‏הצגת רשומות עם תוויות בוץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בוץ. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

סלפי בבוץ - הגירסא המאוירת


אולי מתוך הזדהות עם השארלי-הבדו והאיורים שלו, אולי לא. בכל מקרה התקופה שהייתי מנוטרל אחרי ההתרסקות האחרונה לא חלפה בלי תרומה לבלוג. אז מה אם לא רכבנו מאז? אז מה אם לא היו תמונות חדשות? את הזמן ניצלתי כדי לתאר את הרכיבה האחרונה באיורים המבוססים במקור על איור שמצאתי פעם ברשת והשאר זה מנפלאות הפוטושופ. והכישרון כמובן. הכישרון המשולב בצניעות.
חלק מהאיורים שימשו לאחרונה בתור תמונת פרופיל מתחלפת שלי בפייסבוק, כך שחלקכם כבר ראו אותם.
***

זה התחיל עם רכיבה חורפית בטמפרטורה מינימלית של מעלה אחת. קור בסיגנון אלפיני. דימיינו הרים לבנים עם מרחבים מושלגים, חליפות סקי וכיו"ב, אבל הסתפקנו ביער אשתאול עם שכבת כפור לבנה דמוית שלג.



זה המשיך בירידה המוכרת מנווה שלום, שהיתה הפעם בוצית למשעי והשילוב בין הבוץ הדביק והקולי'ס העמוקים החרוצים בשביל הוליד התרסקות, שגדי שרכב מאחורי, הגדיר כספקטקולארית.




אבל לא רוכב עשוי ללא חת כמוני ישבר. המשכתי לרכוב מצופה בוץ משפיץ נעל (חדשה) ועד קסדה כשכתם אדום של נוזל דביק הולך ומתפשט על הבוץ באזור הברך השמאלית, ומשאיר חתימת DNA כאילו אין מחר.


בבית, במקלחת, הכתם האדום הזה נשטף, התערבב עם המים והסבון והתגלה כביטוי לפצע קרוע ועמוק בברך.





הפצע הזה הביא אותי להפקיר את עצמי ראשית בידיה של זוגתי שנטלה את ההגה בידיה (ומסיבות מובנות אני לא מרשה לעצמי להנציח את המעמד בו אני יושב לצידה כשהיא נוהגת) ואח"כ בידיו של תורן הטראומה במיון וזה כבר יותר חמור אפילו מהסצנה במכונית. כמתבקש, הוריתי לו מה לעשות, הנחיתי אותו בתפירה וברקמה והוא תפר, רקם, גזר ושיחזר את הברך וקינח עם דו"ח המסתיים בשבלונה הרגילה "ביקורת המוסטזיס, תפרי וייקריל 3/0 בתת עור, תפרי ניילון 3/0 בעור" כאילו הייתי עוד איזה מקרה שגרתי במיון. למותר לציין שאני דאגתי להנציח את המעמד בסלפי של הרגל וכל זאת לא לפני שהרמנו כוסית לחיי הפציעות שבדרך.




  
אח"כ ביליתי שבוע בבית, במיטה, עם רגל מורמת ותרגילי פיזיותרפיה שמטרתם למדוד את סף הכאב ולהבטיח שאני נראה ממש מסכן עד כדי כך שמביאים לי קפה וקרואסון למיטה בבוקר (לא במקום היין כמובן)




 אח"כ המשכתי על הגל, קניתי לי זכות בלתי חוזרת, בלעדית וללא עוררין על הכורסא הנוחה מול הטלוויזיה ונהניתי ממכבי ביום חמישי ממש כמו דובי גדי ומוריס, רק בלי בילבולי המח בווטסאפ.





לאט אבל בטוח המצב השתפר עד שהשלכתי את התחבושות וביקשתי מק', האחות הכי שווה לחשוף בפניה את הרגל הסקסית שלי שהיתה באותו רגע במחלקה, להוציא לי את התפרים.


ואז הגיע הhappy end  ובדחילו ורחימו, בזהירות כפולה ומכופלת חזרתי לרכוב. חזל"ש.




יום ראשון, 15 במאי 2011

קופי ענן

שבת, 06:35, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר שמן הסתם אומרים לי שמשהו מהתכנונים של אמש עומד להתחרבש.
.....
בחפ"ק הטלפוני אמש ביני ובין דובי, אמרתי לו שאהרון כבר החלים מהפציעה בבארי והריהו מוכן ומזומן לעלות על האופניים, להצמיד את הפדלים לנעליים ולשחרר מעצורים. אוקיי, לשחרר מעצורים עדיין לא ממש, אבל אם נעשה רכיבה קלה, הוא בפנים. ה-SMS ששיגר דובי הכריז על סינגל חרובית-עגור שהוא "מתאים גם לאהרון" מה שעודד והלהיב גם את הקוטרים הגדולים שבינינו. ביני לבין עצמי אני יודע שמי שהגדיר את המסלול כ"סינגל זורם" הוא לאו דווקא רוכב מתחיל ו"סינגל זורם" עם הרקורד שלו זה לאו דווקא מה שאהרון צריך בתור רכיבת חזרה. אבל המסלול נשמע מרתק ואני לא מוותר. רק הרהור על היפוך הכיוון מנדנד קלות. כי תוך לימוד המסלול נודע לי על פסטיבל בירה בצפרירים, ואז, אם נסיים בעגור זה לא יוכל להזיק אם נקנח בבירה צוננת. אבל נאמן למקור, הרהור החטא הזה חולף כהרף עין. לא מערבבים שמחה בשמחה, לא מערבבים איזוסטאר באֵיזוֹ סטאוט וכל דבר בעתו.
שבת, 06:35, אני בסידורי תזוזה אחרונים, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר. טוב לא יוצא מהם.
דובי מסמס ומודיע ששמחה מויש ורפי לא באים בגלל הגשם ומה עושים?  אני מסתכל החוצה, שמש. אין סימן לגשם, רק ענן אפור נמוך במערב. יאללה, הולכים על המקור ויהיה מה שיהיה. שמונה חשבו כמוני, שמונה התייצבו מי עם מעיל ומי עם חולצה קייצית (שמש כבר אמרתי?). "שנעשה כאן קפה ונחזור הביתה, או נרכב אל הספסלים בפינת קק"ל מצידו השני של מגרש החניה?" שואל מישהו. "הקפה יוגש במושב עגור" עונה מי שמתעלם מהענן האפור שמתקרב ממערב.
מתחילים בסינגל חרובית הרגיל ואז כק"מ מתחילתו, פניה שמאלה מסומ"שת שחור. שחור כמו הענן המרחף מעלינו. וידוא הריגה במפות ואנחנו נכנסים לשביל צר המתפתל בין שיחים קוצניים ועצים שענפיהם מלטפים אותנו פה ושם כאילו לא די בשיחים. אט אט השביל הופך סינגל לכל דבר, מדרגות סלע שמצריכות פה ושם ירידה מהאופנים, מעברי מנע-בקר קשתיים, קצת עליות, קצת ירידות והרבה ירוק של ענפים סבוכים הסוגרים עלינו ממעל, מסתירים את הצל השחור שעוקב אחרינו. "סינגל זורם הבטחת לנו... " הם מקטרים, אבל החיוך מאוזן לאוזן מסגיר עד מהרה שאפילו השרשרת הקרועה של עודד לא הצליחה להעיב על תחושת הכיף שגרמו האנדורפינים בגופם.



 החלק השני של המסלול הוא סינגל בשטח פתוח. הירוק של עצי היער התחלף בצהוב של שיבולים וקוצים, מדרגות הסלע כבר יותר נמוכות. כמו הענן ממעל. מישהו הרגיש כמה טיפות. מישהו אחר הציע להתחיל לחתוך לכיוון המכוניות שכן אם ירד גשם, כל האדמה החומה הכבדה הזו תהפוך לבוץ טובעני שיתקע אותנו להליכה רגלית. מישהו מתעקש לשתות את הקפה והיין בעגור, שהרי לא יעלה על הדעת שנוותר עליהם רק בגלל איזה פאקינג ענן שחור שרובץ על עמק האלה. ורק כמה ציפורים מעופפות מעל לשדה הפתוח כמו מחפשות מקום מסתור, כאילו גם הן הרגישו כבר כמה טיפות.




בינתיים ממשיכים. ממילא צריך למצוא איזו דרך החותכת לרכבים והיא רק בהמשכו של הסינגל. ככה, כמעט בעגור, כשאנחנו חוצים את דרך השירות שבין השדות, וכשהוא עמד על במת קשת מנע בקר ירוקה, עודד מציע – let's not push our luck, כל עוד אנחנו ובעיקר הדרך, עדיין יבשים (פחות או יותר), בואו נתחיל לחזור. בזה אחר זה כולם מצטרפים ועודד מבטיח לחזור לנקודה הזו ביום אחר ולהמשיך מכאן לעגור. ואני חושב שהנה הענן ניצח, ואיפה הנשמה של ילדים, זו שכל כך היינו גאים בה רק לפני שבועיים בדהירה הרטובה במורד נחל אילן.


עוד כמה ק"מ על דרך בוצית משהו ואנחנו מתחילים להעלות בוץ, חציה של שדה תבואה קצור משאירה על כל אחד מאיתנו כמה אלומות שנדבקות לבוץ ומסתבכות בכל דבר אפשרי – גלג"שים, שרשרת, בולמים, ואחד לתפארת מדינת ישראל נעוץ בקסדה. המ"כ שלי בטירונות היה גאה בי איך הסתוויתי בצורה כל כך מרשימה.


בפינה הדרומית של יער חרובית, ליד ספסלי קק"ל אל מול תל צפית אנחנו מתלבטים אם לעשות קפה או להמשיך את הק"מ האחרונים למכוניות. הענן הכבד והשחור רובץ ממש עלינו, הטפטוף החלש מאיים להפוך לגשם זלעפות ואבי כבר רואה עצמו חוזר עם הקברנה סוביניון שלו הביתה. גם כך הוא כבר נושא אותו על גבו מרחק שמעולם לא נשא. מישהו מציע לשתות קפה ב-YELLOW הסמוך ואני מציין לעצמי שאנחנו עומדים בפני ארוע היסטורי, שלא לומר היסטרי – רכיבה בלי הפסקת קפה. ואז, כמו איזו רוח של גאוות יחידה, ואנו מתיישבים באחת סביב לשולחן, הגזיה נשלפת, הפקק נחלץ, יין וקפה נמזגים וכבוד המסורת נשמר.
הקפה ניצח את הענן.
קופי-ענן 0:1 !!





יום שלישי, 8 בפברואר 2011

חמוש במשקפיים


יום ששי היה שטוף גשם.
הבנאדם זקוק למשקפיים ורודים מאד בשביל לראות עצמו רוכב מחר. עם הבוץ כבר נסתדר, תמיד יש לנו תכנית מגירה לשבילי כורכר לבנים ונטולי בוץ, אבל הגשם שאינו פוסק זה כבר סיפור אחר.

מצד שני,  האלטרנטיבה היא לוותר על עוד שבת של אופניים אחרי 4 שבתות ללא רכיבה וזה הרי לא בא בחשבון. שבת אחת של גשם, שתי שבתות באיטליה ושבת נוספת של כוננות זה כבר מעל ומעבר למה שהדעת סובלת. אז סיכמנו (אני ועצמי) שגשם קל לא ירתיענו ורק מבול יחזיר אותנו בבושת פנים הביתה, ומי שרוצה - שיצטרף. ההיענות, כמצופה, לא היתה משהו אבל היו עוד 3 צדיקים בסדום שהרימו את הכפפה. את שתי הכפפות לאמיתו של דבר, כפפות ארוכות, מלאות וחמות.
שבת  בבוקר, שמים נמוכים ואפורים. הכל סביב אפור, אולי בגלל השעה המוקדמת של טרם בוקר, אולי בגלל העננים הכבדים המונחים על העיר כמו שמיכת פוך כבדה. רחוב מנוחה ונחלה ברחובות רטוב ושומם. רק איש אחד, מכורבל ומכונס בתוך מעיל כבד, הולך לבית הכנסת בצעדים מהירים כאילו מתחרה בגשם שמאיים לרדת בכל רגע. קטע הכביש שנמצא כבר מספר שבועות בשיפוץ טובע במים ובוץ ולא משאיר מקום לספק לגבי מה שאמור להיות ביער אשתאול. "בטוח שאתה עושה נכון?" אני פונה אל עצמי ושואל. משקפיים עם ורוד עמוק מאד דרושים למי שמקווה לרכוב היום. ברדיו, ברשת ג' מתנגנים שירי חיילים מתקופת הבריגדה. "צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה" ואני חושב כמה שזה מתאים בשינוי קל – צאנה הבנות וראינה מופרעים במושבה. כמו תמיד יש בשירים המלווים את הרכיבות מעין אספקלריה של המציאות אני חוזר ומציין לעצמי בפעם המי יודע כמה, חושב שאכן רק מופרעים מסתובבים בבוקר גשום כזה במושבה (ורחובות כידוע עדיין קרויה בפי תושביה הוותיקים "מושבה"). ואז מתחלף השיר, וקולו העמוק של שמשון בר-נוי מהדהד עם "הורה נהלל", "משתמט אני הייתי, ולא התביישתי כלל וכלל ...." ואני מהרהר בכל המשתמטים של השבת שגם הם כלל לא מתביישים. היה לנו סיפור הנוער העובד והלומד, ז"א אֶבי  עובד השבת וספי לומד. אָבי, שיהיה לי בריא, חולה, רפי זה לא אבל לא  בגלל הגשם והאחרים סתם לא.
ארבעה צדיקים בסדום, ארבעה צדיקים מחנים את הרכבים במסילת ציון ופורקים את האופניים. אני מזהה שדובי מתכונן לסקי והוציא כבר מהארון את ציוד הסקי הקטן, זה שמשמש אותנו גם וגם. אני שואל עצמי אם גם הוא לבוש כמוני (שעוד לא החזרתי את ציוד הסקי לארון), גופיה, וחולצה טרמית, וחולצה רגילה (מנדפת זיעה עלאק, כאילו שנזיע בקור הזה), וחולצה חרפית עבה, ובתרמיל מעיל גשם נגד עין רעה, וצווארון פליס וכובע גרב של שודדי בנקים וטייטס מעוררי דמיון. ובתרמיל, ליד ערכת הקפה והחטיפים, גם בקבוק נוזל אנטי-פריז שאף פעם לא מזיק. המחשבה על הקור הצפוי מעוררת צמרמורת ורק הידיעה שבעצם חשבנו לרכוב היום במסלול של עין קובי – יד קנדי, רק המחשבה על הדהירה בקור הבוקר המקפיא של הרי ירושלים במורד ההר מעין קובי לנחל רפאים חיממה קצת את הלב במסילת ציון.
מתחילים בטיפוס חימום בדרך העולה למצפה אשתאול, נהנים ממצבורי רקפות הפזורים פה ושם לאורך הדרך. כיאה לדרך לבנה אין בוץ והרכיבה שוטפת. מהר מאד מתחממים, כי בסופו של דבר לא היה ממש קר והמעיל העליון, החולצה הטרמית, הכובע-גרב, מתחילים להעיק. מתחתינו מתגלה מושב אשתאול טובל בירק פסטורלי, מכוסה בשרידי ענני בוקר נמוכים הרובצים על העמק.




 בנקודה כלשהי מיתמר מתחתנו עשן מאיזה מקום במושב ועולה מעלה מעלה בקו אנכי להפליא. אהרון מגלה את הגנים האינדיאניים שלו ומבטיח שזה סימן שלא ירד גשם בשעות הקרובות. לא יודע אם הסימן הזה, שנראה כי מקורו בשבטי האפאצ'י, מבוסס על משהו מציאותי, אבל עובדה היא שעד סיום הרכיבה לא ראינו טיפת גשם. ככל שהדרך מתמשכת אנחנו מתחממים ומברכים על ההחלטה ללבוש גם חולצה מנדפת זיעה. שלוליות מועטות על השביל ואנחנו חוצים אותן בכוונה על מנת להשפריץ קצת בוץ, להתלכלך וללכלך את האופניים. אבל כמה שניסינו, רק מעט בוץ דבק בגחונם, רק רסיסי בוץ בודדים לכלכו את המשקפיים שלא הצריכו בסופו של דבר החלפת עדשות לוורודות.


  
ורק כשישבנו להכין את הקפה, שלפתי מהתרמיל את האנטי-פריז שהזכיר לנו שזו היתה אמורה להיות רכיבה של חורף.
נוזל אנטי-פריז, המקור והיישום בשטח
From
והמשתמטים? נו, באמת....



אומרים ששבת הקרובה אמורה להיות גשומה....



יום חמישי, 8 באפריל 2010

MARZO PAZZO

מארצו-פאצו, חודש מרץ המשוגע. כך מכנים באיטליה את חודש מרץ והכוונה היא בעיקר לתהפוכות מזג האוויר האופייניות לחודש זה. אף איטלקי לא מופתע אם בוקר אחד בחודש מרץ הוא מתעורר ליום שמש אביבי, אבל עוד לפני ספלון הקפה השני בבר, השמיים מתקדרים וגשם כבד מלווה בסערת ברקים ניתך ארצה. כעבור שעה, כאילו כלום. רק מדרכות האבן הרטובות וכמה אנשים המסתובבים עם מטריות מקופלות שנשלפו מהאיכסון הקבוע במושב האחורי של המכונית מספרים מה קרה רק שעה קודם ועומדים בסתירה מוחלטת לשמיים ששוב חזרו להיות תכולים ונטולי עננים.

החורף של 2010 היה כמו הרחבה של חודש מרץ איטלקי. שטפונות בנגב וימים סוערים וגשומים במרכז מתחלפים עם ימי קיץ באמצע החורף. גם מרץ עצמו (בתוספת השוליים הגולשים לסוף פברואר ותחילת אפריל) לא היו שונים מכל החורף והיו המחשה יפה למה שהאיטלקים מתכוונים ב"מרץ המשוגע".

* * *

רק לפני כשבוע רכבנו בכיסלון את רכיבת הזיכרון לקובי. סופשבוע שהבטיח ואף קיים סדר חורף כהלכתו. התחלנו אמנם בתקווה שהגשם יסתיים בלילה וכמה מהספקנים אפילו התקשרו לוודא אם רוכבים (בוודאי שרוכבים! למה מה? אנחנו לא בוגרי הישרדות בכמעט שיטפונות במכתש? לא הכפלנו ושילשנו לפני כמה חורפים את משקל האופנים בבוץ של שמורת פורה?). התחלנו דווקא טוב. יום סגרירי, קריר, רק מעט שלוליות קטנות ורדודות פה ושם, רק מעט בוץ וגם הוא מהזן המתיז ומלכלך ולא מהזן הדביק והתוקע. מזג אוויר אירופאי למהדרין, כזה שתמיד סוחט ממך בטיול בחו"ל איזו אנחה שמשמעה למה משה רבנו היה צריך לעצור איפה שנתקע ולא המשיך הלאה. הנוף ההררי הירוק גם הוא מדבר בכל מיני שפות זרות ובתוספת הערפל שרבץ על ערוץ הכיסלון והֶעֱצים את תחושת אירופה, אתה מדמיין בקלות שאתה רוכב אי שם בשבילי הדולומיטים או האלפים (ותודה לאיילת המפדלת שדאגה לכך שסוף סוף מצלמים אותנו מלפנים וממעל ולא סתם מאחור).





אח"כ התחיל לטפטף. טיפות זעירות, כאילו לרכוב בתוך ענן, לא ממש גשם. רק מסך רטוב וערפילי שאתה חוצה אותו והוא משאיר לך אגלי לחות על המשקפיים. אבל החולצה נעשית יותר ויותר ספוגה ופס כתם הבוץ בשיפולי הגב הולך ומתעבה. מזל שמעיל הגשם הצהוב חבוי בתרמיל. רק נגד עין הרע, אמרתי לעצמי כששמתי אותו, אבל בהזדמנות הראשונה אני מברך על כך ועוטף עצמי בשכבת המגן. הגלישה בשביל הפתלתל המחבר את דרך הנוף הדרומית על הרכס אל השביל המרכזי בעומק הערוץ כבר מעוררת סימני שאלה וחשש מבוץ והחלקות, אבל הבוץ לא היה בעיה והחלקות לא היו כלל, רק כמה חברים שהלכו לאיבוד. טלפון מאיזי מעכב אותי קצת במורד השביל, וכשאני מגיע למפגש עם השביל הראשי עומדים כולם, למעט האובדים, ופניהם לכיוון מטה.

- "מה זה?" אני שואל "הרי סיכמנו להמשיך לעין לימון!"

- "אז תמשיך"! עונה לי מקהלה רטובה, "אנחנו נחכה לך במסעדה למטה". הם כבר מתחילים לדווש ואני מעדכן את איזי על השינוי בלו"ז.

הטלפון מתכסה בטיפות גשם שממחישות טיפות על גבי מסך שזה גשם גשם ורק אז, אולי משום שהסרתי את המשקפיים מכוסי הבוץ מבחוץ ואדים מבפנים, אני מתפנה ושם לב איך כולנו נראים. רטובים, מנוקדי בוץ על הבגדים, הפנים, המשקפיים, הנעליים, הקסדות, התרמילים, הכל! כאילו עבר מישהו וריסס אותנו בתרסיס צבע חום-בוץ.

ירדנו למסעדה שבכניסה ליער והעלנו זכרונות מימי הרכיבה עם קובי. אבל עם כל מה שאכלנו ושתינו, התברר כי גם הפעם, כמו באותה שבת גשומה ההיא, השבת בה נפרדתי מקובי, גם הפעם לא שתינו קפה.

*

לא חלף אלא שבוע, 7 ימים בלבד מאותה שבת חורפית, (נכון שכבר אפריל, אבל כמו שאמרתי בתחילה, מרץ נוגס קצת בשוליים וגורף בשיגעונו גם בשלהי פברואר וראשית אפריל), וחודש מרץ שכח כנראה ליטול את כדור ההרגעה הכחול בבוקר. החזאי מודיע על שרב ודובי מודיע שנטפס לנטף דרך נחל כפירה ושם כבר הרוב יחליט. הרוב או החום? אני שואל את עצמי. מתחילים בטיפוס איטי. כבר על הבוקר האוויר יבש וחמים, אוויר יבש של טרם קיץ עם רמז גס לניחוח צהוב שלא מסתדר לנו עם הירוק סביב. איפה אנחנו ואיפה אירופה של לפני שבוע? רק להקת חסידות שהטרדנו את מנוחתן מזכירה לנו שכאן זה "ארצות החום" ואירופה זה אי שם רחוק, עוד אלפי ק"מ של מעוף, שם מן הסתם ממתינה להן איזו גירסא עדכנית של ביאליק שיקבל את פניהן ב"שלום רב שובך...".




ואנחנו כבר מתגעגעים לקור ולגשם של שבוע שעבר, אבל לא נותר זכר לחורף שהיה, זולת שבילים שטופים וחשופי טרשים ומדרגות סלע עירומות שהאדמה נסחפה מהם, הסימן היחיד לגשמים שירדו השנה. הרבה ממה שהיה רכיב למדי לפני 4 חדשים הפך לבלתי רכיב בעליל.


בין רכיבה להליכה, אנחנו נהנים מהטבע, והטבע מתמסר ומאפשר לנו להנות ממנו. גשם או שרב, מרץ משוגע או לא, הטבע כנראה חזק יותר והוא מה זה יפה באביב, כשהפריחה בעיצומה והכל צבוע עדיין במשיכות מכחול אחרונות של ירוק בטרם יחליף הצייר לפאלטה של גווני צהוב. אבל גם הצמחים, נראה כי חלקם הרכינו ראשם בפני השמש הקופחת ממעל ורק החוטמית הזיפנית זקופה בגאון וצובעת את צידי השבילים בכתמי סגול לוהט.




על קפה דווקא לא ויתרנו הפעם. אהרון שופת כהרגלו את הפינג'אן בצל התאנה ליד המעין בנטף. מקום קסום המעין הזה, כמרבית המעיינות בהרי ירושלים. נוף פתוח של הרים עדיין עוטים ירוק, עץ תאנה רחב נוף שענפיו מצילים על פתחו של בור המים. כמו ילד אתה לעולם אינך עומד בפיתוי ומשליך אבן לאפילת הבור סופר בקול אחת... שתיים... שלוש... ארבע... עד שאתה שומע את הקול המהדהד של מגע האבן במים שבמעמקי הבור, רואה את האפלולית, חש את הצינה שבפנים, מהרהר הרהורי חטא על ניסיון לרדת ולהשתכשך במים, לו רק היה שם איזה חבל. ומזל שאין שם חבל – כך יש לך תירוץ. ופתאום מופיע לו רוכב אופנים בודד מאי שם, מפלס דרכו מתוך סינגל הבוקע מהסבך שכלל לא שמת לב אליו. אנחנו מתפעלים והוא מצטנע ואומר שהלך רגלית את רוב השביל. עוצר לכמה דקות לנשום ולהרוות את הצמא. לא, תודה, הוא לא רוצה קפה. אנחנו קצת מראיינים אותו, כן הוא נוהג לרכוב לבדו, ואנחנו מזכירים שרק השבוע נמצא בשרון רוכב בודד ללא רוח חיים. כן גם הוא שמע על זה ולא, תודה, הוא לא מחפש מישהו לרכוב אתו, חובש את הקסדה, עולה על האופנים וממשיך בדרכו. אנחנו מסיימים את הקפה ושתי דמויות יורדות בשביל מנטף, גבר ובחור צעיר, אב מטייל עם בנו? מה הסיפור שלהם? נעולים בנעלי הליכה, חובשים כובע רחב שולים ומעיינים במפות סימון שבילים, מתלבטים באיזה שביל ימשיכו. המבוגר שבהם משליך אבן לבור, מנסה להעריך את עמקו, שתים.. שלוש... ארבע שניות... מחפש אולי יש איזה חבל בשביל לרדת ולטבול במים הצוננים באפלולית הבור. אנחנו מביטים בהם, מנסים לפענח אותם והם מביטים בנו מנסים לפענח אותנו ואני מרגיש כאילו בפרק מתוך "אשה בורחת מבשורה" של דייויד גרוסמן.

הפעם שינינו קצת את המסלול וירדנו, רגלית כמובן, דרך מצוק נחל יתלה. מצוק וקניון טובלים בירוק כאילו אותו צייר אלמוני שפך על ההרים את כל מלאי הירוק שנשאר לו. ירוק בהיר, ירוק כהה, ירוק צהבהב, וירוק כחלחל, ירוק אפור וירוק כסוף. השיגעון של מרץ דבק כנראה בעודד שהחל לטפס על המצוק, ורק המבטים של אהרון ודובי מספרים על הדאגה והמתח.






אבל אז התעוררנו מחלום אירופה. יצאנו מהשביל הלובש ירוק ועשינו דרכנו אט אט במעלה השביל בפארק איילון ממבוא חורון לעבר תחנת הדלק בלטרון. דרך חשופה מטפסת בהר, שמש צהובה קופחת, עוד לגימה מהמים בבקבוק, עוד מנוחה. שרב ראשון בסידרה. דחפורים פוצעים בנוף של נחל יתלה, נוגסים בו וקורעים ממנו פיסות אירופה בשביל לסלול את מסילת הברזל לירושלים.

אז מי כאן המשוגע?



קרדיט: תודות לאיילת על התמונות מהכיסלון
יתר התמונות מהרכיבה לנטף ונחל יתלה כאן









יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

It's Raining Men, Haleluyah

It's Raining Men, Haleluyah
,
או אולי יותר מתאים.. I'm thinking in the rain.

סוף השבוע היה סוער במיוחד. סוף סוף חורף אמיתי עם הרבה גשם, רוחות, ברקים ורעמים. זה היה אך טבעי שחצי מחברינו יעדיפו מיטה חמה וחרופ ארוך על פני השכמה ליום חורפי, בוקר חרופי ולא בוקר חורפי. זה שהתחזית צפתה יום שבת יפה לאחר כמה ימי גשם, זה לא ממש הרשים אותם. אחד שמע טיף טיף טף על הגג לפנות בוקר, שני היה בטוח שהבוץ יטביע אותנו עד מעבר לאוזניים (האוזניים של המעביר האחורי כמובן), ספי עוד מנסה לגשש ושואל "מה נסגר עם הגשם?" כאילו אני הבוס של דני רופ, ואחר סתם יצא מהנחה שזה מובן מאליו שלא רוכבים. אז זהו שלא, זה לא מובן מאליו שלא רוכבים. אתה הבנת את זה ברוך?




בבוקר, בדרך, הכביש רטוב מהגשם שירד בלילה מחזיר את אור השמש המפציעה ושוב, בפעם המי יודע כמה, אני מתפעל מהזריחה החורפית מבעד לעננים. מכוניות בודדות חולפות בכביש, חלקן הגדול נושאות אופניים על הגג או באחוריים, משאירות שובל של רסיסי מים מאחריהן ומרססות את החלון הקדמי בערפל דק של תערובת מים ובוץ. אני חושב לעצמי מה אני מחפש כאן בשעה כזו? מה בעצם מושך אותי ביום כזה לצאת ולרכב? האם זה רק הספורט שבענין? בוודאי שלא. כבר מזמן הסכמנו שהחברותא היא הגורם העיקרי. זה כבר הפך להרגל הטבוע עמוק בדמנו, הרכיבה הלכה ונכנסה לנו לעצמות, והפכה לחלק בלתי נפרד מסדר היום של השבת.
וכאילו איזה במאי נעלם תכנן את כל זה ומבלי שאני רוצה, חולפות לנגד עיני תמונות מיום קודם.
יום ששי היה יום סוער במיוחד, ואני יצאתי לבוקר של צילומים בנמל ת"א הסוער. בד"כ בבוקר יום ששי מתחם הנמל הומה באנשים הבאים לבלות את הבוקר בלראות ולהראות (בעיקר), כוס קפה ב"ארומה" ודומיה, בדיג, ויש גם רבים הבאים לרוץ, לרכוב על אופניים, ומיני ספורט אחרים. לנמל ביום חרפי, יום סוער עם שמיים אפורים ונמוכים, גשם סמיך וגלים המתנפצים אל המזח יש ערך מוסף, זה אתר נהדר לצילומים. הרבה עצמה יש לנמל ביום כזה, לשמיים הנמוכים, האפורים, לקצף הגלים הנשברים אל החוף, לרוחות, למשטחי ה"דק" השוממים. האנשים הבאים לנמל גם ביום כזה (לא כולל אותי שבאתי במיוחד ביום כזה), מעוררים תמיהה, גם להם יש איזו עצמה מיוחדת ואתה שואל עצמך מה להם שבאים ביום כזה לרוץ, לרכוב, להשליך חכה או אפילו סתם לכוס קפה וקרואסון, מה חסר להם בבית? מי זרק אותם מהמיטה בבוקר שכזה?




משטח העץ של ה"דק" רטוב ושומם, ורק עמודי התאורה המזדקרים נשארים על מקומם ומתנדנדים במשבי הרוח העזים. דייג שרוט משהו נלחם במשבים העזים ומשליך חכה הרחק לתוך הגלים הקוצפים וכולו סיפוק כשמעלה דג בחכתו, על סיפון העץ רצים כמה משוגעים לדבר, בגדיהם ספוגים מים (למעט אחד שרץ כמעט במערומיו), מישהו הולך עם כלבו לאורך הרציף הרטוב ורק בתי הקפה הפזורים לאורך הרציף מהווים מחסה חם ויבש, מוסתרים מאחורי ויטרינה שטופת גשם ומכוסה באדים. רוכבי אופניים בתלבושות צבעוניות, עטופים במעילי רוח רוכבים לאורך החוף, דמותם משתקפת בסיפון הרטוב, משאירים פס דק של עקבות הגלגלים בשלוליות המים. אבל מי שגורמים לך להשתאות ולהתפעל יותר מכולם הם אותם רוכבים נכים, יושבים נמוך על אופניים תלת-גלגליים ומדוושים בכח ידיהם. ואני שואל את עצמי מה הם מחפשים כאן היום, מה כולם מחפשים כאן אך בעיקר אותם רוכבים נכים שמן הסתם קשה להם פי כמה.



מאוחר יותר, בבית, כשפתחתי את התמונות גילה לי אותו במאי אלמוני את התשובה – "דרך חיים"!




אז למה אני נוסע בבוקר של שבת חורפית לפגוש את דובי ולהתפלש בבוץ? למה אני לא נתפס למראה הגשם (שאגב, לא היה ברכיבה הזו, ורק בסופה היה קטע קטן של בוץ דביק) במצב רוח מלנכולי? למה אני נתפס דווקא לשיר קצבי ושמח: It's raining men! Haleluyah! אולי כי גם זו דרך חיים.



הוגש כחומר למחשבה לקראת השבת הגשומה הבאה.