‏הצגת רשומות עם תוויות מילנו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מילנו. הצג את כל הרשומות

יום שני, 18 במאי 2009

GIRO DELL' ADDA – דומה, אבל שונה

תהיה אצל ליצ'ה בתשע ותבואו אלי, אמרה מיקל̞ה. קצר ולענין.
בלי טלפונים ביום חמישי עם שאלות "לאן בשבת?", בלי ישיבה טלפונית סימולטנית על מפות מול דובי, ותכנון מעברים מהשביל האדום לכחול מיד אחרי הפיצול, כי שם העליה יותר קלה. בלי SMS ביום ששי "מחר בשבע וחצי...." בלי צלילי קבלת הודעה המלווים את ארוחת הערב של יום ששי, OK של דני, SORRY NO של אוסקר, בלי שאלות מתי אני חושב שנהיה בחזרה כי יש לי את כל המשפחה לצהרים, בלי קיטורים של איזי למה כל כך מוקדם ושל ספי למה כל כך מאוחר, בלי השקט הרועם של מויש המשאיר תמיד מקום לספק אם בכלל קיבל את ההודעה (במחשבה שניה, דווקא השקט הרועם של מויש זה הדבר היחיד שלא השתנה - כמו בארץ גם כאן לא שמעתי ממויש מילה וחצי מילה אם הוא בא או לא). מה כבר יכול לצאת מזה, חשבתי לעצמי.
כך החלה רכיבת האופניים הראשונה בתקופת מילאנו. בעצם כשבוע קודם היא אמרה שתארגן רכיבה עם בן דוד שלה שהוא רוכב "אמיתי", והבטיחה לארגן לי את האופניים של אחיה. כאן נגמרה הלוגיסטיקה, לפחות מצידי.
ואז, קם בבוקר כשבחוץ כבר זורחת שמש (!), לובש מכנסי רכיבה קצרים (שניצלתי, איך לא, את ההזדמנות לקנות זוג חדש) וחולצה מנדפת, בקבוק מים וכמובן את המצלמה ונגן ה-MP3 אשר אי אפשר בלעדיהם. זהו. לא תרמיל, לא מתאם את ערכת הקפה עם שמחה, לא קסדה, לא מהדק את רצועות התרמיל, לא מעמיס את האופניים על האוטו, לא דואג לשים לוחית רישוי בלי אוי, שכחתי את הכפפות באוטו. פשוט צועד בבגדי ספורט קצרים לתחתית ונוסע לליצ'ה. זהו! האמנם?
ליצ'ה כבר ארזה זוג אופני city-bike אפורים ורופפים במכונית, ואת עצמה ארזה בבגדי ספינינג שחורים והדוקים. היא כבר ממתינה (עם עוד חברה שלה, שה-city-bike שלה רופפים יותר אבל לעומת זאת בגדי הספינינג הדוקים יותר) בבר מתחת לבית על כוס קפה קצר. יאללה נוסעים למיקלה שגרה בעיירת לווין מחוץ לעיר. נו, נו, אני חושב בשקט בלב, ממש רכיבה מצפה לי היום. מילא, לפחות הנוף האנושי עושה שמח בלב.
מיקלה, עם זוג אופניים אמיתיים יותר, מציגה לי את האופנים שלי. שלדה מתכתית כסופה ומוזרה עם זוויות חדות, כאילו הורכבו ב"עשה זאת בעצמך", משהו שמזכיר לי קצת, לא יודע למה, את המשוריינים בשער הגיא, ונותנות משמעות חדשה למושג זנב קשיח. בולם קדמי של רוק-שוקס מעלה את מפלס האופטימיות, אך מבט מהיר על ההילוכים מוריד אותו מייד (אח...אח... איפה ה-XT וה-XTR.....). זנב קשיח כבר אמרתי? זה כלום לעומת המושג החדש – "אוכף קשיח". אוכף צר וספרטני, כמו לאופני כביש, שעד לרגע כתיבת שורות אלה אני מרגיש את חותמו על עכוזי הענוג. לא צילמתי את האופניים, אבל אפשר לקבל מושג קל ממה שנראה בפינה הימנית תחתונה של התמונה הזאת. אני הרי מכיר אתכם, אבל אני רוצה שתקבלו מושג מהאופניים וששום דבר לא יסב את תשומת לבכם.


ואח"כ הגיעו, אחרי שכבר רכבו לכאן 16 ק"מ, מרקו ופייטרו. שני מדוגמים על אופניים מלוכלכים בבוץ (מה שעושה לי קצת חם בלב) שניהם מדוגמים בלבוש, אבל אופניים... אהה... לא משהו. מרקו יותר מקצועי, עם זנב קשיח, מתחבר לפדאלים SPD ומצויד היטב (אבל הס מלהזכיר XT מעצורי דיסק וכאלה), ופייטרו, איך לומר זאת, לא היו נותנים לו להיכנס לכיסלון עם האופניים שלו. רק הפועלים הסינים בארץ היו מתעניינים בהם וגם זה לא בטוח.
יצאנו לרכיבה לאורך נהר ADDA שממזרח למילאנו.
כ-10 ק"מ על כביש בין מרחבי שדות ירוקים ומרחבי שמיים כחולים, ושולי הכביש עמוסים בהמוני רוכבי אופניים מכל הצבעים הגוונים הסוגים והרמות. החל ברוכבי כביש שנראה כאילו פרשו הרגע מהג'ירו, בגדי לייקרה צבעוניים עם כל הפרסומות, קסדות זוהרות, דוהרים במעלה הכביש על אופני כביש דקי גזרה וקלי משקל, וכלה בגרוטאות על גרוטאות, כל מיני שמנים וזקנים על אופניים בשחור לבן שנראה כי פרשו מהסרט "גונבי האופניים", מתאמצים ומתנשפים במורד הדרך. וכולם מה זה מבסוטים, כאילו אין להם דאגות אחרות (וכנראה שאין להם) חוץ מאשר להגיע בזמן הביתה כדי לראות את המשחק של אינטר או מילאן.
ואנחנו דוהרים במורד הכביש ומגיעים לשפת אגם (יותר נכון התרחבות של נחל ע"י סכר), בתי קפה, טיילת, המוני בית איטליה מטיילים טיול של דומניקה. אחלה מקום לקפה אני חושב לעצמי. אבל מרקו (המוביל) רק מוודא שכולם כאן וממשיך מבלי לעצור לשניה. הטיילת לשפת האגם הופכת מהר מאד לשביל לאורך הנהר. עם קצת דימיון, סליחה, עם הרבה דימיון, אפשר להשוות לרכיבה לאורך הירקון. נחל גועש עם מפלים וקצף בקטע הזה, אשר יתחלפו בהמשך לנהר רגוע אשר קייקים וברבורים משייטים בו זה ליד זה.



רחש המים, המיית הרוח הגוברת על המוסיקה באוזניות (שמהר מאד מוצאות את מקומן בכיס), ופתאום אותו שפריץ מוכר של בוץ, הפנים הופכים מנומשים, החולצה מנוקדת בפס בוץ, הצמיגים מתכסים בשכבת בוץ המתיזה פס חום רחב על הגב התחתון. אבל להבדיל מהבוץ שלאחר גשם אליו אנו רגילים, כאן הבוץ היה בשל פלג מים הזורם מההר, נופל במפל קטן אל השביל וממשיך לנהר. יחי ההבדל הקטן. אני מביט סביב וקדימה ומחפש מתוך הרגל את נקודת הקפה המתאימה. איזה קפה? מי לקח ערכת קפה? איפה הגזיה של שמחה? איפה הספלים והפינג'אן? איפה אהרון שיכין את הקפה? מקסימום נמצא איזה בר באמצע הדרך. אבל מרקו ופייטרו אפילו לא חושבים על עצירה למנוחה. מזל שאני מבקש לעצור רגע לצילום, אז אפשר לגמוע כמה לגימות מהבקבוק. שלוק או שניים וממשיכים. ואז – הפתעה. מחסום חוצה את הדרך ואומר כי אין להמשיך על השביל. אין מפה, אין GPS, אין איזי. אז מה הלאה?




מישהו מהרוכבים המזדמנים, כנראה האיזי של הקבוצה שלו, מתנדב להצביע על המשך הדרך והשיפוע של הזרוע שלו לא ממש מעודד את החבר'ה. קטע קצר של הליכה על השביל העולה במעלה ההר, ומשמאלנו נפתח בין העצים שביל הרים צר ופתלתל, או במילים אחרות סינגל! איינע קליינע זינגל, היה אומר על זה שמחה.





חיש קל מקפיצים את האופניים מעבר למעקה, וסינגל! קדימה סינגל! מה אתם יודעים?! 20-30מ' של רכיבה בשביל הצר, ענפי העצים מלטפים את פנינו, סיבוב ימינה בהטיית הגוף וחשש החלקה בבוץ, אבל עוד לפני שהספקנו לומר ספשלייזד סטאמפג'מפר, אנחנו שוב על דרך המלך. דרך המלך כן, אבל החסימה עדיין לפנינו. שער ברזל כבד, נעול על סוגר ובריח, חוסם את הירידה מגשרון על הנחל.



נזכרתי שרכבנו פעם במסלול הסוכה בכרם ליד שעלבים ונתקלנו בשער סגור. ניסיתי ליישם כאן את הפתרון ולצאת גדול, אבל כאן זה לא התאים יען כי היה זה שער ברזל כבד על מסילה ובעל כנף אחת, ולא איפשר את תרגיל המעבר בנוסח שעלבים. רוכבים חכמים מנוסים השכילו לייעץ לחזור כמה ק"מ לאחור, כי שם ליד הבקתה הקטנה שעברתם יש אפשרות לחצות את הנחל. קצת אקרובטיקה והטיית הגוף מעבר לקצה השער, קצת ריחוף מעל לנחל וקצת עיניים עצומות לרווחה מעל לנחל הקוצף למטה, והן האופניים, הן אנחנו מצידו השני של השער (ואני כרגיל על תקן צלם המשלחת).
ושוב רכיבה לאורך הנחל, והפעם הוא שוקט ורוגע, ברבורים וקייקים משייטים זה לצד זה כמו היה זה חזון אחרית הימים, ואנחנו ברכיבה מנהלתית על תקן פארק הירקון והכל שקט ושלו ואין מפריע. עד ש...
טראחחח... השרשרת של אחת מהן נפלה ונתקעה חזק חזק בין הקסטה לנאבה. שני המדוגמים היו חזק לפנים ולהביט לאחור זה לא בלקסיקון שלהם (גם בהמשך). זה אולי לא היה כמו שרשרת קרועה, ובוודאי לא מעביר אחורי שבור, אבל בנסיבות שהיו, החוליה הטכנית שלנו היתה יכולה להיות גאה בי.






אח"כ עוד הספקנו לאבד שתיים, לחזור ולמצוא אותן, ולחזור עם עוד 10 ק"מ כביש הביתה.
סה"כ למעלה מארבעים ק"מ, כחציים בשטח והנאה לכל ארכם. איך לומר, אותה גברת בשינוי אדרת.
ופינת המוסר השכל: אפשר להנות גם אחרת, בלי XTR, בלי מעצורי דיסק, בלי בולם אחורי עם מהלך 5 אינץ', אבל... ברוך הבורא XTR לעולם ועד, ובעיקר ברוך המוציא אוכף רך ואנטומי מן המצמן.




********



בדיוק שבוע לאחר הרכיבה הזו, הגיע הג'ירו ד'איטליה למילאנו. כמובן שעברתי מנקודה לנקודה בה עבר הג'ירו (הם עשו מספר סיבובים בעיר, מה שנתן לי מרווח זמן לנוע בין מספר נקודות)
בין השאר גיליתי בתמונות שהמצלמה קלטה אחד העונה לשם לאנס ארמסטרונג, וגם צילמתי את "החולצה הוורודה", בתחילה בתוך הפלוטון, ואח"כ שואטת בספרינט לעבר נקודת הסיום....












כל התמונות מהג'ירו - כאן

יום שבת, 11 באפריל 2009

קפה בעיר זרה

בוקר, כבר לא לילה אבל עדיין לא ממש יום. המאקינֶטה רוחשת וממלאת את חלל המטבח בניחוח קפה טרי. אני מוזג לעצמי ספל קפה קצר וחזק, רוכס את המעיל ויוצא ליום עבודה בביה"ח. הרחוב חצי חשוך ורסיסי גשם דקיקים ממלאים את האוויר, מרטיבים את המדרכה, כאילו עבר מישהו עם תרסיס ענק. החנויות עדיין לא נפתחו ורק הבר בפינת הרחוב פתוח כבר, חלון הראווה מכוסה באדים המעידים על כך שמישהו השכים קום לפני. מישהו פותח את הדלת המוגפת ויוצא לרחוב הקר וריח מתוק של מאפה שמרים טרי מעורב בניחוח עז של אספרסו ארומטי פורץ מבעד לדלת הנפתחת לרגע קל ואני שואף אותו במלוא הריאות. אוויר צונן של בוקר שעדיין לא הזדהם בערפיח הכרך, מעורב בניחוח הקפה שאני כל כך אוהב. רק השעון המתקתק באכזריות עוצר אותי מלהכנס לבר, ללגום (עוד) ספל קפה ולנגוס מהבריוש הטרי. אני ממהר ברחוב המנמנם אל הרכבת התחתית, נבלע בפתח המנהרה ביחד עם עשרות מעילים רכוסים אחרים היורדים במורד המדרגות הנעות כמו מימיו של נחל הזורם בשצף במורד ההר. לוקח אחד מעיתוני החינם ועולה לרכבת. כמו כולם אני שולף את נגן ה-MP3, נועץ באוזניים זוג אוזניות זעירות ומאזין למוסיקה המתנגנת. זהו אותו הנגן המוכר מרכיבות האופניים בשבת, ספוג זיעה, שהתלכלך לא פעם מבוץ, מפירורי חטיף אנרגיה שחדרו לסדקיו הקטנים ביותר, מטפטוף של קפה (לא, יין עבאדי הוא לא טעם. על זה הקפדתי שלא אאבד אף טיפה). אותו נגן, אותם שירים. קצת ביטלס, קצת איטלקית, להקות צבאיות ושאר נוסטלגיה. והשירים המתנגנים מזכירים כל אחד ואחד מהם את רכיבות השבת, ונדמה כי אפילו הלב מאיץ קצת את הקצב, כאילו באיזה רפלקס מותנה. צריך באמת לבדוק אם אין איזה רפלקס "אודיו-ווגאלי" (לטובת הקוראים שאינם מבינים, אוסקר יתן לכם בשבת הקרובה הרצאה על "רפלקס ואזו-ווגאלי"). אני עוצם עיניים, אלוויס שר את it's now or never ואני נזכר באותה רכיבה במעלה דרך הנוף הדרומית בכיסלון. קצת התלבטנו אם לעלות אותה. אהרון הפחיד וסיפר שזו היתה הרכיבה האחרונה לפני הצינתור.... שמחה הצטרף והודיע נחרצות שאנחנו פשוט לא רוצים לרכוב אותה. ואז, בדיוק כמו עכשיו, התנגן לי בנגן אלוויס, it's now or never הוא שר,ו- it's now or never אמרתי לעצמי וקדימה, יצאנו לדרך. ואכן לא עליה קלה כמו שהבטיח אהרון, והדופק עולה מעלה מעלה, ובנגן מזמזם לו ממש כמו אז ברכיבה ההיא little tony עם "לב משוגע", להיט איטלקי מהסיקסטי'ס. למעלה, בחורשה שבפסגת המסלול, כמו בכל פסגה עם או בלי חורשה, ממש כמו בשיר שהתנגן כמה דקות קודם (שיר עתיק יומין שאני לא יודע איך התגנב לי לנגן, "כשרתחו המים בקנקן..."), "...אז מן הקנקן עלה ניחוח..." וקפה חם ומהביל של אהרון נמזג לספלים, וסיבוב שני של קפה עם חטיף אנרגיה ותמרי מג'הול שדובי קנה אתמול בטבע-קסטל... מישהו מציע לרכב למעין הסמוך... מישהו אומר שהעצירה הבאה ב-duomo... הקול המתכתי של קריינית המטרו מעיר אותי מהחלומות בהקיץ, מודיע לי ש-la prossima fermata -Duomo! וצריך לרדת בתחנה הקרובה, ממש כמו אוסקר שקוטע באכזריות את הפסקות הקפה כי צריך לחזור מוקדם יען כי יש לו את כל המשפחה לצהרים.
חדר ניתוח. מסדרונות ארוכים מצופים לינוליאום ירוק, ריח סטרילי, מנוכר, קר. אנשים לבושים בחליפות ירוקות, נועלים כפכפי גומי ירוקים, כובעי ניר או בנדנות צבעוניות לראשם מתרוצצים במסדרונות. תחנה מרכזית של אלונקות נכנסות ויוצאות דרך דלתות נירוסטה קרות, מובילות את מנת הבשר היומית לחדרים שטופי אור בוהק ממנורות ענק. ובכל זאת, גם באתר הקר והמנוכר הזה יש פינה שפויה. חדר קטן בקצה המסדרון, ריח מוכר וחמים של קפה טרי באוויר. שולחן ומספר כסאות, ספה, ערימת עיתוני בוקר, אוטומטים של חטיפים ונישנושים ומכונת קפה של לוואצה. אספרסו איטלקי במיטבו, ואתה רק צריך להכניס קפסולה לשים ספל ולשתות. ובתחום זה אין על האיטלקים, הם אלופים בזה. בכל רגע פנוי נכנסים לפינת השפיות הזו ולוקחים ספל קפה. זופ קצר של קפה חזק וסמיך בכוס פלסטיק, ביס של חטיף או ביסקוויט, כמה מילים על אינטר או מילאן, (ובימים אלה גם על רעידת האדמה בל'אקווילה), וממשיכים הלאה.
בדרך הביתה אני יורד מהתחתית והולך דרך רחוב שאני קורא לו הקסבה של מילאנו. רחוב ארוך עם הרבה ח' ו-ע' גרוניות באוויר. מהמזרח התיכון עד למזרח הרחוק עם כל מה שבאמצע. הכי אני נהנה לראות את שתי החנויות הצמודות הממצות לדעתי את הרחוב – חנות האלקטרוניקה והפלאפונים של "חליל את נאביל", והפיצריה של וואן-שו-נאן. בין לבין יש גם חנויות/מסעדות שריח עז של בשר צרוב על האש וניחוח תבלינים מוכרים נודף מהם. עמודי דונר-קבב, הלא היא השווארמה המוכרת מסתובבים לפני עמוד אש, מהמדפים תופסות את העין שורות של קופסאות טחינה ושאר מטעמי המזרח התיכון. ויש חנויות המביאות את מוצרי המזרח הרחוק, הודו, תאילנד, סין, יפן. השילוב הזה של בשר על האש ליד חנויות מאכלים ותבלינים הודיים מזכיר לי את רמלה, ליד השוק. ואני נזכר ב"בית הקפה" המאולתר של מאיר בשוק, עם קפה מבושל בפינג'אן מפויח ומכוסה בשרידי קפה שגלש בסיבוב הקודם, מלווה בסיפורים צבעוניים של מאיר.

אני נזכר, איך לא, בקובי קנטי ז"ל שהיה נוהג ללכת מידי יום ששי לעשות קניות בשוק והיה יושב לשעה קלה באחד מכוכי הקפה הקטנים, מושך לגימות קפה חזק סמיך ומתוק ומנהל את העולם בגובה העיניים עם בעל הכוך (ששמו פרח מזכרוני). ואי אפשר בלי הקפה שלנו, אשר אפילו שמדובר ברכיבה, משקל עודף וכו', אנחנו מקפידים על בישולו כהלכה, עם הקאיימאק, ספלי קרמיקה קטנים ותקניים, והרבה סיפורים ואגדות בין שלוק לשלוק, ממש כמו שסיפרו לנו על הצ'יזבאטים של ימי הפלמ"ח. שהרי היינו יכולים גם להביא קפה בטרמוס ולמזוג אותו לספלי פלסטיק חד פעמיים, לשתות בחפזה ולהמשיך לרכב., אבל לא, אנחנו מקפידים על סדר קפה כהלכתו.

וזה מביא אותי, שאני פריק לא קטן של אספרסו איטלקי, לחשוב ולתהות מה בעצם שווה יותר – לקחת אספרסו קצר בשלוק, או לבשל בפינג'אן קטן, להמתין שהקצף יעלה ויסגור כלפי המרכז, למזוג את הקאיימאק אט אט לספלים מבלי לקפח אף אחד, ואח"כ למלא את הספלים בקפה סמיך ומתוק ולשבת ולצ'זבט ולדבר ולקשקש וללהג ולספר ולברבר עד שיבואו תלמידינו ויאמרו לנו כי הגיע זמן לקום ולהמשיך ברכיבה.


לא פלא אפוא שלפני שנסעתי נתנו את הכבוד הראוי לפינג'אן ועשינו את טקס העברת המשמורת על הפינג'אן לדובי, כי הפינג'אן הזה והספלים האלה עשו כבר קילומטראז' רב על הגב שלי, שמעו כבר סיפורים מסיפורים שונים ואם היו יכולים לדבר, אין ספק שהיו מספרים את הסיפורים היפים ביותר בבלוג.
ועם כל זה בראש, אני חוזר הביתה נכנס לבר הצמוד ומבקש מפראנקו ספל אספרסו-מארוקינו. ניחוח עז של ארומה ממלא את האף, אין כמו ספל קטן של קפה איטלקי בסיומו של יום עבודה. אבל משום מה חסר לי משהו בארומה הזו. חסר קצת ניחוח הל, חסרה תערובת לא מוגדרת של ריחות - תערובת של פריחה, של אדמה רטובה, של שרף אורנים מהול בריח זיעה, של בוץ מעורב בשרידי שמן שחור על השרשרת.... אח"כ במטבח, אני לוקח את המאקינטה, ו... לא.... אני מוציא ממעמקי הארון שקית קטנה וירוקה, מקומטת משהו, ואני משאיר לכם להחליט איזה קפה אני מכין.




מוקדש באהבה לכל החבורה ובעיקר לחברותא.