‏הצגת רשומות עם תוויות מצפה משואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מצפה משואה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 20 באוקטובר 2014

דובי / La vita e' bella









דובי:   החיים היפים
BELLA LA VITA È

קיבלתי מויטה ווטס-אפ שיש תמונות ב"פייס". לאחר מחשבה מעמיקה הבנתי שמן הסתם היא מתכונת לפייסבוק.
נכנסתי לפייסבוק, סליחה ל"פייס" ואופס, נפלתי דווקא (כמה אופיני ), על הבלוג המחודש שבו שכי מפליג בתיאוריו על המשט הגדול בסובב תל אביב.
חבר זה חבר זה חבר. כואב הלב לראות את שכי בודד במערכה הבלוגרית כשרק  הוא בכותבים  וכולנו בוהים מהצד, אם בכלל, במלאכת הכתיבה שלו והחלטתי להוסיף את תרומתי הצנועה, מנסה להדמות לגורו הכתיבה היוצרת שלנו ו "לעשות לו חברה".
ויטה, למי שאינו בעניין, היא דמות חדשה בעולמנו החל מהמשט. נערה חייכנית שמלווה אותי בשיעורי הספינינג זה מספר שנים, מוכשרת ובעלת כושר, דבקה במשימה גם ללא נשימה, אופה וגם יפה ואכן  ניתן לזהות ללא קושי את התאמה  הברורה שלה לקבוצה שלנו.
לא ברור כיצד (מן הסתם בתחבולה) גררתי אותה למשט, משם לברנץ' אצל גדי ומשם הדרך לרכיבת ניסיון בשטח בשבת האחרונה היתה קצרה.
כשהתעוררתי לחשיכה של של שבת לפנות בוקר היו לי ספקות לגבי לגבי המשך היום. בראש ובראשונה אני שונא להתעורר בחושך. שנית, ויטה שונאת להתעורר בכל מצב. ומה יהיה אם הטלפון שלה שוב יתבלבל? זה אומנם טלפון חכם, אבל בעניין השעון המעורר המתכננים שלו  דפקו את העסק בצורה  רצינית ויש המון תקלות... שלישית, המסלול לא ממש קל, להתחיל מלוזית על הכביש זה כמו במשט, אבל בהמשך פונים ימינה ולאחר מכן מטפסים מעלה מעלה,  בהמשך הקוליסים בין עצי הזית עד הפרות  ובעיקר – האופניים (שלי) בכל זאת גדולים עליה בכמה מספרים וזה לא קל.
אה, וגם השארתי את גדי לבד עם יואב בלי מבוגר אחראי שיביא אותם לשטח.
העמסתי זוג אופניים על הגג (השני ברכב מאתמול) ויצאתי לדרך. עד הבית של ויטה (300 מטר) לא היו כמעט תקלות למעט אידיוט אחד שרצה להיכנס מולי באין כניסה וכמעט ניכנס בי.
הגעתי בשלום לאבן דרך מספר אחת. ויטה כבר צועדת לעברי מקצה הרחוב עם קפה ושתי עוגיות. שכחנו משקפי שמש? לא נורא. יקח עוד דקה, אחרונים לא נגיע, גם ראשונים לא. אז הכל טוב, בינתיים.
בדרך אני כבר חושב על כתב ההגנה שלי:
1.בספינינג היא משיגה את כולם ומגיעה ראשונה הייתי בטוח שהיא לא תעכב אותנו.
2. אמרתי לשכי לשנות את המסלול לדרך הפסלים, שם הכי בטוח להתחיל.
 3. שכחתי שיש כל כך הרבה עליות אפילו שטכנית זה לא בעיה.
 4. גם הבן של אבי עשה בעיות אבל לו לא אמרתם כלום.

חותכים מהכביש לעפר. מימין נשמעות נשימות קטועות מלוות בהיסטריה קלה. הנה, אשר יגורתי, רק שלא תחליק על ההתחלה כי זה "מנחס" את כל ההמשך.
"וואו זה בכלל לא אותו דבר" (הפתעה מס 1), "יש כאן אבנים האופניים לא יציבים" (הפתעה מס 2), "יוווו כמה שזה יותר קשה" (הפתעה מס' 3). הפתעה מס' 4 היתה שהכל עבר בשלום, האופניים ממשיכים להתגלגל, מתרגלים לאט לאט, עוד מטר עוד עשרה עוד מאה ומאתיים. העברת ההילוכים עדיין לא במקום אבל יש שיפור ניכר, פה ושם הכידון עף ימינה ושמאלה אבל גם לנו זה קורה, לרכיבת בכורה לא רע בכלל.
עליונת ראשונה, קצת מאמצים ברגליים, הילוך נמוך והופ עברנו רק בכדי להגיע לשניה. "יש עוד הרבה?" אני עונה בחיוב אבל לא שוכח לציין שאין יותר עליות (קצת שיקרתי אז מה?).
מנוחה ראשונה במצפה משואה,מבט לנוף והסברים על השטח  וממשיכים להפסקה בחירבית דורה.

בשלב הזה אני כבר יותר רגוע, מנסה לא לחשוב על הקוליסים בירידה לעמק (שם מתעופפים במהירות גבוהה). אבי שולף את הפקק מהיין, רפי כבר מרתיח את הקפה, ויטה פורסת את העוגה. מזג האויר אידיאלי רוח קלילה ,אפילו טיפה קריר (והשקדים של עזרא הכי שבעולם).
כבר אמרנו שהחיים יפים ? ש- la Vita è bella ?



כמובן שגם את הקוליסים עברנו בשלום. ויטה התגלתה ככישרון בילתי מנוצל (עדיין) של רוכבת שטח, עמדה בכבוד בתלאות הדרך כפי שהבטיחה ואף צברה לזכותה כמעט 1500  קלוריות (לא לשכוח שהגוף ממשיך לשרוף גם לאחר הפסקת הפעילות האירובית במיוחד שאלכוהול מעורב בעניין). כל הכבוד.
אנחנו הרוכבים הרגילים ממין זכר סיימנו בשלום עוד רכיבה הפעם במבשלת הבירה בשריגים על מנת  לקזז במהירות את הקלוריות שבוזבזו במהלך הרכיבה וטסנו הביתה בשמחה.





ומה בשבועות הבאים? האם ויטה תמשיך ברכיבת שטח? האם תמצה את הכישרון הטמון בה? האם תשקיע בזוג אופניים חדשים ?
אנחנו בכל מיקרה נמשיך, נחכה לרוח המלטפת של הבוקר, לענן שמכסה את הכיסלון ביום חורף, לאויר הצח.
וכן חברים ... החיים יפים.















או כמו שאומרים באיטלקית LA VITA È BELLA



יום שבת, 28 באפריל 2012

השמש זרחה והשיטה פרחה... לא בדיוק ביאליק


הרכיבה בפארק בריטניה בשבת שלאחר יום העצמאות היתה רכיבה של כפרת עוונות ומוסר כליות. יומיים קודם שרפנו בשר, בשבת שרפנו אנרגיה.
יצאנו מלוזית לעבר מצפה משואה. עם כל דיווש במעלה השביל אתה ממלמל בנשימה כבדה "על חטא שחטאנו לפניך בבליסה  ובהאבסה ועל חטא שחטאנו לפניך בשתיה כדת". בכל מטר של רכיבה אתה חוזר ושואל עצמך מה טעם היה  לאנטרקוט והאם הקבב היה הכרחי והפה נמלא בזכרון טעם הפנה-קוטה וטעם העוגות שהאבסת עצמך במהלך החג ועם כל ק"מ של טיפוס אתה מרגיש שאתה משלם על העודפים האלה, מכפר על פשעיך ומקווה לקבל ניכוי שליש על התנהגות טובה.
בהתפצלות של השביל האדום מהכחול, לאחר 3 ק"מ, אתה מרגיש שהשלת מעצמך את הקבבים של מונקה, אלה שאתה כל כך אוהב וממתין להזדמנויות מיוחדות על מנת להרשות לעצמך להנות מהבשר הנוטף. אחרי טיפוס של עוד 100 מ' גובה אנכי, נעלמו משקעי האנטרקוט המשויש, זה שהיה עשוי בדיוק במידה והפעם בצורת אסאדו מעושן שאין כמותו שהיה אדום ועסיסי כמו שרק אנטרקוט משויש כהלכה שהונח גבוה מעל האש לפני כמה שעות יכול להיות. ואחריו הרגשת איך הנקניקיות של אלן טלמור עוזבות אותך אחת אחת, קודם זו בטעם מקסיקני חריף, אח"כ ה"פורסט" בשר עגל חלב עם הפטריות והצנוברים ולבסוף ה"פורט" אלה העשויות בשר טלה ביין פורט עם שזיפים. אחרונים לעזוב, אחרונים מאד חביבים היו המתוקים למיניהם. אלה שחררו אותי מכובד משקלם בטיפוס האחרון לפני מצפה משואה. הפאנה-קוטה וניל –לימון, וזו בטעם שוקולד עם דובדבני אמארנה ממעל, הטירמיסו מעשה ידיה של חדווה, עוגת הגבינה של דדי... אחד אחד ובאין רואה, על כל ביס וביס אתה משלם ומחזיר חובך לחברה.
אבל הקטע המרגש של הרכיבה היה דווקא בחציה השני, כשהגענו למרבץ הבקר של קיבוץ בית ניר.
אנחנו עוד זוכרים את העדר המפואר שרבץ שם  בפעם האחרונה. קהילה גדולה ומפוארת של אנטרקוטים משויישים שהיו רובצים להם לאחר המרעה בצל העצים ומעלים גירה, שבילים עמוסי "בוץ" חם טרי ומהביל המעידים על עדר חי פעיל ותוסס. אבל היום – רק אודים עשנים ואין נפש חיה בין עצי המרבץ. ורק כמה "עוגות" יבשות על השביל ועצי הזית עתיקי היומין נותרו להיות עדים אילמים לימי תור הזהב שלפני יום העצמאות. אט אט הם מגיחים בקול דממה דקה מבין עצי היער, יחידים, בקבוצות, מבט עצוב, עיניים כבויות כשהם מביטים על השממה סביב, וקול שירה חלש בוקע מאי-שם – "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, עשן כבד כיסה את שמי המדינה..." בראשם מתנהל בכבדות פר זקן אחד. לא סתם פר, הוא אומר, אני פר-טיזן. והוא מתחיל לספר לנו סיפורי גבורה, על פרה אחת שסוככה בגופה על עגל חלב בניסיון להצילו, אך שניהם סיימו את חייהם על המנגל, פרה אחרת שהסתתרה שבועות ארוכים בסככת הטרקטורים עד צאת החג וכך ניצלה.  ופרה נוספת שולפת תמונה דהויה ומקומטת שנשאה עמה בכל התקופה שהסתתרה ביער ומראה לנו את משפחתה בימים טובים יותר. נתח לרפואה לא נותר היא אומרת בעצב, כולם סיימו חייהם על המנגל.




הפר-טיזן סיפר לנו שהחג הזה פקח להם את העיניים והבהיר שמקומם אינו כאן בבית ניר. קולות נשמעים בקרב הבקר הצעיר שהם צריכים כולם, כפר אחד, להגר להודו. אח"כ נתקל מבטו בעזרא, הצימחוני שבינינו, ובהתרגשות אמר שימליץ להעניק לו את תואר חסיד עדרי העולם. ובאנחה כבדה הוסיף הפר-טיזן כי לקראת יום העצמאות הבא הם מתכוונים לצאת במיזם הנצחה וזיכרון אשר ייקרא "עוד מעט נהפוך לסִיח".