הירוק היום שחור מאד
והאפור היום אפור מאד
וקצת שחור
(ואני היום קצת לאה גולדברג)
על נסיעה במעלה נחל כיסלון השרוף.
רכיבה במעלה נחל כיסלון, דרך נוף דרומית, צפונית, מה שבא, כבר הפכה מזמן לאחת מרכיבות הבית השגרתיות שלנו, כשאין חשק לרכוב במסלולים אחרים מסיבה כלשהי.
למחרת הרכיבה האחרונה בכיסלון פרצה הדליקה הגדולה בהרי ירושלים, ונראה כי גם האש בחרה בנחל כיסלון כמסלול הבית.
חזרתי לכיסלון שבועיים לאחר הדליקה, הפעם במכונית, ונסעתי במעלה דרך נוף דרומית.
למטה, בחניון ובקטע הראשון, עד לפיצול לסרפנטינות של "הדרומית" הכל שגרתי. נראה שהיינות של יקב פלאם לא סבלו מחום הדליקה, גם המכוניות שלנו ברכיבה הבאה יחנו בצל ככל הנראה. 
ככל שמתחילים בטיפוס במעלה הדרומית , כשמתגלית הגדה הצפונית, הלב מתחיל לכאוב. הרכס הצפוני הולך ונגלה אט אט, הולך ומשחיר. שרידי עצים מפוחמי גזע וכתומי עלווה יבשה שנותרה, משטחים שחורים, והאפר האפור בוהק בשמש ויוצר מראה סוריאליסטי דמוי שלג (הזיות מהדולומיטים בחורף).
ככל שעולים בדרומית, מתחילים להראות כתמי אפר ועצים מפוחמים גם בגדה הדרומית, מגיעים עד סף השביל ואף עוברים מעבר לו (בכל זאת שימש כשביל הפרדה מאש). הכאב מתחיל להיות מוחשי יותר ויותר, אני יוצא מהמכונית הממוזגת, עומד על סף הגיא ומסתכל סביב. שטחים עצומים של שחור. שואף אוויר מלוא הראות ומריח את ריח השרוף הנישא באוויר. והריח הזה מזכיר לי נסיעה ישנה לפולין בעקבות השואה. ביקרנו בקראקוב בבית כנסת שרוף שעמד סגור מאז המלחמה וכמעט ולא נפתח (לנו היתה פרוטקציה), ספסלים מפוחמים, שרידי ארון קודש וריח חזק של שרוף עדיין (!) באוויר הדחוס של האולם הסגור. כך גם כאן (להבדיל), ריח חזק של שרוף נישא באוויר. וכאילו להוסיף על הזכרונות מפולין, אבנים מפויחות שאנחנו מכירים, סוג של אבני זיכרון של קקל לכבוד התורמים שתרמו, גם האבנים האלו מפויחות, שחורות, לא ניתן לקרוא את הכתוב. וגם הן, בהמשך לריח בית הכנסת השרוף, גם הן מזכירות לי שרידי בתי קברות שביקרנו בפולין.
אחרי החניון של הפסקת הקפה הקבועה (שנשארה שלמה וללא פגע) אני ממשיך הלאה לכיוון גבעת יערים. כאן כבר אני נוסע בתוך שטח שרוף, בהר מימין, בגיא משמאל. רק גזעים מפוחמים ניצבים דוממים בלב מדבר של אפר, והדממה צועקת, קורעת. רק מי שמכיר את הסבך הירוק של העצים הצפופים, את הדרכים הצדדיות שנעלמו בתוך סבך עצים מצל ופתאום נגלו לנו במערומיהן, חשופות ושטופות שמש לכל ארכן, רק מי שזוכר את הקרירות הנעימה של הצל כשאתה מזיע והדופק עולה, רק הוא שומע את עצמת זעקת השקט שמסביב, רק הוא מבין את עצמת האבדן.
ורק כמה חצבים שפורחים בצד השביל, כמו יונה עם ענף של זית, מבטיחים לנו שהעולם ממשיך להסתובב והירוק עוד יחזור.
ואז לפתע מופיע לקראתי מאחד העיקולים במורד השביל רוכב בודד. חולצה אדומה, קסדה תואמת. דמות מטושטשת, קצת הזויה בנסיבות האלו. בתחילה זה כתם אדום בודד על הרקע השחור, כתם שהולך ומתקרב אלי ומקבל צורה. נער כבן 13, רוכב לבדו, שיער בלונדי מבצבץ מהקסדה, עיניים כחולות. הנסיך הקטן? אני חולם? זפטה שמש? הוא עוצר לידי ופונה אלי. ואני כבר שומע אותו אומר לי - בבקשה, צייר לי יער ירוק...
- סליחה, אתה נשאר כאן עוד הרבה זמן? הוא שואל בקול מהסס.
- לא, למה?
- כי אבא שלי רוכב מאחור, הוא רוכב לאט. ו...
- הכל בסדר איתו? אתך?
- כן, הכל בסדר. גם הוא עם חולצה אדומה אבל אחרת, והטלפון שלו אצלי ורציתי לומר לו ש.... וגם האופניים האלה הם שלו, והוא לקח את האופניים השניים כי שלי כבר קטנים מידי בשבילי.... המשיך לספר לי. ואני מתחיל להאמין שאנטואן דה סנט אקזיפרי לא המציא את הנסיך הקטן. אני בטוח שכמוני, גם הוא פגש בו. (וכן, פגשתי בהמשך את האבא ומסרתי לו את מה שנתבקשתי והכל בסדר).
ואני מאמין לחצבים. מאמין שעוד יחזור הניגון, והירוק יחזור להיות ירוק מאד.
