‏הצגת רשומות עם תוויות כיסלון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כיסלון. הצג את כל הרשומות

יום שני, 30 באוגוסט 2021

הירוק היום שחור מאד

 הירוק היום שחור מאד

והאפור היום אפור מאד

וקצת שחור 

(ואני היום קצת לאה גולדברג)


על נסיעה במעלה נחל כיסלון השרוף.

רכיבה במעלה נחל כיסלון, דרך נוף דרומית, צפונית, מה שבא, כבר הפכה מזמן לאחת מרכיבות הבית השגרתיות שלנו, כשאין חשק לרכוב במסלולים אחרים מסיבה כלשהי.

למחרת הרכיבה האחרונה בכיסלון פרצה הדליקה הגדולה בהרי ירושלים, ונראה כי גם האש בחרה בנחל כיסלון כמסלול הבית. 

חזרתי לכיסלון שבועיים לאחר הדליקה, הפעם במכונית, ונסעתי במעלה דרך נוף דרומית.

למטה, בחניון ובקטע הראשון, עד לפיצול לסרפנטינות של "הדרומית" הכל שגרתי. נראה שהיינות של יקב פלאם לא סבלו מחום הדליקה, גם המכוניות שלנו ברכיבה הבאה יחנו בצל ככל הנראה.  

ככל שמתחילים בטיפוס במעלה הדרומית , כשמתגלית הגדה הצפונית, הלב מתחיל לכאוב. הרכס הצפוני הולך ונגלה אט אט, הולך ומשחיר. שרידי עצים מפוחמי גזע וכתומי עלווה יבשה שנותרה, משטחים שחורים, והאפר האפור בוהק בשמש ויוצר  מראה סוריאליסטי דמוי שלג (הזיות מהדולומיטים בחורף). 

  

  

ככל שעולים בדרומית, מתחילים להראות כתמי אפר ועצים מפוחמים גם בגדה הדרומית, מגיעים עד סף השביל ואף עוברים מעבר לו (בכל זאת שימש כשביל הפרדה מאש). הכאב מתחיל להיות מוחשי יותר ויותר, אני יוצא מהמכונית הממוזגת, עומד על סף הגיא ומסתכל סביב. שטחים עצומים של שחור. שואף אוויר מלוא הראות ומריח את ריח השרוף הנישא באוויר. והריח הזה מזכיר לי נסיעה ישנה לפולין בעקבות השואה. ביקרנו בקראקוב בבית כנסת שרוף שעמד סגור מאז המלחמה וכמעט ולא נפתח (לנו היתה פרוטקציה), ספסלים מפוחמים, שרידי ארון קודש וריח חזק של שרוף עדיין (!) באוויר הדחוס של האולם הסגור. כך גם כאן (להבדיל), ריח חזק של שרוף נישא באוויר. וכאילו להוסיף על הזכרונות מפולין, אבנים מפויחות שאנחנו מכירים, סוג של אבני זיכרון של קקל לכבוד התורמים שתרמו, גם האבנים האלו מפויחות, שחורות, לא ניתן לקרוא את הכתוב. וגם הן, בהמשך לריח בית הכנסת השרוף, גם הן מזכירות לי שרידי בתי קברות שביקרנו בפולין. 

אחרי החניון של הפסקת הקפה הקבועה (שנשארה שלמה וללא פגע) אני ממשיך הלאה לכיוון גבעת יערים. כאן כבר אני נוסע בתוך שטח שרוף, בהר מימין, בגיא משמאל. רק גזעים מפוחמים ניצבים דוממים בלב מדבר של אפר, והדממה צועקת, קורעת. רק מי שמכיר את הסבך הירוק של העצים הצפופים, את הדרכים הצדדיות שנעלמו בתוך סבך עצים מצל ופתאום נגלו לנו במערומיהן, חשופות ושטופות שמש לכל ארכן,  רק מי שזוכר את הקרירות הנעימה של הצל כשאתה מזיע והדופק עולה, רק הוא שומע את עצמת זעקת השקט שמסביב, רק הוא מבין את עצמת האבדן. 

  

   

ורק כמה חצבים שפורחים בצד השביל, כמו יונה עם ענף של זית, מבטיחים לנו שהעולם ממשיך להסתובב והירוק עוד יחזור. 

ואז לפתע מופיע לקראתי מאחד העיקולים  במורד השביל רוכב בודד. חולצה אדומה, קסדה תואמת. דמות מטושטשת, קצת הזויה בנסיבות האלו. בתחילה זה כתם אדום בודד על הרקע השחור, כתם שהולך ומתקרב אלי ומקבל צורה. נער כבן 13, רוכב לבדו, שיער בלונדי מבצבץ מהקסדה, עיניים כחולות. הנסיך הקטן? אני חולם? זפטה שמש? הוא עוצר לידי ופונה אלי. ואני כבר שומע אותו אומר לי - בבקשה, צייר לי יער ירוק...

- סליחה, אתה נשאר כאן עוד הרבה זמן? הוא שואל בקול מהסס.

- לא, למה?

- כי אבא שלי רוכב מאחור, הוא רוכב לאט. ו... 

- הכל בסדר איתו? אתך? 

- כן, הכל בסדר. גם הוא עם חולצה אדומה אבל אחרת, והטלפון שלו אצלי ורציתי לומר לו ש.... וגם האופניים האלה הם שלו, והוא לקח את האופניים השניים כי שלי כבר קטנים מידי בשבילי.... המשיך לספר לי. ואני מתחיל להאמין שאנטואן דה סנט אקזיפרי לא המציא את הנסיך הקטן. אני בטוח שכמוני, גם הוא פגש בו. (וכן, פגשתי בהמשך את האבא ומסרתי לו את מה שנתבקשתי והכל בסדר).

ואני מאמין לחצבים. מאמין שעוד יחזור הניגון, והירוק יחזור להיות ירוק מאד. 

יום ראשון, 4 בינואר 2015

לרכוב או לרפוס? / דובי

כשקיבלנו בערב שבת את נאום התוכחה של הפוליטרוק דובי בנוגע לשלד האיתן של הקבוצה לעומת הרופסים בעם, היה לי ברור שמדובר כאן בנאום אידיאולוגי העומד בשורה אחת עם נאומים של ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, אולי אףמגיע ל- Gettysburg Address המפורסמת של אברהם לינקולן. במילים אחרות – מסה על אידיאולוגיה חברתית מן השורה הראשונה שאסור לה שתעלם עם שיני הזמן ויש להנציח אותה בכל דרך אפשרית בין דפי הבלוג (לרבות השאלה של ויטה שהתשובה לה נעוצה בעצם השאלה)







בפעם הקודמת שעמדנו בפני מצב דומה (לפניכ 7 שנים) פרסמתי את הפוסט "פאשקוויל" אשר נראה כי נשמט בהעברת הבלוג לאתר הנוכחי, ואני מפרסם אותו שוב במורד הבלוג. אבל שלא יהיה ספק, המשבר דאז אינו מגיע לדרגת המשבר הנוכחי והפאשקוויל אינו מגיע לדרגת התגובה הנמרצת של דובי.

קשקושי הוואטסאפ על הבוקר, אותו ויכוח שהתעורר בין פלג הרוכבים ובין פלג הרופסים רק הדגישו עד כמה עמוק הקרע ועד כמה עומדים אנו בפני פילוג היסטורי, שלא לומר היסטרי (לא, לא בגלל שהם לא התייצבו, אלא בגלל שלא דאגו למלא את חובתם האזרחית, מי ביין, מי בקפה, מי בעוגה, מיבלימונצ'לו). אבל מצד שני הדגישו גם את ההתלבטות האידאולוגית הלגיטימית הרווחת בקרבנו.









ואז, בעוד אני מתלבט איך להנציח את כתבהתוכחה הנ"ל של דובי, מגיע מייל עם הפוסט הבא של דובי.

  

לרכוב או לרפוס –שבת חורפית בכיסלון. (כתב דובי)

מבין כל חברי לרכיבה אין ספק שמבחינה טכנית אני מופיע אי שם במורדות הרשימה תחת הכותרת הלא מחמיאה "מאותגר".
בכל תקלה באופניים דואגים האחים לרכיבה לעזור לי הן מאהבתם הרבה אלי והן מהרצון שלא לעכב יתר על המידה את הקבוצה כולה, מודעים הם ליכולות המוגבלות/מגבילות שלי ועושים במלאכה באהבה.
גם בידע והכרת המחשב על בניו ניניו ויוצא חלציו הבכיר הטלפון הסלולרי  אני נסרח אי שם מאחור, לא מיטיב לשחות בים האפליקציות, נמנע מלהעביר נתונים מימין לשמאל ואפילו בפייסבוק מקבל ציון נמוך ביותר.
לא שאין לי יכולות אחרות בתחומים רבים ושונים אך אלה מתגמדות ומגומדות נוכח עולם ההנדסה בו החברים מרגישים בגן עדן ואני בגיהינום. אבל כאשר הדברים מגיעים לבדיקה פשוטה של מזג האויר לפי שעות באינטרנט (שאצלי מקוטלג בתחום הטכנולוגי) כולם מגלים בורות מפתיעה וחוסר השלמה והסכמה עם החזאי.
מה שכחתם לקרוא? כשהוויז אומר לכם שמאלה אתם לא מאותתים? לא ראיתם את תחזית מזג האויר למחר? אז מה אם התחיל קצת גשם גאונים שלי? אז הוא פסק ואתם הפסדתם יום רכיבה שמן הסתם לא יחזור על עצמו.
השעון צלצל בעשרה לשש ובחוץ היה חשוך קר והגשם נקש על התריסים בעצבנות.
השתגעת? לצאת עכשיו מהמיטה לוחש לי הרופס באוזן שמאל (זאת שלא שומעת כל כך טוב אבל גם ימין לא משהוא).
אני מוריד זוג רגליים יחפות מהמיטה ומגשש אחר הכפכפים. הגשם מממשיך שלו ואני בשלי.
מעביר את הטלפון לשקט (לא לרטט) שאף אחד לא יפריע, מוציא לרופס לשון ארוכה ומתחיל בשיגרת עונג שבת. היום אני אוסף את גדי וזה עוד חמש דקות בלו"ז.

דני מחכה בכניסה לכיסלון עם פונצ'ו צהוב ונראה כמו אפרוח ענקי שאיבד את אמא. יורדים זרזיפים, אפילו לא גשם, אבל השמיים אפרוריים, מאיימים מעט.

דני האפרוח שאיבד את אמא (בהמשך הרכיבה)
                                      

מתחילים לרכוב, הגשם "לונדון סטייל" עדיין בשלו אבל כבר בעליה ל"דרומי" אנחנו פושטים את מעילי הגשם ומתחילים בדיווש. העלייה ארוכה ומתמשכת, כל בני העשרים עוקפים אותנו בלי כל בושה או כבוד לגילנו המופלג. אנחנו מאידך עושים את עצמנו בודקים כלניות ראשונות שנראות בשטח, מתעכבים על יד השקדיות לצילומים אומנותיים ומעבירים את העליה  בנחת. כלומר דני ועזרא כבר מחכים למעלה, אבל שכי גדי ואנוכי עמוק בצילומים.


 


מסבים לשולחן. אבי לא הביא יין, רפי לא הביא קפה, שמחה ומויש לא הביאו את עצמם וויטה היום בלא. כן מוריס גם אתה לא הבאת לימונצ'לו אז הסתפקנו בגרפה המעולה של שכי (במילים אחרות: אז מה אם שוב לא הגעת).

 






  
כשאתה בקבוצה של חמישה רוכבים קשוחים ואכזריים במיוחד (שלד איתן זוכרים?) אפשר לעלות לרדת ושוב לעלות, אז המשכנו לכיוון גבעת יערים וצובה, צלחנו את העליה וגם את הירידה לכיוון עין לימון שיד נעלמה דאגה שאפשר יהיה לרדת ברכיבה ולא ברגל.

מזג האויר, אגב מר רופס, זה שלחש לי באוזן לא לקום, יפה במיוחד. שמש מדי פעם, קריר אבל לא קפוא, ואין מתאים ממנו לרכיבה.







 



סידרת צילומים בעין לימון ואחריה פתחנו בדהרה מלאת אדרנלין לכיוון המכוניות. עזרא מוביל במרץ סוחט עד הסוף את הדוושות מרחף על פני חלוקי הנחל ולא נותן לאף צלע סדוקה לקלקל לו את ההנאה הצרופה. גדי מתעצבן ונדבק אליו ושכי מראה שגם אם הרכב שלך הוא מספר 66  הוא יודע לתת בראש כאחד הילדונים.

זה נגמר בטונה קלוריות קילומטרז' נאה וגובה מצטבר מחמיא (536 מ') ובעיקר בכמויות בילתי ניגמרות של סיפוק והנאה.

ואי אפשר בלי תודות:

לשכי שצילם והביא את הגרפה, לעזרא האיש והשקדים שהגיע למרות הכאבים והקור, לגדי שנלחם בעליות בגבורה, לדני שניווט והובילאת הכוח וגם לי סתם כך ללא סיבה. ולכל מי שנישאר בבית דאג לנו והתפלל לשלומנו תוד התודה תודה.

***



עד כאן דובי. ואני, אין לי אלא להוסיף בתמונה את מה שאני חושב




  

יום שני, 13 באוגוסט 2012

חום יולי אוגוסט


בחום יולי-אוגוסט קשה לכולם, לא משנה מה עושים.

בחום יולי-אוגוסט קשה שבעתיים למי שרוצה לעשות ספורט תובעני.

התכנונים השגרתיים בערב קודם עוד מגלים מידה של אופטימיות זהירה. אולי נרכב כאן? אולי שם? מין סוג של אשליה, כאילו יש לך מבחר מי יודע מה של מסלולים מתאימים לימים אלה בהם מכריז הרדיו של הממשלה שיהיה חם מן הרגיל לעונה. בסוף, באופן לא מפתיע אנחנו דבקים בצל העצים של המשולש המיוער – אשתאול-צרעה-כיסלון. קרוב, מוצל ולא קורע, בלי הפתעות - אבל עם פוטנציאל.

בין אם מרצון, בין אם בלית ברירה מתחילים מוקדם, לפני החום הגדול. קצת מוזר להתעורר לפני הזריחה, כאילו חורף כזה. הבית חשוך ודומם ורק רחש לחישת המזגן והנשימות הקצובות לידך במיטה מעידים על כך שעדיין יש פעילות כלשהי בבית. מבט החוצה לרחוב החשוך מגלה טור פנסי רחוב המפיצים אור צהוב דלוח משהו על רחוב שומם ורק במורד הרחוב מהבהב לעצמו רמזור משועמם בין אדום לירוק מבלי שאף מכונית  מטרידה את מנוחתו. אי שם בסביבה חוזרת חבורת צעירים רעשנים מבילוי ערב שבת, אתה לא רואה אותם אבל קולם מהדהד ברחובות העיר הישנה שנדמה כאילו מתכסה מעל לראש בשמיכת צמר גפן עבה של לחות כדי שאותה חבורה רעשנית לא תעיר אותה.


את הזריחה אתה כבר רואה בדרך. בהתחלה מתבהרים השמיים במזרח, צבע כחלחל אפרפר של טרם שמש הולך ומשתלט על השמיים, מחליף את השחור. אח"כ מתחילים השמיים במזרח להצהיב וכדור האש של שמש של יום חדש הולך ועולה אט אט. השמיים מכוסים עדיין בעננים של אשמורת שלישית ומאבק איתנים בין קרני השמש ובין העננים מתרחש מול עיניך, יוצר על השמיים פסי אור וצל המתערבבים אלה באלה וצובע את הגבעות של כרמי יוסף שבדרך בצבע כתום סוריאליסטי.


בגלי צה"ל משמיעים את שמעון ישראלי בשיר "סתיו". "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים..." אתה מת להתפתות ולהאמין שזה אכן סתיו, מה גם שזה הולך טוב עם העננים בשמיים ואפילו להקת ציפורים שחולפת ממעל משתלבת בפאזל הזה. אבל אתה יודע שזה לעג לרש, שזו רק אשליה והמציאות החמה של הקיץ עומדת לטפוח על פניך בעוד זמן קצר בכל עצמתה החמה והלחה. הם הלא הבטיחו שיהיה חם מן הרגיל, ההם שם ברדיו של הממשלה...

השמש עולה אט אט ואני מגיע למקום המפגש. יוצא מהמכונית כמו לתוך סאונה ושרידי האשליות לגבי מזג האוויר מתנפצים לרסיסים. אד סמיך של לחות מכה בי, עוטף אותי כמו צמר גפן, מצפה את המשקפים בדוק עדין של לחות, אד חם ולח, כבד. כמו עמוד ענן. אט אט מתקבצים החבר'ה. הבדיחות הרגילות לתחילתו של יום, כמו "אולי נעשה פה קפה ונחזור הביתה" או "מי האידיוט שהחליט לרכוב היום" מקבלות משמעות מיוחדת ואני תוהה שמא יש בהן ממש.

ההתחלה עוד בסדר. דרך מישורית יחסית, הדופק רגוע והנשימה סדירה. לאט לאט, כמה לא מפתיע, הדרך מתחילה לטפס. מגיעים לצומת דרכים. ימינה או שמאלה? שמאלה זה עוד סביר, ימינה מובילה לראס-אל-מאז'נון או איך שקוראים לו לאותו פיסטין. אני מנסה להתעלם מהמחשבה איך פעם השאלה ימינה או שמאלה חרצה חיים ומוות ואנחנו פונים ימינה. הנשימות מהירות יותר, עמוקות יותר, תובעניות יותר. מנסה למלא את הריאות בכמה שיותר אוויר, כמה שיותר חמצן, אבל האוויר שנכנס לריאות הוא חם, סמיך, רווי לחות עד שאי אפשר יותר. זה לא אוויר מה שנכנס לריאות, זה אדי מים. אני מרגיש שיותר מאשר לנשום את זה, אני שותה את זה, כמעט לועס אותו, את האוויר.

 הדרך ממשיכה ומטפסת במעלה ההר, ראס-אל-מאז'נון עוד לא נראית באופק (אם לפחות היו קוראים לזה capo pazzo זה היה נותן איזו תחושה מנחמת של איטליה, אבל ראס אל מאז'נון...). בהשקט ובבטחה אנחנו תופסים גובה ויוצאים מתוך ענן הלחות הרובץ על העמק. הלחות פוחתת  באיטיות ומפנה את הבמה לשמש העולה במזרח. נגן ה-MP3   משמיע באזניות את "חמסינים במשלט". מציאותי יותר מאשר ה"סתיו" של גל"צ באוטו, אני חושב, גם השמש מציאותית יותר מענני הבוקר. הדרך, כמו הזמן בשיר, זוחלת לאט. מטר ועוד מטר, מטר אחר מטר, מטר לאורך ועוד מטר לגובה וגם אנחנו זוחלים לאט. ורק דובי אימץ לעצמו שורה אחרת מהשיר שבכלל אינו שומע, והוא מסביר לאבי הרוכב לצידו ש"הבוקר הוא שעה נאה כל כך לעסקים, נקנה מגרש בזיל הזול, נמכור אותו ביוקר, ובצפון דירה נשכורה בתנאים נוחים" דירה בברלין כמובן.

השביל עולה ומטפס, וככל שתופסים גובה הנוף נפתח במלוא הודו, מפצה על המאמץ שהשקענו. מורדות ההר משני צידי העמק מכוסים בחורש ירוק, מוצל, מפתה. למטה למטה בעמק מתפתל השביל שלא לקחנו, כמו נחש פתלתל אפרפר בין העצים, כמה נקודות צבעוניות נעות עליו באיטיות, רוכבים שבחרו לפנות שמאלה באותה התפצלות למרגלות ההר. ריח יבש, צהוב, ריח מאובק של קיץ ממלא את הנחיריים. ריח של קוצים יבשים, של עצי חורש מאובקים, ריח של אבק השביל. אני מתמכר לנוף, לריחות, למשבי הרוח המצננים בקטעי ירידה קצרים, מתמסר לשקט המופר מידי פעם ע"י רחש צמיגים המדשדשים בשביל מאחור וקולות נשימה מהירים של מישהו שרוכב מאחורי. קולות התחפרות קלה של הצמיגים בדרדרת, חריקת אבנים המוסטות ממקומן ע"י סיבוב צמיג גומי מעובה קוביות. אני לא מביט לאחור לראות מי זה שמשיג אותי, מקווה שזה לא אבי או דובי ושמח כשעוקף אותי איזה רוכב עול ימים מזדמן שמנסה לתת בראש להר. נראה אותו בעוד כמה עשרות שנים, כשיגיע לגילנו, אני מתנחם.




ככל שחולף הזמן השמש עולה גבוה יותר וחסדיו של השביל המוצל מהבוקר הולכים וכלים. בתחילה היא מסתכלת עלינו בגובה העיניים. בוהקת, מסנוורת, השביל הופך לבליל של צללים בשחור לבן. אח"כ היא עושה דרכה לזניט, לא עוד מסנוורת אבל מחממת. ואגלי זיעה גדולים מבצבצים על המצח, גולשים על הפנים צורבים בעיניים, משאירים טעם מלוח בזוית הפה, מרטיבים את החולצה ויורדים במורד הגב למכנסיים, הפד המרפד את המכנסיים ספוג זיעה כאילו אבדת שליטה על הסוגרים. ביגוד מנדף זיעה עלאק. איפה הם בדקו את זה? שיבואו לכאן בחום יולי אוגוסט, נראה אותם.

בסוף העליה אנחנו מתקבצים למנוחה קצרה להסדרת הדופק והנשימה. מישהו תוהה מה טעם היה לבחור בעליה הקשה והאתגרית הזו, שהרי היינו יכולים להגיע לאותה נקודה בשביל מקביל שהוא הרבה יותר נוח לרכיבה, הרבה פחות אתגרי. והתשובה המתבקשת ניתנת מאליה. גם לו היינו מחזירים את הזמן לאחור וצריכים לבחור שוב בין שני השבילים, גם אז היינו בוחרים בשביל האתגרי. כי השביל המקביל הוא קשה. קשה, אבל רכבנו אותו ושכמותו לא פעם. אבל השביל הזה, האתגרי, זה שמוציא את הנשמה ואת הנשימה, זה שאתה מזיל בו דמעות כמעט כמו זיעה, השביל הזה יש בו אתגר. מעולם לא רכבנו אותו ב"ווִיש" אחד, ללא עצירה להסדרת הדופק, ללא תירוצים של איזה בולדר שכביכול עצר אותנו, עדיין לא סימנו עליו V. אתגר, יש למה לצפות. ולחיוך המרוח על הפנים האדומים, המיוזעים, חיוך שמנסה להימתח מאוזן לאוזן בין שברי נשימה מהירים לבין לגימות המשקה החפוזות מבקבוק הפלסטיק, לחיוך הזה שכולו סיפוק – אין לו תחליף בשביל המקביל.

שרוטים כבר אמרתי?

מתחילים לטוס במורד. הרוח מכה בחולצה הרטובה, מצננת את הפנים, את הגוף, איזה עונג צרוף, איזה פיצוי הולם על המאמץ שהושקע. אנחנו רוכבים בין העצים, בתוך גלוית הנוף ההיא שראינו מלמעלה, ואני מבחין בריחות אחרים. בושם משכר של פרחים, ריח מתקתק של מייפל (איזה עץ זה?) ואפילו שזה קיץ, כאן בתוך היער, בשעיטה במורד, זה ריח ירוק רענן. האופניים מקפצים על הדרך, מתיזים לכל עבר חלוקי אבן קטנים, ובתוך זמן קצר אנחנו ליד הרכבים.

- מה קורה בשבוע הבא? שואל מי ששואל.

- אומרים שיהיה חם מהרגיל לעונה.

- טוב, חם מהרגיל לעונה, זה חם כרגיל לנו!



יום חמישי, 8 באפריל 2010

MARZO PAZZO

מארצו-פאצו, חודש מרץ המשוגע. כך מכנים באיטליה את חודש מרץ והכוונה היא בעיקר לתהפוכות מזג האוויר האופייניות לחודש זה. אף איטלקי לא מופתע אם בוקר אחד בחודש מרץ הוא מתעורר ליום שמש אביבי, אבל עוד לפני ספלון הקפה השני בבר, השמיים מתקדרים וגשם כבד מלווה בסערת ברקים ניתך ארצה. כעבור שעה, כאילו כלום. רק מדרכות האבן הרטובות וכמה אנשים המסתובבים עם מטריות מקופלות שנשלפו מהאיכסון הקבוע במושב האחורי של המכונית מספרים מה קרה רק שעה קודם ועומדים בסתירה מוחלטת לשמיים ששוב חזרו להיות תכולים ונטולי עננים.

החורף של 2010 היה כמו הרחבה של חודש מרץ איטלקי. שטפונות בנגב וימים סוערים וגשומים במרכז מתחלפים עם ימי קיץ באמצע החורף. גם מרץ עצמו (בתוספת השוליים הגולשים לסוף פברואר ותחילת אפריל) לא היו שונים מכל החורף והיו המחשה יפה למה שהאיטלקים מתכוונים ב"מרץ המשוגע".

* * *

רק לפני כשבוע רכבנו בכיסלון את רכיבת הזיכרון לקובי. סופשבוע שהבטיח ואף קיים סדר חורף כהלכתו. התחלנו אמנם בתקווה שהגשם יסתיים בלילה וכמה מהספקנים אפילו התקשרו לוודא אם רוכבים (בוודאי שרוכבים! למה מה? אנחנו לא בוגרי הישרדות בכמעט שיטפונות במכתש? לא הכפלנו ושילשנו לפני כמה חורפים את משקל האופנים בבוץ של שמורת פורה?). התחלנו דווקא טוב. יום סגרירי, קריר, רק מעט שלוליות קטנות ורדודות פה ושם, רק מעט בוץ וגם הוא מהזן המתיז ומלכלך ולא מהזן הדביק והתוקע. מזג אוויר אירופאי למהדרין, כזה שתמיד סוחט ממך בטיול בחו"ל איזו אנחה שמשמעה למה משה רבנו היה צריך לעצור איפה שנתקע ולא המשיך הלאה. הנוף ההררי הירוק גם הוא מדבר בכל מיני שפות זרות ובתוספת הערפל שרבץ על ערוץ הכיסלון והֶעֱצים את תחושת אירופה, אתה מדמיין בקלות שאתה רוכב אי שם בשבילי הדולומיטים או האלפים (ותודה לאיילת המפדלת שדאגה לכך שסוף סוף מצלמים אותנו מלפנים וממעל ולא סתם מאחור).





אח"כ התחיל לטפטף. טיפות זעירות, כאילו לרכוב בתוך ענן, לא ממש גשם. רק מסך רטוב וערפילי שאתה חוצה אותו והוא משאיר לך אגלי לחות על המשקפיים. אבל החולצה נעשית יותר ויותר ספוגה ופס כתם הבוץ בשיפולי הגב הולך ומתעבה. מזל שמעיל הגשם הצהוב חבוי בתרמיל. רק נגד עין הרע, אמרתי לעצמי כששמתי אותו, אבל בהזדמנות הראשונה אני מברך על כך ועוטף עצמי בשכבת המגן. הגלישה בשביל הפתלתל המחבר את דרך הנוף הדרומית על הרכס אל השביל המרכזי בעומק הערוץ כבר מעוררת סימני שאלה וחשש מבוץ והחלקות, אבל הבוץ לא היה בעיה והחלקות לא היו כלל, רק כמה חברים שהלכו לאיבוד. טלפון מאיזי מעכב אותי קצת במורד השביל, וכשאני מגיע למפגש עם השביל הראשי עומדים כולם, למעט האובדים, ופניהם לכיוון מטה.

- "מה זה?" אני שואל "הרי סיכמנו להמשיך לעין לימון!"

- "אז תמשיך"! עונה לי מקהלה רטובה, "אנחנו נחכה לך במסעדה למטה". הם כבר מתחילים לדווש ואני מעדכן את איזי על השינוי בלו"ז.

הטלפון מתכסה בטיפות גשם שממחישות טיפות על גבי מסך שזה גשם גשם ורק אז, אולי משום שהסרתי את המשקפיים מכוסי הבוץ מבחוץ ואדים מבפנים, אני מתפנה ושם לב איך כולנו נראים. רטובים, מנוקדי בוץ על הבגדים, הפנים, המשקפיים, הנעליים, הקסדות, התרמילים, הכל! כאילו עבר מישהו וריסס אותנו בתרסיס צבע חום-בוץ.

ירדנו למסעדה שבכניסה ליער והעלנו זכרונות מימי הרכיבה עם קובי. אבל עם כל מה שאכלנו ושתינו, התברר כי גם הפעם, כמו באותה שבת גשומה ההיא, השבת בה נפרדתי מקובי, גם הפעם לא שתינו קפה.

*

לא חלף אלא שבוע, 7 ימים בלבד מאותה שבת חורפית, (נכון שכבר אפריל, אבל כמו שאמרתי בתחילה, מרץ נוגס קצת בשוליים וגורף בשיגעונו גם בשלהי פברואר וראשית אפריל), וחודש מרץ שכח כנראה ליטול את כדור ההרגעה הכחול בבוקר. החזאי מודיע על שרב ודובי מודיע שנטפס לנטף דרך נחל כפירה ושם כבר הרוב יחליט. הרוב או החום? אני שואל את עצמי. מתחילים בטיפוס איטי. כבר על הבוקר האוויר יבש וחמים, אוויר יבש של טרם קיץ עם רמז גס לניחוח צהוב שלא מסתדר לנו עם הירוק סביב. איפה אנחנו ואיפה אירופה של לפני שבוע? רק להקת חסידות שהטרדנו את מנוחתן מזכירה לנו שכאן זה "ארצות החום" ואירופה זה אי שם רחוק, עוד אלפי ק"מ של מעוף, שם מן הסתם ממתינה להן איזו גירסא עדכנית של ביאליק שיקבל את פניהן ב"שלום רב שובך...".




ואנחנו כבר מתגעגעים לקור ולגשם של שבוע שעבר, אבל לא נותר זכר לחורף שהיה, זולת שבילים שטופים וחשופי טרשים ומדרגות סלע עירומות שהאדמה נסחפה מהם, הסימן היחיד לגשמים שירדו השנה. הרבה ממה שהיה רכיב למדי לפני 4 חדשים הפך לבלתי רכיב בעליל.


בין רכיבה להליכה, אנחנו נהנים מהטבע, והטבע מתמסר ומאפשר לנו להנות ממנו. גשם או שרב, מרץ משוגע או לא, הטבע כנראה חזק יותר והוא מה זה יפה באביב, כשהפריחה בעיצומה והכל צבוע עדיין במשיכות מכחול אחרונות של ירוק בטרם יחליף הצייר לפאלטה של גווני צהוב. אבל גם הצמחים, נראה כי חלקם הרכינו ראשם בפני השמש הקופחת ממעל ורק החוטמית הזיפנית זקופה בגאון וצובעת את צידי השבילים בכתמי סגול לוהט.




על קפה דווקא לא ויתרנו הפעם. אהרון שופת כהרגלו את הפינג'אן בצל התאנה ליד המעין בנטף. מקום קסום המעין הזה, כמרבית המעיינות בהרי ירושלים. נוף פתוח של הרים עדיין עוטים ירוק, עץ תאנה רחב נוף שענפיו מצילים על פתחו של בור המים. כמו ילד אתה לעולם אינך עומד בפיתוי ומשליך אבן לאפילת הבור סופר בקול אחת... שתיים... שלוש... ארבע... עד שאתה שומע את הקול המהדהד של מגע האבן במים שבמעמקי הבור, רואה את האפלולית, חש את הצינה שבפנים, מהרהר הרהורי חטא על ניסיון לרדת ולהשתכשך במים, לו רק היה שם איזה חבל. ומזל שאין שם חבל – כך יש לך תירוץ. ופתאום מופיע לו רוכב אופנים בודד מאי שם, מפלס דרכו מתוך סינגל הבוקע מהסבך שכלל לא שמת לב אליו. אנחנו מתפעלים והוא מצטנע ואומר שהלך רגלית את רוב השביל. עוצר לכמה דקות לנשום ולהרוות את הצמא. לא, תודה, הוא לא רוצה קפה. אנחנו קצת מראיינים אותו, כן הוא נוהג לרכוב לבדו, ואנחנו מזכירים שרק השבוע נמצא בשרון רוכב בודד ללא רוח חיים. כן גם הוא שמע על זה ולא, תודה, הוא לא מחפש מישהו לרכוב אתו, חובש את הקסדה, עולה על האופנים וממשיך בדרכו. אנחנו מסיימים את הקפה ושתי דמויות יורדות בשביל מנטף, גבר ובחור צעיר, אב מטייל עם בנו? מה הסיפור שלהם? נעולים בנעלי הליכה, חובשים כובע רחב שולים ומעיינים במפות סימון שבילים, מתלבטים באיזה שביל ימשיכו. המבוגר שבהם משליך אבן לבור, מנסה להעריך את עמקו, שתים.. שלוש... ארבע שניות... מחפש אולי יש איזה חבל בשביל לרדת ולטבול במים הצוננים באפלולית הבור. אנחנו מביטים בהם, מנסים לפענח אותם והם מביטים בנו מנסים לפענח אותנו ואני מרגיש כאילו בפרק מתוך "אשה בורחת מבשורה" של דייויד גרוסמן.

הפעם שינינו קצת את המסלול וירדנו, רגלית כמובן, דרך מצוק נחל יתלה. מצוק וקניון טובלים בירוק כאילו אותו צייר אלמוני שפך על ההרים את כל מלאי הירוק שנשאר לו. ירוק בהיר, ירוק כהה, ירוק צהבהב, וירוק כחלחל, ירוק אפור וירוק כסוף. השיגעון של מרץ דבק כנראה בעודד שהחל לטפס על המצוק, ורק המבטים של אהרון ודובי מספרים על הדאגה והמתח.






אבל אז התעוררנו מחלום אירופה. יצאנו מהשביל הלובש ירוק ועשינו דרכנו אט אט במעלה השביל בפארק איילון ממבוא חורון לעבר תחנת הדלק בלטרון. דרך חשופה מטפסת בהר, שמש צהובה קופחת, עוד לגימה מהמים בבקבוק, עוד מנוחה. שרב ראשון בסידרה. דחפורים פוצעים בנוף של נחל יתלה, נוגסים בו וקורעים ממנו פיסות אירופה בשביל לסלול את מסילת הברזל לירושלים.

אז מי כאן המשוגע?



קרדיט: תודות לאיילת על התמונות מהכיסלון
יתר התמונות מהרכיבה לנטף ונחל יתלה כאן









יום שני, 15 במרץ 2010

כותבים עלינו - רכיבה עם איילת המפדלת

זה התחיל בטלפון מאיזי שקיבל טלפון ממישהי שכותבת במגזין אופניים שקיבלה את הפרטים עלינו מאיפשהו.
זה הסתיים בשתי רכיבות וכתבה עלינו במגזין.
אין הרבה לכתוב על זה כרכיבה, אבל בהחלט ארוע מכונן. סלבס או לא סלבס.

הנה קצת תמונות מהרכיבה במעלה נחל כיסלון הגשום.