‏הצגת רשומות עם תוויות קריעתחת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קריעתחת. הצג את כל הרשומות

יום שני, 13 באוגוסט 2012

חום יולי אוגוסט


בחום יולי-אוגוסט קשה לכולם, לא משנה מה עושים.

בחום יולי-אוגוסט קשה שבעתיים למי שרוצה לעשות ספורט תובעני.

התכנונים השגרתיים בערב קודם עוד מגלים מידה של אופטימיות זהירה. אולי נרכב כאן? אולי שם? מין סוג של אשליה, כאילו יש לך מבחר מי יודע מה של מסלולים מתאימים לימים אלה בהם מכריז הרדיו של הממשלה שיהיה חם מן הרגיל לעונה. בסוף, באופן לא מפתיע אנחנו דבקים בצל העצים של המשולש המיוער – אשתאול-צרעה-כיסלון. קרוב, מוצל ולא קורע, בלי הפתעות - אבל עם פוטנציאל.

בין אם מרצון, בין אם בלית ברירה מתחילים מוקדם, לפני החום הגדול. קצת מוזר להתעורר לפני הזריחה, כאילו חורף כזה. הבית חשוך ודומם ורק רחש לחישת המזגן והנשימות הקצובות לידך במיטה מעידים על כך שעדיין יש פעילות כלשהי בבית. מבט החוצה לרחוב החשוך מגלה טור פנסי רחוב המפיצים אור צהוב דלוח משהו על רחוב שומם ורק במורד הרחוב מהבהב לעצמו רמזור משועמם בין אדום לירוק מבלי שאף מכונית  מטרידה את מנוחתו. אי שם בסביבה חוזרת חבורת צעירים רעשנים מבילוי ערב שבת, אתה לא רואה אותם אבל קולם מהדהד ברחובות העיר הישנה שנדמה כאילו מתכסה מעל לראש בשמיכת צמר גפן עבה של לחות כדי שאותה חבורה רעשנית לא תעיר אותה.


את הזריחה אתה כבר רואה בדרך. בהתחלה מתבהרים השמיים במזרח, צבע כחלחל אפרפר של טרם שמש הולך ומשתלט על השמיים, מחליף את השחור. אח"כ מתחילים השמיים במזרח להצהיב וכדור האש של שמש של יום חדש הולך ועולה אט אט. השמיים מכוסים עדיין בעננים של אשמורת שלישית ומאבק איתנים בין קרני השמש ובין העננים מתרחש מול עיניך, יוצר על השמיים פסי אור וצל המתערבבים אלה באלה וצובע את הגבעות של כרמי יוסף שבדרך בצבע כתום סוריאליסטי.


בגלי צה"ל משמיעים את שמעון ישראלי בשיר "סתיו". "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים..." אתה מת להתפתות ולהאמין שזה אכן סתיו, מה גם שזה הולך טוב עם העננים בשמיים ואפילו להקת ציפורים שחולפת ממעל משתלבת בפאזל הזה. אבל אתה יודע שזה לעג לרש, שזו רק אשליה והמציאות החמה של הקיץ עומדת לטפוח על פניך בעוד זמן קצר בכל עצמתה החמה והלחה. הם הלא הבטיחו שיהיה חם מן הרגיל, ההם שם ברדיו של הממשלה...

השמש עולה אט אט ואני מגיע למקום המפגש. יוצא מהמכונית כמו לתוך סאונה ושרידי האשליות לגבי מזג האוויר מתנפצים לרסיסים. אד סמיך של לחות מכה בי, עוטף אותי כמו צמר גפן, מצפה את המשקפים בדוק עדין של לחות, אד חם ולח, כבד. כמו עמוד ענן. אט אט מתקבצים החבר'ה. הבדיחות הרגילות לתחילתו של יום, כמו "אולי נעשה פה קפה ונחזור הביתה" או "מי האידיוט שהחליט לרכוב היום" מקבלות משמעות מיוחדת ואני תוהה שמא יש בהן ממש.

ההתחלה עוד בסדר. דרך מישורית יחסית, הדופק רגוע והנשימה סדירה. לאט לאט, כמה לא מפתיע, הדרך מתחילה לטפס. מגיעים לצומת דרכים. ימינה או שמאלה? שמאלה זה עוד סביר, ימינה מובילה לראס-אל-מאז'נון או איך שקוראים לו לאותו פיסטין. אני מנסה להתעלם מהמחשבה איך פעם השאלה ימינה או שמאלה חרצה חיים ומוות ואנחנו פונים ימינה. הנשימות מהירות יותר, עמוקות יותר, תובעניות יותר. מנסה למלא את הריאות בכמה שיותר אוויר, כמה שיותר חמצן, אבל האוויר שנכנס לריאות הוא חם, סמיך, רווי לחות עד שאי אפשר יותר. זה לא אוויר מה שנכנס לריאות, זה אדי מים. אני מרגיש שיותר מאשר לנשום את זה, אני שותה את זה, כמעט לועס אותו, את האוויר.

 הדרך ממשיכה ומטפסת במעלה ההר, ראס-אל-מאז'נון עוד לא נראית באופק (אם לפחות היו קוראים לזה capo pazzo זה היה נותן איזו תחושה מנחמת של איטליה, אבל ראס אל מאז'נון...). בהשקט ובבטחה אנחנו תופסים גובה ויוצאים מתוך ענן הלחות הרובץ על העמק. הלחות פוחתת  באיטיות ומפנה את הבמה לשמש העולה במזרח. נגן ה-MP3   משמיע באזניות את "חמסינים במשלט". מציאותי יותר מאשר ה"סתיו" של גל"צ באוטו, אני חושב, גם השמש מציאותית יותר מענני הבוקר. הדרך, כמו הזמן בשיר, זוחלת לאט. מטר ועוד מטר, מטר אחר מטר, מטר לאורך ועוד מטר לגובה וגם אנחנו זוחלים לאט. ורק דובי אימץ לעצמו שורה אחרת מהשיר שבכלל אינו שומע, והוא מסביר לאבי הרוכב לצידו ש"הבוקר הוא שעה נאה כל כך לעסקים, נקנה מגרש בזיל הזול, נמכור אותו ביוקר, ובצפון דירה נשכורה בתנאים נוחים" דירה בברלין כמובן.

השביל עולה ומטפס, וככל שתופסים גובה הנוף נפתח במלוא הודו, מפצה על המאמץ שהשקענו. מורדות ההר משני צידי העמק מכוסים בחורש ירוק, מוצל, מפתה. למטה למטה בעמק מתפתל השביל שלא לקחנו, כמו נחש פתלתל אפרפר בין העצים, כמה נקודות צבעוניות נעות עליו באיטיות, רוכבים שבחרו לפנות שמאלה באותה התפצלות למרגלות ההר. ריח יבש, צהוב, ריח מאובק של קיץ ממלא את הנחיריים. ריח של קוצים יבשים, של עצי חורש מאובקים, ריח של אבק השביל. אני מתמכר לנוף, לריחות, למשבי הרוח המצננים בקטעי ירידה קצרים, מתמסר לשקט המופר מידי פעם ע"י רחש צמיגים המדשדשים בשביל מאחור וקולות נשימה מהירים של מישהו שרוכב מאחורי. קולות התחפרות קלה של הצמיגים בדרדרת, חריקת אבנים המוסטות ממקומן ע"י סיבוב צמיג גומי מעובה קוביות. אני לא מביט לאחור לראות מי זה שמשיג אותי, מקווה שזה לא אבי או דובי ושמח כשעוקף אותי איזה רוכב עול ימים מזדמן שמנסה לתת בראש להר. נראה אותו בעוד כמה עשרות שנים, כשיגיע לגילנו, אני מתנחם.




ככל שחולף הזמן השמש עולה גבוה יותר וחסדיו של השביל המוצל מהבוקר הולכים וכלים. בתחילה היא מסתכלת עלינו בגובה העיניים. בוהקת, מסנוורת, השביל הופך לבליל של צללים בשחור לבן. אח"כ היא עושה דרכה לזניט, לא עוד מסנוורת אבל מחממת. ואגלי זיעה גדולים מבצבצים על המצח, גולשים על הפנים צורבים בעיניים, משאירים טעם מלוח בזוית הפה, מרטיבים את החולצה ויורדים במורד הגב למכנסיים, הפד המרפד את המכנסיים ספוג זיעה כאילו אבדת שליטה על הסוגרים. ביגוד מנדף זיעה עלאק. איפה הם בדקו את זה? שיבואו לכאן בחום יולי אוגוסט, נראה אותם.

בסוף העליה אנחנו מתקבצים למנוחה קצרה להסדרת הדופק והנשימה. מישהו תוהה מה טעם היה לבחור בעליה הקשה והאתגרית הזו, שהרי היינו יכולים להגיע לאותה נקודה בשביל מקביל שהוא הרבה יותר נוח לרכיבה, הרבה פחות אתגרי. והתשובה המתבקשת ניתנת מאליה. גם לו היינו מחזירים את הזמן לאחור וצריכים לבחור שוב בין שני השבילים, גם אז היינו בוחרים בשביל האתגרי. כי השביל המקביל הוא קשה. קשה, אבל רכבנו אותו ושכמותו לא פעם. אבל השביל הזה, האתגרי, זה שמוציא את הנשמה ואת הנשימה, זה שאתה מזיל בו דמעות כמעט כמו זיעה, השביל הזה יש בו אתגר. מעולם לא רכבנו אותו ב"ווִיש" אחד, ללא עצירה להסדרת הדופק, ללא תירוצים של איזה בולדר שכביכול עצר אותנו, עדיין לא סימנו עליו V. אתגר, יש למה לצפות. ולחיוך המרוח על הפנים האדומים, המיוזעים, חיוך שמנסה להימתח מאוזן לאוזן בין שברי נשימה מהירים לבין לגימות המשקה החפוזות מבקבוק הפלסטיק, לחיוך הזה שכולו סיפוק – אין לו תחליף בשביל המקביל.

שרוטים כבר אמרתי?

מתחילים לטוס במורד. הרוח מכה בחולצה הרטובה, מצננת את הפנים, את הגוף, איזה עונג צרוף, איזה פיצוי הולם על המאמץ שהושקע. אנחנו רוכבים בין העצים, בתוך גלוית הנוף ההיא שראינו מלמעלה, ואני מבחין בריחות אחרים. בושם משכר של פרחים, ריח מתקתק של מייפל (איזה עץ זה?) ואפילו שזה קיץ, כאן בתוך היער, בשעיטה במורד, זה ריח ירוק רענן. האופניים מקפצים על הדרך, מתיזים לכל עבר חלוקי אבן קטנים, ובתוך זמן קצר אנחנו ליד הרכבים.

- מה קורה בשבוע הבא? שואל מי ששואל.

- אומרים שיהיה חם מהרגיל לעונה.

- טוב, חם מהרגיל לעונה, זה חם כרגיל לנו!



יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

עליה וקוץ בה



לפני כמה שנים רכבנו בפעם השניה או השלישית במורד ה"סרפנטינות" בדרך בורמה. קצת חריקות ברקסים, קצת חשש, קצת תמרון בין הבולדרים ואנחנו למטה. איפשהו במורד הדרך פגשנו רוכב שעשה דרכו אט אט ובנחישות במעלה הדרך. זה נראה לנו בלתי אפשרי בעליל והאיש ההוא נראה לנו מטורף לחלוטין. מאז ירדנו הרבה פעמים את הירידה הזו, אך מעולם לא ראינו עוד מישהו דפוק כמו אותו אחד שטיפס במעלה הדרך. יש לו שריטה בדיסק, חשבנו, ולא ידענו מה פשר החיידק הטורף הזה.

***
לפני מספר חדשים רכבנו את סינגל רוחמה-דורות. סינגל זורם, מהיר, מתפתל בין ביתרונות רוחמה ומאפשר לך לפתח מהירות ולשטוף את השביל. כשסיימנו היתה (לי לפחות) תחושה של חצי תאוותי ברגלי. מצד אחד המסלול היה סינגל זורם בין ביתרונות, אבל מצד שני היה חסר לי משהו. לא היו עליות של ממש, מד הדופק לא עלה על הממוצע, לא הזרקתי את מנת האנדורפינים השבועית. במילים אחרות – קריז! [כבר הוכח מדעית שהפרשת האנדורפינים בשעת מאמץ עצים גבוהה פי כמה מהמצב הרגיל וכי הם מפחיתים את התיאבון (הצחקתם אותי...) יוצרים תחושת אופוריה, תחושת ה- high של הפעילות הגופנית]. אז מסתבר שזה אכן כך. תחושת אופוריה? התמכרות? תחושת הידבקות בחידק טורף?

חולצה כחולה והיא עולה #1
לפני מספר שבועות טיילתי באיטליה, באזור חוף אמאלפי. דרך מרהיבה המתפתלת ונושקת למצוקים תלולים מצד אחד ולים כחול מצדה השני ולא בכדי נחשבת אחת הדרכים היפות באירופה. באחד הקטעים, אי שם בין פראייאנו לאמאלפי, אנחנו עושים דרכנו במכונית, וחולפים על פני רוכב אופניים, לבוש חולצת לייקרה כחולה, תרמיל על הגב, מדווש לאורך הדרך. אני זורק מבט מלא משמעות עליו ומקבל מבט מלא משמעות באותה מידה מהיושבת לצידי. "אני יודעת מה עובר לך בראש" היא אומרת, והיא אכן יודעת. אנחנו המשכנו לאמאלפי, ואח"כ חזרנו ופנינו בדרך המטפסת לראש ההר, לעיירה הציורית ראבלו. כביש תלול וצר שלעתים אינו מאפשר מעבר יותר ממכונית אחת, ובקטעים מסוימים בהם גם אין שוליים, יש רמזור המווסת את התנועה – פעם עולים ופעם יורדים. הכביש תלול ומנוע המכונית מתנשם וגונח בהילוך ראשון – שני וככל שאנחנו מטפסים הולך ונפרש תחתנו נוף מדהים.

זה יכול להיות נהדר לטוס כאן עם אופניים במורד הכביש, אני חושב לעצמי ומיד מתחלחל מהמחשבה על ירידה במהירות מטורפת כשפתאום מגיח לך איזה רכב מאחורי הסיבוב. ואז, איך שנפתחת הדרך אחרי איזה סיבוב, אני רואה לפני את אותו רוכב בחולצה הכחולה מדווש לו לאיטו במעלה הדרך. עוד דיווש, ועוד לחיצה, עוד נשיפה ועוד ליטר זיעה, כך הוא מדווש אט אט, מטר אחר מטר. "גם עכשיו אתה מתקנא בו?" היא שואלת בהתרסה. "תתפלאי, אבל כן" אני עונה. "אני מתקנא בנחישות ובאומץ שלו כשהחליט שהוא מטפס כאן". מבט משתאה של זר לא יבין זאת הונחת עלי מימיני והמשכנו במעלה ההר. הגענו לראבלו, טיילנו, אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו. במגרש החניה כשחזרנו למכונית, ראינו רוכב אופניים בחולצה כחולה מתנשם, מתנשף, מזיע ועל פניו הסמוקים מרוח רמז לחיוך דק. היא לא הבחינה בשום חיוך. זה היה אותו רמז לחיוך של סיפוק שרק מי שהכניע פעם הר, רק מי שראה את מד הדופק מטפס במקביל למד הגובה, מי שהתמכר לפרץ האנדורפינים, יוכל להבחין בו.

חולצה כחולה והיא עולה #2
בשבת שלפני הנסיעה הנ"ל לאיטליה, רכבנו במעלה נחל כפירה לנטף. מסלול יפה שרכבנו כבר לא פעם. חלוקי נחל במעלה הערוץ, קטע בלתי אפשרי אחד לקראת הסוף, כזה שעל הסלעים יש סימני שמן של לא ג'יפ אחד ולא שניים שניסו להכניע את המדרגה ודפקו את הקרטר. בסופו של הקטע הזה אתה מוצא עצמך באחת מאותן פינות חמד שמסבירות לך בקשת צבעי ירוק חום וכחול ובריח של אדמה יבשה, תאנים וזיעה מדוע גם בשבוע הבא תחפש שבילים דומים (ועל הקטע הזה כתבתי  גם  כאן).

כשהגענו לנטף התחלנו להתלבט איך חוזרים. התלבטות רגילה שתוקפת אותנו בכל טיפוס מעין נטף לישוב. תמיד עולה האפשרות התיאורטית להמשיך מנטף להר הרוח, תמיד יש את אהרון או את עודד שמסבירים לנו ברחל בתנו הקטנה למה אנחנו לא רוצים להגיע להר הרוח ותמיד אנחנו פונים איפשהו ימינה לכוון ירידה כזו או אחרת דרך נחל יתלה. אבל הפעם לא היו לא עודד ולא אהרון, מישהו לא אחראי זרק את הרעיון לרכוב להר הרוח ומישהו עוד פחות אחראי הסכים. המבוגר האחראי בשטח לא היה בשטח או שלא היה אחראי או שלא היה מבוגר.
זה לא סיפור, חשבנו (אני לפחות), כשפנינו ביער יהדות פולין. מבט קדימה על דרך העפר העושה בכיוון ההר והשד לא נראה  נורא כל כך.  בהמשך, הדרך מתחילה לטפס והופכת לכביש צר ושומם ללא תנועת רכב. אנחנו מטפסים במעלה הכביש, מסביב נשמעים החבר'ה מקטרים, למה לא האמנו לאהרון? אבל חורקים שיניים וחורקים גלגלי שיניים וממשיכים הלאה. אח"כ כבר לא מקטרים. חבל על כל טיפת אוויר לבזבז על קיטורים. רק קולות הנשימה המאומצת וקליקים של הורדות הילוכים והחלקות שרשרת. יער יהדות פולין, רבאק, למה מה? לא מספיקים להם לפולנים כל המיליונים שנספו שם? הם צריכים עוד 5 לרשימה? אתה מדווש ומתנשם, מתנשם ומדווש. לוחץ על הפדל הימני בכל הכח, מטה את הגוף לשמאל ולוחץ על הפדל השמאלי, ושוב ימני ושוב שמאלי. והמאמץ גדול עד כאב, כאב שמזכיר לי את שעורי האנטומיה, הארבע-ראשי, הדו-ראשי, התאומים, מתי בפעם האחרונה ידעתי בצורה כל כך ברורה ומוחשית לאן מתחבר כל שריר ושריר?  חלפו כבר דקות ארוכות של רכיבה מאומצת, הלב דופק בקצב מסחרר, טטם – טטם – טטם...  מבקש לקרוע את החולצה, לפרוץ החוצה מבית החזה. אתה מביט לפנים והפסגה עדיין רחוקה, כאילו לא התקדמת כלל. רק בעוד כמה מאות מטרים, כשתגיד זהו, עד כאן! (ואתה תגיד, אין ספק שתגיד. השאלה היא רק מתי) רק אז תתפנה להעיף מבט לאחור ואי שם למטה תראה את דרך הכורכר העוזבת את הכביש ואז תעכל את המרחק והגובה שרכבת. שם, איפה שכתוב "יער יהדות פולין", בפיתול הכביש תראה דמות קטנה של רוכב לבוש חולצה כחולה, תרמיל על גבו, מזכיר במשהו את אותו רוכב בדרך לראבלו שאני עדיין לא יודע שאפגוש בו בעוד שבוע. והוא, הרוכב הכחול מנטף, לא פונה לדרך העפר אלא ממשיך ישר בכביש. בחור חכם, אני מציין לעצמי. אבל בינתיים אנחנו עוד מפדלים, מפדלים ומתנשמים, עדיין אופטימיים אבל יודעים שזה זמני בלבד, כי זה טבעה של אופטימיות – להיות קצרה ולהסתיים בסטירת לחי אכזרית. עוד סחיטה של פדל ימין ועוד סחיטה של פדל שמאל, ושוב ימין, ואתה מביט בכביש הצר הזוחל מתחת לגלגלים, והוא זוחל ס"מ אחר ס"מ באיטיות מעצבנת. חיפושית זבל מזדחלת על הכביש מאתגרת אותך, אתה חייב לעקוף אותה ויהי מה. עוד דחיקה של הפדל בשארית הכוחות, סחיטה של מעביר ההילוכים בתקווה שאולי נשאר עוד הילוך להוריד. האצבע סוחטת את הידית לכל אורך מהלכה אבל הסחיטה הזו מסתיימת באיזה סוג של  dead end מייאש בלי הקליק המיוחל של קפיצת השרשרת לגלג"ש גדול יותר. אתה מתחיל לזגזג על הכביש, מנסה לשכנע עצמך שזה רק על מנת להקטין את זווית הטיפוס ולא זיגזוג של עייפות וחוסר שליטה, הגיון בריא של פיסיקה ולא תוצאה פיסיולוגית של חוסר חמצן בפנטהאוס. בזווית העין אתה רואה משמאלך למטה את הכביש ההוא שעזבת בחיוך ותקווה, והוא מתפתל בשמש הקופחת, ורק רוכב אחד, דמות זעירה לבושה חולצה כחולה ותרמיל על הגב, מדווש בכבדות, ונדמה לך שאתה שומע עד כאן את נשימותיו המהירות ואת הולם ליבו. ולמרות שחלפו כבר אי אלו דקות (או אולי רק כמה שניות?) אתה רואה את חיפושית הזבל זוחלת ליד הגלגל האחורי, והתרמיל על הגב נראה לך כמו אותו כדור זבל שהחיפושית דוחפת, שהוא גדול וכבד ממנה פי כמה, וגם התרמיל נדמה לך כבד פי כמה, מכביד, מקשה, מיותר, ומי אמר שצריך לסחוב את כלי העבודה האלה בתרמיל? ולמה תמיד אתה מוכרח לסחוב  ערכת קפה? ולמה תמיד אתה סוחב אותה? רק המים לא נראים לך מיותרים, נהפוך הוא, למה לא לקחת עוד ליטר מים במקום כל השטויות האלה שבתרמיל.
רעש מנוע מאחורינו קוטע את המחשבות הפילוסופיות האלה. מחשבת כפירה מבזיקה לרגע, אולי נבקש טרמפ מהרכב העולה? לעזאזל האופניים, בואו ונציל את עצמנו... רמת החמצן הנמוכה במח כבר מתחילה לתת אותותיה. והמכונית עולה מתאמצת, המנוע רועש בטורים גבוהים של הילוך ראשון מאומץ. 10 קמ"ש? 20? שני ילדים צוחקים במושב האחורי ואביהם נוהג בפנים מתוחות כאילו חושש שהמנוע הרועש ישבוק חיים בכל רגע.  אתה נעמד על הדוושות בכל כובד משקלך והן בקושי מגיבות. מי אמר שיש לי כמה קילו מיותרים? הנה אני לא מצליח בכל כובד גופי להכניע את הדוושה, כמעט ולא מצליח להתגבר על השיפוע התלול.
 את מאות המטרים האחרונים עד חוות העיזים של הר הרוח אנחנו כבר עושים רגלית, גם זה לא בדיוק טיפוס קל, בטח לא לאחר שסחטת את טיפת האנרגיה האחרונה. אנדורפינים שמנדורפינים, מה שנשפך ונוזל ממך עכשיו זה שרידי אנרגיה אחרונים. מזל שעברה כאן המכונית ההיא, לפחות אפשר לתלות בה את האשמה לכך שאנחנו הולכים ברגל. שלא יהיה מקום לטעות – זה לא המאמץ עד קצה גבול היכולת, זו המכונית שהפריעה לנו...


גבינות בחוות העיזים בהר הרוח



לאחר הפסקת קפה קצרה אותה ניצלנו בעיקר להסדרת דופק ונשימה, ואתנחתא קלה בחוות הגבינות, אנחנו ממשיכים. מכאן, הטיפוס כבר קל יחסית, דרך עפר פחות או יותר מוצלת מתמשכת על הגבעה. למטה נשקף הכביש המחבר את נטף עם אבו-גוש. דמות זעירה בחולצה כחולה עושה דרכה אט אט במעלה הדרך. הוא מדווש באיטיות, וגם מכאן, מלמעלה, ניכר כי כל גופו אומר מאמץ עילאי. עוד דיווש ועוד דיווש, עוד מטר ועוד מטר הוא עושה דרכו בדיוושי צב. קצת מזגזג, קצת ישר, מכונית חולפת דוחקת אותו קצת לשוליים אבל זה לא תרוץ, והוא ממשיך לדווש. זוג רוכבים באים מולנו על השביל. "משם – רק ירידות!" הם מנחמים אותנו ומצביעים על צומת שבילים על קו הרכס כמה מאות מטרים לפנינו.
ממשיכים בשביל שעיקרו ירידה, נהנים מהרוח הנושבת ומצננת את גופנו. אני מסתכל קדימה בחשד, בעיניים בוחנות ובחוסר אמון, מחפש את המשך השביל. האמנם? האם תמו העליות להיום? אני מתפלל שהשביל אינו מוביל למטה מידי ושאינו מתעקל אי שם שמאלה ולא יוביל אותנו אל הכביש והאיש בכחול. די לנו במה שעשינו עד עכשיו, תנו לנו רק להפקיר את גופנו לגרביטציה ולרוח.
השביל מסתיים במפגש עם הכביש לנטף בסמוך לצומת המוכרת. מכאן כבר הכל מוכר, ירידות ירידות ירידות עד לאוטו. נשימה עמוקה, אנחת רווחה, עשינו זאת. עוד מיתוס נשבר, עוד עליה מאיימת מאחורינו (אוקיי, עם קצת הליכה ברגל). עכשיו רמת האנדורפינים מאיימת לעלות על גדותיה, מד הדופק נרגע וחוזר למספרים ראציונליים ואנחנו גומעים בשקיקה את המים מהבקבוקים. במעלה הדרך מכיוון נטף מופיע רוכב עם חולצה כחולה ותרמיל על הגב. מזיע, מתנשף הוא חולף על פנינו, אנחנו מברכים בברכת שלום קצרה, הוא עונה בחצי פה ועוצר רגע בצומת, מסדיר נשימה ודופק, מושך לגימה ארוכה מהשלוקר שבתרמיל.
חיוך דו סיטרי ביננו ובינו, מבינים איש את רעיו בחצי חיוך ובלי אף מילה.

***
סוף דבר, או עוד מיתוס נשבר
שבת של חום יולי אוגוסט, הרשומה הנ"ל כבר כמעט גמורה, מחכה לקריאה אחרונה והגהה. 6:30 בבוקר ביער אשתאול האוויר צפוף וכבד, לחות גבוהה, אוויר במצב צבירה נוזלי. היום חפוז - כך סיכמנו -  גומרים הולכים! אנחנו מתכננים את המסלול בזמן אמיתי, ומחליטים בכל צומת שבילים לאן פנינו מועדות בהתאם לעומס החום ההולך ועולה, שומרים על מרחק סביר מהרכבים. השביל מוביל אותנו עד למרגלות הסרפנטינות על דרך בורמה. "מכאן נמשיך למעיין ונעשה שם הפסקת קפה" אומר מי שאומר. "זה יהיה קצת קצר" אומר עודד "אפשר גם לנסות ולטפס את הסרפנטינות בעליה ומשם לנווה שלום ולרדת למעיין מול לטרון" וחמישה זוגות עיניים מזרים כלפיו מבטים מסוג המבט שנותן דון קורלאונה במי שעוד מעט ימצא דרכו לתוך יציקת בטון. דיון קצר, מישהו עוד מנסה לשווא למשוך לדרך הקלה, ואנחנו מושכים שמאלה, פנינו אל הדרך העולה. כמה מטרים לאיזון כיוון והילוכים ואנחנו בקטע הבולדרים, סלעים היוצרים זוויות טיפוס בלתי הגיוניות. אתה מסובב את הכידון ימינה ושמאלה מנסה למצוא את הנתיב הפתלתל בין הסלעים ולהימנע ככל שניתן מעליות מדרגה שיסחטו ממך את כל הכח. גם כך המסלול תלול דיו ואתה לא צריך לאבד כח על הקפצות מדרגה. התמרונים האלה בין הבולדרים מביאים אותך למצבים של שיפוע צד (אם להשתמש במושגי ג'יפאים) שגם הם לא הגיוניים בעליל. אנחנו משקיעים מאמץ עילאי, מד המהירות מראה משהו ליד 0, ומד הדופק לעומתו מראה מספרים שאתה כבר מזמן לא רגיל אליהם (ואתה מברך על כך שזה לא הפוך). באחת הנקודות בהם המשוואה של זווית הטיפוס עם זווית שיפוע הצד, והמהירות השואפת לאפס, אינה מוצאת חן בעיניו של ניוטון הוא שולף את אחד מחוקיו, ואני מנסה לשווא לשלוף את רגל ימין מהקליט. יש לי בערך חצי שניה להחליט אם להתרכז בשאלה איזה חוק של ניוטון פועל עלי או להתמקד בדילמה מה יותר חשוב – לנסות לחלץ את הרגל מהפדל או לתכנן את המפגש הבלתי נמנע עם הסלע. האם עדיף לספוג את הנפילה באגן (אהרון מה אתה אומר?) או ביד (דובי?)? חצי שניה ארוכה, ומותקים לי רגבי עפרי. בדיעבד אפשר להרגע, זה היה כנראה ניוטון לייט, שריטה מזערית במרפק וזהו.
כמובן שזו היתה נפילה סוציאלית רק כדי לאפשר לכולם לעצור ולראות אם הכל בסדר. "א...תה..... ב...ס ..דר....? " שואל אחד "קרה.... מ...ש..הו?" שואל אחר בהתנשמות. אני בודק את המרפק, כולנו מסדירים נשימה. בנסיבות דומות בזמנים אחרים היינו מחליטים כנראה שזה בלתי אפשרי לחדש רכיבה באמצע עליה שכזו על התלילות ועל האלמנטים הטכניים, אבל כנראה שהשריטה במח שהעמיקה עם השנים גברה על השריטה במרפק וביחד עם האנדורפינים נתנו לנו איזה ערך מוסף, ואנחנו שוב על האופנים ממשיכים בחצי רכיבה חצי דילוג על הדרך המסולעת. צעד אחר צעד, סלע אחר סלע אנחנו מטפסים, אני סופר כל סלע וסלע שעברתי ויכול לספר בדיוק כמה סלעים יש, באיזו זווית הם ואיפה אפשר לחתוך בינהם באיזה קטע שפוי. עוד דיווש ועוד לחיצה, עוד מטר, עוד חצי מטר, קצת ימינה קצת שמאלה והנה אנחנו ליד השלט בראש הגבעה המורה על השביל ממנו באנו ואומר "לסרפנטינות".
אחד אחד מגיעים למעלה. לגימות ארוכות של מים, נשימות מהירות, מד הדופק משנה כיוון והמספרים מתחילים לרדת. עומדים ומביטים אחד בעיני השני, אף מילה לא נאמרת (למי יש כח?) אבל החיוך הנמתח מאוזן לאוזן אומר הכל. החידק הטורף שבע.

***

בהמשך הדרך, בקטע של עליה קלה ליד נווה שלום, חלפו על פנינו כמה דאונ-היליסטים שעשו דרכם במעלה המתון יחסית כדי להגיע לתחילת מסלול הדאון-היל שלהם. הם לא רכבו את העליה אלא טנדר גרר אותם למעלה עם כבל. למראה הזה נזכרתי שקראתי שבפעמים הראשונות לאחר פריצת הדרך, העלו את המשאיות בקטע הסרפנטינות במשיכה ע"י  טרקטורים
הכשרת דרך בורמה בנתיב ה"סרפנטינות" למעבר של משאיות. בשלב הראשון נגררו המשאיות ע"י טרקטורים.(מתוך אתר הפלמ"ח)
אם אהבת את העליות כאן ורוצה עוד – בבקשה!

יום שני, 21 בספטמבר 2009

גארדה יום ו' - יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה / דובי

בעוד אני מתרפק לי כבר על "שיר תשרי" של רחל שפירא, ורוח מלנכולית פיוטית תופסת אותי (ר' הפוסט של שלשום), דובי עוד מתרפק בערגה על ימי אוסטריה העליזים. אולי זה בגלל ששלושת החודשים האחרונים בארץ היו רק גשר צר מאד בין איטליה ואוסטריה של יוני לאיטליה ואוסטריה של ספטמבר/אוקטובר הבא עליו לטובה. יש למה לצפות לכשישוב.

יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה.../ דובי
לא אלאה אתכם פעם נוספת בתיאור הלילה שחלף, ודאי הבינותם שיש מכונות שאינן מפסיקות לפעול אף פעם ואחת מהן חולקת איתי חדר. היום החלטנו לנוח, לפחות מחצית היום. עזרו לנו בהחלטה השמיים הקודרים שקבלו את פנינו הבוקר, גישמון בלתי פוסק זרזף לו מהעננים שכסו שוב את ההרים שמסביב ולמרות שהתחזית צפתה יום נאה בהמשך חרצנו את דינו של הבוקר הזה לטיול ממנוע בסביבה.
על ארוחת הבוקר שופעת הבריאות לא ויתרנו כמובן, הסבנו לשולחן עם הנס וזוגתו (שכי שים לב שפה אין טעות, לא פריץ או רולף –הנס וזהו), נפרדנו בתום הארוחה ויצאנו איש איש לדרכו, הם בחזרה לוינה ואנחנו לבייק אקדמי. אנה שמחה לקראתנו ונרשמנו לטיול של יום המחרת. שמחה לא התאפק וקנה לו סט מפתחות אלן קטנטן ואדום ובלוני גז לניפוח צמיגים. ליתר בטחון, אבל רק ליתר ביטחון ביקשנו מאנה מסלול לאחה"צ אם נחזור מוקדם מהסיור ברכב. אנה כבר הבינה עם מי יש לה עסק והמליצה על מסלול קצר וקליל לכיוון קיצביהל, מסלול שהוגדר על ידה ככזה שהחבר'ה באזור עושים אחרי העבודה על מנת למתוח קצת את האברים.
שמחה כבר מניע ואנחנו בדרך לוורגל, עיירת המחוז, בכל זאת צריך קצת קניות ואי אלו מתנות למשפחה שנותרה בבית.

ושוב כמו ביום ג' הפסקה מתודית קצרה. כאן אולי המקום להסביר למה אוסטריה? אז ככה...
לדעתי ולדעת רבים אחרים הנוף האוסטרי הוא פנינת טבע שאין דומה לה באירופה ולא אחטא אם אומר בעולם. בחורף היא עטופה בלבן משמים מעט אבל מהווה תפאורה הולמת להפליא לאתרי הסקי הצמודים כמעט לכל עיירה. עם הגיע האביב והקיץ מפנה המעטה הלבן את מקומו למרבדים ירוקים, בנחלים ובנהרות זורמים מי השלגים שזה עתה הפשירו, האגמים צבועים בכחול יחיד במינו, ההרים הנשאים, העיירות הקטנות המשתלבות היטב בנוף, האדניות הפורחות, האוכל ובעיקר האנשים שעושים הכל על מנת שתרגיש בנוח ותבוא גם בשנה הבאה לבלות את חופשתך באוסטריה.
אשר לאופניים, פה כבר לא צריך להכביר במילים. תרבות שלמה של רכיבה, בתי מלון מיוחדים, אלפי רוכבים בדרכים שמקבלים הרבה כבוד מהנהגים מזג אויר מדהים בקיצור מושלם (חוץ מהקפה שאין כמו באיטליה).

בקניון בוורגל היה קצת לחוץ כי שמחה הוא לא פרטנר לשופינג כאשר לא מדובר בחנויות אופניים. די מהר המשכנו לכיוון סנט יוהאן (אין טירול), בדרך אני חייב לעבור על יד מלון שכבר לא יהיה שלי בכפר קטן בשם איטר. סנט יוהאן, עיירה יפה, ככר שוק הומה מלאה בדוכנים שונים ומשונים. לחמניה עם קבנוס מבשר צבי השביע את רעבוננו אבל התיאבון לרכיבת אחה"צ דווקא התגבר. קפצנו לביקור קצר בקיצביהל, עיירה גדולה יחסית שבחורף מרכזת אלפי גולשים ונחשבת ליוקרתית במיוחד אבל בקיץ זה לא זה.
חזרנו למלון עלינו על האופניים ושוב לכיוון קיצביהל רק הפעם המנוע זה אנחנו. מזג אויר נפלא המסלול קליל ושוב אנחנו בקיצביהל ממשיכים לפי הוראותיה של אנה לכיוון הרכבל ומשם כמתוכנן סיבוב קטן בעליה וחזרה. לרכבל הגענו, אפילו המשכנו לפי סיפור הדרך. יצאנו מהעיירה והתחלנו לטפס. הכביש הפך לדרך והמעלה הלך ונהיה תלול יותר ויותר. שמחה מביט בי, אני מחזיר מבט, שנינו מעיפים מבט אל העליה שראשה בשמיים וכמעט ללא מילים מוחלים על כבודנו האבוד הנרמס מול זה של האוסטרי הממוצע שטוחן את העליה הזאת בנעלי בית (העיקר הבריאות), ודוהרים חזרה במורד, נפרדים לשלום מסימטאות קיצביהל ועפים הביתה.
דווקא בתחרות עם הגשם היתה ידינו על העליונה, הקדמנו אותו בדקות מספר במרוץ אל המלון רק כדי לפגוש ברחבה הענקית שלפניו עשרות רוכבים מתארגנים לתחרות שתהיה במקום מחר. סאונה, זרמים בבריכה, ארוחת ערב טובה נכנסים למיטה עם השרירים הדואבים מהמאמץ המתמשך. שמחה נרדם מייד ואני חולם על לילה בו אישן שעה רצוף.

יום שישי, 1 במאי 2009

סינגל ספיד לחירבת חנות / דובי


ושוב דובי – לא נס ליחו, וטוב שכך. אילמלא דובי הייתי חושב שאתם מדוושים (אם בכלל) בכרמי יוסף, גג בכיסלון.
התמונות של פוסט זה נעלמו במרוצת השנים
*****


ההודעה הלאקונית משהוא שנשלחה לכולם "7.00 בצומת שמשון" עוררה מיד את חשדו של שמחה

-"לאן רוכבים?" ברר הז'לוב שלנו בנימוס,"לא מוקדם קצת 7 ?".
-"לא" חתכתי באכזריות (ובאומץ), "יש מספר אופציות...,"
-"נלך על המסלול לכיוון חירבת חנות" אמר שמחה, ובזאת חרץ את גורל השבת.
שמחה הגיע עם הגזייה ועם מויש (מהנדס על שעדיין לא למד לשגר 10 SMS במקביל), אוסקר, אהרון, רפי, עודד ש. אבי והיין, דני ואיזי (למרות השעה המוקדמת). סגרנו סופית לגבי המסלול בהובלת אהרון ונסענו לזכריה שם הצטרף דוד (עוד שכן של אוסקר).
היה קר בירידה מזכריה לכיוון תל עזקה, אבל תמיד כיף להתחיל בירידה, מול התל חתכנו שמאלה לשביל ישראל ותוך זמן קצר התחלנו לטפס ובטרם לה חלפה חצי שעה, מצא שמחה את עצמו בוהה בעצב במעביר האחורי שלו שנפרד מגוף האפניים לבלי שוב.
כאן היתה תמונה, ואיננה עוד (וגם להלן)


אדם אחר היה כבר פורץ בבכי, מקלל, סופק כפיים, אך לא שמחה שלנו, אתגרים רק מביאים אותו לשיאים של אנרגיה מתפרצת. בידו הימנית גיבש מיד את החוליה הטכנית שפתחה בפרוק המעביר והשרשרת, ובשמאלו תפעל את חולית הקפה בראשות אהרון כדי שהחברה לא ישתעממו במהלך התיקון המסובך. רק איזי נעלם (פתאום החליט לרוץ קדימה), אבל די מהר חזר אלינו להפסקת הקפה הבלתי מתוכננת.
החוליה הטכנית בראשות דני קבעה מיד שיש לפרק המעביר והשאירה את שמחה בודד ומהיר- רוצה לומר, ידווש העלם על "סינגל ספיד". שמחה קיבל את הבשורה המרה בגבורה, ואכן רכב מאותו רגע ועד סופו של הטיול על הילוך אחד. בחור חזק השמחה הזה.

אספנו את כלי הקפה וחזרנו לדווש, מזג האויר איתנו בטיולים האחרונים, נעים, אפילו מעונן מעט, הקוצים מתחילים לתפוס את מקום הפריחה אבל הם עדיין ירוקים ורכרוכיים משהו. מתקדמים לכיוון נתיב הל"ה, עוברים את שתי הירידות הגדולות שבסופן עליות עוד יותר גדולות וממשיכים הלאה מזרחה ושוב מזרחה, נפרדים מהמסלול של ירמות וממשיכים לנוע על שביל ישראל. הזמן עובר לו בנחת, הנוף אופיני ומתובל בסרחון המוכר מימי הסדיר של גללי כבשים ועיזים, עוברים את המאהל הבדואי על כלביו הנבחניים, וממשיכים מזרחה. בשדות שלפנינו שלל חסידות שמן הסתם אבדו את דרכן וזוכות למבטם הבוחן של איזי ואבי. אנחנו על הכביש לכיוון מטע,נטשנו למספר דקות את שביל ישראל ואבי מתחיל לחפש דרכי מילוט שואל איפה הקומנדקר וממלמל משהוא על עונש שמקבלים כשלא מתיצבים לרכיבה מדי שבוע.
שמחה-סינגל-ספיד (להלן SSS , וזו תוספת של שכי) ממשיך לנוע בגבורה על החד מהלך שלו כאילו כלום, אנחנו מורידים הילוך פה, מוסיפים שם, והוא בשלו-סינגל ספיד, ואז הגענו למדרגות הקיסר.
נכון שאהרון אמר שיש כאן עליה וכולם הולכים חלק ממנה, אבל זה היה תאור חלקי בלבד. אבי שוב שואל איפה הקומנדקר, "למעלה בחירבת חנות, כבר מגיעים". החיות האמיתיות כבר החלו לדווש בעליה הבילתי נגמרת (ספי המסכן שוב הפסיד).

דני מויש עודד ורפי מתקדמים ואהרון ואני בעקבותיהם. העליה הזאת בלתי נגמרת, עודד חוזר הביתה מפאת קוצר זמן לאחר טיפוס מדהים והשאר ממשיכים מתנשפים, דוחפים ומושכים, ומה עושה SSS? כבר לא נותרו הילוכים להורדה, הרגליים כבדות כבדות, הקצב יורד. איזה יורד? איזה קצב? זהו, נעצרתי, מכאן לא עזר ג'ל אנרגיה ושאר אמונות טפלות, דוחפים ברגל עד לפסגה, משתדלים לא להביט בשעון הדופק וזהו הגענו.
למעלה מחכים כבר הנחשונים כמה דקות טובות, ועד שהמאסף הגיע עברו עוד הרבה דקות טובות.
גם שמחה מגיע. נו טוב כשהולכים ברגל אין הבדל אם יש לך שימנו XTR או כלום.
רכיבה קצרה לחירבת חנות שוב מתחילה בעליה אבל מהר מאד מתחלפת לה בירידה והופ, הגענו.
המקום יפה,הנוף מערבה נהדר, הכנסיה והפסיפס שלה מרשימים, הידע של אהרון בידיעת הארץ מופלא כמו גם ההתמחות שלו בטאטוא חול מעל פסיפסים והחזרתו למקום.


בגמר ההסברים התישבנו סוף סוף להפסקה הנכספת ממנה לא רצינו לקום, אבל ברירה הלא אין, והמכוניות, למרבית הצער, נותרו בזכריה.

-"איפה הקומנדקר"?, שואל אבי,
-"כאן למטה תיכף מגיעים, עכשיו הכל ירידות"
מחילים לטוס בנחל זנוח. הירידה זכורה לטוב מטיול חצי זנוח שלנו, אבל ברמת העייפות הנצברת גם היא מתמשכת לה. צהריים השמש מצליחה לחדור מבעד לעננים והחום מתחיל קצת להעיק במיוחד שהירידה הסתיימה, והפלא ופלא... התחילה שוב עליה!
הפעם אנחנו בדרך לרמת בית שמש על הכביש. אבי כבר לא שואל על הקומנדקר, הוא רק מתפלל שיגיע לרכב. SSS שוב דוחף. הבחור חזק כמו שור, עולה את העליה לרמת בית שמש כמו גדול וגם מפחיד דוס קטן בשאגת "שבאס" נוראית. הגענו לכביש 38 ויש עוד עליה אחת, הפעם לזכריה, וזהו. אנחנו מתקדמים לאט SSS מאחור, אבל בתנועה וזהו, מתחילה הירידה האחרונה, ניצלנו.
היה ארוך, מאד ארוך, אבל אין ספק שגיבור היום היה שמחה. רוכב בודד-מהיר, שלא ברור אם יסכים לבא לרכיבה הבאה מבלי לקבל ערבות בנקאית.
דובי
ותודה מיוחדת ממני לדובי ולרפי על שבזכותם אני מרגיש חצי שותף. רק חצי, אבל לפחות לא מזיע.

יום חמישי, 16 באפריל 2009

YES WE CAN - משער הגיא לנטף / דובי

ושוב דובי מושך בעט הסופרים.... אני רק לא בטוח למען מי הדיווח - למעני (בוודאי), או למען כל היתר שהבריזו.
את רכיבת החג הבוקר נתן לסכם בחמש מילים"מי שלא בא הפסיד בגדול".
חבלי הלידה היו כרגיל קשים, על המייל ששלחתי לכולם ענו רק שניים בהתלהבות,
רפי(מלך נחל יתלה) ברט וכמובן שכי שאין לו מה להפסיד ומוכן בשלב זה לאשר
גם רכיבת שבת לפסגת ההימלאיה בתנאי שלא ינתקו אותו מהמקיאו "לטקה "שלו.
אוסקר כונן, דני בשוורצוולד, איזי וקיקה לא טורחים לענות, שמחה לשמחתו בצפון, ספי אישר ולבסוף ביטל ואבי עבאדי לא אישר לא ביטל וזכה להשכמת חג ב 7.00 (איזה חברים טובים אנחנו הא אבי? הלך היין). אהרון אישר בואו למרבית השמחה, הוא הרי מכיר היטב כל מסלול(כמעט), ומויש, מויש שלנו כרגיל בהתלבטות. כן, הוא רוצה לרכב, מת לרכוב, אבל האילוצים, סד הלו"ז שאינו מרפה לעולם בשבת ובחג (ומי יודע מה קורה בימות החול), שוב מעיק.
חשבתי לעצמי, מה היה עושה מנהיג אמיתי (איזי), רציני (איזי), שאינו מוכן לאבד חבר לרכיבה (איזי)...
הקדמנו את שעת הרכיבה ל- 7.00 תחמנו סיום ל- 10.30 והופ מויש איתנו, רפי אהרון ואנוכי כבר בדרך למבוא חורון.


מזג האויר מדהים, רוח קרירה פחות מ- 20 מעלות (לעומת החום הרצחני של אתמול), מלטפת קלות את שדות החיטה בנתיב המזרחי של K20 ואני חושב לעצמי איך היה שכי (איש שהופך תיאור שתית כוס קפה לשירה) רושם בבלוג את חויות הרכיבה הזו.
אף אחד עדיין לא התעורר, בכל זאת חג, עוברים את נחל יתלה לצערו של רפי, ופונים צפון מזרחה לכיוון נחל כפירה. שדות החיטה מתחלפים בשביל העובר בנחל, נאבקים בחלוקים ומתחילים בטיפוס לכיוון נטף. עדיין קריר. מבט ימינה ושמאלה מגלה משטחים מרהיבים בשלל צבעים ירוק סגול וצהוב עז, הכל פורח וכל כך יפה. עוצרים ומעיפים מבט מעבר לכתף, הנחל מתפתל לו בין גבעות צבעוניות שעוד חודש יהפכו לאפורות וקוצניות.


מתנשפים הגענו לעין נטף, עוד נביעה שנראית כמו בור מים במדבר סהרה, קצת סלעים מערה חמש טיפות מים וכמה דוסים צעירים בנים ובנות חמודים חמודים שבילו את הלילה במקום. עצרנו לקפה (מתרמוס כמובן -אין שמחה אין גזיה. בטח בצפון, בצימר, היה אחלה קפה), תמרים וחטיפים היו לר͘ב ובסעיף היין נרשם מינוס גדול והמבין יבין.
לאחר שאהרון סיפר לילדים על הפשיטה לכראמה, ואני הוספתי קצת חומר רקע על מלחמת יום כיפור, נגמרו סיפורי הגבורה והתחילה המלחמה האמיתית, העליה עד נטף.

אפילו ברגל זה היה קשה, קיר די תלול מלא בדרדרת אבל סביבו פריחה מופלאה מלווה בריחות עזים (לא של מקיעאטה), ובסיומו תוך התנשפות והשתנקות מעין דרך מלך אל תוך הישוב שכאילו גוננה משני צידיה על ידי גנן אומן שהיטיב לשלב בין הצמחים השונים מהמלאי שמצא במשתלה.
לצערנו הזמן היה קצר, העליה מרובה למדי וכך גם הירידה. נאלצנו לקצר את דרך החזרה המקורית ולרדת דרך נחל יתלה. כן ,אותה הדרך בה טיפסנו בקיץ שעבר. הירידה לא היתה קלה כרגיל, ובמיוחד כשבצוות הרוכבים יש לפחות שני שונאי ירידות (ופחדנים) מושבעים, אבל מה לא עושים על מנת שמויש יגיע הביתה בזמן. חתכנו מערבה, הדרדרנו בירידות, הלכנו כמובן את הירידה בצמוד למצוק של נחל יתלה, ומשם שוונג למבוא חורון. בשלב זה אני מפסיק לתאר את הפריחה בנחל יתלה כי דומני שהנושא מוצה, אבל גם שם...
זוכרים את הירידה לכיוון מבוא חורון? אז עכשיו מטפסים אותה, החולצות הארוכות כבר מזמן בתיק הגב, כבר מזהים אנשים באים מולנו בנתיב, עוד דיווש ועוד דיווש וגם העליה הזו מאחורינו, והפעם בלי לקרוע שרשרת וללא פנצרים.
מויש אפילו לא מחכה שנגיע למעלה, הוא כבר טס לכיוון הרכב. מבט בשעון - מויש יגיע בזמן, אפשר להרגע ולחכות לאהרון שמגיע עם חיוך מאוזן לאוזן "איזה כף של עליה, איזו עליה..."

כאלה אנחנו כולנו, קצת שרוטים, אבל נהנים מכל רגע.
ומי שלא בא, לא נורא לכל חג יש את השבת שבאה אחריו.
דובי

יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

NEVER SAY NEVER

(לטובת אלה מהקוראים שלא הפעילו את אופניהם בשבת, ושמקפידים בעת האחרונה לגרום לקוורום קטן והולך. כנראה לא יהיה מנוס מלפרסם שוב איזה פאשקוויל)

לפני כארבע וחצי שנים רכבנו אוסקר ואני את מסלול זנוח-בר גיורא. רכבנו זו לא בדיוק המילה הכי מתאימה, כי חלק גדול מהמסלול הלכנו רגלית. הנחמה היחידה היתה שגם שותפינו לרכיבה/צעידה הלכו חלק ניכר מהדרך, והם, לא רק שהם בגיל שיכולים להיות ילדינו, אלא חלקם אף היו אז ספורטאים מקצוענים ברמה של נבחרת לאומית, עם אימונים סדירים וכושר בהתאם.
אחד מהם הגדיר את 2 הק"מ הראשונים של הטיפוס במילים "הרגשתי את האנרגיה נוזלת לי מהרגליים". שני דברים אני זוכר מהרכיבה ההיא. האחד זה ההליכה. הליכה במעלה ההר, הליכה נטולי אנרגיה במישור (היה בכלל מישור?) והליכה (משולבת בקטעי רכיבה קצרים) בירידה בסינגל הקיסר. הדבר השני הוא שבסיום הרכיבה אמרתי לעצמי שלעולם לא אנסה שוב את המסלול הזה. אז על זה אמרו כבר חכמים ממני – never say never!

כבר זמן מה שדובי מזכיר את המסלול הזה ולוחץ לעשות אותו (טוב, ברור, הוא עוד לא רכב אותו), וספי מצטרף ותומך בו (גם כן ברור, אם כי מסיבות אחרות). ואני – הזיכרונות של הפעם ההיא גוברים על ניסיונות ההדחקה, ואני מצליח לעמוד בפרץ ולמנוע את רוע הגזירה. השבוע, כבר ביום חמישי אני מקבל מדובי SMS שמשאיר לי מרווח תמרון צר מאד – זנוח או הר חורשן? (אח... אח... געגועים לאיזי. איתו בטח כבר היינו סוגרים על כרמי יוסף).
וכך מצאנו עצמו מטפסים במעלה הדרך התלולה והמחורצת מזנוח. כנראה שהדרך הזו אינה בראש משימותיה של מע"צ, אחרת קשה להסביר איך דבר לא השתנה במהלך ארבע וחצי השנים. כאז כן היום, אותה דרדרת תלולה רצופה בולדרים וחריצי קרקע. לאחר כמה מאות מטרים יורדים כולם מהאופניים ומתחילים בטיפוס רגלי.

התארגנו זוגות זוגות, שמחה ודני בראש, דובי ואבי, עודד ואני, מטפסים עקב בצד אגודל כאילו טיול של אחה"צ בטיילת. מגיעים לסוף העליה הרצחנית הזו (230 מ' רווח לאורך 2 ק"מ. וראה בסוף הפוסט את גרף הגובה/מרחק כפי שיצא בפולאר שלי) לנקודה ממנה נשקף נוף מרהיב של בית שמש ושפלת החוף. למרות הטיפוס הרגלי בקצב פרומנדה, הדופק כבר בתחומים הגבוהים והנשימה מהירה. מחכים, עלאק, לצמד האחרון וזוכים לכמה דקות של מנוחה. אח"כ הברקה שלי לתמונה על רקע הנוף (עוד 2 דקות מנוחה). אח"כ גם אני רוצה להצטלם אז "דובי, תראה איך מצלמים. אתה מסתכל כאן, לוחץ שם...." (עוד 3 דקות).
יאללה, להמשיך! שמחה עושה ניסיון נואש אחרון ומבקש שנחליט – יש לנו שתי ברירות, הוא אומר, לרדת בחזרה לזנוח או להמשיך ולטפס לבר גיורא. יד ימינו מצביעה על זנוח, כלפי מטה, ושמאלו לכוון בר גיורא, מצביעה על השמים. מבט מתלבט מערבה, לעמק שמתחתנו, מסתכלים בערגה על הרכבים בכניסה לזנוח הנראים קטנים כחגבים. נזכרים בשוטר שעצר לידנו בחניה והזהיר מפני פריצות למכוניות חונות. אחלה נקודת תצפית, לראות מכאן איך פורצים לנו למכוניות... אולי בכל זאת נחזור? הרי גם הירידה בדרך הזו תהיה חוויה, אז אולי? ממשיכים! (אלא מה?). גולשים לערוצו של נחל מערה. רוח מרעננת, צוננת, כמעט חורפית, מכה על פנינו כשאנו גולשים לערוץ הנחל, רוכבים אל תוך הנוף הירוק, נטמעים בצמחיה הסבוכה בשולי השביל, משתלבים ביפי הטבע.
פיצוי הולם גם למי שעשה דרכו בהליכה. משב הרוח מחריש את המוסיקה באוזניות ה MP3 וצינתה גורמת לי לרכוס עוד קצת את הרוכסן של מעיל הרוח. החורף כבר בפתח וצריך לנצל עד תום את הימים האלה של קרירות נעימה, של עננים אפורים בטרם גשם. ממשיכים לאורך ערוץ נחל מערה עד לשמורת נחל דולב (מקום יפה לקפה) ואני מברך על כך שבחרנו במסלול הזה. למעט אותה התחלה רצחנית – הנאה צרופה.
דיון קצר על ספל קפה בנוגע להמשך, ונופלת החלטה שאין טעם להמשיך עד בר גיורא כי הירידה דרך סינגל הקיסר תהיה ממילא חציה בהליכה, ועדיף למצוא דרכים אחרות. (ולטובת הקנאים – הנה תמונה שלי בקטע רכיבה נדיר בסינגל הקיסר)


שמחה מודיע שהוא יקבל היום את אות "איש הברזל" מאשתו ולא מהמלצרית בבר-בהר (וכולם מצטרפים בברכות לרגל 34 שנות). המפות נשלפות ונמצא השביל האדום שיקצר קצת את המסלול ויוביל אותנו לחירבת חנות.
ביס אחרון מהחטיף, לגימה אחרונה מהבקבוק, ואורזים את ערכת הקפה ופונים ל"אדום". קיר המוות. 30-40 מ' של רכיבה ושוב הפזמון החוזר "אנו הולכים ברגל הופה הי, הופה הי" אבל הפעם זה קטע קצר שעיקר כוחו בעצם ההפתעה כשהופיע בלתי צפוי בעוד אנו כבר מתוכנתים על ירידה. מופע קיר המוות מסתיים במהרה ואז ירידה מטריפה לערוצו של נחל אזן, שוב רכיבה בנוף ירוק,



חולפים על פני (מיקומו של) עין מטע, ו... שוב מצפה לנו טיפוס (שזכור לי מהפעם הקודמת כבלתי אפשרי בעליל) לכוון חירבת חנות. מזמן לא הלכנו ברגל... דובי שומע (חירבת) חנות, ומחשבות על הדיוטי-פרי מפיחות כח בגלגליו והוא שועט במעלה השביל. דיווש אחד, שניים ו... ספלאש!!! צלאףףף!!!!! .... לא! אל תמהרו להסיק מסקנות! דובי לא נפל! נחש מתכתי השייך למחלקת בעלי חוליות משתרך לו מהקסטה של גלגלי השינים באופנים של דובי. נקעה נפשה של השרשרת מהמאמץ ("בעליה צריך להוריד הילוך, דובי!" היא זועקת) וכמו תמיד – נמצאה החוליה החלשה, וקרסה. השרשרת נקרעה. זה מה שנקרא תגובת שרשרת.


בעוד דובי הופך את אופניו, נשמע קולו הרועם של המורה עודד "בוחן פתע! כולם להכניס ספרים ומחברות ולהוציא דף ניר ועט". בוחן פתע על השיעור משבוע שעבר (מזל! אני פטור מהבוחן כי אני על תקן צלם המערכת).

טראסט מוחות מוגנים בקסדות סביב לאופנים של דובי, חולץ-פינים נשלף מאי שם, פין מוביל שיכול להיכנס לכל חור נתרם למאמץ המלחמתי ומעורר את שמחה להאיר את עינינו בהסבריו על "פין-שיכול-להיכנס-לכל-חור" וידיים רבות בוחשות בקדירת תיקון השרשרת.


שיא המהירות בתיקון שרשרת קרועה לא נשבר כאן, אבל ללא ספק היה שיפור ניכר משבוע שעבר, ופרק נוסף נכתב בספר "דובי ואומנות אחזקת האופניים". החוליות חוברו, השרשרת הונחה על הגלג"שים המתאימים וכלי העבודה הוחזרו לתרמילים. שלוק נוסף של מים לפני המאמץ האחרון, סיבוב בדיקה אחרון של הפדלים לפני שדובי הופך בחזרה את אופניו ו... קראץ' ... טרררראסק... עודד אשם! הוא לא אמר בשיעור הקודם שלפני חיבור החוליה, צריך להעביר את השרשרת דרך המעביר.... (זה שידיים רבות בחשו בקדירה כבר אמרתי? איזה מזל שאני מצלם את הארוע). שוב פותחים תרמילים, שוב נשלפים כלי העבודה ושוב מפורקת השרשרת. מישהו מציע שנקנה את הספר "דובי ואמנות אחזקת האופניים למתקדמים". הפעם בתור תרגול נוסף זה כבר נעשה מהר יותר ואנו שוב על האופניים. לפחות הנוף סביב היה שובה עין. בשלב זה דובי ויתר על הקניות ב(חירבת) חנות (ואנחנו חסכנו מבחן מתח לשרשראות שלנו) וגלשנו בכיף לאורך נחל זנוח עד לכביש ולמכוניות (שלא נפרצו...)
ואם מישהו חשב בסוף היום הזה ש-never again –אז טעות גדולה בידיו. המסקנה בסוף היום הזה היא never say never, (וטוב שכך).

גרף הגובה/מרחק של המסלול.


לצפייה בתמונות בגודל מלא הקש כאן

חצי זנוח / דובי


ושוב דובי מפתיע וכותב, ואני רק מפרסם ומוסיף קצת תמונות
ובכלל למה ספי לא הגיע? מה זה כל החנוכות בית האלה כשסוף סוף שכי תפס אומץ והצליח להקליד "צומת שמשון 7.30 זנוח".
תמיד כשספי לא מגיע יש איזו תקלה טכנית והפעם ידעתי שאין לי משאבה. בסוף נקרעה השרשרת,שוב שרשרת כאילו לא היה מספיק בשבוע שעבר. ה"ביעוס" האמיתי בשרשרת זה המוביל של הפין, תשאלו את שמחה והוא ישמח לספק לכם את כל ההסברים לרגל יום הנישואין ה 34 שלו (ושל אשתו כמובן).


הפעם כולם הגיעו בזמן ואפילו עלינו על האופניים לפני שמונה, (לתשומת לבכם ספי מחד ואיזיבמה מאידך). האמת שדי מהר גם ירדנו מהם והתחלנו להגרר בדרך המטפסת על הרכס שמול זנוח. אפילו ברגל היה קשה, מזל שזה רק 1.5 ק"מ של עליה מתישה אבל לא סופנית, אבל הנוף! איזה נוף? ראות לא משהוא, גשמון קטנטן, הקור מפלס דרך לאט אבל בטוח והעננים במזרח נראים מאימים במיוחד שזה כיוון הנסיעה שלנו.


מודאגים? אין צורך לרחם, העננים המשיכו עוד קצת מזרחה ואנחנו עשינו סוף סוף את מה שכלם באמת אוהבים - הפסקת קפה.
כנראה שמחירי היין ביקב עבאדי תפסו תאוצה השנה בניגוד למגמה הכללית במשק כי אם לא איך מהנדס מתוחכם שיש לו גם נגריה גם יקב וגם מכין בעצמו חומוס טחינה ושומשום דביק לא מביא לחברה קצת יין להתחמם בחורף הקר הזה. עוד לא הספקנו לארוז את הגזיה ושמחה אמר שמאוחר וצריך לחזור אפילו שמד המרחק מראה על 7 ק"מ. נאה דורש נאה מקיים קפץ והתחיל להוביל את הטור. לקראת העליה לחרבת חנות הלכה השרשרת, שוב שרשרת, מתי אלמד סוף סוף לרכב על אופניים כמו שצריך? ולמה לא מיצרים שרשראות לאנשים מבוגרים? (איזי, זה XT אז אל תתחיל להרצות בלב על כל מיני קמצנים שלא ברור איך רוכבים עם הקבוצה בלי להיות מצוידים במותגים בליני נליני, אפרופו נליני-מה עם התקציב לנליני?)
יצאו סוגריים ממש ארוכים, אז סיימנו עם השרשרת,כלומר דני ועודד, אני לכלכתי קצת את הידיים בשמן שיהיה ברור שאני שותף,

שוב שמחה מוביל דרומה ומערבה טסים על דרך עפר טובה ומגיעים לכביש ולרכב.

ספי, היה רק חצי זנוח, לא הגענו לבר בהר, ולא למדרגות הקיסר אבל היה משעשע (למעט העליה הראשונה),
ותודה מיוחדת לשמחה שהגיע וסוף סוף היה גם קפה וגם בדיחות.
דובי

יום שבת, 15 בנובמבר 2008

מוחרקה / דובי

את ה-SMS של רכיבת סוף השבוע האחרון קיבלתי כשהייתי בצימר גלילי ספון עץ. "טיול צפונה, למוחרקה, 7:30 בצומת אליקים.." כותב ספי, והג'קוזי בפינת החדר כבר פתאום סתם איזו אמבטיה... טוב, נכון, סיימתי בהצלחה את תחרות "איש הברזל" וקיבלתי אפילו מדליה (או במילים אחרות 30 שנות נישואין), ומגיע לי הפרס הזה של הצימר והג'קוזי, וכל הפינוקים, אבל החבר'ה רוכבים למוחרקה, רבאק...
בתוקף הנסיבות נטל דובי את היוזמה הברוכה וכתב על הרכיבה (והאחרים - קחו ממנו דוגמא!). אני רק הוספתי את התמונות – כשדובי כותב להלן על כרכומים ואלונים – אני שותל בטקסט שלו תמונות של כרכומים רטובים מגשם קל של בוקר ובלוטי אלון שצילמתי אתמול בפארק גורן בגליל העליון. וכמובן תמונה של איש הברזל....



מכאן והלאה – רשות הכתיבה לדובי.


מוחרקה שלי!
"דובי ידאג לרכיבה בשבוע הבא" מלמל שכי.
העפתי מבט בשעון הדופק, חשתי בכובד המשימה שהוטלה על כתפי הצנומות ומיד ידעתי, לא עוד "(הרי) ירושליים-הנה אני בא", כאן יש הזדמנות בלתי חוזרת להכות בברזל בעודו חם. איזי-במרוץ לנשיאות, שכי ביורצייט, מויש מושבת, בקיצור יש סיכוי, השינוי באויר.
גם לשינוי צריך קואורום אז התיצבנו 3 צדיקים בסדום (והיתר בטלנים ועצלנים) ויצאנו לדרך.
שלב המפגש הראשוני עבר בהצלחה וגם ספי הגיע לצומת אליקים משם המשכנו בנסיעה לכוון דלית אל כרמל ומשם למוחרקה.
יום בהיר נפלא, קצת קריר (ספי בא עם מעיל 3 חולצות וגרבונים), מציצים מסביבנו... הפתעה! לא דיפנדבקר, לא כרמי יוסף, אפילו לא דרך הפסלים. הנוף אפעס, קצת שונה, האלונים שולטים ביערות מסביב, כרכומים מבצבצים להם בינות לסלעים ואפילו טקסטורת האויר קצת שונה.



פתחנו בדיווש קל לכוון עוספיה, הדרכים סבירות, שלולית פה ושם אבל בעקרון אין כל בעיה. ספי מחייך, וכשהוא מחייך עודד ואני חושקים שיניים ומתנשפים. עוצרים פה ושם לודא שלא מתברברים והופ אנחנו כבר בתוך עוספיה, כפר שיש בו רק עליות, שחלקן ממקסמות את הדופק המותר (כשאין דוקטורים בסביבה אפשר להתפרע).
יש גם ירידה מסתבר, ספר ההדרכה הבטיח את מעיין הכפר של עוספיה בו נראה סלמנדרות כתומות, אז ירדנו לנחל יגור לכיוון המעיין, ירידה חדה ובסופה... תשכחו מחלומות על ספי משתכשך בעוד בריכה צלולת מים. הגענו לשלולית מזוהמת שבמרכזה החליף את הסלמנדרות כדור רגל מפונצר. הדרוזים שומרים על מעיין הכפר שלהם ומטפחים אותו מן הסתם כמיטב המסורת עתיקת היומין שלהם.
קצת מאוכזבים המשכנו לדווש בנחל יגור הפעם בירידה(כשעודד מזכיר כל הזמן את העליה תבוא), ואכן, העליה מגיעה במלוא הדרה. דיווש ארוך ואיטי ובסופו - מבט מראש ההר אל עבר מפרץ חיפה.הראות היתה קצת חלשה אחרת נתן לצפות משם עד ראש הנקרה, אבל גם כך הנוף היה מדהים.
נפרדנו מהמפרץ והמשכנו לדווש בעליה לכיוון מזרח, מקיפים את עוספיה מצד שני רק בכדי לראות שגם הנוף אל העמק ואל מסלולי ההמראה של שדה התעופה במשמר דוד הם לא פחות עוצרי נשימה.
עד השלב הזה הצלחנו לדחות את נסיונות הסרק של ספי לסחוב אותנו לכל מיני שבילים דמויי סינגל אבל לפתע, הבחור זיהה בקרחת יער מתחתנו כמה חבר'ה שמתכוננים לדאות מההר לכוון העמק. עודד ואני יורדים מהאופניים ונגשים לכוונם, אבל ספי לא מסתפק בכך. הוא רוכב למטה ותוך 5 שניות נתקע בירידה, הגלגל הקידמי ננעל, האחורי מזדקר לעבר השמיים וספי פוגש את אמא אדמה. לא לדאוג רבותי הדוקטורים, נותרתם גם הפעם מחוסרי עבודה, התאוששות מהירה, וממשיכים.
חלפו להם 20 ק"מ שנסתיימו בעליה נוספת כמובן, לקראת סיום המסלול בו פגשנו סוף סוף כלי רכב עם 4 גלגלים.
חשבתם שכאן סיימנו? שוב טעות. קפצנו לבת שלמה, נגבנו לבנה, קנינו גבינות ויוגורטים והביתה.
היה כף, היה נוף ורק חסר לנו הקפה וכמה חברים שהפעם הפסידו אבל בפעם הבאה לא יתעצלו ויבואו.

דובי



והנה הקפה שהיה חסר לכם, אפילו עם כנאפה... (ממש באותם רגעים שהתגעגעתם אליו, אני נהניתי ממנו בתרשיחא)

יום שישי, 15 בדצמבר 2006

לכל רוכב יש הר

יוני 2004. מדוושים במעלה ערוצו של נחל כיסלון, עד עין לימון. חלקנו כבר עשה את המסלול הזה, אבל ל-ע' זו הפעם הראשונה. ליד "המדרגות" (תחנת הורדת דופק אחת מני כמה באותה תקופה) ע' חושב על גלישה חזרה לרכבים. בהמשך הוא חושב על האמבולנס שיצטרך בוודאי לפנותו. אח"כ הוא כבר לא חושב. אין לו את מעט החמצן הדרוש לכך. רק עושה דרכו באיטיות, חלקה ברכיבה, חלקה בהליכה. הטיפוס האחרון אל המעין עצמו, מטרים אחרונים של דרדרת תלולה נראים לו כמתוך חלום הזוי. גם לטפס רגלית זו משימה שלעולם לא יעמוד בה. כך ביוני 2004
דצמבר 2006. חזרנו לאחר תקופה ארוכה לכיסלון. ע' כבר אחרי המהפך. עשינו כבר מסלולים קשים פי כמה מהכיסלון, וע' היה כמעט תמיד בראש הקבוצה. אבל לע' זו חזרה ראשונה לכיסלון אחרי למעלה משנתיים. חזרה להר שהביס אותו. בתחילה הוא רכב בניחותא, כמו חש כבוד להר וכאילו מבקש שלא להרגיז אותו, אולם עד מהרה פרץ ע' לראש הטור ושעט קדימה. את תחנת הורדת הדופק המסורתית ב"מדרגות" הוא כלל לא ספר. במפגש השבילים אחרי 10 ק"מ של טיפוס הוא עצר רק כדי להמתין לכל השאר ולוודא לאיזה שביל להמשיך. וכך הוא הגיע, ראשון כמובן, למרגלות המעין, 15 מטרים אחרונים עד למעיין, תלולים במיוחד, אדמה דרדרתית ללא אחיזה טובה עם 2-3 בולדרים שמצריכים מידה של תרגול טכני. עצירה קלה, מבט חודר לכוון המעין, רגע של היסוס. כמו מטאדור הנועץ מבט אחרון בשור לפני ההסתערות האחרונה, הקטלנית, כאילו על מנת לגלות ברגע האחרון פרט שנעלם מעיניו עד כה, כדי למנוע כל אפשרות של טעות. ואז, סיבוב על השביל, הורדת הילוך, הטיית הגוף לפנים, וע' מסתער על השביל התלול. דיווש עצבני, קצת התחפרות בדרדרת, עוד מטר ועוד מטר וע' עומד לו בראש הגבעה, נועץ סכינו במפרקת השור במכת חסד אחרונה. חולפות עוד מספר שניות, כאילו מתקשה לעכל, כאילו מבקש לוודא שאכן השור הוכרע, שאכן ההר נכבש. ואז חיוך אדיר נשפך על פניו. חיוך של ניצחון, של "עשיתי זאת"י


זה הכל בראש" אומר ק'. 
"לא נכון, זה הכל בשפיץ שבתחת (השפיץ של הכסא)" עונה ע', ומסתכל בחיוך של ניצחון, בנו, העושים את המטרים האחרונים למעיין בטיפוס רגלי. ואני חושב, האם ה"שפיץ שבתחת" הוא השפיץ של הכיסא, כמו שאומר ע', או שאלו הן סיכות שנעוצות לנו בתחת, שפילקעס אין תוחס כמו שהיתה אומרת סבתא שלי, סיכות שאף אחד לא יוכל להוציא.


**************

לכל רוכב יש הר. הר שמטיל את צילו המאיים בכל פעם שאתה מתקרב אליו
לכל רוכב יש הר. הר מאתגר, אשר צוחק לו לרוכב בפנים, כאילו מתריס – מי אתה שתטפס עלי
לכל רוכב יש הר. הר כזה שבפעם הראשונה שאתה מנסה לכבוש אותו, אתה משקשק רק מהסיפורים ששמעת מגדולים ומנוסים ממך. בפעם השניה אתה מנסה, אבל תמיד יש מישהו בדרך שעצר לפניך ואילץ אותך להמשיך ברגל. ובפעם הבאה, דווקא בנקודה הקשה ביותר, יש איזה חריץ באדמה או אבן גדולה על השביל, או שההילוכים לא יורדים, או סתם לא היספקת להוריד הילוך. אלף ואחד סיבות ותרוצים שרק בגללם, עלאק, נאלצת לרדת מהאופניים, ומי יכול להתחיל מ-0 בקטע תלול שכזה? הר כזה שמעלה לך את הדופק עד למספרים שלא היכרת. שאתה מרגיש את כל שרידי האנרגיה שלך נמסים ונוזלים, את כוחותיך האחרונים אוזלים עד שכאילו איזו נורית אדומה מהבהבת במוחך וצועקת "עצור!!" ושוב ההר הכניע אותך. ושוב הנחמה היחידה היא שהתקדמת יחסית לפעם הקודמת. ושוב ההר צוחק אחרון. ושוב אתה מחכה לפעם הבאה



לכל רוכב יש הר. כזה שיושב לך על הנשמה, מציק, אשר צלליתו לנגד עיניך כל הזמן. כזה שבכל סופ"ש, כשמתכננים את רכיבת השבת אתה חושב אולי הפעם... כזה שאתה יודע שיום אחד תוכל לו, יום יבוא ותכבוש אותו, יום יבוא ואתה תצחק אחרון
ואז מגיע אותו יום מיוחל. אתה קם בבוקר ומרגיש שהפעם אתה תנצח. אתה זורם עם השביל, מתמזג עם הרוח המכה בפניך. הדופק עולה, הנשימה קשה, אבל אתה מתעלם, אתה מתגבר, אתה מדווש כמו שלא דיוושת זמן רב. אתה מתקתק את ההילוכים, והצליל החלק של הורדת ההילוכים נשמע כמו סימפוניה לכלי הקשה, כמו הלמות התופים במארש הניצחון, כמו צליל מנדולינה בסרנדה הכי מתוקה. ואף אחד לא מפריע לך בדרך, והמבטים של אלה שכבר מדשדשים רגלית דוחפים אותך ומזרימים את האדרנלין בעורקיך כמו זריקת רופא בהחייאה. והחריץ ההוא בשביל בשיא התלילות, זה שבפעם הקודמת עצר אותך? הבולם החדש שהתקנת מגהץ אותו כאילו לא היה קיים. ואולי זה לא הבולם? וההילוכים שפתאום עוברים בצורה חלקה ושוטפת. אולי זה לא הטיפול האחרון אצל המכנופן? אולי זה הכל הראש שלך שהחליט כי היום אתה עושה זאת? אולי זו הנחישות שמפעמת בך מהרגע שהתעוררת הבוקר? ונותרת רק אתה לבדך עם מחשבותיך הכמוסות, רק אתה וההר, ההר ואתה. רק הוא יודע את העובר לך בראש, רק הוא מכיר את מחשבותיך ברגעי המאמץ כשאתה לבד עם עצמך. רק ההר יודע שנשבעת שאם אתה מנצח אותו היום.... מין ערוב של בן ברית ויריב. והלב הולם בחזה כאילו מבקש לפרוץ החוצה מבעד לחולצה המיוזעת, ואתה מתנשף כמו רכבת העמק בימיה הטובים, והעיניים נקרעות ובוהות למרומי ההר כאילו מבקשות לקרב את הפסגה הרחוקה
ואז כשאתה כבר חושב ששוב נצחה המפלצת, ושוב תחזור הביתה מובס עם זנב (קשיח או לא) בין הרגליים, פתאום היא מופיעה בשיא יופיה. מעבר לעיקול הדרך אתה רואה אותה נוצצת וקרובה מתמיד, מאפילה על בוהק השמש, זוהרת ככלה ביום חופתה. פיסגת ההר. ופתאום ההר מתרכך, כאילו מבקש את סליחתך על שהציק לך בכל הפעמים ההן. כמו השלים עם זה שהפעם אתה תנצח, וכדרכם של מפסידים חנפנים, הוא מנסה לרצות אותך ולהתחבב עליך. ואתה דורס את המטרים האחרונים בכוחות שלא ברור לך מהיכן הגיעו, ובחיוך מאוזן לאוזן, בצעקת ניצחון, אתה יורד מאופניך על הפיסגה ועומד משעין רגל על סלע כמו צייד על החיה שצד זה עתה. אתה נותן לדופק להרגע, לנשימה לחזור לסדרה, ועם ספל קפה ביד אתה מביט סביב סביב אל הנוף המופלא הנשקף מלמעלה, שרק מי שניצח את ההר זכאי להנות ממנו. ואתה יודע – הפעם זה מגיע לך, היום אתה מלך ההר
לכל רוכב יש הר. הר שכבש אותו. הר שיודע את כל סודותיו הכמוסים. הר שהפך בן בריתו