‏הצגת רשומות עם תוויות קפה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קפה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

האסון שנמנע או יש דור המשך

השבת לא רכבתי. יום משפחה קוראים לזה.
בלית ברירה יצאה שיירת הרוכבים בלעדי, ולמחרת קיבלתי מרפי ברט מייל בהאי-לישנא


היום ברכיבתנו קרה דבר נורא.

בחנייה על ראשו של תל גזר עם פריקת מתקן הקפה התגלתה העובדה הנוראה כי נגמר הגז במיכל הקפה וכי אין לנו אפשרות להכין קפה.

מכיוון שלא ניתן להמשיך ולרכב ללא התדלוק החיוני (ויין ישמח לבב אנוש אך לא יניע את רגליו העייפות) נשקלו צעדי חירום של הזעקת מסוק חילוץ, חידוש החפירות כדי למצוא גז שוודאי נשאר מהתושבים הקדמונים ומשלחות סיור לחיפוש חבורות רוכבים אחרות עם גז.

אולם התושייה של חבורתנו גברה על כל הצרות והמצוקות:
הם קוששו עצים, בנו תנור, קטפו פולי קפה וטחנו אותם , הדליקו אש עם אבני צור ויהי קפה.

וכך נמנע האסון יכולנו להמשיך ולסיים את הרכיבה







מסקנות:
גם כשאני לא נמצא –
יש קפה
יש צלם
יש מי שידווח בבלוג (את זה כבר הוכיח דובי בעבר, אבל הוא מתרשל לאחרונה)

ומה אני לוקח הביתה? – יש דור המשך, יש על מי לסמוך, אני יכול לישון בשקט (בשבת בבוקר)

והעיקר – לא לפחד כלל

יום ראשון, 15 במאי 2011

קופי ענן

שבת, 06:35, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר שמן הסתם אומרים לי שמשהו מהתכנונים של אמש עומד להתחרבש.
.....
בחפ"ק הטלפוני אמש ביני ובין דובי, אמרתי לו שאהרון כבר החלים מהפציעה בבארי והריהו מוכן ומזומן לעלות על האופניים, להצמיד את הפדלים לנעליים ולשחרר מעצורים. אוקיי, לשחרר מעצורים עדיין לא ממש, אבל אם נעשה רכיבה קלה, הוא בפנים. ה-SMS ששיגר דובי הכריז על סינגל חרובית-עגור שהוא "מתאים גם לאהרון" מה שעודד והלהיב גם את הקוטרים הגדולים שבינינו. ביני לבין עצמי אני יודע שמי שהגדיר את המסלול כ"סינגל זורם" הוא לאו דווקא רוכב מתחיל ו"סינגל זורם" עם הרקורד שלו זה לאו דווקא מה שאהרון צריך בתור רכיבת חזרה. אבל המסלול נשמע מרתק ואני לא מוותר. רק הרהור על היפוך הכיוון מנדנד קלות. כי תוך לימוד המסלול נודע לי על פסטיבל בירה בצפרירים, ואז, אם נסיים בעגור זה לא יוכל להזיק אם נקנח בבירה צוננת. אבל נאמן למקור, הרהור החטא הזה חולף כהרף עין. לא מערבבים שמחה בשמחה, לא מערבבים איזוסטאר באֵיזוֹ סטאוט וכל דבר בעתו.
שבת, 06:35, אני בסידורי תזוזה אחרונים, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר. טוב לא יוצא מהם.
דובי מסמס ומודיע ששמחה מויש ורפי לא באים בגלל הגשם ומה עושים?  אני מסתכל החוצה, שמש. אין סימן לגשם, רק ענן אפור נמוך במערב. יאללה, הולכים על המקור ויהיה מה שיהיה. שמונה חשבו כמוני, שמונה התייצבו מי עם מעיל ומי עם חולצה קייצית (שמש כבר אמרתי?). "שנעשה כאן קפה ונחזור הביתה, או נרכב אל הספסלים בפינת קק"ל מצידו השני של מגרש החניה?" שואל מישהו. "הקפה יוגש במושב עגור" עונה מי שמתעלם מהענן האפור שמתקרב ממערב.
מתחילים בסינגל חרובית הרגיל ואז כק"מ מתחילתו, פניה שמאלה מסומ"שת שחור. שחור כמו הענן המרחף מעלינו. וידוא הריגה במפות ואנחנו נכנסים לשביל צר המתפתל בין שיחים קוצניים ועצים שענפיהם מלטפים אותנו פה ושם כאילו לא די בשיחים. אט אט השביל הופך סינגל לכל דבר, מדרגות סלע שמצריכות פה ושם ירידה מהאופנים, מעברי מנע-בקר קשתיים, קצת עליות, קצת ירידות והרבה ירוק של ענפים סבוכים הסוגרים עלינו ממעל, מסתירים את הצל השחור שעוקב אחרינו. "סינגל זורם הבטחת לנו... " הם מקטרים, אבל החיוך מאוזן לאוזן מסגיר עד מהרה שאפילו השרשרת הקרועה של עודד לא הצליחה להעיב על תחושת הכיף שגרמו האנדורפינים בגופם.



 החלק השני של המסלול הוא סינגל בשטח פתוח. הירוק של עצי היער התחלף בצהוב של שיבולים וקוצים, מדרגות הסלע כבר יותר נמוכות. כמו הענן ממעל. מישהו הרגיש כמה טיפות. מישהו אחר הציע להתחיל לחתוך לכיוון המכוניות שכן אם ירד גשם, כל האדמה החומה הכבדה הזו תהפוך לבוץ טובעני שיתקע אותנו להליכה רגלית. מישהו מתעקש לשתות את הקפה והיין בעגור, שהרי לא יעלה על הדעת שנוותר עליהם רק בגלל איזה פאקינג ענן שחור שרובץ על עמק האלה. ורק כמה ציפורים מעופפות מעל לשדה הפתוח כמו מחפשות מקום מסתור, כאילו גם הן הרגישו כבר כמה טיפות.




בינתיים ממשיכים. ממילא צריך למצוא איזו דרך החותכת לרכבים והיא רק בהמשכו של הסינגל. ככה, כמעט בעגור, כשאנחנו חוצים את דרך השירות שבין השדות, וכשהוא עמד על במת קשת מנע בקר ירוקה, עודד מציע – let's not push our luck, כל עוד אנחנו ובעיקר הדרך, עדיין יבשים (פחות או יותר), בואו נתחיל לחזור. בזה אחר זה כולם מצטרפים ועודד מבטיח לחזור לנקודה הזו ביום אחר ולהמשיך מכאן לעגור. ואני חושב שהנה הענן ניצח, ואיפה הנשמה של ילדים, זו שכל כך היינו גאים בה רק לפני שבועיים בדהירה הרטובה במורד נחל אילן.


עוד כמה ק"מ על דרך בוצית משהו ואנחנו מתחילים להעלות בוץ, חציה של שדה תבואה קצור משאירה על כל אחד מאיתנו כמה אלומות שנדבקות לבוץ ומסתבכות בכל דבר אפשרי – גלג"שים, שרשרת, בולמים, ואחד לתפארת מדינת ישראל נעוץ בקסדה. המ"כ שלי בטירונות היה גאה בי איך הסתוויתי בצורה כל כך מרשימה.


בפינה הדרומית של יער חרובית, ליד ספסלי קק"ל אל מול תל צפית אנחנו מתלבטים אם לעשות קפה או להמשיך את הק"מ האחרונים למכוניות. הענן הכבד והשחור רובץ ממש עלינו, הטפטוף החלש מאיים להפוך לגשם זלעפות ואבי כבר רואה עצמו חוזר עם הקברנה סוביניון שלו הביתה. גם כך הוא כבר נושא אותו על גבו מרחק שמעולם לא נשא. מישהו מציע לשתות קפה ב-YELLOW הסמוך ואני מציין לעצמי שאנחנו עומדים בפני ארוע היסטורי, שלא לומר היסטרי – רכיבה בלי הפסקת קפה. ואז, כמו איזו רוח של גאוות יחידה, ואנו מתיישבים באחת סביב לשולחן, הגזיה נשלפת, הפקק נחלץ, יין וקפה נמזגים וכבוד המסורת נשמר.
הקפה ניצח את הענן.
קופי-ענן 0:1 !!





יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

כמו קפה ריסטרטו

יש קפה הפוך, עם חלב וערמת קצף בספל גדול, יש בכוס בינונית, ויש קפה ריסטרטו, RISTRETTO, כמו שקוראים האיטלקים שכמובן לא מבינים דבר בנושא, ל"אספרסו קצר". קצר או ריסטרטו, לא חשוב, אתם הרי כבר יודעים שזה מה אני אוהב (ושדובי לא יתחיל לשחזר לי את המרוקינו והארלקינו, המקיאבלי ההפוך או השוקוצ'ינו השפוך הזכורים לטוב מימי גארדה העליזים). כל הטוב שבקפה מתומצת לכמה טיפות דחוסות. שלוק קצר אחד עם כל הארומה. קטן, צפוף, וממזר. כמו סינגל-טראק.

רכיבות זה לפעמים כמו קפה. יש כאלו עם הרבה חבר'ה, כמו קפוצ'ינו בכוס גדולה, עם כיפת קצף סמיכה ואבקת קקאו זרויה למעלה וציור של לב ואולי אפילו איזה בריוש על יד, ולשתות אותו זה כבר ארוע חברתי. ויש מצומצמות עם 3-4 משתתפים, כמו קפה ריסטרטו. בהתחלה, מין תחושת דיכּי כזו תופסת אותנו (לפחות אותי) שהתרגלנו כבר לנורמה של 10-9 אנשים לפחות ולשני סיבובי קפה מינימום. כמו להביט בסיפלון של קפה ריסטרטו ולחשוב –"מה ? זה יספיק לי?" כאילו מה? רק 3 אנשים זו רכיבה ששווה להקדיש לה מחשבה ותכנון? האם נהנה ממנה בכלל? אבל דווקא רכיבות כאלה יש להן את הפוטנציאל להיות רכיבות כיף (לא שרכיבות המוניות אינן רכיבות של כיף) ולא פעם, יש את אותו דבר מה קטן וחסר משמעות לכאורה ההופך אותן למשהו אחר. כמו קוביית קליפת לימון פיצפונת בתוך ספל אספרסו, כמו נגיעת קקאו וחלב מוקצף לקפה "מרוקינו", כמו הל בקפה של אופניים.

לפעמים זה הנוף החדש הנגלה לעיניך כמו ציור ענק במזיאון הפתוח של הטבע, או איזה גרנד-פינאלה לא צפוי שמשנה את הכל. לפני מספר שנים רכבנו 4 בלבד, קצת מאוכזבים מהפורום המצומצם, לאורך דרך הפטרולים בעדולם. ככל שרכבנו עלה מצב הרוח ושירו של אורי אבנרי, "שועלי שמשון" טירטר לי בראש כמו תקליט שחוק, "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר (ואני פיזמתי אז "על הסטאמפ הדוהר") / ובוקע השיר מן הלב, / והשביל בדרכם מרקד ומזמר, / זה השביל המוביל אל אויב...." כך גם השביל מתחת לגלגלי האופניים ריקד וזימר ו(לפחות לי) בקע השיר מן הלב. כקינוח לאותה רכיבה התוודענו אל שני רוכבים שרכבו במקביל אלינו, ועל קפה זעיר מרוכז ומתוק בספלים עשויים קרמיקה עם סיפורים ואוונטות לפי כל כללי הטקס, נכרתה הברית עם ספי ודובי (ודני בעקבותיהם) והשאר כידוע כבר היסטוריה.

לפעמים זה מזג האוויר שעושה את ההבדל, כמו אותה רכיבה של דובי ושלי, רק שנינו, בשבת שלאחר יום ששי מהסוערים שהיו באותה שנה. כולם השתפנו והתחפרו מתחת לפוך, מה שהעצים את ההנאה שלנו ממזג אוויר נפלא בשבת כשרכבנו ביער אשתאול הרחוץ וריח עז של אדמה רוויה הכה באפינו. אפילו הבוץ הדביק לקראת סוף הרכיבה היה חוויה והעצים את ההנאה (טוב, יחסית כמובן).

ויש את הרכיבות מצומצמות הקאדר בחו"ל – ועל זה כבר הוקלדו אין ספור מילים. ויש עוד כהנה וכהנה.

השבת האחרונה היתה עוד אחת מאותן רכיבות. זה התחיל זמן קצר לאחר שדובי שלח את ה-SMS השבועי על איפה ומתי. דובי מתקשר אלי ומודיע שרק ארבעה אישרו את בואם, וזה כבר כולל את שנינו.

- טוב, אני מנחם את עצמי ואת דובי, זה יום ששי ובטח הם עסוקים ועוד מעט יאשרו.

- לא, עונה דובי, כולם ענו וכל השאר ענו לא באלף רבתי. משהו מיואש נשמע בקולו.

- עודד מאשר הרבה פעמים מאוחר וכבר קרה שהתייצב בבוקר מבלי לשלוח "כן" בערב הקודם, אני מנסה לנחם ולהתנחם.

- אז מה עושים? שואל דובי, נשנה מסלול?

- למה מה? אם נכריז על אשתאול, הם יבואו? הקשיתי.

- צודק. יאללה, לפי התכנון.

7:15 אני מגיע לנקודת המפגש בכניסה למושב לוזית. עודד (שכמובן הודיע והתייצב כדרכו בקודש) ואֶבי כבר ממתינים. הם נראים קצת עם חיוך כמו בתור לרופא שיניים, מתלבטים האם העובדה שהם רק שניים מרמזת על איזו אי הבנה בקשר למפגש. מזמן לא ראיתי אנשים שכל כך שמחים לראות אותי כמו שני אלה, כשהם פולטים אנחת רווחה. לא, לא טעינו בנקודת המפגש והנה אנחנו כבר שלושה. עוד כמה דקות וגם דובי אבי ובקבוק היין מתייצבים וזה כבר שווה רכיבה.

אולי זה באשמת מזג האוויר הנפלא, מעט קריר, שמיים מעוננים חלקית ושמש נעימה של בוקר רק מלטפת קלות, אולי זה משהו אחר אבל בהעדרו של ספי, אבי תפס פיקוד ודהר בראש, ממתין לנו בכניסה לשביל הכחול, כאילו השביל לא מקבל אזימוט לשמיים בעוד כמה עשרות מטרים, כאילו אין מחר. מה מחר? כאילו אין עוד חצי שעה.







מטפסים. ומטפסים. ומטפסים. אבי כבר מתחיל לדבר על הקומנדקר שממתין בסוף ואֶבי מתחיל להבין מה זה נוף. כשמגיעים למצפה משואה נעתקת הנשימה של שניהם. של אבי מהעליה ושל אֶבי מהנוף. יין קפה וחטיפים, כמו שהורגלנו, וממשיכים, לא לפני שאני פוגש בחבר, רוכב עם קבוצה אחרת ששתו קפה בכוסות פלסטיק חד פעמיות, ואני נוזף בו על זילות הקפה. מנמיכים כיסא לקראת סינגל קצר ועצבני משהו, מישורי רמת אבישור עם נוף עד האופק לימין ונוף עד האופק משמאל, חירבת צורי ותל גודד על רכס הפארק. דהירה חסרת אחריות עד למרגלת הגבעה ואנחנו מגיעים לפיצול שבילים וצריך לקבל החלטה. השביל הימני חסום בשער ונעול בשלשלת ברזל כבדה. השלט על השער אומר "אסורה כניסת רכבים לשטח" ואין לך דבר מאתגר יותר משלט כזה. ניצוץ שובב בעיניים ואנחנו בוחרים, כמה לא מפתיע, בשביל הימני, גמור ומנוי עימנו לברר למה אסורה הכניסה ומה הם כבר רוצים להסתיר שם. וכשאנחנו מאותגרים, מה לך מנעול, מה לך שלשלת כבדה בפני 5 רוכבים שאפתנים? לא מנעול ולא שלשלת, לא יחסמו את דרכנו. קצת התעמלות, תרגילי אופניים הנף, ואנחנו מעברו הפנימי של השער.




כמו עליסה, מרגע שהגיעה לארץ הפלאות כך אנחנו, מרגע שנכנסנו לתחום האסור, כאילו אנחנו רוכבים בארץ פלאות משלנו, ארץ בראשית. כמו לרכוב באתר צילומים של סרט תנכי. עמק רחב ידיים עם כרם זיתים ענק. עצי זית עם גזעים אדירים חרושי קמטים שנראה כי נטעו שם בראשית ימי הטורקים לפני מאות שנים, על הגבעות סביב תילי עתיקות מוקפים משוכות צבר ובוסתני פרי ובתוך כל הפסטורליה הזו אין אף אחד, לא רוכבי אופנים, לא ג'יפים, לא טרקטורונים, רק אנחנו עם עצמנו ועם עצי הזית.





ממשיכים הלאה ומגיעים לעוד גדר, גדר בקר הפעם. לא מנעול ולא שלשלת, רק תיל דק מחזיק את השער. אנו חומקים פנימה ורוכבים על קרקע "דשנה" המעידה כאלף עדים כי זהו שטח ריכוז עדרי בקר. ואז הם נגלו לעינינו, עדר של עשרות אנטרקוטים רובצים בצל העצים ואנחנו, שבקטע הדשן הזה העדפנו לצעוד רגלית, פוזלים בעין אחת על האנטרקוטים התוקעים בנו מבט סקרני, מקווים שלא יעלה ברצונו של מי מהם לבדוק מקרוב מי הם האורחים הלא צפויים ובעין השניה סוקרים טוב טוב את הקרקע שלא נדרוך רחמנא ליצלן על מה שלא צריך. ורק לאחר שיצאנו מהשטח, כשאנו שוב מחוץ לגדר המכלאה, קראנו לעברם באומץ – להתראות בצלחת!





הסיום, מקיבוץ בית ניר ללוזית יכול להיות על הכביש, דרך שכבר עשינו וקיטרנו על כל ק"מ, או דרך השטח. ברור שבחרנו בשטח, דרך מישורית מאובקת ולא ממש מעניינת שהוכיחה למי שהיה צריך את ההוכחה, שאם תוואי השטח לא מענין, אז לא משנה באיזה דרך תבחר. סיום קצת מעצבן למסלול נפלא, ממש כמו הבוץ המכוספס בשלוק האחרון בסיום ספל קפה טוב. רכיבות זה לפעמים כמו קפה, כבר אמרנו?



הרכיבה הוקלטה באמצעות תכנת sports-tracker אשר קרסה לקראת הסוף, ככל הנראה גם ל-GPS נשבר מהסיום האפור. לאחר הקריסה רכבנו עוד כ- 7-8 ק"מ עד לרכבים, כפי שמודגם בתמונה המעובדת הזו.









יום שבת, 11 באפריל 2009

קפה בעיר זרה

בוקר, כבר לא לילה אבל עדיין לא ממש יום. המאקינֶטה רוחשת וממלאת את חלל המטבח בניחוח קפה טרי. אני מוזג לעצמי ספל קפה קצר וחזק, רוכס את המעיל ויוצא ליום עבודה בביה"ח. הרחוב חצי חשוך ורסיסי גשם דקיקים ממלאים את האוויר, מרטיבים את המדרכה, כאילו עבר מישהו עם תרסיס ענק. החנויות עדיין לא נפתחו ורק הבר בפינת הרחוב פתוח כבר, חלון הראווה מכוסה באדים המעידים על כך שמישהו השכים קום לפני. מישהו פותח את הדלת המוגפת ויוצא לרחוב הקר וריח מתוק של מאפה שמרים טרי מעורב בניחוח עז של אספרסו ארומטי פורץ מבעד לדלת הנפתחת לרגע קל ואני שואף אותו במלוא הריאות. אוויר צונן של בוקר שעדיין לא הזדהם בערפיח הכרך, מעורב בניחוח הקפה שאני כל כך אוהב. רק השעון המתקתק באכזריות עוצר אותי מלהכנס לבר, ללגום (עוד) ספל קפה ולנגוס מהבריוש הטרי. אני ממהר ברחוב המנמנם אל הרכבת התחתית, נבלע בפתח המנהרה ביחד עם עשרות מעילים רכוסים אחרים היורדים במורד המדרגות הנעות כמו מימיו של נחל הזורם בשצף במורד ההר. לוקח אחד מעיתוני החינם ועולה לרכבת. כמו כולם אני שולף את נגן ה-MP3, נועץ באוזניים זוג אוזניות זעירות ומאזין למוסיקה המתנגנת. זהו אותו הנגן המוכר מרכיבות האופניים בשבת, ספוג זיעה, שהתלכלך לא פעם מבוץ, מפירורי חטיף אנרגיה שחדרו לסדקיו הקטנים ביותר, מטפטוף של קפה (לא, יין עבאדי הוא לא טעם. על זה הקפדתי שלא אאבד אף טיפה). אותו נגן, אותם שירים. קצת ביטלס, קצת איטלקית, להקות צבאיות ושאר נוסטלגיה. והשירים המתנגנים מזכירים כל אחד ואחד מהם את רכיבות השבת, ונדמה כי אפילו הלב מאיץ קצת את הקצב, כאילו באיזה רפלקס מותנה. צריך באמת לבדוק אם אין איזה רפלקס "אודיו-ווגאלי" (לטובת הקוראים שאינם מבינים, אוסקר יתן לכם בשבת הקרובה הרצאה על "רפלקס ואזו-ווגאלי"). אני עוצם עיניים, אלוויס שר את it's now or never ואני נזכר באותה רכיבה במעלה דרך הנוף הדרומית בכיסלון. קצת התלבטנו אם לעלות אותה. אהרון הפחיד וסיפר שזו היתה הרכיבה האחרונה לפני הצינתור.... שמחה הצטרף והודיע נחרצות שאנחנו פשוט לא רוצים לרכוב אותה. ואז, בדיוק כמו עכשיו, התנגן לי בנגן אלוויס, it's now or never הוא שר,ו- it's now or never אמרתי לעצמי וקדימה, יצאנו לדרך. ואכן לא עליה קלה כמו שהבטיח אהרון, והדופק עולה מעלה מעלה, ובנגן מזמזם לו ממש כמו אז ברכיבה ההיא little tony עם "לב משוגע", להיט איטלקי מהסיקסטי'ס. למעלה, בחורשה שבפסגת המסלול, כמו בכל פסגה עם או בלי חורשה, ממש כמו בשיר שהתנגן כמה דקות קודם (שיר עתיק יומין שאני לא יודע איך התגנב לי לנגן, "כשרתחו המים בקנקן..."), "...אז מן הקנקן עלה ניחוח..." וקפה חם ומהביל של אהרון נמזג לספלים, וסיבוב שני של קפה עם חטיף אנרגיה ותמרי מג'הול שדובי קנה אתמול בטבע-קסטל... מישהו מציע לרכב למעין הסמוך... מישהו אומר שהעצירה הבאה ב-duomo... הקול המתכתי של קריינית המטרו מעיר אותי מהחלומות בהקיץ, מודיע לי ש-la prossima fermata -Duomo! וצריך לרדת בתחנה הקרובה, ממש כמו אוסקר שקוטע באכזריות את הפסקות הקפה כי צריך לחזור מוקדם יען כי יש לו את כל המשפחה לצהרים.
חדר ניתוח. מסדרונות ארוכים מצופים לינוליאום ירוק, ריח סטרילי, מנוכר, קר. אנשים לבושים בחליפות ירוקות, נועלים כפכפי גומי ירוקים, כובעי ניר או בנדנות צבעוניות לראשם מתרוצצים במסדרונות. תחנה מרכזית של אלונקות נכנסות ויוצאות דרך דלתות נירוסטה קרות, מובילות את מנת הבשר היומית לחדרים שטופי אור בוהק ממנורות ענק. ובכל זאת, גם באתר הקר והמנוכר הזה יש פינה שפויה. חדר קטן בקצה המסדרון, ריח מוכר וחמים של קפה טרי באוויר. שולחן ומספר כסאות, ספה, ערימת עיתוני בוקר, אוטומטים של חטיפים ונישנושים ומכונת קפה של לוואצה. אספרסו איטלקי במיטבו, ואתה רק צריך להכניס קפסולה לשים ספל ולשתות. ובתחום זה אין על האיטלקים, הם אלופים בזה. בכל רגע פנוי נכנסים לפינת השפיות הזו ולוקחים ספל קפה. זופ קצר של קפה חזק וסמיך בכוס פלסטיק, ביס של חטיף או ביסקוויט, כמה מילים על אינטר או מילאן, (ובימים אלה גם על רעידת האדמה בל'אקווילה), וממשיכים הלאה.
בדרך הביתה אני יורד מהתחתית והולך דרך רחוב שאני קורא לו הקסבה של מילאנו. רחוב ארוך עם הרבה ח' ו-ע' גרוניות באוויר. מהמזרח התיכון עד למזרח הרחוק עם כל מה שבאמצע. הכי אני נהנה לראות את שתי החנויות הצמודות הממצות לדעתי את הרחוב – חנות האלקטרוניקה והפלאפונים של "חליל את נאביל", והפיצריה של וואן-שו-נאן. בין לבין יש גם חנויות/מסעדות שריח עז של בשר צרוב על האש וניחוח תבלינים מוכרים נודף מהם. עמודי דונר-קבב, הלא היא השווארמה המוכרת מסתובבים לפני עמוד אש, מהמדפים תופסות את העין שורות של קופסאות טחינה ושאר מטעמי המזרח התיכון. ויש חנויות המביאות את מוצרי המזרח הרחוק, הודו, תאילנד, סין, יפן. השילוב הזה של בשר על האש ליד חנויות מאכלים ותבלינים הודיים מזכיר לי את רמלה, ליד השוק. ואני נזכר ב"בית הקפה" המאולתר של מאיר בשוק, עם קפה מבושל בפינג'אן מפויח ומכוסה בשרידי קפה שגלש בסיבוב הקודם, מלווה בסיפורים צבעוניים של מאיר.

אני נזכר, איך לא, בקובי קנטי ז"ל שהיה נוהג ללכת מידי יום ששי לעשות קניות בשוק והיה יושב לשעה קלה באחד מכוכי הקפה הקטנים, מושך לגימות קפה חזק סמיך ומתוק ומנהל את העולם בגובה העיניים עם בעל הכוך (ששמו פרח מזכרוני). ואי אפשר בלי הקפה שלנו, אשר אפילו שמדובר ברכיבה, משקל עודף וכו', אנחנו מקפידים על בישולו כהלכה, עם הקאיימאק, ספלי קרמיקה קטנים ותקניים, והרבה סיפורים ואגדות בין שלוק לשלוק, ממש כמו שסיפרו לנו על הצ'יזבאטים של ימי הפלמ"ח. שהרי היינו יכולים גם להביא קפה בטרמוס ולמזוג אותו לספלי פלסטיק חד פעמיים, לשתות בחפזה ולהמשיך לרכב., אבל לא, אנחנו מקפידים על סדר קפה כהלכתו.

וזה מביא אותי, שאני פריק לא קטן של אספרסו איטלקי, לחשוב ולתהות מה בעצם שווה יותר – לקחת אספרסו קצר בשלוק, או לבשל בפינג'אן קטן, להמתין שהקצף יעלה ויסגור כלפי המרכז, למזוג את הקאיימאק אט אט לספלים מבלי לקפח אף אחד, ואח"כ למלא את הספלים בקפה סמיך ומתוק ולשבת ולצ'זבט ולדבר ולקשקש וללהג ולספר ולברבר עד שיבואו תלמידינו ויאמרו לנו כי הגיע זמן לקום ולהמשיך ברכיבה.


לא פלא אפוא שלפני שנסעתי נתנו את הכבוד הראוי לפינג'אן ועשינו את טקס העברת המשמורת על הפינג'אן לדובי, כי הפינג'אן הזה והספלים האלה עשו כבר קילומטראז' רב על הגב שלי, שמעו כבר סיפורים מסיפורים שונים ואם היו יכולים לדבר, אין ספק שהיו מספרים את הסיפורים היפים ביותר בבלוג.
ועם כל זה בראש, אני חוזר הביתה נכנס לבר הצמוד ומבקש מפראנקו ספל אספרסו-מארוקינו. ניחוח עז של ארומה ממלא את האף, אין כמו ספל קטן של קפה איטלקי בסיומו של יום עבודה. אבל משום מה חסר לי משהו בארומה הזו. חסר קצת ניחוח הל, חסרה תערובת לא מוגדרת של ריחות - תערובת של פריחה, של אדמה רטובה, של שרף אורנים מהול בריח זיעה, של בוץ מעורב בשרידי שמן שחור על השרשרת.... אח"כ במטבח, אני לוקח את המאקינטה, ו... לא.... אני מוציא ממעמקי הארון שקית קטנה וירוקה, מקומטת משהו, ואני משאיר לכם להחליט איזה קפה אני מכין.




מוקדש באהבה לכל החבורה ובעיקר לחברותא.

בוץ, (עין) לימון וכסלון / דובי

שוב ממלא דובי את מקומי, והפעם כשאני באיטליה. להלן רשות הדיבור לדובי, ואחרים שיקחו ממנו דוגמא. מצורפות בסוף התמונות שאתם צילמתם

התכנון המקורי היה לרכיבה בהר להב מפחד הגשם שהיה ושיהיה ואז קבלתי טלפון מפתיע משמחה (שפתאום התחיל להתעניין במסלולים), שטחן כהרגלו את נימוקי הגיון הפלדה ש"כל העליות אותו דבר", "מבטיח לך שגם בעין לימון יהיה קפה" וכד'. האמת, לא רציתי לפתוח ברגל שמאל את קריירת ה"מסלולן" שלי, והעדפתי לקבל בראש מספי למען שלום בית.
סגרנו על 8.00 ביער הקדושים (עוד ויתור), ואכן דני ואנוכי הגענו בזמן על מנת לצאת ב 8.30. לא אספר לך מי אחר כי אצלנו לא ממש מלשינים על חברים.
כבר כשנכנסתי לחניון "הקדושים" צדה עיני את שלוליות הענק ,תוצאות גשמי יום האתמול, וגם העננים מעל לא בישרו טובות. בהמשך התברר שהעננים לא בשלו לידי גשם (במזל) והשלוליות עזרו בניקוי האופניים. ניסיתי לחשוב היכן בהמשך הדרך אנחנו אוכלים אותה, אבל בסוף מלמלתי לעצמי שכאן לא "פורה", רוצה לומר יהיה בוץ אבל קטן עלינו. טעות, ביג טעות, שלא לומר HUGE טעות.
התחלנו בדיווש בנחת במעלה המתון לכיוון עין לימון, קבוצה לא קטנה, מויש ושמחה, איזי ואהרן דני וקיקה ובמאסף אבי ואנוכי כרגיל, ממש תיבת נוח. הכל נראה די שקט ובטוח. הגשמים גרמו סוף סוף לקצת פריחה ולהסבר ממצה מאיזי בדרך חזרה על למה האדומים השונים פורחים בזמנים שונים. מזג אויר קריר אך נעים מאד ואז אחרי שעברנו את מערת בני ברית, ונכנסנו יותר ויותר לתוואי הנחל שמתי לב לבוץ שנאסף על הגלגלים, ולכך שהנסיעה הופכת קשה מרגע לרגע. ההפתעה הגיעה דווקא מכיוון המעביר הקידמי, שלראשונה בקריירת הרכיבה שלי מצאתי את עצמי מנקה אותו בצורה יסודית שכן הבוץ גרם לו לתקיעה מוחלטת, וכידוע אני מנסה להיגמל מלקרוע שרשרת בכל רכיבה.
לקח זמן וניסיונות ניקוי צמיגים בתוך השלוליות אבל בסוף הגעתי לכולם ב"צומת הלוח" משם המשכנו לעין לימון.
בשלב זה כבר היה ברור שכל רעיון לחזרה במסלול הדרומי, צפוני ואו כל מסלול אחר נידון ל"כיסלון". קפה והביתה בדיוק באותה דרך חזרה אם לא מחפשים הרפתקאות מיותרות.
גם בהכנת הקפה היתה בעיה, אמנם הציוד היה מוכן אבל שכי באיטליה, אוסקר NO, ורמת הקפה בהתאם, אבל יין עבאדי היה מעולה כרגיל, כנ"ל גרנולת עבאדי וכנ"ל חטיפי מויש. ואז לפתע ארוע מכונן. איזי דורש את תשומת לב כל הנוכחים על מנת לקבוע חלוקת תפקידים בהעדרו של שכי. ניסיתי להסביר שהבחירות הסתיימו ואצלנו הכל פשוט וזורם, אך לשווא. קבלתי הסבר קצר (ובוטה מעט), שבארגון הקטן אותו אני מנהל אין בעיות רציניות כמו בקבוצת הרכיבה שלנו בה נדרשים מתנדבים למשרת "מסלולן" (מיד התנדבתי לשמחתו הרבה של איזי), "מתקשר",מויש, מכין קפה פלוס עוזר, אחראי פינג'ן וכוסות (שוב אני-שעוד לא ראיתי את התמונות מטכס העברת הפינג'ן). בקיצור ממשלת נתניהו כלום על ידנו.
בגמר חלוקת התפקידים טסנו חזרה למכוניות. מויש חטף פנצ'ר, כך שנתאפשר לי לרכב איתו בנחת בסוף כמו שאני אוהב, ולמלא אויר כל כמה דקות. בסוף הגענו גם לחניון וגם הביתה. חצי שעה ניקיתי את האופניים, אבל בשבוע הבא הר להבים.
רציתם מסלולן לא?
דובי

יום שישי, 1 בפברואר 2008

שירת חייו באמצע נפסקה. לזכרו של קובי קנטי

היה איש – וראו: איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו באמצע נפסקה.
וצר! עוד מזמור אחד היה לו
והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!
ח.נ. ביאליק



במוצ"ש 26/1/2008 הלך קובי קנטי לעולמו. 27 שנים של חברות אמיצה נקטעו בטרם עת.
היה זה קובי זה שהחזיר אותי לעסקי האופניים בילדותי השנייה. לפני כ-5 שנים, בא אלי קובי ושאל מה דעתי על רכיבת אופניים. הסברתי לו שבילדותי (הראשונה) הייתי רוכב על גבול הקרקס, אבל עכשיו? מה לי ולזה? אני הרי אדם רציני, אנשים סומכים עלי (בטעות כמובן), אז מה לי ולשטויות האלה? וקובי הסביר לי שזה הטרנד החדש שהחל לתפוס תאוצה בארץ, ויותר ויותר אנשים מגלים מחדש את האופניים, אנשים שפויים בני גילנו שחזרו לילדותם והחלו לרכוב רכיבת שטח. אז קבענו. שבת ב-7. ז"א מה זה קבענו? קובי קבע! אני רק הייתי צריך לדאוג לדברים הקטנים כמו למצוא אופניים, לקנות מנשא לאוטו, לדאוג לקסדה, ולקפה כמובן. כי הקפה, זה הטוב, קפה שהוכנסה בו הנשמה, זה שאנו מכינים מידי שבת ברכיבותינו, לא קפה מטרמוס אלא זה שבושל בשטח על פי כל חוקי הקפה, עם שכבת ה"קאיימאק" המצפה את פניו, קפה כזה מהווה חלק בלתי נפרד מחברותנו במהלך כל שנותיה ושזור בה כחוט השני.
שבת בבוקר, אני משכים קום, חס וחלילה שלא אאחר. אני הרי מכיר את קובי הדייקן, זה שקובע אתך על השניה, זה שיצא פעם מרחובות וקבע עם דדי אחיו להיפגש בצומת עמיעד בשעה 7:20. לא ורבע, לא וחצי. 7:20, פונקט. ורק בגלל משאית איטית לקראת סוף הנסיעה אחרנו בשתי דקות, ואיזו תחושה של אכזבה על פניו של קובי. אבל בחזרה לענייני אופניים, נפגשנו באותה שבת ראשונה של רכיבה בטל שחר עם שני חברים של קובי, להלן איזי ושלומי (ציפורי). רכבנו משהו כמו 6 ק"מ תמימים, וחזרנו (לפחות אני) תשושים, סמוקים, מתנשפים, הלב פועם בהיסטריה, כאילו סיימנו מרתון . ברכיבה השנייה כבר הגענו לצרעה, אבל יותר חשוב מהמרחק שעלה היתה ההכרה שהנושא הזה מחלחל וחודר לתוכנו, וכנראה נדבקנו בחיידק הזה (למען הדיוק ההיסטורי, איזי כבר היה נגוע בו). ואז הגיע מסע הכומתה ברכיבה במעלה נחל כיסלון. בפעם הראשונה חלקנו הגיע רק עד לאמצע הדרך יש להודות, אבל אח"כ כבר היה יותר ויותר טוב, הגענו עד עין לימון עם תחושת סיפוק עצומה כשלגמנו מהקפה ליד המעין, ובתענוג שבגלישה לרכבים בסוף הרכיבה. כשהיינו מעמיסים את האופניים על הרכבים דאג קובי להזכיר את העובדה שהיו היום פחות עצירות מנוחה בדרך העולה, כמעט ולא ירדנו ללכת ברגל, חוץ מקצת פה ושם, והבעת סיפוק וגאווה על פניו. אח"כ הצטרפו לרכיבות אוסקר ורפי מילר מטעמי, אילן, ועודד מטעם איזי, והקבוצה הלכה וגדלה, והשאר, כמו שאומרים, כבר היסטוריה.
קובי היה חלק בלתי נפרד מהקבוצה שלנו בתחילת הדרך, תקופת אופני המדבקה. איש גדול ממדים על אופניים שנראו קטנים ממידותיו, היה רוכב בקצב שלו. באחת הרכיבות, כשהיו אתנו כמה חבר'ה צעירים שרצו מהר קדימה, חיכינו לו במפגש השבילים הגדול שבמעלה הכיסלון. כשהגיע קובי, עמדו הצעירים ומחאו לו כפים של "כל הכבוד" כמו בפרסומת הישנה של מי עדן. לימים נטש קובי את קבוצת הרכיבה שלנו אבל המשיך לרכוב, כתמיד בקצב שלו, רכיבות משפחתיות ברחבי הארץ עת טייל עם אשתו מיכל, אחיו וגיסתו. עם זאת, בפגישות חברתיות שלא בנסיבות אופניים, המשיך להתענין בנעשה אצלנו, איפה רכבנו בשבת, מי הצטרף, מי פרש, ומי שידרג למה.
במשך השנים, וגם לאחר שפרש מהקבוצה שלנו, היינו יוצאים מידי פעם לרכיבה משותפת – שנינו לבד. רכיבה שהיתה מימוש של חברותנו. לא רכיבות ארוכות, לא רכיבות קשות, אבל רכיבות של כיף. שנינו לבד בשבילים שבין מזכרת בתיה לחולדה, נהנים מזמן איכות של שני חברים. בהפסקות הקפה, שכמובן לא פסחנו עליהן, היינו מנהלים שיחות נפש "ראש בראש" על כל נושא שבעולם ואז היה מתגלה קובי כאיש אשכולות, האיש שהיית רוצה שיהיה החבר הטלפוני שלך, אם היית מתמודד במי רוצה להיות מיליונר. שיחות (מה שיחות? מונולוגים!) על ספרות ואומנות, על מדע, על עינייני דיומא, על ספורט ובעצם על כל נושא שבעולם. "תגיד" היה קובי שואל אותי "ידעת ש....?" (לא ידעתי) ואז הייתי מקבל הרצאה על הנושא שהיה רחוק מעיסוקיו היומיומיים כרחוק מזרח ממערב. נזכרתי שפעם, לפני שנים רבות, סיפר לי שהיה נוהג לשבת בערב במטבח ולקרוא את האנציקלופדיה (העברית?) נושא אחר נושא, כרך אחר כרך. לא זוכר עד לאיזו אות הגיע, אבל זה היה האיש. היו אלה פרקי זמן שלנו נטו, ללא נשים, ללא ילדים. רק הוא, אני והאופניים. וקפה כמובן. רגעים שרק חברים קרובים יכולים להגיע אליהם ולממש אותם, רגעים שנחרטו בזיכרון ולא ימחקו לעולם.


שבת 26/1/2008, שעה 06.30, גשם מטפף בחוץ, אני מתארגן לרכיבת השבת, שואל עצמי אם מזג האוויר ימנע מאתנו לרכוב היום. הטלפון מצלצל, ואני חושב לעצמי הנה מישהו מספר לי שיורד גשם ומודיע שלא בא. אבל לא, זה לא מי מחברינו לקבוצה. דדי, אחיו של קובי מתקשר להודיע שקובי במיון. שיניתי כיוון ונסעתי לביה"ח. שמיים קודרים, אפורים, ענני גשם נמוכים. השמים החלו לבכות ולא פסקו במשך כל היום. היום היינו שעות ביחד, מהשכם בבוקר עד לאחר חצות, אבל לא נאמרה אף מילה על אופניים, לא שוחחנו על הספר האחרון שקראנו, ולא שתינו קפה. הכל רק חלף במוחי כמו בסרט.
במוצ"ש הלך קובי לעולמו , וטרם מלאו לו 58.

ש


וגדול מאד, מאד הכאב!
ה י ה איש – וראו: א י נ נ ו עוד
ושירת חייו באמצע נפסקה....

יום שישי, 24 בנובמבר 2006

ילדותנו השניה

זו ילדותי השניה
עול השנים כבר נשכח
זו ילדותי השניה
ליבי נפתח
אהוד מנור

סתם כך באמצע החיים, אנשים שדווקא נראים שפויים מחליטים פתאום ששבת בבוקר לא נועד להסתלבט במיטה עד כלות. במקום זאת הם משכימים עם אור ראשון (ולפעמים עוד לפניו) ויוצאים לרכב על אופניים בשבילי הרים, בין כרמים, לאורך ערוצי נחלים, בצפון הארץ, בהרי המרכז ובמרחבי הדרום. הריאות מתמלאות באוויר צח וצלול, הלב הולם בחזה בקצב מואץ, האף מפקיר עצמו לריחות הטבע המשכרים. מחפשים לאורך המסלול את הכרם או התאנה, את השקד, החרוב, גפנים עמוסות אשכולות, כרמי זיתים. ועסיס הפרי המתוק, מתערבב במי השתייה הניגרים מבקבוק הפלסטיק, ומרטיב את חולצת הלייקרה הצבעונית הספוגה בתערובת דביקה של נקטר וזיעה. ותמיד תמיד נמצאת אותה נקודה, שם נותנים מנוחה לשרירים המאומצים, מתווכחים כמו ילדים על בולמים אחוריים עם נעילה, ועל מעצורי דיסק, על צמיגי טיובלס ועל זנב קשיח. והגזייה נשלפת ממעמקי התרמיל, וניחוח הקפה הטרי מתערבב בבושם הפרחים ובשיכר מטעי פרי בפריחתם, בריח יבש של סוף הקיץ או בניחוח אדמה בוצית שהורוותה הלילה בגשם ראשון. ואח"כ קמים ועולים שוב על האוכף הנוקשה, והניחוחות הללו מתערבבים בריח הזיעה, קולות הנוף נבלעים בהלמות הלב, ומשב הרוח הצוננת עד כאב בדהירה המקפצת במורד, מתחלף בנשיפות המאמץ בעליה המתמשכת הסוחטת כל טיפת אנרגיה בניסיון להכניע את ההר. ובסופו של יום, כשמעמיסים את האופניים על הרכבים, כשמתרווחים במושב הרך והנוח של המכונית, ופותחים את המזגן (או החימום, תלוי) במכונית למקסימום נשאלת רק שאלה אחת: לאן בשבת הבאה?י