. אז קדימה – לשטוף את האופנים. עכשיו, כשהוסר הרסן של התנהגות הולמת למבוגר אחראי, אין מעצורים (כמעט תרתי משמע) ואנחנו מפקירים עצמנו לגשם ולשטויות ילדותיות, מדוושים בתוך השלוליות, עיר בגשם שחה לנו ככה – החיים יפים, כדאי לכם לחיות. הגשם גובר ומצליף בפנים כמו דקירות של מחטים, אבל מה לנו כי נלין? מתי תהיה לנו עוד הזדמנות כזו להשתולל כמו ילדים בלי חשבון? ואם היו עוד הרהורי חרטה על כך, הם חלפו באזור הסמוך לבלומפילד. שם, בדרום ת"א, הניקוז של מי הגשמים אינו משהו ולמרות שהגשם פסק נוצרו שם שלוליות ענק שהצריכו רכיבה בתוך מים, התזות של כולם על כולם וכל עצירה משמעותה טבילת הרגל במים עד מעל לקרסול. אבל למה שנעצור? מה זה בשבילנו שלולית על כביש, אנחנו שחצינו נחלים שוצפים בין גדות בוץ טובעני? נכון, אבל לא לקחנו בחשבון את המניאק הזה שרכב לפני ופתאום החליט לעצור... טוב, מילא, הגרב כבר מזמן ספוגה עד קצה גבול היכולת.
עוד 10 ק"מ ואנחנו מסיימים, מנגבים שקשוקה חמה עם חלה טריה אצל גדי, קצת סיפורי מור"ק של אנשי ה 41 לאנשי ה 21 ולהפך וחוזרים הביתה. וכמו בסיום יום סקי – מקלחת חמה ושמים את הנעלים לייבוש. תמיד אמרתי שיש מן המשותף בין שני הספורטים האלה.

וכך זה נראה בוידאו ובתמונות





















יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

להיות חלק מהתמונה (וגם סגירת מעגל)

להיות או לא להיות (פיקסל אחד בתמונה) זו השאלה.

מידי שנה כשמתקרבים אירועי רכיבה המוניים מתעוררת השאלה האם נשתתף כקבוצה באירוע או לא. בד"כ ההתלבטות מסתיימת בכך שעודד משתתף, דני מכריז שהוא שונא אירועים כאלה, והאחרים מגמגמים תשובה לא מחייבת ונעמדים בצד של דני.

הפעם הראשונה שטעמתי טעם של כאילו השתתפות היתה ב-2003. אוסקר ואני יצאו לכנס "מכבי" באילת ולקחנו איתנו את האופניים. בדרך, בכביש הערבה, חלפנו על פני הרבה מכוניות עם אופניים בתחת. הייתי מאד מבסוט מהעובדה שהספורט הזה תופס תאוצה וכל כך הרבה אנשים יורדים לאילת עם אופניים. כשהגענו למלון, הסתבר כי באותו סופ"ש מתקיים הטריאתלון של אילת. בבוקר, כביש הערבה היה סגור עקב הטריאתלון ונאלצנו לרכוב ביחד עם כל הטריאטלונצ'יקים האלה לאורך הכביש (עד לכניסה לעמודי עמרם, שם התכוונו לרכוב). איזו תחושה נפלאה... שני חטיארים כרסתנים על אופני מדבקה בין מאות  ספורטאים בנויים לתלפיות על אופניים מקצועיים, בקבוקי משקה אנרגיה צבעוני צמודים לאחורי האוכף... לחלקם, כך הבחנו מבעד לחולצה המיוזעת, היתה אפילו רצועת חזה של שעון דופק... איזה דאווינצ'יקים, חשבנו לעצמנו...  וכך אנחנו רוכבים, מהווים חלק מהפלוטון הזה, נהנים לקחת תוך כדי רכיבה בקבוקי מים בתחנות החלוקה, ואני מדמיין אותנו כאילו אנחנו מינימום בטור דה פרנס... כולם היו נחמדים מאד, כולל מחלקי המים ואף אחד לא תמה מה עושים שני אלה כאן (או לפחות לא הראה זאת כלפי חוץ). בפניה לעמודי עמרם פרשנו מהדבוקה שלנו וירדנו לשטח. שוטר שעמד באותה נקודה שאל אם זהו, אם נשברנו. הסברנו לו שבשביל פעם ראשונה זה מספיק לנו ופנינו למגרש הביתי שלנו – השטח. אבל איפשהו בפנים הרגשתי שיש איזה ערך מוסף לרכיבה במסגרת אירוע ציבורי, ולא רק בקבוק המים של נביעות.

ב- 2006 רכבנו את הקפת הכינרת. זו היתה היתה הפעם הראשונה שהשתתפנו כקבוצה גדולה (היינו שבעה) באירוע מסוג זה. יציאה לדרך ב-5 בבוקר, הגעה לנקודת ההיערכות והזינוק ואתה מתערבב בשלל צבעי הקשת של תלבושות, ערב רב של רוכבים מכל הצבעים והגילים. אופני מדבקה, אופניים עם כתובות צבועות מסוג "מסגריה בית אלפא" או כאלה שארגז פלסטיק קשור לסבל, רוכבים "מקצועיים" בתלבושות זוהרות ומדוגמות, חלקם מצוידים באופני שטח ארוכי מהלך בולמים, חלקם עם אופני כביש דקי גזרה, ורכב פרסומת מחלק פחיות של רד-בול לכולם.


  הפעם אנחנו כבר נמנים על הרוכבים היותר מקצועיים. אופני מותגים, שעוני דופק, חטיפי אנרגיה ואיך לא, ערכת הקפה הקבועה על הגב. אז נכון שהיה קצת בלגן, קצת פקקי תנועה וילדים שעוצרים בדיוק איפה שלא צריך, אבל אח"כ בשטח הכינוס כשסיימנו, קבלת מדליות (מחזיק מפתחות), שי כזה או אחר... אתה מרגיש חלק מההמון, חלק מההוויה, חלק מהחוויה. שותף לאירוע וגם לברדק. אתה מרגיש שייך. כשעצרנו לאכול משהו בוואדי ערה והסובבים הסתכלו עלינו באיזה מבט תמה החזרנו להם מבט גאה, כאילו אומרים "כן, אנחנו היינו שם", גיבורי השלולית הקטנה. ושוב היתה לי איזו מן תחושה נעימה של חלק מתמונת הפאזל הכוללת, רכיבה עם ערך מוסף, לא רק בזכות פחית הרד-בול.

באוגוסט 2011 נהרגו שני רוכבי כביש, שלום גרוסמן ויצחק סימון, בעת רכיבתם. האירוע זעזע את קהילת הרוכבים ובשבת שלאחר מכן התארגנה רכיבת זיכרון / מחאה מלטרון למקום התאונה. הגענו לשם 3 בלבד לאחר רכיבת השטח הרגילה שלנו לעוד 20 ומשהו ק"מ של כביש. שוב אותה תחושה של להיות חלק ממשהו. כל רכב עמוס אופניים שעלה לתחנת הדלק, כל זוג אופניים עשה לנו את זה (לפחות לי). לא סתם רוכבים בודדים אלא כל אחד הוא בבחינת פיקסל של תמונה, חלק של פאזל, וכולם ביחד יוצרים את תמונה השלמה. וככל שהתמונה מורכבת מיותר פיקסלים, כך היא ברורה מפורטת ומהימנה יותר, אתה מבחין ביותר ויותר פרטים, משקפת יותר טוב את המציאות. ואני, הפיקסל הבודד מרגיש חלק מפנורמה אנושית גדולה עם מכנה משותף שכל כך קרוב ללבי.



והשבוע – שוב אירוע המוני. סובב ת"א. שוב התלבטויות. שוב עודד מודיע שהוא בא (וגם אווי) שוב דני מודיע שלא בא. שוב כל מיני מתנדנדים שלבסוף מתייצבים מאחורי דני (הפעם לשם שינוי יש גם כמה חו"לניקים שיש להם תירוץ). כבר בנסיעת הבוקר המוקדמת על האיילון אני חולף על פני רכבים עם אופניים והתחושה המוכרת של "להיות חלק מ..."  ממלאה אותי בחמימות נעימה. הכבישים המובילים לחניון רידינג כבר חסומים ואני מבקש מהשומר במחסום לעבור. "אין מעבר" הוא אומר לי, ואני כאילו שואל אותו – רבאק, הרי זה בשבילי אתה סוגר כאן את הכביש, אני הרי חלק מהפאזל הזה, אז מה אתה לא נותן לעבור? אח"כ אני רוכב לעבר נקודת המפגש בככר המדינה, חולף על פני הרחובות הכל כך מוכרים לי, על פני נוף הילדות הנגלה בדיוק ברחובות אלה של אזור ככר המדינה. נדמה לי שכל השוטרים האלה המוצבים שם, כל הסרטים האדומים לבנים החוסמים רחובות צדדיים, כל שלטי החוצות המזהירים ש"רכב חונה יגרר" – את כל זה עשה חולדאי לכבודי, כי אני הרי חלק מתמונת האירוע. נכון, פיקסל אחד מתוך 25000, אבל מה זה חשוב.   והרכיבה עצמה – אמנם רכיבת כביש מישורית, לא מאתגרת, אבל יש גם מעבר לכך, יש חיים אחרי הסינגלים. איזו הנאה לרכוב ברחובות המוכרים, בין הנופים האלה שאתה מכיר מימים ימימה, שחלפת על פניהם אין ספור פעמים עם המכונית, אך הפעם זה שונה, הכל סגור וחסום לכבודך, לכבוד אלה שרוכבים לצידך, לכבוד הבחורה הצעירה על אופני עיר מצועצעים, לכבוד הנכה הרוכב על אופני יד שעקפת לפני רגע, לכבוד הילד הרתום לכסא אחורי מאחורי אביו, לכבוד אותה רוכבת שעצרה וישבה על שפת הכביש והיניקה את תינוקה בעוד כל ההמון הצבעוני חולף על פניה, לכבוד שני המטורזנים העוקפים בדהרה את הדבוקה, לכבוד המשפחה הרוכבת בניחותא בצידי הדרך, לכבוד ה"להיות חלק מהתמונה".



ושוב באזור גימנסיה הרצליה, ככר המדינה. ואני נזכר באותו ילד, תלמיד כתה י' או י"א, הרוכב "בלי ידיים" מביתו ברח' שרת לתיכון עירוני ד' במורד רח' ויצמן. הילד על האופניים הפשוטים נטולי הצבע, "סינגל ספיד" היינו קוראים להם היום, אבל אז הם היו סתם "פושטים" בלי הילוכים וגם ... בלי כידון. כי הכידון נשבר והוא היה רוכב "בלי ידיים" במורד רחוב שרת ורחוב ויצמן עד לביה"ס, מתפתל בין מכוניות, לוקח בהטיית גוף את הסיבוב מרח' שרת שמאלה במורד ויצמן כאילו אין מחר ורק במקרי חירום היה תופס בתושבת הפנס ומסיט את האופניים בחדות. וכשהיה רוצה לעצור, היה הילד הזה נשען בידו על השפיץ של האוכף, דוחף את האופניים קדימה תוך שהוא קופץ לאחור משל היה לוליין בקרקס. והילד הזה גרם בוודאי להתקף לב לכמה נהגים, וגם להוריו (אם היו יודעים).  ועכשיו, בסוף הרכיבה של סובב ת"א, אני רוכב מככר המדינה במורד וייצמן לכיוון המכונית. ואני עוזב את הידיים, מטה עצמי לצדדים, חולף "בלי ידיים" על פני בית החייל עד לתיכון ד' במורד הרחוב, סוגר מעגל, כי הילד הזה הוא אני.