‏הצגת רשומות עם תוויות חורף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חורף. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

סלפי בבוץ - הגירסא המאוירת


אולי מתוך הזדהות עם השארלי-הבדו והאיורים שלו, אולי לא. בכל מקרה התקופה שהייתי מנוטרל אחרי ההתרסקות האחרונה לא חלפה בלי תרומה לבלוג. אז מה אם לא רכבנו מאז? אז מה אם לא היו תמונות חדשות? את הזמן ניצלתי כדי לתאר את הרכיבה האחרונה באיורים המבוססים במקור על איור שמצאתי פעם ברשת והשאר זה מנפלאות הפוטושופ. והכישרון כמובן. הכישרון המשולב בצניעות.
חלק מהאיורים שימשו לאחרונה בתור תמונת פרופיל מתחלפת שלי בפייסבוק, כך שחלקכם כבר ראו אותם.
***

זה התחיל עם רכיבה חורפית בטמפרטורה מינימלית של מעלה אחת. קור בסיגנון אלפיני. דימיינו הרים לבנים עם מרחבים מושלגים, חליפות סקי וכיו"ב, אבל הסתפקנו ביער אשתאול עם שכבת כפור לבנה דמוית שלג.



זה המשיך בירידה המוכרת מנווה שלום, שהיתה הפעם בוצית למשעי והשילוב בין הבוץ הדביק והקולי'ס העמוקים החרוצים בשביל הוליד התרסקות, שגדי שרכב מאחורי, הגדיר כספקטקולארית.




אבל לא רוכב עשוי ללא חת כמוני ישבר. המשכתי לרכוב מצופה בוץ משפיץ נעל (חדשה) ועד קסדה כשכתם אדום של נוזל דביק הולך ומתפשט על הבוץ באזור הברך השמאלית, ומשאיר חתימת DNA כאילו אין מחר.


בבית, במקלחת, הכתם האדום הזה נשטף, התערבב עם המים והסבון והתגלה כביטוי לפצע קרוע ועמוק בברך.





הפצע הזה הביא אותי להפקיר את עצמי ראשית בידיה של זוגתי שנטלה את ההגה בידיה (ומסיבות מובנות אני לא מרשה לעצמי להנציח את המעמד בו אני יושב לצידה כשהיא נוהגת) ואח"כ בידיו של תורן הטראומה במיון וזה כבר יותר חמור אפילו מהסצנה במכונית. כמתבקש, הוריתי לו מה לעשות, הנחיתי אותו בתפירה וברקמה והוא תפר, רקם, גזר ושיחזר את הברך וקינח עם דו"ח המסתיים בשבלונה הרגילה "ביקורת המוסטזיס, תפרי וייקריל 3/0 בתת עור, תפרי ניילון 3/0 בעור" כאילו הייתי עוד איזה מקרה שגרתי במיון. למותר לציין שאני דאגתי להנציח את המעמד בסלפי של הרגל וכל זאת לא לפני שהרמנו כוסית לחיי הפציעות שבדרך.




  
אח"כ ביליתי שבוע בבית, במיטה, עם רגל מורמת ותרגילי פיזיותרפיה שמטרתם למדוד את סף הכאב ולהבטיח שאני נראה ממש מסכן עד כדי כך שמביאים לי קפה וקרואסון למיטה בבוקר (לא במקום היין כמובן)




 אח"כ המשכתי על הגל, קניתי לי זכות בלתי חוזרת, בלעדית וללא עוררין על הכורסא הנוחה מול הטלוויזיה ונהניתי ממכבי ביום חמישי ממש כמו דובי גדי ומוריס, רק בלי בילבולי המח בווטסאפ.





לאט אבל בטוח המצב השתפר עד שהשלכתי את התחבושות וביקשתי מק', האחות הכי שווה לחשוף בפניה את הרגל הסקסית שלי שהיתה באותו רגע במחלקה, להוציא לי את התפרים.


ואז הגיע הhappy end  ובדחילו ורחימו, בזהירות כפולה ומכופלת חזרתי לרכוב. חזל"ש.




יום ראשון, 4 בינואר 2015

לרכוב או לרפוס? / דובי

כשקיבלנו בערב שבת את נאום התוכחה של הפוליטרוק דובי בנוגע לשלד האיתן של הקבוצה לעומת הרופסים בעם, היה לי ברור שמדובר כאן בנאום אידיאולוגי העומד בשורה אחת עם נאומים של ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, אולי אףמגיע ל- Gettysburg Address המפורסמת של אברהם לינקולן. במילים אחרות – מסה על אידיאולוגיה חברתית מן השורה הראשונה שאסור לה שתעלם עם שיני הזמן ויש להנציח אותה בכל דרך אפשרית בין דפי הבלוג (לרבות השאלה של ויטה שהתשובה לה נעוצה בעצם השאלה)







בפעם הקודמת שעמדנו בפני מצב דומה (לפניכ 7 שנים) פרסמתי את הפוסט "פאשקוויל" אשר נראה כי נשמט בהעברת הבלוג לאתר הנוכחי, ואני מפרסם אותו שוב במורד הבלוג. אבל שלא יהיה ספק, המשבר דאז אינו מגיע לדרגת המשבר הנוכחי והפאשקוויל אינו מגיע לדרגת התגובה הנמרצת של דובי.

קשקושי הוואטסאפ על הבוקר, אותו ויכוח שהתעורר בין פלג הרוכבים ובין פלג הרופסים רק הדגישו עד כמה עמוק הקרע ועד כמה עומדים אנו בפני פילוג היסטורי, שלא לומר היסטרי (לא, לא בגלל שהם לא התייצבו, אלא בגלל שלא דאגו למלא את חובתם האזרחית, מי ביין, מי בקפה, מי בעוגה, מיבלימונצ'לו). אבל מצד שני הדגישו גם את ההתלבטות האידאולוגית הלגיטימית הרווחת בקרבנו.









ואז, בעוד אני מתלבט איך להנציח את כתבהתוכחה הנ"ל של דובי, מגיע מייל עם הפוסט הבא של דובי.

  

לרכוב או לרפוס –שבת חורפית בכיסלון. (כתב דובי)

מבין כל חברי לרכיבה אין ספק שמבחינה טכנית אני מופיע אי שם במורדות הרשימה תחת הכותרת הלא מחמיאה "מאותגר".
בכל תקלה באופניים דואגים האחים לרכיבה לעזור לי הן מאהבתם הרבה אלי והן מהרצון שלא לעכב יתר על המידה את הקבוצה כולה, מודעים הם ליכולות המוגבלות/מגבילות שלי ועושים במלאכה באהבה.
גם בידע והכרת המחשב על בניו ניניו ויוצא חלציו הבכיר הטלפון הסלולרי  אני נסרח אי שם מאחור, לא מיטיב לשחות בים האפליקציות, נמנע מלהעביר נתונים מימין לשמאל ואפילו בפייסבוק מקבל ציון נמוך ביותר.
לא שאין לי יכולות אחרות בתחומים רבים ושונים אך אלה מתגמדות ומגומדות נוכח עולם ההנדסה בו החברים מרגישים בגן עדן ואני בגיהינום. אבל כאשר הדברים מגיעים לבדיקה פשוטה של מזג האויר לפי שעות באינטרנט (שאצלי מקוטלג בתחום הטכנולוגי) כולם מגלים בורות מפתיעה וחוסר השלמה והסכמה עם החזאי.
מה שכחתם לקרוא? כשהוויז אומר לכם שמאלה אתם לא מאותתים? לא ראיתם את תחזית מזג האויר למחר? אז מה אם התחיל קצת גשם גאונים שלי? אז הוא פסק ואתם הפסדתם יום רכיבה שמן הסתם לא יחזור על עצמו.
השעון צלצל בעשרה לשש ובחוץ היה חשוך קר והגשם נקש על התריסים בעצבנות.
השתגעת? לצאת עכשיו מהמיטה לוחש לי הרופס באוזן שמאל (זאת שלא שומעת כל כך טוב אבל גם ימין לא משהוא).
אני מוריד זוג רגליים יחפות מהמיטה ומגשש אחר הכפכפים. הגשם מממשיך שלו ואני בשלי.
מעביר את הטלפון לשקט (לא לרטט) שאף אחד לא יפריע, מוציא לרופס לשון ארוכה ומתחיל בשיגרת עונג שבת. היום אני אוסף את גדי וזה עוד חמש דקות בלו"ז.

דני מחכה בכניסה לכיסלון עם פונצ'ו צהוב ונראה כמו אפרוח ענקי שאיבד את אמא. יורדים זרזיפים, אפילו לא גשם, אבל השמיים אפרוריים, מאיימים מעט.

דני האפרוח שאיבד את אמא (בהמשך הרכיבה)
                                      

מתחילים לרכוב, הגשם "לונדון סטייל" עדיין בשלו אבל כבר בעליה ל"דרומי" אנחנו פושטים את מעילי הגשם ומתחילים בדיווש. העלייה ארוכה ומתמשכת, כל בני העשרים עוקפים אותנו בלי כל בושה או כבוד לגילנו המופלג. אנחנו מאידך עושים את עצמנו בודקים כלניות ראשונות שנראות בשטח, מתעכבים על יד השקדיות לצילומים אומנותיים ומעבירים את העליה  בנחת. כלומר דני ועזרא כבר מחכים למעלה, אבל שכי גדי ואנוכי עמוק בצילומים.


 


מסבים לשולחן. אבי לא הביא יין, רפי לא הביא קפה, שמחה ומויש לא הביאו את עצמם וויטה היום בלא. כן מוריס גם אתה לא הבאת לימונצ'לו אז הסתפקנו בגרפה המעולה של שכי (במילים אחרות: אז מה אם שוב לא הגעת).

 






  
כשאתה בקבוצה של חמישה רוכבים קשוחים ואכזריים במיוחד (שלד איתן זוכרים?) אפשר לעלות לרדת ושוב לעלות, אז המשכנו לכיוון גבעת יערים וצובה, צלחנו את העליה וגם את הירידה לכיוון עין לימון שיד נעלמה דאגה שאפשר יהיה לרדת ברכיבה ולא ברגל.

מזג האויר, אגב מר רופס, זה שלחש לי באוזן לא לקום, יפה במיוחד. שמש מדי פעם, קריר אבל לא קפוא, ואין מתאים ממנו לרכיבה.







 



סידרת צילומים בעין לימון ואחריה פתחנו בדהרה מלאת אדרנלין לכיוון המכוניות. עזרא מוביל במרץ סוחט עד הסוף את הדוושות מרחף על פני חלוקי הנחל ולא נותן לאף צלע סדוקה לקלקל לו את ההנאה הצרופה. גדי מתעצבן ונדבק אליו ושכי מראה שגם אם הרכב שלך הוא מספר 66  הוא יודע לתת בראש כאחד הילדונים.

זה נגמר בטונה קלוריות קילומטרז' נאה וגובה מצטבר מחמיא (536 מ') ובעיקר בכמויות בילתי ניגמרות של סיפוק והנאה.

ואי אפשר בלי תודות:

לשכי שצילם והביא את הגרפה, לעזרא האיש והשקדים שהגיע למרות הכאבים והקור, לגדי שנלחם בעליות בגבורה, לדני שניווט והובילאת הכוח וגם לי סתם כך ללא סיבה. ולכל מי שנישאר בבית דאג לנו והתפלל לשלומנו תוד התודה תודה.

***



עד כאן דובי. ואני, אין לי אלא להוסיף בתמונה את מה שאני חושב




  

יום שלישי, 8 בפברואר 2011

חמוש במשקפיים


יום ששי היה שטוף גשם.
הבנאדם זקוק למשקפיים ורודים מאד בשביל לראות עצמו רוכב מחר. עם הבוץ כבר נסתדר, תמיד יש לנו תכנית מגירה לשבילי כורכר לבנים ונטולי בוץ, אבל הגשם שאינו פוסק זה כבר סיפור אחר.

מצד שני,  האלטרנטיבה היא לוותר על עוד שבת של אופניים אחרי 4 שבתות ללא רכיבה וזה הרי לא בא בחשבון. שבת אחת של גשם, שתי שבתות באיטליה ושבת נוספת של כוננות זה כבר מעל ומעבר למה שהדעת סובלת. אז סיכמנו (אני ועצמי) שגשם קל לא ירתיענו ורק מבול יחזיר אותנו בבושת פנים הביתה, ומי שרוצה - שיצטרף. ההיענות, כמצופה, לא היתה משהו אבל היו עוד 3 צדיקים בסדום שהרימו את הכפפה. את שתי הכפפות לאמיתו של דבר, כפפות ארוכות, מלאות וחמות.
שבת  בבוקר, שמים נמוכים ואפורים. הכל סביב אפור, אולי בגלל השעה המוקדמת של טרם בוקר, אולי בגלל העננים הכבדים המונחים על העיר כמו שמיכת פוך כבדה. רחוב מנוחה ונחלה ברחובות רטוב ושומם. רק איש אחד, מכורבל ומכונס בתוך מעיל כבד, הולך לבית הכנסת בצעדים מהירים כאילו מתחרה בגשם שמאיים לרדת בכל רגע. קטע הכביש שנמצא כבר מספר שבועות בשיפוץ טובע במים ובוץ ולא משאיר מקום לספק לגבי מה שאמור להיות ביער אשתאול. "בטוח שאתה עושה נכון?" אני פונה אל עצמי ושואל. משקפיים עם ורוד עמוק מאד דרושים למי שמקווה לרכוב היום. ברדיו, ברשת ג' מתנגנים שירי חיילים מתקופת הבריגדה. "צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה" ואני חושב כמה שזה מתאים בשינוי קל – צאנה הבנות וראינה מופרעים במושבה. כמו תמיד יש בשירים המלווים את הרכיבות מעין אספקלריה של המציאות אני חוזר ומציין לעצמי בפעם המי יודע כמה, חושב שאכן רק מופרעים מסתובבים בבוקר גשום כזה במושבה (ורחובות כידוע עדיין קרויה בפי תושביה הוותיקים "מושבה"). ואז מתחלף השיר, וקולו העמוק של שמשון בר-נוי מהדהד עם "הורה נהלל", "משתמט אני הייתי, ולא התביישתי כלל וכלל ...." ואני מהרהר בכל המשתמטים של השבת שגם הם כלל לא מתביישים. היה לנו סיפור הנוער העובד והלומד, ז"א אֶבי  עובד השבת וספי לומד. אָבי, שיהיה לי בריא, חולה, רפי זה לא אבל לא  בגלל הגשם והאחרים סתם לא.
ארבעה צדיקים בסדום, ארבעה צדיקים מחנים את הרכבים במסילת ציון ופורקים את האופניים. אני מזהה שדובי מתכונן לסקי והוציא כבר מהארון את ציוד הסקי הקטן, זה שמשמש אותנו גם וגם. אני שואל עצמי אם גם הוא לבוש כמוני (שעוד לא החזרתי את ציוד הסקי לארון), גופיה, וחולצה טרמית, וחולצה רגילה (מנדפת זיעה עלאק, כאילו שנזיע בקור הזה), וחולצה חרפית עבה, ובתרמיל מעיל גשם נגד עין רעה, וצווארון פליס וכובע גרב של שודדי בנקים וטייטס מעוררי דמיון. ובתרמיל, ליד ערכת הקפה והחטיפים, גם בקבוק נוזל אנטי-פריז שאף פעם לא מזיק. המחשבה על הקור הצפוי מעוררת צמרמורת ורק הידיעה שבעצם חשבנו לרכוב היום במסלול של עין קובי – יד קנדי, רק המחשבה על הדהירה בקור הבוקר המקפיא של הרי ירושלים במורד ההר מעין קובי לנחל רפאים חיממה קצת את הלב במסילת ציון.
מתחילים בטיפוס חימום בדרך העולה למצפה אשתאול, נהנים ממצבורי רקפות הפזורים פה ושם לאורך הדרך. כיאה לדרך לבנה אין בוץ והרכיבה שוטפת. מהר מאד מתחממים, כי בסופו של דבר לא היה ממש קר והמעיל העליון, החולצה הטרמית, הכובע-גרב, מתחילים להעיק. מתחתינו מתגלה מושב אשתאול טובל בירק פסטורלי, מכוסה בשרידי ענני בוקר נמוכים הרובצים על העמק.




 בנקודה כלשהי מיתמר מתחתנו עשן מאיזה מקום במושב ועולה מעלה מעלה בקו אנכי להפליא. אהרון מגלה את הגנים האינדיאניים שלו ומבטיח שזה סימן שלא ירד גשם בשעות הקרובות. לא יודע אם הסימן הזה, שנראה כי מקורו בשבטי האפאצ'י, מבוסס על משהו מציאותי, אבל עובדה היא שעד סיום הרכיבה לא ראינו טיפת גשם. ככל שהדרך מתמשכת אנחנו מתחממים ומברכים על ההחלטה ללבוש גם חולצה מנדפת זיעה. שלוליות מועטות על השביל ואנחנו חוצים אותן בכוונה על מנת להשפריץ קצת בוץ, להתלכלך וללכלך את האופניים. אבל כמה שניסינו, רק מעט בוץ דבק בגחונם, רק רסיסי בוץ בודדים לכלכו את המשקפיים שלא הצריכו בסופו של דבר החלפת עדשות לוורודות.


  
ורק כשישבנו להכין את הקפה, שלפתי מהתרמיל את האנטי-פריז שהזכיר לנו שזו היתה אמורה להיות רכיבה של חורף.
נוזל אנטי-פריז, המקור והיישום בשטח
From
והמשתמטים? נו, באמת....



אומרים ששבת הקרובה אמורה להיות גשומה....



יום שני, 15 במרץ 2010

כותבים עלינו - רכיבה עם איילת המפדלת

זה התחיל בטלפון מאיזי שקיבל טלפון ממישהי שכותבת במגזין אופניים שקיבלה את הפרטים עלינו מאיפשהו.
זה הסתיים בשתי רכיבות וכתבה עלינו במגזין.
אין הרבה לכתוב על זה כרכיבה, אבל בהחלט ארוע מכונן. סלבס או לא סלבס.

הנה קצת תמונות מהרכיבה במעלה נחל כיסלון הגשום.





















יום שני, 1 במרץ 2010

כאפיקים בנגב

הנגב תמיד הרשים אותי בעצמתו. ההרים, המרחבים, השקט. כמה פעמים הזדמן לי לרכוב בסביבות אילת ותמיד עמדתי נפעם אל מול עצמתו של הטבע, אל מול יופיו של המדבר אל מול הדרם של ההרים האדומים. זה היה רק עניין של זמן מתי נצא לרכיבה באחד המקומות המרשימים ביותר בארץ - מכתש רמון, האדם הקטן אל מול הטבע העצום. החורף הזה עם השיטפונות המרשימים הוסיף ערך מוסף והעצים את הידיעה הזו שצריך לרכוב שם בנגב, במכתש. לפני כחודש חזרתי מאילת וחלפתי על פני האגם שנוצר במכתש ליד המנסרה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל והחלטתי שזהו, השנה אנחנו יורדים דרומה ויהי מה.

רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון – מזג האוויר המטורף של החורף הזה. הכל כבר סוכם ותואם, אבל מי שאחראי על מזג האוויר החליט למתוח לנו את העצבים עד כלות. סופ"ש סוער הבטיחו לנו עם סכנה ממשית לשיטפונות בנחלי הדרום והמזרח. זיפזפתי מדני רופ לשרון וכסלר, משרון וכסלר למה שמה של ערוץ 2, כולי תקווה שמישהו יהיה טוב אתנו. נאדה! גורנישט! גלשתי מאתר תחזית מזג אוויר אחד למשנהו, מחפש קרן שמש. שום כלום! כולם מבטיחים גשם. באופן מפתיע אני מקבל תשובה מעודדת מרוב החברים – גם לראות שטפונות בנגב זה אחלה, מה רע בלשבת במרומי גבעה במכתש כשהכל מסביב נשטף? כל עוד יהיה קפה ומעיל (וסיגריה, ביקש רפי) – אללה הוא אכבר! רק לקראת סוף השבוע הודיע אתר אחד שבשבת יהיה מעונן חלקית במצפה ואני קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב והודעתי לכולם שזהו, רוכבים. סיכמנו מהר על שעה לפני שהמזג מתחרט וארזתי את התיק עם בגדי הסקי שנותרו מיותמים השנה. בבוקר ארזנו שמחה ואני את האופנים באחורי הג'יפ ויצאנו אל הבלתי נודע.

טלפון בדרך מחבר המשייט באזור אשקלון הופך את הלא נודע לנודע מאד. "אתם לא נורמלים" מודיע הקול מצידו השני של הטלפון. "יורד כאן מבול". אולי אצלו יורד מבול, אצלנו בינתיים המפלס יבש ואופטימי. בינתיים. סופו של כביש 6 כבר הרטיב את מפלס האופטימיות וניבא שחורות. מה שחורות? לא רואים ממטר! גשם כבד, קיר מים אפור וסמיך מלווה בברד שוטף מסתיר את הרכב הזוחל 2 מטר לפנינו, ואנחנו מקווים שזה שמאחורינו דווקא כן מבחין בנו ובאופניים של שמחה התלויים מאחור. דובי ודני כבר מחכים לנו בצומת קמה, בטח מתחממים על ספל תה בארומה, ואני מתחיל להרהר ולקוות שיש שם גם חנות של צומת ספרים, שלא ישעמם בשבת במצפה בין השמיכות. עוד כמה ק"מ ועוד כמה קוב מים שוטפים את האוטו, אבל לא אנשים כמונו יאבדו את האופטימיות (שהפכה בשלב זה לאופטימיות זהירה, יש להודות), וזו אכן הצדיקה עצמה, ודרומית ללגימת הקפה בצומת קמה – אף טיפת גשם. רק שולי הכביש הרטובים מוכיחים לנו שלא תמיד זה "יבש כמו הנגב".

שדה בוקר, התחנה הראשונה בתכנית. מטבע הדברים, מזג האוויר הוא הדבר שהכי מענין אותנו. קריר, שמיים מעוננים, וסינגל חלוקים יבש ורכיב למשעי. טיפוס לא קל בתחילה, צבעונים מעטרים את שולי הדרך באדום לוהט. אני מתלהב מהצבעונים ושמחה מתלהב מהתחת שלי.





העליה לא קלה, השביל גם תלול למדי וגם מלא חלוקי אבן ("סינגל החלוקים" כזכור) ומצריך מעט טכניקה. קצת מתנשמים ומצפים כבר בקוצר רוח לסינגל הזורם המובטח לאחר העליה. איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה, אם להשתמש בביטוי של רוברט פירסיג מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" "יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אם אתה קצר רוח- הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה- האט". באיזון בין קוצר לקוצר אנחנו מגיעים לפסגה. מכאן מתחיל סינגל זורם במגמת ירידה עם קיפוץ מעל שרשרת טרסות נמוכות המשמשות בעילת בתולין הולמת ל"לפטי" החדשים של דובי. אבל דווקא כשמתחיל כל ה-FUN, העננים נעשים שחורים ונמוכים ומשמיעים קולות מפחידים של מרגמות 120. מהרעם הראשון התעלמנו בבוז, גם השני לא עשה עלינו רושם. השלישי כבר נשמע מכיוון אחר ועודד היה מבסוט מכך שמסת העננים הזו כבר חלפה על פנינו מדרום ושיחקנו אותה, ואנחנו חולפים בהשקט ובבטחה על פני שביל הבריחה הראשון מהסינגל. בצרור הרעמים הבא הבנו שאלוהים לא יתן לנו יותר מידי צ'אנסים והמשכיל בעת ההיא – ישוב ויצפור למכוניתו. ואכן בהזדמנות הבאה אנחנו חותכים לכיוון המדרשה, ועם טיפות הגשם הראשונות אנחנו ליד קבר בן גוריון והמכוניות עם תחושה שהיינו יכולים להוציא יותר מהסינגל הזה, אבל בטוחים שעוד יבוא היום. את הדרך למצפה אנחנו עושים כבר בגשם שוטף, חוצים את אפיקו של נחל צין שזורם ושוטף את הכביש, נזכרים בסיפורי השיטפון האחרון ומרגיעים את ספי המודאג שמטלפן לשאול מה המצב. למרות שהמגבים עובדים במלוא המרץ אנחנו אומרים לו שהגשם הקל שירד – פסק כבר.

במצפה פוגשת אותנו דמות מדברית הזויה לבושה בקפוצ'ון כאילו היה איזה נער שנעצר בשל אונס קבוצתי והוא מוביל אותנו לדירה. אחלה מקום בשביל לתת מנוחה לעצמנו ולאופניים ולהחזיר את הנוזלים שהפסדנו במשך היום, לפני הדבר האמיתי הצפוי למחרת.



שבת, 06.00. טירטור אכזרי של הטלפון מנפץ כל מחשבה על "נוכל לישון עד מאוחר". סדרת SMS מחברים, אחד מברר את המזג, אחר מודיע למה הוא לא בא וכו', והגדיל לעשות אבי שסבל כנראה מדודי שינה וכבר ב-6:30 התדפק על דלת הבית. לא זכות אלמנטרית לשינה מאוחרת למי שטרחו ויצאו עוד ביום ששי ולא חובה אלמנטרית של מי שמצלצל בדלת בשבת ב-6:30 בבוקר להביא קרואסון חם.

שבת, 08:30, תחנת הדלק במצפה. השמיים כחולים, השמש זורחת וציידי השיטפונות הבודדים בתחנה המכונסים ב-4X4 שלהם, מתבוננים במבט שחלקו השתאות וחלקו רחמים בקבוצת מופרעים הפורקים אופניים מהמכוניות, מתעטפים בבגדי רכיבה חמים (שמש, שמש, אבל זה מצפה רמון רבאק! קרררר...). מילא לרדוף אחרי שטפונות רכובים על פאג'רו, אבל על ספשלייזד???



זהו, יוצאים לדרך. מתחילים ברכיבה כמעט מנהלתית על שביל רחב המתאים לכל רכב חברה, לאורך דרך הפסלים שעל שפת המכתש. אט אט הדרך הופכת קופצנית ו-4X4ית אבל לא מהווה אתגר רכיבתי.


בשביל זה באנו לכאן? אני חושב. אז זהו, שלא בשביל זה. מידי פעם הדרך נצמדת לשפת המצוק והנוף המופלא, סוריאליסטי משהו, של מכתש רמון נפרש תחתנו מאופק עד אופק במבט ציפור. שורה ארוכה של רוכבי אופניים צבעוניים צמודים לסנטימטרים האחרונים של המצוק על שפת המכתש, ולמטה אתה מזהה כמו בציור את כביש 40 החוצה את המכתש, מנסה לזהות אתרים מוכרים כמו המנסרה, האגם, ורק ציור עדין של קווים מעוטרים בירוק מספרים ששם זורם נחל (והפעם, אחרי הגשם של אתמול, "כאפיקים בנגב" זה ממש זורם). קריאות התפעלות של כולם, המצלמות נשלפות וכולם עושים BOOK לכולם.






קשה להינתק מהנוף המדהים. הייתי יכול לשבת שם שעות לבהות במכתש, בצוקי הסלע האימתניים ולכתוב מהדורה מודרנית ל"אדם מחפש משמעות". אבל מישהו, בטח ספי כמו שאנחנו מכירים אותו, מזרז אותנו ויאללה ממשיכים. הדרך עוזבת את שפת המכתש וממשיכה בערוצו של נחל מחמל. כדרכן של דרכים בערוצי נחל, הצמחיה עשירה ואנחנו מדוושים בין חלוקי נחל וסלעים ובין שיחי רותם גדולים בשיא פריחתם מנצלים את הרגעים הרוגעים האחרונים של טרום-אדרנלין. בזמן שאנחנו נותנים קצת חמצן לנשמה ולנשימה, ספי, שסבתא שלי היתה אומרת שיש לו שפילקעס אין תוחעס, לא יושב בשקט ומקפץ על הגבעות כמו איזה מתנחל צעיר.




ממשיכים ברכיבה די שקטה, עד צומת שבילים עם רמז שחור על גבי ירוק: "למעלה מחמל... סע בכיוון החץ". נסענו בכיוון החץ.


שלוש אפשרויות יש לרדת למכתש מהדרך עליה אנו רוכבים. מעלה נוח הרחוק יותר, נוח לרכיבה יחסית, אבל מוריד אותך לאזור חולי וקשה לרכיבה. ישנו השביל הרגלי היורד ממצד מחמל (עליו המליצו אנשי המקום) וישנו מעלה מחמל האימתני על ציר הנפט, שעליו אמר אסף משדה בוקר – "אתם לא מתקרבים לשם".

בכתבה על טיול ג'יפים תאר כך יואב קווה ב"הארץ" את הירידה במעלה מחמל:

"היעד הראשון הוא מעלה מחמל, מלמעלה למטה - ירידה כמעט אנכית לתוך מכתש רמון, אתגר שמזמין מצנח ולא רכב שטח....
...בקצה העליון של מעלה מחמל מוצב שלט ירוק ידידותי. הכותרת מאירת פנים: "ברוכים הבאים למכתש רמון". רק החרוצים שקוראים את האותיות הקטנות מגלים ש"המעלה מסוכן. אנא השתמשו ב'מעלה נוח' הסמוך". אבל ברגע שחולפים על פני השלט ויורדים שלושה-ארבעה מטרים - אין דרך חזרה. גם שילוב להילוך אחורי וצעקות לאמא ולאלוהים לא יחזירו לאחור את רכב השטח. מלפנים, במבט מתוך הרכב, זה נראה כמו בור פעור. למטה, הרחק למטה, אפשר להבחין בכמה דמויות מיניאטוריות" (הכתבה כולה כאן)

אנחנו עומדים בפתחו העליון של המורד התלול, פצע קרוע בהר, כמו קרע במסך גדול אשר דרכו נשקף נוף המכתש אי שם למטה.

שני קירות זקופים חצובים בהר, וביניהם שביל דרדרתי תלול תלול היורד בקו ישר כמו סרגל עד לקרקעית המכתש. אנחנו מתפעלים מהעצמה ובזווית העין מחפשים (לשווא) את מצד מחמל השפוי יותר. ספי לא קרא כנראה את הכתבה הנ"ל ב"הארץ", ולא מודע לכך שאחרי 3-4 מטרים אין דרך חזרה. צעד אחד, שני צעדים וזהו. בלית ברירה הו אומר לנו שזה אפשרי ואפשר לרדת (רגלית כמובן, הס מלחשוב על ירידה רכובה), עופר מצטרף אליו ומתחיל לרדת ומכיוון שאין דרך חזרה, כולנו מצטרפים ואט אט, עקב בצד גלגל, צעד אחר צעד, מתחילים לרדת. גם זה לא קל, הירידה באמת תלולה. אתה עושה יותר משנים שלושה צעדים ברציפות ואתה מרגיש שעוד רגע לא תוכל לשלוט ומתחיל להבין מה זה טויוטה. אתה אוחז בכידון ומייצב את הגלגל הקדמי מקביל לציר הדרך, אך הגלגל האחורי, ברגע שסוטה מעט מקו הציר, הוא מתחיל בהידרדרות צידית ללא קשר למה שאתה מתכנן. שני המעצורים לחוצים עד סוף המהלך, והגלגלים הנעולים פשוט מחליקים במדרון הדרדרתי. אני, שנשארתי אחרון על מנת לצלם את הירידה, מביט למטה ורואה איך החברים הולכים וקטנים, הולכים ונעלמים, עופר ואביחי שרצו קדימה (רצו?... זחלו מהר!) כבר על ציר הנפט שבמכתש נראים כנקודות זעירת על השביל (בריבועים המודגשים בתמונה להלן – האם אתם מצליחים להבחין בהם?). וכשאתה מגיע למטה, מסתכל לאחור ורואה את הקבוצה היורדת אט אט על רקע המצוק, פתאום הביטוי "כחגבים היינו" מקבל משמעות חדשה ומוחשית.





סוף המעלה. אנחנו במישור של המכתש. טסים לאחת הגבעות הקרובות לקפה של הרגעה, ומכאן כבר רכיבה מנהלתית במכתש, דרכי 2X4 רחבות שמאפשרות להנות מהטבע. ערוצים שטופי בוץ שעדיין זרם חלש מקלח בהם, מזכרת מהגשם של אמש, חוצים את השביל, פריחה בלב המכתש, ופרא בודד המביט בנו בפליאה ומשתאה ממראה עיניו יותר משאנו מתפעלים ממנו.





עוד כמה ק"מ למאהל הבדואי בחניון בארות, תה בדואי מתוק וניגובי חומוס סינטטי לפני המאמץ האחרון המביא אותנו אל הכביש ושם מפגש עם שירות ההסעות המוזמן להקפצה חזרה למצפה.
מישהו רצה לעלות ברכיבה את מעלה העצמאות??