זה בעצם סיכום של כמה שבועות, לטובת אלה מקוראינו שלא הזיזו את התחת בשבת האחרונה, ובזו שלפניה ובזו שלפניה, ועוד אחת ועוד אחת וכך מספר חדשים. היו לי כל מיני חלומות כפי שתקראו להלן, חלקם התגשם חלקם לא.
היה חלום הריבאנז'.
כשעודד נפצע בזמנו, חלמתי על חזרתו לרכיבה. חלמתי על נקמה במסלול, חלמתי שהוא חוזר לרכוב דווקא בסינגל עדולם, איך לא? לפני מספר שבועות חשבתי שהנה מתגשם החלום. שמחה דיווח שעודד כבר כשיר וקבענו שנצא לעדולם. הנה מתגשם החלום, חשבתי לעצמי. אבל חלומות מתגשמים רק לפעמים. בד"כ הם לא. בערב הגיע האישור לכך מעודד בצורת SMS "לא הפעם". הלך החלום.
חולף עוד שבוע, ואנחנו מתכננים את נחל כפירה. "זה איפה שרפי (ברט) התרסק בפעם הקודמת" הזכיר לי דובי,
והיה חלום בית ג'ימאל.
הנה חלום שדווקא כן התגשם. את מנזר בית ג'ימאל אני מכיר כבר שנים רבות. מקום יפה לטייל שם. נוף, מנזר, יין, נזיר המדבר איטלקית... מה עוד צריך הבן אדם בשביל להשלות עצמו שהוא באיטליה? (תשובה מהירה וברורה – צריך שגם היין ידבר איטלקית. היין במנזר אינו מצדיק את הכינוי יין).
בפעם הראשונה שרכבנו את מסלול תל ירמות שמחתי לקרוא שהמסלול מסתיים בעליה (זה דווקא החלק שלא שימח אותי) לבית ג'ימאל. בדימיוני ראיתי איך אנו מטפסים למנזר, גולשים לחצר ומשלים עצמנו שאנחנו אי שם בטוסקנה. אפילו דימיינתי איך אנחנו מציצים לחדר הנזירות.... איכשהו, תמיד כשהגענו לרגע המכריע על הכביש לרמת בית שמש, שם צריך להחליט הלנו אתה או לצרינו, ז"א האם למכוניות פנינו או למנזר, איכשהו תמיד היה מישהו שממהר הביתה כי יש לו את כל המשפחה לצהרים או שהוא מוזמן לקפה אצל החותנת או כל מיני תירוצים אחרים. ומכיוון שכבר עייפים, תמיד היה מי שמיהר להצטרף ולהכריז שגם הוא חותך למכוניות, ואז מישהו מכריז שלא נוטשים חברים ואם שניים רוצים לקצר – אז כולם ביחד. וכך נשאר בית ג'מאל בגדר חלום. באחד משבועות אלה סיכמנו דובי ואני שנרכב שוב את ירמות, אבל הפעם by hook or by crook אנחנו עולים לרגל למנזר, אפילו אם העליה לרגל כרוכה בעליה ברגל. דובי, שכידוע צופה את העתיד, מצא בתחילת הרכיבה איזה חיתוך על שביל ירוק שיקצר בין האדום לכחול או להיפך, וכך עברנו מצידו האחד של הרכס לצידו השני וחסכנו כמה ק"מ של הסיבוב לחירבת בית נטיף. ייאמר מיד כי הודות לשני רוכבים שפגשנו בדרך, מצאנו בחיתוך הזה נקודת קפה המשקיפה על עמק האלה ממעוף ציפור וזה היה בונוס בפני עצמו.
דובי ניצל את המקום בשביל לתפוס קצת שמש, משל היה עכשיו על פסגת הר מושלג ליד אינסברוק, ושמחה החליט ללקט פטריות.
כך, ללא התנגדות יתרה וללא קיטורים, פנינו לשביל השחור העולה למנזר. קצת מאבק עם שיירת ג'יפים יורדת, על זכות קדימה לרכב העולה ואנחנו בפסגת ההר ("אני מקווה שאנחנו לא התירוץ" אמר לי אחד הנהגים כשנאלצתי לעצור ולתת לו מעבר. "אתם לא התירוץ, אתם הסיבה!" עניתי לו בכעס), ושוב נפתח הנוף המדהים לכיוון בית שמש, נוף שנותן סיפוק על כל טיפת זיעה שנודפה מהחולצה הנושמת ומתנשפת, פיצוי על כל פעימת לב מעל 140 (הרבה מעל) שהוצגה על צג הפולאר. דני עוד ניסה לשאול בשביל מה בעצם אנחנו צריכים את זה, אבל כשגלשנו מתנשמים ומזיעים למתחם המנזר השוקק המוני מטיילים, כשפילסנו דרכנו באיטיות ובזהירות בשביל הכניסה, מתפתלים בין ילדים מתרוצצים והוריהם הבודקים בעין אחת את היין והגבינות בחנות המנזר וזורקים לעברנו מבט חטוף בזווית העין השניה, המבטים האלה שזכינו להם נתנו לדני תשובה ברורה וחותכת בשביל מה אנחנו צריכים את זה.
העיקר זה החברותא, כבר אמרנו?
אז כן, I have a dream ולפעמים חלומות מתגשמים, לא?
