‏הצגת רשומות עם תוויות קיץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קיץ. הצג את כל הרשומות

יום שני, 13 באוגוסט 2012

חום יולי אוגוסט


בחום יולי-אוגוסט קשה לכולם, לא משנה מה עושים.

בחום יולי-אוגוסט קשה שבעתיים למי שרוצה לעשות ספורט תובעני.

התכנונים השגרתיים בערב קודם עוד מגלים מידה של אופטימיות זהירה. אולי נרכב כאן? אולי שם? מין סוג של אשליה, כאילו יש לך מבחר מי יודע מה של מסלולים מתאימים לימים אלה בהם מכריז הרדיו של הממשלה שיהיה חם מן הרגיל לעונה. בסוף, באופן לא מפתיע אנחנו דבקים בצל העצים של המשולש המיוער – אשתאול-צרעה-כיסלון. קרוב, מוצל ולא קורע, בלי הפתעות - אבל עם פוטנציאל.

בין אם מרצון, בין אם בלית ברירה מתחילים מוקדם, לפני החום הגדול. קצת מוזר להתעורר לפני הזריחה, כאילו חורף כזה. הבית חשוך ודומם ורק רחש לחישת המזגן והנשימות הקצובות לידך במיטה מעידים על כך שעדיין יש פעילות כלשהי בבית. מבט החוצה לרחוב החשוך מגלה טור פנסי רחוב המפיצים אור צהוב דלוח משהו על רחוב שומם ורק במורד הרחוב מהבהב לעצמו רמזור משועמם בין אדום לירוק מבלי שאף מכונית  מטרידה את מנוחתו. אי שם בסביבה חוזרת חבורת צעירים רעשנים מבילוי ערב שבת, אתה לא רואה אותם אבל קולם מהדהד ברחובות העיר הישנה שנדמה כאילו מתכסה מעל לראש בשמיכת צמר גפן עבה של לחות כדי שאותה חבורה רעשנית לא תעיר אותה.


את הזריחה אתה כבר רואה בדרך. בהתחלה מתבהרים השמיים במזרח, צבע כחלחל אפרפר של טרם שמש הולך ומשתלט על השמיים, מחליף את השחור. אח"כ מתחילים השמיים במזרח להצהיב וכדור האש של שמש של יום חדש הולך ועולה אט אט. השמיים מכוסים עדיין בעננים של אשמורת שלישית ומאבק איתנים בין קרני השמש ובין העננים מתרחש מול עיניך, יוצר על השמיים פסי אור וצל המתערבבים אלה באלה וצובע את הגבעות של כרמי יוסף שבדרך בצבע כתום סוריאליסטי.


בגלי צה"ל משמיעים את שמעון ישראלי בשיר "סתיו". "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים..." אתה מת להתפתות ולהאמין שזה אכן סתיו, מה גם שזה הולך טוב עם העננים בשמיים ואפילו להקת ציפורים שחולפת ממעל משתלבת בפאזל הזה. אבל אתה יודע שזה לעג לרש, שזו רק אשליה והמציאות החמה של הקיץ עומדת לטפוח על פניך בעוד זמן קצר בכל עצמתה החמה והלחה. הם הלא הבטיחו שיהיה חם מן הרגיל, ההם שם ברדיו של הממשלה...

השמש עולה אט אט ואני מגיע למקום המפגש. יוצא מהמכונית כמו לתוך סאונה ושרידי האשליות לגבי מזג האוויר מתנפצים לרסיסים. אד סמיך של לחות מכה בי, עוטף אותי כמו צמר גפן, מצפה את המשקפים בדוק עדין של לחות, אד חם ולח, כבד. כמו עמוד ענן. אט אט מתקבצים החבר'ה. הבדיחות הרגילות לתחילתו של יום, כמו "אולי נעשה פה קפה ונחזור הביתה" או "מי האידיוט שהחליט לרכוב היום" מקבלות משמעות מיוחדת ואני תוהה שמא יש בהן ממש.

ההתחלה עוד בסדר. דרך מישורית יחסית, הדופק רגוע והנשימה סדירה. לאט לאט, כמה לא מפתיע, הדרך מתחילה לטפס. מגיעים לצומת דרכים. ימינה או שמאלה? שמאלה זה עוד סביר, ימינה מובילה לראס-אל-מאז'נון או איך שקוראים לו לאותו פיסטין. אני מנסה להתעלם מהמחשבה איך פעם השאלה ימינה או שמאלה חרצה חיים ומוות ואנחנו פונים ימינה. הנשימות מהירות יותר, עמוקות יותר, תובעניות יותר. מנסה למלא את הריאות בכמה שיותר אוויר, כמה שיותר חמצן, אבל האוויר שנכנס לריאות הוא חם, סמיך, רווי לחות עד שאי אפשר יותר. זה לא אוויר מה שנכנס לריאות, זה אדי מים. אני מרגיש שיותר מאשר לנשום את זה, אני שותה את זה, כמעט לועס אותו, את האוויר.

 הדרך ממשיכה ומטפסת במעלה ההר, ראס-אל-מאז'נון עוד לא נראית באופק (אם לפחות היו קוראים לזה capo pazzo זה היה נותן איזו תחושה מנחמת של איטליה, אבל ראס אל מאז'נון...). בהשקט ובבטחה אנחנו תופסים גובה ויוצאים מתוך ענן הלחות הרובץ על העמק. הלחות פוחתת  באיטיות ומפנה את הבמה לשמש העולה במזרח. נגן ה-MP3   משמיע באזניות את "חמסינים במשלט". מציאותי יותר מאשר ה"סתיו" של גל"צ באוטו, אני חושב, גם השמש מציאותית יותר מענני הבוקר. הדרך, כמו הזמן בשיר, זוחלת לאט. מטר ועוד מטר, מטר אחר מטר, מטר לאורך ועוד מטר לגובה וגם אנחנו זוחלים לאט. ורק דובי אימץ לעצמו שורה אחרת מהשיר שבכלל אינו שומע, והוא מסביר לאבי הרוכב לצידו ש"הבוקר הוא שעה נאה כל כך לעסקים, נקנה מגרש בזיל הזול, נמכור אותו ביוקר, ובצפון דירה נשכורה בתנאים נוחים" דירה בברלין כמובן.

השביל עולה ומטפס, וככל שתופסים גובה הנוף נפתח במלוא הודו, מפצה על המאמץ שהשקענו. מורדות ההר משני צידי העמק מכוסים בחורש ירוק, מוצל, מפתה. למטה למטה בעמק מתפתל השביל שלא לקחנו, כמו נחש פתלתל אפרפר בין העצים, כמה נקודות צבעוניות נעות עליו באיטיות, רוכבים שבחרו לפנות שמאלה באותה התפצלות למרגלות ההר. ריח יבש, צהוב, ריח מאובק של קיץ ממלא את הנחיריים. ריח של קוצים יבשים, של עצי חורש מאובקים, ריח של אבק השביל. אני מתמכר לנוף, לריחות, למשבי הרוח המצננים בקטעי ירידה קצרים, מתמסר לשקט המופר מידי פעם ע"י רחש צמיגים המדשדשים בשביל מאחור וקולות נשימה מהירים של מישהו שרוכב מאחורי. קולות התחפרות קלה של הצמיגים בדרדרת, חריקת אבנים המוסטות ממקומן ע"י סיבוב צמיג גומי מעובה קוביות. אני לא מביט לאחור לראות מי זה שמשיג אותי, מקווה שזה לא אבי או דובי ושמח כשעוקף אותי איזה רוכב עול ימים מזדמן שמנסה לתת בראש להר. נראה אותו בעוד כמה עשרות שנים, כשיגיע לגילנו, אני מתנחם.




ככל שחולף הזמן השמש עולה גבוה יותר וחסדיו של השביל המוצל מהבוקר הולכים וכלים. בתחילה היא מסתכלת עלינו בגובה העיניים. בוהקת, מסנוורת, השביל הופך לבליל של צללים בשחור לבן. אח"כ היא עושה דרכה לזניט, לא עוד מסנוורת אבל מחממת. ואגלי זיעה גדולים מבצבצים על המצח, גולשים על הפנים צורבים בעיניים, משאירים טעם מלוח בזוית הפה, מרטיבים את החולצה ויורדים במורד הגב למכנסיים, הפד המרפד את המכנסיים ספוג זיעה כאילו אבדת שליטה על הסוגרים. ביגוד מנדף זיעה עלאק. איפה הם בדקו את זה? שיבואו לכאן בחום יולי אוגוסט, נראה אותם.

בסוף העליה אנחנו מתקבצים למנוחה קצרה להסדרת הדופק והנשימה. מישהו תוהה מה טעם היה לבחור בעליה הקשה והאתגרית הזו, שהרי היינו יכולים להגיע לאותה נקודה בשביל מקביל שהוא הרבה יותר נוח לרכיבה, הרבה פחות אתגרי. והתשובה המתבקשת ניתנת מאליה. גם לו היינו מחזירים את הזמן לאחור וצריכים לבחור שוב בין שני השבילים, גם אז היינו בוחרים בשביל האתגרי. כי השביל המקביל הוא קשה. קשה, אבל רכבנו אותו ושכמותו לא פעם. אבל השביל הזה, האתגרי, זה שמוציא את הנשמה ואת הנשימה, זה שאתה מזיל בו דמעות כמעט כמו זיעה, השביל הזה יש בו אתגר. מעולם לא רכבנו אותו ב"ווִיש" אחד, ללא עצירה להסדרת הדופק, ללא תירוצים של איזה בולדר שכביכול עצר אותנו, עדיין לא סימנו עליו V. אתגר, יש למה לצפות. ולחיוך המרוח על הפנים האדומים, המיוזעים, חיוך שמנסה להימתח מאוזן לאוזן בין שברי נשימה מהירים לבין לגימות המשקה החפוזות מבקבוק הפלסטיק, לחיוך הזה שכולו סיפוק – אין לו תחליף בשביל המקביל.

שרוטים כבר אמרתי?

מתחילים לטוס במורד. הרוח מכה בחולצה הרטובה, מצננת את הפנים, את הגוף, איזה עונג צרוף, איזה פיצוי הולם על המאמץ שהושקע. אנחנו רוכבים בין העצים, בתוך גלוית הנוף ההיא שראינו מלמעלה, ואני מבחין בריחות אחרים. בושם משכר של פרחים, ריח מתקתק של מייפל (איזה עץ זה?) ואפילו שזה קיץ, כאן בתוך היער, בשעיטה במורד, זה ריח ירוק רענן. האופניים מקפצים על הדרך, מתיזים לכל עבר חלוקי אבן קטנים, ובתוך זמן קצר אנחנו ליד הרכבים.

- מה קורה בשבוע הבא? שואל מי ששואל.

- אומרים שיהיה חם מהרגיל לעונה.

- טוב, חם מהרגיל לעונה, זה חם כרגיל לנו!



יום חמישי, 8 באפריל 2010

MARZO PAZZO

מארצו-פאצו, חודש מרץ המשוגע. כך מכנים באיטליה את חודש מרץ והכוונה היא בעיקר לתהפוכות מזג האוויר האופייניות לחודש זה. אף איטלקי לא מופתע אם בוקר אחד בחודש מרץ הוא מתעורר ליום שמש אביבי, אבל עוד לפני ספלון הקפה השני בבר, השמיים מתקדרים וגשם כבד מלווה בסערת ברקים ניתך ארצה. כעבור שעה, כאילו כלום. רק מדרכות האבן הרטובות וכמה אנשים המסתובבים עם מטריות מקופלות שנשלפו מהאיכסון הקבוע במושב האחורי של המכונית מספרים מה קרה רק שעה קודם ועומדים בסתירה מוחלטת לשמיים ששוב חזרו להיות תכולים ונטולי עננים.

החורף של 2010 היה כמו הרחבה של חודש מרץ איטלקי. שטפונות בנגב וימים סוערים וגשומים במרכז מתחלפים עם ימי קיץ באמצע החורף. גם מרץ עצמו (בתוספת השוליים הגולשים לסוף פברואר ותחילת אפריל) לא היו שונים מכל החורף והיו המחשה יפה למה שהאיטלקים מתכוונים ב"מרץ המשוגע".

* * *

רק לפני כשבוע רכבנו בכיסלון את רכיבת הזיכרון לקובי. סופשבוע שהבטיח ואף קיים סדר חורף כהלכתו. התחלנו אמנם בתקווה שהגשם יסתיים בלילה וכמה מהספקנים אפילו התקשרו לוודא אם רוכבים (בוודאי שרוכבים! למה מה? אנחנו לא בוגרי הישרדות בכמעט שיטפונות במכתש? לא הכפלנו ושילשנו לפני כמה חורפים את משקל האופנים בבוץ של שמורת פורה?). התחלנו דווקא טוב. יום סגרירי, קריר, רק מעט שלוליות קטנות ורדודות פה ושם, רק מעט בוץ וגם הוא מהזן המתיז ומלכלך ולא מהזן הדביק והתוקע. מזג אוויר אירופאי למהדרין, כזה שתמיד סוחט ממך בטיול בחו"ל איזו אנחה שמשמעה למה משה רבנו היה צריך לעצור איפה שנתקע ולא המשיך הלאה. הנוף ההררי הירוק גם הוא מדבר בכל מיני שפות זרות ובתוספת הערפל שרבץ על ערוץ הכיסלון והֶעֱצים את תחושת אירופה, אתה מדמיין בקלות שאתה רוכב אי שם בשבילי הדולומיטים או האלפים (ותודה לאיילת המפדלת שדאגה לכך שסוף סוף מצלמים אותנו מלפנים וממעל ולא סתם מאחור).





אח"כ התחיל לטפטף. טיפות זעירות, כאילו לרכוב בתוך ענן, לא ממש גשם. רק מסך רטוב וערפילי שאתה חוצה אותו והוא משאיר לך אגלי לחות על המשקפיים. אבל החולצה נעשית יותר ויותר ספוגה ופס כתם הבוץ בשיפולי הגב הולך ומתעבה. מזל שמעיל הגשם הצהוב חבוי בתרמיל. רק נגד עין הרע, אמרתי לעצמי כששמתי אותו, אבל בהזדמנות הראשונה אני מברך על כך ועוטף עצמי בשכבת המגן. הגלישה בשביל הפתלתל המחבר את דרך הנוף הדרומית על הרכס אל השביל המרכזי בעומק הערוץ כבר מעוררת סימני שאלה וחשש מבוץ והחלקות, אבל הבוץ לא היה בעיה והחלקות לא היו כלל, רק כמה חברים שהלכו לאיבוד. טלפון מאיזי מעכב אותי קצת במורד השביל, וכשאני מגיע למפגש עם השביל הראשי עומדים כולם, למעט האובדים, ופניהם לכיוון מטה.

- "מה זה?" אני שואל "הרי סיכמנו להמשיך לעין לימון!"

- "אז תמשיך"! עונה לי מקהלה רטובה, "אנחנו נחכה לך במסעדה למטה". הם כבר מתחילים לדווש ואני מעדכן את איזי על השינוי בלו"ז.

הטלפון מתכסה בטיפות גשם שממחישות טיפות על גבי מסך שזה גשם גשם ורק אז, אולי משום שהסרתי את המשקפיים מכוסי הבוץ מבחוץ ואדים מבפנים, אני מתפנה ושם לב איך כולנו נראים. רטובים, מנוקדי בוץ על הבגדים, הפנים, המשקפיים, הנעליים, הקסדות, התרמילים, הכל! כאילו עבר מישהו וריסס אותנו בתרסיס צבע חום-בוץ.

ירדנו למסעדה שבכניסה ליער והעלנו זכרונות מימי הרכיבה עם קובי. אבל עם כל מה שאכלנו ושתינו, התברר כי גם הפעם, כמו באותה שבת גשומה ההיא, השבת בה נפרדתי מקובי, גם הפעם לא שתינו קפה.

*

לא חלף אלא שבוע, 7 ימים בלבד מאותה שבת חורפית, (נכון שכבר אפריל, אבל כמו שאמרתי בתחילה, מרץ נוגס קצת בשוליים וגורף בשיגעונו גם בשלהי פברואר וראשית אפריל), וחודש מרץ שכח כנראה ליטול את כדור ההרגעה הכחול בבוקר. החזאי מודיע על שרב ודובי מודיע שנטפס לנטף דרך נחל כפירה ושם כבר הרוב יחליט. הרוב או החום? אני שואל את עצמי. מתחילים בטיפוס איטי. כבר על הבוקר האוויר יבש וחמים, אוויר יבש של טרם קיץ עם רמז גס לניחוח צהוב שלא מסתדר לנו עם הירוק סביב. איפה אנחנו ואיפה אירופה של לפני שבוע? רק להקת חסידות שהטרדנו את מנוחתן מזכירה לנו שכאן זה "ארצות החום" ואירופה זה אי שם רחוק, עוד אלפי ק"מ של מעוף, שם מן הסתם ממתינה להן איזו גירסא עדכנית של ביאליק שיקבל את פניהן ב"שלום רב שובך...".




ואנחנו כבר מתגעגעים לקור ולגשם של שבוע שעבר, אבל לא נותר זכר לחורף שהיה, זולת שבילים שטופים וחשופי טרשים ומדרגות סלע עירומות שהאדמה נסחפה מהם, הסימן היחיד לגשמים שירדו השנה. הרבה ממה שהיה רכיב למדי לפני 4 חדשים הפך לבלתי רכיב בעליל.


בין רכיבה להליכה, אנחנו נהנים מהטבע, והטבע מתמסר ומאפשר לנו להנות ממנו. גשם או שרב, מרץ משוגע או לא, הטבע כנראה חזק יותר והוא מה זה יפה באביב, כשהפריחה בעיצומה והכל צבוע עדיין במשיכות מכחול אחרונות של ירוק בטרם יחליף הצייר לפאלטה של גווני צהוב. אבל גם הצמחים, נראה כי חלקם הרכינו ראשם בפני השמש הקופחת ממעל ורק החוטמית הזיפנית זקופה בגאון וצובעת את צידי השבילים בכתמי סגול לוהט.




על קפה דווקא לא ויתרנו הפעם. אהרון שופת כהרגלו את הפינג'אן בצל התאנה ליד המעין בנטף. מקום קסום המעין הזה, כמרבית המעיינות בהרי ירושלים. נוף פתוח של הרים עדיין עוטים ירוק, עץ תאנה רחב נוף שענפיו מצילים על פתחו של בור המים. כמו ילד אתה לעולם אינך עומד בפיתוי ומשליך אבן לאפילת הבור סופר בקול אחת... שתיים... שלוש... ארבע... עד שאתה שומע את הקול המהדהד של מגע האבן במים שבמעמקי הבור, רואה את האפלולית, חש את הצינה שבפנים, מהרהר הרהורי חטא על ניסיון לרדת ולהשתכשך במים, לו רק היה שם איזה חבל. ומזל שאין שם חבל – כך יש לך תירוץ. ופתאום מופיע לו רוכב אופנים בודד מאי שם, מפלס דרכו מתוך סינגל הבוקע מהסבך שכלל לא שמת לב אליו. אנחנו מתפעלים והוא מצטנע ואומר שהלך רגלית את רוב השביל. עוצר לכמה דקות לנשום ולהרוות את הצמא. לא, תודה, הוא לא רוצה קפה. אנחנו קצת מראיינים אותו, כן הוא נוהג לרכוב לבדו, ואנחנו מזכירים שרק השבוע נמצא בשרון רוכב בודד ללא רוח חיים. כן גם הוא שמע על זה ולא, תודה, הוא לא מחפש מישהו לרכוב אתו, חובש את הקסדה, עולה על האופנים וממשיך בדרכו. אנחנו מסיימים את הקפה ושתי דמויות יורדות בשביל מנטף, גבר ובחור צעיר, אב מטייל עם בנו? מה הסיפור שלהם? נעולים בנעלי הליכה, חובשים כובע רחב שולים ומעיינים במפות סימון שבילים, מתלבטים באיזה שביל ימשיכו. המבוגר שבהם משליך אבן לבור, מנסה להעריך את עמקו, שתים.. שלוש... ארבע שניות... מחפש אולי יש איזה חבל בשביל לרדת ולטבול במים הצוננים באפלולית הבור. אנחנו מביטים בהם, מנסים לפענח אותם והם מביטים בנו מנסים לפענח אותנו ואני מרגיש כאילו בפרק מתוך "אשה בורחת מבשורה" של דייויד גרוסמן.

הפעם שינינו קצת את המסלול וירדנו, רגלית כמובן, דרך מצוק נחל יתלה. מצוק וקניון טובלים בירוק כאילו אותו צייר אלמוני שפך על ההרים את כל מלאי הירוק שנשאר לו. ירוק בהיר, ירוק כהה, ירוק צהבהב, וירוק כחלחל, ירוק אפור וירוק כסוף. השיגעון של מרץ דבק כנראה בעודד שהחל לטפס על המצוק, ורק המבטים של אהרון ודובי מספרים על הדאגה והמתח.






אבל אז התעוררנו מחלום אירופה. יצאנו מהשביל הלובש ירוק ועשינו דרכנו אט אט במעלה השביל בפארק איילון ממבוא חורון לעבר תחנת הדלק בלטרון. דרך חשופה מטפסת בהר, שמש צהובה קופחת, עוד לגימה מהמים בבקבוק, עוד מנוחה. שרב ראשון בסידרה. דחפורים פוצעים בנוף של נחל יתלה, נוגסים בו וקורעים ממנו פיסות אירופה בשביל לסלול את מסילת הברזל לירושלים.

אז מי כאן המשוגע?



קרדיט: תודות לאיילת על התמונות מהכיסלון
יתר התמונות מהרכיבה לנטף ונחל יתלה כאן









יום שישי, 7 בדצמבר 2007

כבר לא האגסים ולא התפוחים - נפרדים מהקיץ


זה היה ברור שצריך איזה שיר בשביל לצרף לכתיבה על רכיבה בסתיו, אבל באיזה לבחור? כל כך הרבה שירים נכתבו על הסתיו, מזל שהסתיו של 2007 התמשך לו לאין קץ והקיץ מאן להסתלק, כך שהיה זמן להתלבט ולהחליט. (וגם להתעצל ולדחות את הכתיבה "עד לסתיו אמיתי"). אבל הסתיו הוא "מין עונה כזאת חבוב", אפורה ומלנכולית וכמעט כל השירים שנכתבו עליה מתארים מזג אוויר סגרירי, שמיים מעוננים, עלי שלכת מכסים מרצפות של עיר באפור, ומצב רוח תואם. "לנערה שוב אין אומרים, היי בובה מותק, בואי לרקוד, אלא הביטי ליל סתווי". אבל לנו, רוכבי האופניים זה לא מתאים. בשבילנו, המאבק הזה בין קיץ לחורף, בין חום לקור, בין שמש קופחת לענני סתיו אפורים הוא דווקא כן סיבה לקחת את האופניים ולצאת במחול, מחול של עליות וירידות בשבילים ההרריים. לנו הרבה יותר מתאים שיר עליז ושמח.
מאיור היה מנוטרל מרכיבה במשך כל הקיץ כמעט. קודם טייל על המאצ'ו-פיצ'ו וסביבתו, אח"כ האופניים הושבתו לתקופה ארוכה. כשחזר לרכוב, והכושר לא היה מה שהיה פעם, התנשף באחת העליות ושאל חצי בצחוק חצי בקיטור – "מה זה? כבר אין מטעי שזיפים או תאנים במסלול? אין הפסקת פרי? אין תירוצים להפסקות?".





אז זהו, מאיור, שזה לא יהיה לך בהפתעה

כבר לא האגסים ולא התפוחים
ולא השזיפים ולא אבטיחים
ולא המשמשים
בלירה ושלושים
וסברס על הקרח
וקח אחד לדרך
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר - בינתיים
(יורם טהר לב / סשה ארגוב)

זה התחיל ברכיבה במסלול שהתחיל בסטף. עדיין קיץ, ספטמבר, אך הבוקר נותן הרגשה שזו שבת ראשונה של סתיו. ענני בוקר אפורים מכסים את השמיים רובצים על העמק שמתחתינו, והשמש כאילו ממאנת לזרוח בקור הזה. צינת בוקר של או-טו-טו חורף ולרגע מצטערים שלא הבאנו חולצה ארוכה. הנוף מהחניון העליון בסטף אירופאי לכל דבר ולא נופל מנופים אלפיניים . י


בהמשך ניסינו עוד לתפוס פיסת קיץ אחרונה, חיפשנו את שרידי התאנים על העץ , לא להיכנע ל"כבר לא התפוחים.." ספי מצביע... איזי בודק ומאשר.... והתאנים נוטפות ומכתימות את החולצות בעסיסן הדביק.

."כן, אני עוד חם ובועט!" מודיע הקיץ. הוא עוד יחזור על זה בהמשך.... י
בהמשך כבר שכחנו את הסתיו, הקיץ חזר והודיע נחרצות שלא, הוא עוד לא הולך, בינתיים. השמש – שמש, החום – יולי אוגוסט, ואנחנו מחפשים להתגונן מפניו בכל דרך אפשרית. סינגלים מסוככים בענפי העצים, אפילו אם זה כרוך קצת בלהתחלף עם האופניים בתפקידי הנשיאה, מקורות מים שוקקים ומה לא. י
ועם כל הכבוד לצילו של החורש הסבוך, אין כמו מעיין או בריכת מים צוננים בשיאו של מסלול. בתחילה אתה סתם נהנה לשבת בצל העצים (תמיד הרי יש עצים בסמוך למקורות מים), להקשיב לרחש קילוח המים (אם הם קולחים) או סתם להביט ולבהות בשפיריות המרחפות על פני המים ולהקשיב לפטפוטי החברים על הא ועל דא.י
אח"כ יש תמיד מישהו שלא עומד בפיתוי, פושט את הבגדים ספוגי הזיעה, ואפילו הוא נראה... איך לומר... כמי שיצא מהארון, זה לא מזיז לו והוא טובל במי הבריכה הצוננים. ואז מצטרף שני, שלישי ולך דע איפה זה יכול להיגמר. י

וכך חלף שבוע נוסף ועוד שבוע ועוד שבוע, והקיץ ממאן לפנות מקומו. ורק ברכיבות הבוקר המוקדמות במשך השבוע מטעי הרימונים עמוסי הפרי מזכירים לנו שכבר אוקטובר, ובבקרים כבר ניכרת צינת הסתיו, ו"כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים, כבר לא טיול בשרוולים מקופלים, ולא כפתור פתוח, שתכנס הרוח, מלמעלה ומלמטה... ולא שמלה של אתא." י
ובכל זאת הסתיו כבר נותן אותותיו יותר ויותר. ור' איזי, בדרשת השבת שלו, היה נותן בו סימנים: כבר אין פירות על העצים (וצריך ללקט מהרצפה לקט שכחה ופאה), אפשר לישון עוד חצי שעה בבוקר בלי לחץ של המכורים לשחר, והחצבים פורחים בגאון עם זר פרחים במרכז שרביטם המתנשא.י

יום שלישי, 22 במאי 2007

צהוב ליד הבית. סתם רכיבה משעממת

זו היתה אמורה להיות רכיבת שבת משעממת וללא אתגר. רכיבה בחצר האחורית של הבית, כזו שאנחנו עושים מידי פעם בבוקר מוקדם לפני העבודה

זה התחיל במיסרון של איזי שהודיע שהוא חולה, המשיך עם דובי שטרם החלים מהפציעה בברך, ומויש שצריך לחזור מוקדם. בחדשות מספרים על שחר אדום שעולה על שדרות והחזאי מתריע על יום צהוב, שרב כבד, באזורנו. זו פתיחה שאינה מבשרת טובות לגבי תכניות הרכיבה לשבת, והרעיון של ספי לרכיבה בהרי ירושלים נופל באחת. בלית ברירה אנחנו מסכמים על רכיבה קצרה באזור מזכרת בתיה. שטח מישורי, ללא נופים, ללא ציפיות. העליה הגדולה ביותר אמורה להיות עלית הטמפרטורה, הירידה הכי תלולה אמורה להיות הירידה על קובי והפולנייה שלו. קיצורו של דבר – רכיבה ללא דרמות וללא הברקות, רכיבה שלא יקרה בה דבר, עוד שבת בלי טעם ובלי ריח

דני הוביל ביציאה ממזכרת בתיה על השביל החדש והמשעמם המתמשך לארכו של כביש 6. במפגש עם ערוצו המזרזף של נחל שורק פונים שמאלה. כולם פונים חוץ מאוסקר שכמו חיימק'ה שלי בשיר, הוא פונה בכח ההרגל לימין (לשם פונים, כשרוכבים רכיבת בוקר במסלול הזה). האוזניות הנעוצות באוזניו משמשות תרוץ טוב למה הוא לא שומע את קריאותינו, ובלית ברירה, ספי הצעיר שבחבורה יוצא כאילה שלוחה להדביק אותו ולהחזירו לתלם. מטפסים על הגבעה הקטנה של מושב יסודות ומוודאים שאוסקר פנה בכוון הנכון. שדות מוריקים, גן-יָרַק, כל מה שאנחנו קונים בשוק. תנובת השדה במלוא הדרה מוכנה לטקס הבאת הביכורים הממשמש ובא. ואז מראש הגבעה נפתח הנוף והירוק מתמזג בצהוב, וריח צהוב, ריח יבש של תחילת הקיץ, של שיבולים צרובות שמש ממלא את האוויר. צהוב זהוב של שדות חיטה, שיבולים עמוסות, כורעות תחת נטל הגרגרים, ממתינות לקציר (חג שבועות בפתח). צהוב לוהט של פרחי חמניה גדולים הפונים אל השמש. עטרה צהובה לוהטת, כמו השמש ממעל, שמש צהובה וגדולה קופחת מעל ואלפי שמשות קטנות זורחות מלמטה


ובמרכז השדות, כמו עין ענקית של הנוף הצופָה אל על, מתגלה לעינינו אגם עונתי רחב ידיים. כאן? ליד הבית? מאיפה נולד האגם הזה? מימי האגם מבהיקים בשמש שכבר מתחילה להעיק, במימיו משייטים להנאתם אגמיות ועופות מים אחרים. שלדגים (או בני דודים שלהם) חגים מעל למים ורומזים כי גם במים יש ככל הנראה חיים. וצהוב החמניות מתערבב בצהוב החיטה הבשלה, ותכלת השמים משתקפת בתכול האגם ורק פס דק של ירק ובתים המשתקפים בתמונת ראי במים, מבדילים בין תכלת לתכלת. אנו מנסים לזהות את עופות המים, ורק אילה שמומחיותה בחרקים מנסה לזהות את הכנימה של החמניות, וקוראת לה בשמה הלטיני שאפילו הרופאים שבינינו לא השכילו לבטא נכונה

ממשיכים ורוכבים הלאה. ומד הק"מ כבר מראה 20 ומשהו, והמדחום כבר נושק ל-30 ואנחנו מחפשים מקום יפה לקפה. ונחל שורק מפריד בינינו לבין המטע המוצל, וכאילו אירופה, מטע ונחל זורם. ספי מסביר איך לחצות את הנחל , ואוסקר מסביר את שיטתו לחצות בהליכה. ואנחנו חוצים את הנחל, מתיזים מים לכל עבר וצהלות אושר בוקעות מפינו כמו היינו ילדים בטיול שנתי עם מורה ממלאת מקום



ממשיכים ורוכבים על השביל המתפתל וחובק את הנחל, משמאלנו הרחש המהפנט של הזרם החרישי, מימיננו מטעי פרי המפתים לחמוק ולהחבא מלהט השמש באפלולית הקרירה הרובצת בינות לעצי הפרי, וציפורי מים שוב חגות ממעל, והאופניים שועטים ומקפצים מעל למהמורות השביל. אני עוצם את עיני (וירטואלית כמובן) , ובעיני רוחי אנו רוכבים לאורך נהר באירופה, הזרם הדק של נחל שורק נראה כנהר שוצף, ומטע האפרסקים לובש בגדי יער עבות, ומשק כנפי הציפורים החגות מעלינו נשמע כמו משק כנפי נשרים... רק רגע... הרעש החזק הזה מחזיר אותי למציאות. זה משק הרוטור של המסוק שחזר מן הסתם ממשימת חיסול ממוקד בעזה. ורק הציניקנים שבינינו (ז"א כולנו) מסתלבטים על קובי ומכריזים שזה האפאצ'י ששלחה הפולנייה לצורך חיסול ממוקד בגלל השעה המתאחרת

והמאבק בין המדחום לספידומטר כבר צמוד צמוד, ושניהם עברו מזמן את ה-30. ופנינו מועדות מהחצר האחורית של דני לחצר האחורית שלי. שתי בריכות המים של מקורות על גבעות מרר, אשר נראו לנו בתחילה אי שם סמוך לאופק, נראות פתאום קרובות קרובות, ואנחנו שמים פעמינו לעברן. שדה חמניות בשיא פריחתן מזכיר (עם כל הצניעות) את הטור דה פראנס עם תמונות הרכיבה בשדות החמניות שהפכו כבר לסימלו המסחרי

ועוד חציית ערוצו (היבש) של נחל גמליאל בירידעליה על מעביר מים (לא לפני שדני התרשם מאנדרטת הצנחנים הסמוכה, המריא מהאופניו החדשים וצנח אפיים ארצה), שדרת הברושים שעל גדת הנחל ממלאה את האוויר בריח האופייני של הברושים, ריח של קיץ, ריח של שמש ואבק, של החופש הגדול, אשר מחזירים אותי לימי ילדותי. ואז מטפסים בינות משוכות הצבר עצי החרוב והאלה על גבעת מרר, נותנים מעט מנוחה לרגלינו ומשקיפים על הנוף המוכר כל כך של השטח שרכבנו בו שדות, מטעים, מושבים, המשתרעים מכאן ועד לגבעות השפלה הפנימית הנושקים לאופק
והקילומטרז' כבר משאיר את הטמפרטורה מאחור בהפרש ניכר, ובקבוק המים כבר יבש, והפה יבש שבעתיים. אנחנו יורדים מהגבעה בשביל המג'עג'ע, מתפתלים בין אבנים וחריצי קרקע, מקפצים כעיזים על פני מדרגות הסלע במורד. עוד תשעה ק"מ של דרך עפר בין שדות גבעת ברנר וחוזרים הביתה


לוח התוצאות מראה ניצחון מוחץ לקילומטרז' על הטמפרטורה 49:36

מי אמר רכיבת שבת משעממת?י