‏הצגת רשומות עם תוויות תקלות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תקלות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 ביוני 2015

Déjà Vu - משחקי מחשב

דז'-וו 1
אי שם לפני כ 25 שנה מישהו התאבד בקפיצה מגג בי"ח קפלן. למחרת, יושבים שני רופאים בחדר המנוחה בחדר ניתוח כשאחד – פניו לעבר החלון והשני - גבו לעבר החלון. פתאום נזעק זה שפניו לחלון, עיניים קרועות לרווחה לעבר החלון וקורא – "יוו!!, מישהו קפץ!!! " עונה לו חברו (שאין לו עיניים בגב) – "לא... זה היה אתמול..." אלו היו שני מקרי התאבדות בקפיצה יום אחר יום, ותשמרו לעצמכם את ההערות הציניות המתבקשות

דז'ה וו 2
בערך באותה תקופה, יום אחד כשאני תורן במחלקה. זוגתי שתחי' מתייצבת במחלקה עם ילדה כבת 6 (שהיא במקרה גם הבת שלנו), כשפניה (של הילדה) מכוסות דם והסנטר פתוח. העינין טופל. כעבור כשבוע, אני שוב תורן, ניגשת אלי אחת האחיות ואומרת – "אשתך כאן עם הבת שלך, והיא נפצעה בפנים" ואני עונה לה "לא, זה היה בשבוע שעבר". בפעם הראשונה פתחה את הסנטר בבריכה ובשניה חתכה את הלשון כתוצאה מ... נפילה מאופניים... (ענין של מסורת משפחתית עוד מבית סבא) ופציעה עקב נפילה מאפניים מביאה אותנו להמשך.

דז'ה וו 3
זוכרים את אותה פציעה חורפית בברך שהצריכה תפירת הפצע, לפני כחצי שנה? אז, בנסיבות הפציעה ההיא היתה במיון אחות צעירה שלא הכירה אותי. חלפה חצי שנה, אני שוב במיון, הפעם עם שבר ברגל, והאחות הפעם – אותה אחות מאז. היא מסתכלת עלי, חושבת רגע, מהססת קצת ואומרת "רגע, אתה לא זה מהאופניים?" "אופניים, זה היה לפני חצי שנה..." עונה לה מישהו בסביבה
אז ככה זה בחיים. אחרי 35 שנה של עבודה ב"קפלן", אני לא "הכירורג ההוא ש..." או כל הגדרה אחרת המתייגת אותי עם הקשר הכי הכי שיש לי אל ביה"ח וחדר המיון, אלא פשוט "זה מהאופניים".

***

 
יום ששי בצהרים, בשכונה החרדית של רחובות כבר מסיימים את ההכנות האחרונות לשבת, ריח של רגל קרושה באוויר. הרגל מהנפילה הבוקר כואבת בצורה חשודה.
טיול רכוב על כסא גלגלים במסדרון הארוך, העלאת זיכרונות עם טכנאי הרנטגן על התרסקויות אופניים ושברים אצל טכנאי רנטגן אחד שריסק את רגלו בירידה מתל גזר, והתוצאה על המסך – שבר בעצם השוקית ואני שוכב על אותה מיטה שדובי שכב עליה לפני כמה שנים.



27.5 אינץ',  שיכוך מלא, שלדת קרבון, full XTR
אל תנסו את זה בבית





זכרונות אהבה מקפלן



במערבונים תמיד נותנים בשלב הזה לשתות בקבוק ויסקי. אני מסתפק ביין

שבר ברגל זה לא ביג דיל בשביל לכתוב עליו פוסט בבלוג, אבל הוא  משבית אותך לכמה שבועות. פשוט אי אפשר לדרוך על הרגל. אז זה מותיר אותך להשתעמם ולהעביר זמן מיטה בין ספרים שממתינים כבר כמה שנים, טלוויזיה, וגם נסיונות להנציח את הרגע באמצעות צילומי סלפי ואיורי מחשב.
אז חבל להכביר מילים, כי כבר אמרו שתמונה אחת שווה אלף מילים.

משחקי מחשב

I want to ride my bicycle



2 I want to ride my bicycle


אבל מותר לפנטז





...ולאלתר ולדמיין



אבל בפועל - להתראות חברים!

אני השבת משלים שעות מנוחה. וגם בשבת הבאה, וזו שאחריה, וזו שאחריה....


והולך להתקלח כאילו שהזעתי היום מי יודע מה

דז'ה-וו 4
כעבור שבוע בדיוק, שוב עולים ריחות התבשילים לשבת בקריית קרעטשנף הרחובותית וממש תוך כדי כתיבת והגהת הרשומה הזו מגיעה הודעת ווטסאפ מאהרון, ז"א מהבן של אהרון. אהרון התרסק הבוקר וההמשך ידוע.

עוד ניקוב בכרטיסיה

וכמו שאומר שמחה, עוד ניקוב בכרטיסיה של קפלן. עוד מעט מגיע ל-10 ניקובים וזה העלאה משמעותית במשכורת.

רק בריאות!


יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

תרכוב היא אמרה לי, תרכוב

ימים נוראים
ערב שבת, ארוחה משפחתית. נהנים מה"שבת אחים", נהנים מהאוכל. סיפורים על מה היה היום, מה היה במהלך השבוע, שיחות סביב לשולחן כמו בכל בית. רוצה עוד יין? מי רוצה תוספת? מה יש למנה אחרונה?. ברקע פטפוטים של כתבי הטלוויזיה מסיטים את השיחה לעינייני דיומא. שגרה של ערב שבת. אבל משהו חסר. כמו שיר ששמעת אותו כבר עשרות פעמים ואתה מכיר כל צליל ותו גם בתת מודע שלך, ורק כשאתה שומע ביצוע חדש ולא מוכר, פתאום אתה מרגיש כמה חסרה לך הסיומת הזו של הגיטרה או המשיכה ההיא של הזמר בפזמון החוזר. משהו שלא היית מודע למשמעותו כל עוד היה, אבל כשהוא איננו – אז הוא חסר לך, מתוך ה"אין" אתה מודע ל"יש". ככה זה כשבערב שבת אין את צלילי ה-SMS המתקבלים עם התשובות לתכנית של מחר, אין את ה"כן" של דני, את "השבוע זה לא" של רפי ב', לא את ה"מה איבדתם שם?" של עודד ולא את ה"שבת שלום אני מגיע" של עזרא. פתאום אתה שם לב עד כמה הפכו המיסרונים האלה לחלק משגרת ערב שבת שלך, ובפרץ של נוסטלגיה אני נתקף געגועים לתיאומים הטלפוניים עם איזי לפני אי אלו שנים טובות כשהיינו בתחילת הדרך.
זה מתחיל עוד בששי אחה"צ, SMS מדובי מודיע שמחר ב-7:00 בנווה שלום. קצת מוזר לי שדובי מחליט על מסלול בלי להתייעץ אתי, אבל כבר היו דברים מעולם (תקופת מילאנו למשל). כמו רפלקס מותנה היד נשלחת לטלפון ומבקשת להשיב "כ" קצר ותמציתי, אבל המציאות גוברת על הרפלקס. חלף זמן מאז שנפרדתי בשלום ולא להתראות מהצוות הרפואי, אני מרגיש כמו חדש, אבל ההוראה המפורשת של "לא ריצה ולא אופנים" עוד מהדהדת באזני כרעם. בצער אני מניח את הטלפון בחזרה ולא עונה והשקט הזה של האין צפצופי SMS  צובט את הסטנט שבלב.
זה שקט רועם שמטריד ולא נותן מנוח. זה שקט שמשמעותו היא שאין את כל הריטואל הקבוע של יום ששי. לא שולף את הבקבוקים מהמגירה, לא ממלא אותם במים ואבקה איזוטונית כלשהי, לא לוקח מהמגירה במטבח את ספלוני הקפה הקטנים, לא עוטף אותם בפצפץ נגד עיינא בישא של מדרגות סלע ולא אורז אותם בזהירות בנרתיק המאולתר.
לא אורז את הגזייה ולא את הפינג'אן, אלה שלפני כמה שנים סחטו קריאות התפעלות בגרמנית בלונדית מהאוסטריות שעד היום מריחות קפה עם הל שקיבלו מאיתנו, אפילו חטיפי האנרגיה ותמרי המג'הול לא זוכים לכבוד המגיע להם. ורק נחמה אחת יש בכל השקט הזה-לפחות קיבלתי את הSMS שמודיע איפה ומתי, עדיין לא הסירו אותי מרשימת התפוצה, עדיין זוכרים לי חסד נעורים, וכמו שאמר מי שאמר "אתה מסומס, משמע אתה קיים".


יותר מאוחר, כשאני הולך לישון אני פותח את המגירה העליונה בשידה, זו עם חולצות האופניים. ערמה צבעונית של לייקרה. אני מלטף במבט את החולצות, נוגע, ממשש את הבד החלק, הקריר, מריח את ריח הסבון מהכביסה האחרונה ומתגעגע למגע המאובק שלאחר רכיבה, לחספוס של כתמי הבוץ, לריח הזיעה הספוגה בהן, לשרידי קוצים שננעצו בבשרן. עדות אילמת לטיפוס בשביל הררי כלשהו, סיפור על שלוליות של חורף, על הפסקת הקפה בפיסגת ההר, לנפילה וחבירה בלתי אמצעית עם הקרקע. ואני כל כך אוהב את ההתלבטות ההיא, זו שלא קיימת בימים אלה, ההתלבטות איזו חולצה ללבוש מחר. האם את הצהובה החלקה או את זו של LIVESTRONG? את האדומה שקיבלתי מקלאודיו באיטליה או את הוורודה של הג'ירו (שכמעט ולא לבשתי)? אולי את הכחול-לבן של סקוט שיתאים גם לבנדנה או את האפור-צהוב של וולבו?


אבל החולצה האהובה ביותר היא זו שלנו. חולצת B2G האדומה-צהובה. זו חולצה שחלמתי אותה עוד עם איזי בימים הראשונים של הקבוצה. עוד לא ידענו איך היא תראה, אבל איזי חלם אותה כבר אז אישית, עם שמות החבר'ה על הגב כמו קבוצת כדורגל ואני חלמתי אותה צבעונית, בוהקת, עם לוגואים של מותגים כמו רוכבים מקצועיים. השאלה היא איך מתקדמים מהחלום. פעם, בימי העליה הראשונה, העליה השניה, זו לא היתה שאלה. היית לוקח את שאהבה נפשך אל הגורן ותחת רקיע עטור כוכבים בין דגניה לכנרת היית מפנטז "את תרקמי בלילה לי כותונת, אני ביום אנהג את עגלתך...". המציאות שלנו היתה קצת פחות רומנטית, לא "כותונת של תכלת עם פרח זהב", אלא סטארטאפ רעיוני של שמחה למתנה ליומולדת שלי ומכאן זה כבר היסטוריה. אז לא פלא אפוא שזוהי החולצה שאהבתי מכל. אבל עכשיו אני מביט בערימת החולצות המונחות במגירה כאבן שאין לה הופכין, שוב היד כמו מושטת מאליה לבחור חולצה, ושוב ההשלמה עם המציאות טופחת על הפנים. שוב החולצות נשארות מקופלות במגירה, מדיפות ריח נקי של אבקת כביסה.
אכן ימים נוראים.


צעדים ראשונים.
לאחר כשבועיים קיבלתי OK להליכה מתונה. לא מאמץ, לא מתמשכת, סתם צעידה שעיקר השפעתה הוא על שחרור הפרקים ולא על סיבולת. משהו כמו מגה-גלופלקס.
בדחילו ורחימו ועם לא מעט התרגשות (אצלי) וחשש (אצלה) לבשתי זוג מכנסים קצרים וחולצת טי, נעלתי נעלי ספורט ויצאנו לצעוד. את מאתיים המטרים הראשונים שהם בסימן עליה קלה במעלה הרחוב, היא החליטה שנעשה ברכב. ברכב??? למה מה???
-"למה בשבתות של אופניים אתה נוסע עד לתחילת המסלול ורק אז מתחיל ברכיבה, ולא יוצא ברכיבה מהבית עד הרי ירושלים? עד לנגב?" התעקשה, "בדיוק כמו באופניים נעשה כאן. את העליות תשאיר בינתיים בצד, ניסע באוטו עד לקטע המישורי ואז נלך" קבעה נחרצות. איפשהו נחרטו במוחי המילים "בדיוק כמו באופניים" לא יודע למה ואיך, אבל זה צריך להיות בדיוק כמו באופניים על כל המשתמע מכך.
הצעידה הראשונה היתה כמו על ביצים. בזהירות ולאט לאט. פתאום עלתה בזיכרוני תמונה מילדותי. כשהייתי בערך בן 15, אבי חזר מבי"ח לאחר שעבר התקף לב קשה. גרנו אז בקומה 3 ללא מעלית והחברים של הורי התגייסו להעלותו הביתה בישיבה על כיסא. אני רואה אותו יושב נבוך על הכסא, חיוור, כמעט שקוף, כמו עלה נידף וארבעה חברים נושאים ומעלים אותו במעלה המדרגות. כעבור זמן, כשכבר החל לצאת מהבית, השאירה אימי בקביעות כיסא בחדר המדרגות בשביל שינוח באמצע העליה. התמונה הזו שהעלתה ערימות של אבק במוחי, צפה ועלתה שוב כש"נסענו ללכת".
מהר מאד שמתי לב שאפשר לצעוד גם במעלה רחוב גורדון, אפשר בקצב מהיר ואפשר גם להזיע. פתאום מבריק לי רעיון שאפשר לנצל את אפליקציות הניווט בטלפון לא רק לרכיבות אלא גם להליכות. בדיוק כמו באופניים, היא אמרה, אז למה לא? עוד ק"מ ועוד ק"מ מראה האנדומונדו, עוד חצי קמ"ש מהירות ממוצעת ועוד קמ"ש מראה ה-motionX-GPS  (יתברך שמו של ממציא האפליקציות עם ה GPS). פתאום מסתבר שגם בהליכה מזיעים, גם בהליכה צמאים, בדיוק כמו באופניים. ושוב אני מתעורר בבוקר, פותח את מגירת חולצות הרכיבה בשידה, סוקר את המבחר ומתלבט איזו חולצה ללבוש היום, את האדומה או את הצהובה? את ה –VOLVO או את ה – LIVESTRONG ? בדיוק כמו באופניים. ושוב נשמעים רעשים ממגירת הבקבוקים במטבח ושקשוק המים בבקבוק מהדהד כמו שקשוק מים חיים במעין בנווה מדבר, האבקה האיזוטונית (איך לא?) צובעת את המים בוורוד מתקתק וטעמם – צפיחית בדבש. Kisses sweater than wine? , שטויות! משקה איזוטוני הוא sweater than wine! , אני תוחב לכיס האחורי של החולצה את הבקבוק שכל כך התגעגעתי אליו ותחושת הכובד שהוא נותן בגב התחתון נותנת משנה מרץ, הטלטול שמכה באחורי עם כל צעד הוא כמו לטיפה רכה של יד ענוגה. ליתר בטחון אני גם מתקין את רצועת החזה של הפולאר ולא שוכח את שעון הדופק (טוב, קצת זהירות בכל זאת לא הזיקה לאיש, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא סתם דאווין), בדיוק כמו באופניים אני חושב לעצמי. וכך אני צועד בגאווה לבוש בחולצת לייקרה צבעונית, וולבו, סקוט, לייבסטרונג, מה שבא, בקבוק שתיה נעוץ בכיס האחורי, והפולאר מתקתק ומראה את הדופק. בדיוק כמו באופניים. וכשרוכב אופניים בא לקראתי אני נועץ בו מבט מהפנט כאילו אומר לו – אל תשוויץ, גם אני כמוך, אבל בפסק זמן. וכשהוא מסתכל עלי (אולי רק כדי לא לדרוס אותי), אני משוכנע שהוא רואה את כל סימני השריטה ויודע להעריך כראוי את מי שצועד מולו.
ורק חולצה אחת לא לבשתי בצעידות האלה – את חולצת B2G  שלנו. כי ללכת לבוש בחולצה הזו – זה כבר זילות החולצה, חילול הקודש. עם זה לא יכולתי להשלים.


On the sunny side of the street.

באחת הצעידות ניגן לי באוזן שלמה ארצי בשירו תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד.
תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד
הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות
תרקוד כל עוד אתה יכול
אני לא בנוי לשיעור מחול. ..
ולי משום מה המילים נשמעות כמו "תרכוב היא אמרה לי תרכוב...", וגם אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, ומחליט שצריך לרכוב כל עוד אני יכול כי גם אני לא בנוי לשיעור מחול. ואני מחליט כי למרות האזהרות, גם אופנים זה ספורט של חזרה לשגרה, ויש לחזור לרכיבה ויהי מה.
ברור שארכב על מדרכות וכבישים סביב לבית בשלב זה ואין כמו יום כיפור להתחיל בכך. יום קודם ניצלתי הזדמנות של העלאת משהו מהמחסן ובדקתי את האופניים. קצת אבק, לחץ אוויר בצמיגים דורש מילוי אבל בסה"כ הם עומדים במחסן כמו קפיץ דרוך, מחכים לדיווש המיוחל. אני בוחר את החולצה היפה ביותר, מכנסי רכיבה עם כרית נוחה, ממלא את הבקבוק במיטב המשקאות האיזוטוניים (סליחה וכפרה. זה אמנם יום כיפור, אבל זה חשוב לשתות) ויורד בדחילו ורחימו למחסן. תקתוקי הראצ'ט של הנעלים כשאני מהדק אותם נשמעים לי כמו סימפונית הצעצועים של מוצרט ואני צועד בהם גאה כמו הייתי מיכאיל בארישניקוב בהופעה של הבולשוי. הרוח הקרירה המלטפת את פני במורד הרחוב מפיחה בי כוחות חדשים והכל נראה כמו איזה חלום מלא בלהה שאני מתפקח ממנו. רחובות... נס ציונה... כביש עוקף... והנה סגרתי כמעט 20 ק"מ ומחשבה קצת מטורפת מתחילה לנקר לי במוח – בעוד שבוע יש את סובב תל אביב, ומה רע לעשות שם סיבוב אחד של 22 ק"מ? "תרגיע!" עונה לי מיד קול ההגיון השפוי.
וכך נוצרה לה שיגרה חדשה. פעם-פעמיים בשבוע עולה על האופנים ותופר את המדרכות, את השביל הסלול המחבר את רחובות לנס ציונה, בית עובד, כביש עוקף. סיבובים של כ 20 ק"מ, קצב שפוי, עין לדופק צופיה, אוזן לאוזניות כרויה (איך לא?) וכמובן חולצת לייקרה צבעונית. אבל אליה וקוץ בה. אני רוכב על המדרכה לאורך הגדה המערבית של כביש עוקף רחובות והעיניים נשואות למזרח, לגדה השניה של הכביש. בקורס צילום לימד אותנו המורה שבצילומי רחוב ביום שמש יש לשים לב שבדרך כלל, צד אחד של הרחוב מואר על ידי השמש יותר מהצד השני ומקרין אור שונה על נושא הצילום על כל היתרונות הטמונים בזה. גם ברכיבה לאורך הכביש העוקף יש צד אחד מואר יותר, קורן יותר, מפתה יותר. הצד של השדות הפתוחים במזרח. וכמו בשיר משנות השלושים של המאה הקודמת, (שיר שכל מישהו שהרגיש שהוא משהו שר/ניגן אותו – לואי ארמסטרונג, דייב ברובק, בני גודמן, פרנק סינטרה, אלה פיצ'ג'רלד ג'ודי גרלנד ויסלחו לי אלה שלא הזכרתי) - Life can be so sweet on the sunny side of the street.. בצד השני של הרחוב, בצד שטוף השמש, אין בתים ומדרכות, אין מעברי חציה, אין מכוניות, אין שבלולים המסכנים את נפשם בחציית הכביש שאתה ממש מזדהה אתם.



בצידו השני של הכביש, בצד שטוף השמש, יש שטחים פתוחים, שדות, מרחבים, בהם אפשר לרכוב על דרכי עפר, לדלג מעל למהמורות, לענטז בין קפלי קרקע ולפנטז על הסרפנטינות בדרך בורמה. מידי פעם אני "גונב" איזו בריחה קטנה לצידו השני של הכביש, כאילו בלי משים נותן פתאום משיכה קצרה של הכידון ימינה, יורד לשביל העפר, חוצה את השדה, נושם אוויר פסגות. נו טוב, פסגות זו קצת היסחפות, אבל אויר צח של מרחבים פתוחים זה כן. הזדמנות מאולצת לרכיבה מסוג אחר, פחות מאומצת עם יותר תשומת לב לטבע ולמה שקורה סביב, פחות תשומת לב לטכניקת הרכיבה ולמאמץ. מגלה מחדש את הגבעות החוליות שבין רחובות לכביש 40, את השדות החרושים, את גבעת עמוד השמירה מימי טרם מדינה, מגלה שלדים חבויים (לעניות דעתי תוצאה של שריפה שהיתה כאן לפני זמן מה), הכורסא הסגולה שגיליתי לפני כשנה בחורף באמצע השדות עדיין עומדת במקומה בחזיון סוריאליסטי, כאילו אומרת לי אני ממתינה לך, שב תנוח. מרגיש חפשי ומאושר. 























שבת אחת זה כמעט קרה. כבר סיכמתי עם דובי שאני בא, ז"א שיכול להיות שאני בא. אבל משהו, איזה חשש עצר אותי. אני כל כך כמה לחזור לרכיבה עם החבר'ה, כל כך מתגעגע, מצפה לרגע של הקפה בקצה הפיסטין, אבל כשהוא מגיע איזה חשש בלתי הגיוני עוצר בעדי ואומר לי לא. משום מה זה מזכיר לי את היום הראשון לסטז'. שנים של לימודים והרבה חלומות על היום הראשון בו אלבש חלוק לבן, תג עם תמונה מהודק לכיס החלוק יבשר לכל העולם שאני דוקטור. אבל כשהגיע היום, נסעתי באוטובוס לפ"ת (בי"ח השרון), כועס על הנהג שנוסע כל כך מהר, מתרגז על כל רמזור ירוק ומקווה שהדרך לא תסתיים. אח"כ ההליכה מתחנת האוטובוס לביה"ח, כמו ריקוד הורה, שני צעדים קדימה, אחד אחורה, מתפלל (ואל תגלו זאת לאף אחד) שתהיה איזה רעידת אדמה או משהו דומה והכל יבוטל, לא אצטרך להגיע לביה"ח. כך גם עם החזרה לרכיבה, כבר לא יכול להמתין יותר, הציפיה אוכלת אותי, אבל הפחד הורג אותי ואלף ואחת סיבות צצות למה לא השבת. אולי בשבת הבאה.
ואותה שבת של לא, היתה שבת סגרירית עם הבטחות לגשם. יצאתי לרכיבה במחוזות החדשים שלי – הכורסא הסגולה, השבלולים, נס ציונה, בית עובד והאזור. בנקודה מסוימת, בשולי טירת שלום, אני רואה למרגלות הגבעה את השביל של סובב נס ציונה המוכר והחביב עם אחת הגבעות שלארכו. כח בלתי נשלט לחץ על הדוושה ואני רוכב לעבר הגבעה ובכח השוונג מטפס וכובש אותה. הנוף של השטחים הירוקים (בעונה זו של השנה) הנגלה מפסגת הגבעה הזכיר נשכחות. נזכרתי בנוף הנגלה מהדרכים הנופיות בנחל כיסלון, במרחבי עדולם, בכלניות של בארי שעוד מעט יתחילו לפרוח והיה ברור ששבת הבאה זה ויהי מה. אח"כ החל לטפטף קצת גשם. בוץ ניתז מהגלגלים ומנקד את החולצה ברסיסי צבע חום, הצמיגים מתכסים בשכבה הולכת וגדלה של בוץ ומכבידים משהו, טיפות החלו לטפטף מהקסדה על המשקפיים ומהמשקפיים על הלחיים זולגות במורד הפנים כמו דמעות, דמעות של אושר יהיה מי שיאמר. והטיפות האלה הן כמו סם חיים, כמו הטיפות שטפטפו לפני 3 חדשים מהעירוי לוריד רק מתוקות שבעתיים. וכששבתי הביתה, מכניס את האופנים המבוצבצים למחסן, כשאני רואה את בקבוק השתיה המצופה בוץ הוסר הספק האחרון. 


חלף שבוע. "מחר אני בא" אמרתי לדובי חד משמעית, "תבחר מסלול מתאים". ודובי, נאמן לתפקידו, מיהר לסמס לכולם ולבשר:

בשבת אני קם מוקדם, כמו בימים הטובים ההם,  ומתחיל להתלבש מול המראה. אני נזכר בסצנה מתוך הסרט קאט-באלו, כשלי מארווין, אחרי שהתפקח מהאלכוהול וחזר לכושר פותח את ארגז החפצים הישנים שלו ולובש בגדי א' לקראת הדו-קרב הגדול עם יריבו (הלא הוא לי מארווין בגירסת האיש הרע). לובש פריט אחר פריט, מכניס את הכרס, מהדק את רצועות החליפה, חוגר את חגורת האקדחים משובצי הפנינה... כך גם אני – מכנסי טייטס ארוכים, חולצה הדוקה, מכניס את הכרס, מעיל רכיבה, כפפות, לוקח את הקסדה ובקבוק השתיה... ורק מוסיקת רקע של מערבונים חסרה לי. אני מעמיס את האופנים על האוטו ויוצא מזרחה. הכביש בין צומת נחשון לצומת שמשון עמוס ברוכבי כביש מעצבנים שהפעם אני כל כך אוהב אותם, השמש העולה מסנוורת אבל אורה כמו בוהק של זהב, הלב מלא גאווה וצופה לשעה הגדולה כמו בשיר ההוא:

פנינו אל השמש העולה,
דרכנו שוב פונה מזרחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.



יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

האסון שנמנע או יש דור המשך

השבת לא רכבתי. יום משפחה קוראים לזה.
בלית ברירה יצאה שיירת הרוכבים בלעדי, ולמחרת קיבלתי מרפי ברט מייל בהאי-לישנא


היום ברכיבתנו קרה דבר נורא.

בחנייה על ראשו של תל גזר עם פריקת מתקן הקפה התגלתה העובדה הנוראה כי נגמר הגז במיכל הקפה וכי אין לנו אפשרות להכין קפה.

מכיוון שלא ניתן להמשיך ולרכב ללא התדלוק החיוני (ויין ישמח לבב אנוש אך לא יניע את רגליו העייפות) נשקלו צעדי חירום של הזעקת מסוק חילוץ, חידוש החפירות כדי למצוא גז שוודאי נשאר מהתושבים הקדמונים ומשלחות סיור לחיפוש חבורות רוכבים אחרות עם גז.

אולם התושייה של חבורתנו גברה על כל הצרות והמצוקות:
הם קוששו עצים, בנו תנור, קטפו פולי קפה וטחנו אותם , הדליקו אש עם אבני צור ויהי קפה.

וכך נמנע האסון יכולנו להמשיך ולסיים את הרכיבה







מסקנות:
גם כשאני לא נמצא –
יש קפה
יש צלם
יש מי שידווח בבלוג (את זה כבר הוכיח דובי בעבר, אבל הוא מתרשל לאחרונה)

ומה אני לוקח הביתה? – יש דור המשך, יש על מי לסמוך, אני יכול לישון בשקט (בשבת בבוקר)

והעיקר – לא לפחד כלל

יום שני, 7 ביוני 2010

הפצוע האוסטרי, או עוד פצוע בקרב על לטרון

לפני שבוע רכבנו בסינגל עדולם. איפשהו בדרך, בצילו של עץ בודד עמד מישהו שנפצע בידו והמתין מן הסתם לחילוץ. ידו היתה נתונה במתלה מאולתר העשוי מפנימית גומי שחורה מידה 26X2.1. זה הזכיר לי שטרם עשיתי ריענון ציוד לאחר החילוץ המפורסם בבארי, ולא דאגתי למשולש חדש. מצד שני זה רעיון טוב לאילתור הפנימית הזו. דו שימושית – לפנצ'ר או להתרסקות, מה שבא קודם. נכון אמנם שאם אתה מתרסק בגלל פנצ'ר בגלגל הקדמי ושובר יד, יש לך דילמה מה יותר חשוב - אתה או האופניים, אבל תמיד יש חברים לתרום עוד פנימית. צחקנו אז ליד העץ למרגלות חירבת עטרי, אבל לא ידענו כמה מהר זה יהיה למציאות, ולאו דווקא בשל פנצ'ר.
בוקר שבת בחניון תחנת הדלק בלטרון. האוויר עוד צונן מהלילה, השמיים כחולים עם עננות קלה, מזג אוויר אידיאלי. דיון קצר על המפות ואנחנו מתחילים לעקוף את המנזר ולטפס על הגבעה שם ניצבים שרידי מבצר צלבני "לה טורון דה שבאלייה" – ממנו נגזר השם לטרון. חולפים על פני האנדרטה של חטיבה 7, ונכנסים לסינגל קצר ובלתי צפוי היורד לכיוון נחל נחשון. דני מזהיר מהדרדרת בעיקול השביל וממשיך בנון-שאלאנטיות במורד. רפי עוקף, עזרא ואני נזהרים וצופים על נווה שלום במרומי הגבעה ממול (ואני יודע שהטיפוס הצפוי לנו לנווה שלום, מכיוון צפון, הוא הקשה ביותר). אני שואל את עצמי אם אנחנו רוצים להגיע לנווה שלום, למה מוכרחים ברכיבה? מה רע להתחיל משם, ליד המסעדה הקטנה החביבה עלינו? בתוך כך אני שומע מישהו מאחור צועק וקורא לי. אני מביט לאחור ורואה לשמחתי את כולם ניצבים בריאים ושלמים על השביל, אבל לאחר כמה שניות דמותו של דובי מתרוממת מבין השיחים שבצד השביל. קצת חיוור, מחזיק את ידו ואומר לי "פרקתי את היד". אההמממ..... מבט קצר על פרק ידו השמאלית, העיוות של האמה, הנפיחות,  אם זה לא מה שקרוי בז'רגון המקצועי Colles fracture אז אני תולה את הסטטוסקופ. לנגד עיני אני רואה את עודד ש' ואת הבחור מבארי, מין דז'ה-וו בתערובת של צילומי אופנים וצילומי רנטגן וביניהם מישהו בבגדי אופניים מוכתמים בעפר ומנוקדים בקוצים ועלים שנדבקו בהם.
צריך קיבוע ליד אני חושב, אבל קיבינימאט, הרי אין לי משולש בתרמיל. צריך לאלתר משהו, אומר מישהו ונזכר באותו רוכב בצילו של העץ הבודד בעדולם לפני שבוע. אביחי שולף פנימית עם ג'יפה ואנחנו תולים את היד של דובי, גם היא עם לא מעט ג'יפה. דווקא לא רע אני חושב. אלסטי, גמיש וזמין. עם תוספת מגן המרפק של דובי המשמש כסד, המצב נראה כמעט אידיאלי. דובי הוא כנראה היחיד שחושב שזה לא כל כך אידיאלי. מביט סביבו, מבט של קדוש מעונה ושואל מאין יבוא עזרו. טרטור מנוע בשמיים והוא משוכנע שבכושר האילתור שלנו אירגנו גם חילוץ אווירי, 669 או משהו. לא 6 ולא 9, רק גלשן ממונע משייט מעלינו ורפי שנטל את מקומו של ספי, חזר לחניון והביא את ג'יפ החילוץ השחור. שוב ג'יפ שחור, שוב אמבולנס שחור... הומור שחור.... גם עתידה של הרכיבה בחו"ל בעוד שבועיים נראה ברגע זה שחור.





שעה 8:30 בבוקר שבת, השמיים כחולים מעל המדשאה בחזית בי"ח קפלן. חדר המיון עוד שקוע בתרדמה, שלא לומר תרדמת. תפר בין תורני הלילה המפהקים פיהוקים אחרונים של סוף משמרת לילה לבין צוות משמרת הבוקר שרק מתחילים לקטר על מר גורלם על כי נגזר עליהם לבלות בוקר של שבת באור הניאון במקום באור השמש. האולם הגדול של המיון כמעט ריק ורק מישהו, פליט של הלילה, עדיין שוכב באחת המיטות מחובר למציאות בין שקית עירוי לשקית שתן. אנחנו נכנסים והצוות מקבל אותי בחיוך – "שוב הבאת לנו חבר שלך מהאופניים? אתם הסיפתח שלנו לשבת, אבל לא לדאוג, עוד מעט הם יתחילו לזרום, פצועי האופניים של השבת". וכמו הריטואל הקבוע שלנו ברכיבות – עליה, ירידה, דואגים לאבי, יין קפה, עליה, למי איכפת מאבי...  כך גם כאן הגלגל מתחיל להסתובב בריטואל הקבוע – אורטופד, רנטגן, התעללות בקרבן, משיכת היד המנותצת והחזרתה למקום, קיבוע, גבס, טלפון הביתה וכמובן צילומים לתעוד ההיסטוריה.






ביציאה מביה"ח, בעוד אנחנו מתלבטים אם נשתה את היין והקפה על המדשאה בחזית, נעצר לפני המיון רכב גדול ופורק בחור לבוש בגדי לייקרה צבעוניים וקרועים, שפשופים על הידיים, כתמי דם בין קרעי החולצה, והוא מדדה בצליעה אל פקידת הקבלה.
-            "אספנו אותו לאחר שנמרח על הכביש" אומר מישהו מהמכונית.
-          "NEXT!" קורא האח במיון ומזמין את האורטופד.
ורק אופני כביש מיותמים, קצת מעוקמים, נשארים שעונים על הספסל, ממתינים לאיפסון ממושך במחסן כלשהו.

כך הסתיימה לה רכיבת השבת של 5 ביוני, בדיוק שנה חסר יום מההתרסקות של עודד.  ובאיטלקית אומרים  non c'è due senza tre  שמשמעותו אין שניים בלי שלוש, ולכן בשבת הראשונה של יוני 2011 מי שרוצה לרכוב – שירכב. אני לא.
ודובי?  – הוא יכול להוסיף פרק ב-CV שלו, כמו אריק שרון – גם הוא נפצע בלטרון.





יום חמישי, 11 ביוני 2009

התרסקות. יומן של בוקר שהתחיל בכיף

יום ו', אני מתאושש משעות של המתנה בשדה התעופה של מילאנו למטוס חליפי.
- מה נפל עליך? בשביל מה באת לארץ לחופשה? מה רע להישאר במילאנו? שואל אותי חבר.
- מחר 06:30 בצומת האלה. מסמס דובי.
שבת 06:30, צומת האלה. אני נכנס בצפירה עצבנית לתחנת הדלק. דובי, ספי, עודד, שמחה, מויש, עזרא ואהרון. שבע נשמות טובות, שבע סיבות טובות לבוא לסופ"ש ארצה (ויש עוד כמה שבטח מתכרבלות עדיין בשמיכות). נכון, אתם פחות יפים ממיקלה ומליצ'ה האיטלקיות, הקאסטלו על הגבעות ליד מילאנו מרשים יותר מהחירבה החדשה של אהרון, וברונלו די מונטלצ'ינו זכה בדירוג גבוה יותר אצל פארקר מאשר עבאדי ספיישל ריזרב, אבל למרות זאת, ובאופן בלתי הגיוני בעליל אני מעדיף אתכם. ובתשובה לאותו חבר ששאל - זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
שבת 06:40, אני נזכר ברכיבה ברחבי תחנת הדלק. בוחן את האופניים שהעלו אבק 3 חדשים, חיזוק האוכף שהתרופף משהו, ניפוח הצמיגים, וקדימה. אהרון האופטימי מתדרך אותי איך להגיע לחירבת בורגין. הוא שכח שאני לא רכבתי כבר 3 חדשים ואין צ'אנס שאני אצטרך לאתר את המקום, אלא אם כן אשאר הרבה מאחור ולא אראה כבר את זנב האחרים.
07:00 אנחנו מדוושים במעלה השביל הירוק בכוון הכללי של חוות צוק. הנוף הכל כך מוכר של הרי יהודה, עצי אלה ואלון, דרך מסולעת המטפסת ומשקיפה על המרחבים סביב, אויר צלול של בוקר מלטף את הפנים. ההולם בחזה ההולך וגובר, הנשימה הנעשית מהירה יותר ויותר ביחד עם לגימות האיזוסטאר המטפטף על החולצה שמתחילה כבר להיספג בזיעה... איזו תחושה נפלאה, תחושה שכל כך התגעגעתי אליה. זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ליד חוות צוק אני מחליף חוויות עם עודד ומספר לו על חנות יין מופלאה במילאנו, שם ראיתי בקבוקי יין משנת 1834 (!), ועודד מעשיר אותי בידע על היינות הבודדים היכולים להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. שנינו מה זה אוהבים את הרגע. וגם זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ואז מגיעים להסתעפות השביל הירוק אל הסינגל הראשון במסלול. בפעם הראשונה שרכבנו כאן איזי פספס את הפניה והחל לרדת בדרך הראשית, ונפל. נפילה לייט שאפילו איזי צחק.


בפעם הבאה שמחה ודובי פספסו את הפניה והמשיכו מטה מטה עד למפגש עם הסינגל למרגלות הגבעה.
הפעם כולם פנו בשביל הנכון שמאלה והתחלנו לרדת אחד אחד במורד הסינגל. שביל צר ופתלתל עם מדרגות סלע קטנות אבל ממזריות אשר מחייבות את מלוא תשומת הלב, ואת מלוא מהלך הבולמים. הסינגל הזה, כמו כל סינגל, אינו מאפשר להנות מהנוף, לך תביט בנוף, תהנה ממנו ומייד תתמזג איתו... אבל מצד שני הסינגל מעלה את מפלס הכיף. באוזניות מתנגן לו "איזה בוקר של כיף" של תיסלם, ואני מה זה מזדהה עם השיר "איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר, איזה כיף על הבוקר, אח, איזה בוקר בכיף..." אני זורם עם השיר וזורם עם השביל בתחושה של ריחוף, לוקח בזהירות סיבוב חד ימינה, יורד אל מאחורי האוכף לפני מדרגות הסלע, נהנה מכל ס"מ של מהלך בולם ומברך את מי שבחר את המסלול הזה השבת.
07:45. מטרים אחרונים לעבר החבר'ה שכבר סיימו וממתינים בצילו של עץ רחב נוף, ואני מוציא את האוזניות ומתנתק מהנגן כשחיוך אושר (כך אני מניח) נסוך על פני. איזה כיף לי הבוקר, איזה בוקר בכיף... והנה עוד סיבה לבוא ארצה לסופ"ש.
07:46. באחת מתהפך הגלגל והאידיליה והפסטורליה מתחלפות במציאות כואבת.
- מה אתך? אתה עם האוזניות לא שומע כלום! אומר-שואל מויש, ומוסיף באותה נשימה – לא שמעת שקראו לך? עודד התרסק בסינגל ופרק את המרפק!
- מה??!!!
- חזור מהר למעלה! מזעיק אותי דובי בשיחת טלפון.
אנחנו מטפסים עד לאמצע השביל והדרך במעלה הסינגל כאילו לא בעליה, וכאילו נעלמו כל האבנים ומדרגות הסלע גוהצו עד כלות. באמצע מעלה השביל אנחנו פוגשים בהם.
- עזוב את האופניים ובוא מהר, הוא פרק את המרפק! אומר לי מישהו, אולי שמחה.
עודד יושב בצד הדרך, חיוור, מיוזע, מאובק, קוצים נעוצים בבגדיו והוא נאנק מכאב. בשמאלו הוא תומך את זרוע ימין, המרפק כאילו הוזז כמה ס"מ לאחור, בולט בצורה חריגה מעבר למקומו הטבעי וניכר מיד שאינו במקומו. הלוואי וזו רק פריקה אני חושב לעצמי. הכאב כה חזק שאת הפצע הגדול הקרוע והמדמם בקרסול עודד לא מרגיש כלל, רק שמחה מחוויר משהו למראה הפצע הפעור והדם ואפעס איזה שמץ של חלושעס תופס אותו. אני נזכר בימים של מילואים וטיפולי שטח. בפעם האחרונה זה היה איזה ארוע בעזה עם פינוי מוסק ואיזה קצין צעיר שאו-טו-טו התעלף וכמעט והיה צריך לפנותו גם כן במסוק. עודד מבקש לנסות ולהחזיר את המרפק למקום. ברור לי שהסיכוי אפסי כי הכאב בניסיון כזה הוא בלתי נסבל, אבל עודד מעורר הערצה, גבר שבגברים, מאיץ בי וצועק "תמשוך!!" אני מושך בכף היד כנגד קונטרה של ספי מהכתף. קליק קטן נשמע אבל זה לא זה. בסרטים היו כבר נותנים לו משהו לנשוך ומשקים אותו בחצי בקבוק ויסקי. איפה אבי עם הספיישל ריזרב שלו, כשממש צריך אותו? אנחנו פועלים במתכונת תאג"ד, חבישה אלסטית, משולש, תחבושת אישית על הפצע ברגל ואנחנו מוכנים לפינוי, או בשפה צהלית – הפצוע יביל. קצין הפינוי ספי (מי אם לא הוא) יוצא לדרך להביא את הג'יפ של עודד מתחנת הדלק ואנחנו מתחילים להתקדם רגלית לאורך השביל הצר עד לנקודת מפגש עם נגמ"ש הפינוי. עודד עשוי ברזל ולמרות הפציעה אינו מוכן לעצור ולנוח, אינו מוכן לשבת לרגע, רק ללכת ללכת. אנו חוזרים לכוון חוות צוק, הולכים עקב בצד אגודל, אגודל בצד גלגל. עודד חורק שיניים, ניכר עליו שכל צעד גורם לו ליסורים אבל צועד צעד אחר צעד ללא הפסקה. "זה פחות כואב כשאני הולך" הוא מסביר, ואנחנו רצים אחריו. מרחוק כבר רואים את הג'יפ השחור עושה דרכו במעלה השביל, אנחנו חוברים אליו ואני נוסע איתו לקפלן.
09:20. קצת מוזר לי להיכנס ככה לקפלן, עם הטייטס הצבעוניים, כשהם בכלל מאמינים שאני באיטליה. בקפלן אני מעביר את הפיקוד לצוות התורן, רוטינה רגילה של צילומים, החזרת הפריקה (ובכל זאת יש גם שבר קטן) ותפירת הפצע.
09:57. כשעודד כבר בידיים אחרות אני מתפנה לתיעוד ההיסטוריה


10:09. שמחה שמגיע עם ספי ומויש, מצטרף אלי למדור היסטוריה ומתעד איך אני מתעד את ההיסטוריה. אח"כ אני לובש חלוק ירוק על בגדי האופניים, עוטה כפפות לאטקס סטריליות במקום כפפות הספשילייזד המיוזעות והמלוככות,


ושמחה נוטל על עצמו את ניהול היחידה להנצחה, ודואג להשאיר על כרטיס הזיכרון את התמונות המגוחכות שלי עם חלוק ירוק על בגדי הרכיבה.




אזהרה: התמונות להלן קשות לצפיה. לחולי לב, ילדים, נשים בהריון, ובעצם גם לשמחה, מומלץ שלא לצפות בהן.

כאן הוא עוד מחייך קצת, אבל לא לדאוג, עוד מעט זריקת הקטלאר תעשה את שלה...


איפה היתה צריכה לשבת העצם המאונכת - עצם הזרוע - זה ברור, לא צריך להסביר



ללא מילים


ללא מילים






אכן תמונות קשות.... (לראות אותי לבוש בחלוק על בגדי הרכיבה, עם הרגליים המציצות מהחלוק)

יום שישי, 1 במאי 2009

סינגל ספיד לחירבת חנות / דובי


ושוב דובי – לא נס ליחו, וטוב שכך. אילמלא דובי הייתי חושב שאתם מדוושים (אם בכלל) בכרמי יוסף, גג בכיסלון.
התמונות של פוסט זה נעלמו במרוצת השנים
*****


ההודעה הלאקונית משהוא שנשלחה לכולם "7.00 בצומת שמשון" עוררה מיד את חשדו של שמחה

-"לאן רוכבים?" ברר הז'לוב שלנו בנימוס,"לא מוקדם קצת 7 ?".
-"לא" חתכתי באכזריות (ובאומץ), "יש מספר אופציות...,"
-"נלך על המסלול לכיוון חירבת חנות" אמר שמחה, ובזאת חרץ את גורל השבת.
שמחה הגיע עם הגזייה ועם מויש (מהנדס על שעדיין לא למד לשגר 10 SMS במקביל), אוסקר, אהרון, רפי, עודד ש. אבי והיין, דני ואיזי (למרות השעה המוקדמת). סגרנו סופית לגבי המסלול בהובלת אהרון ונסענו לזכריה שם הצטרף דוד (עוד שכן של אוסקר).
היה קר בירידה מזכריה לכיוון תל עזקה, אבל תמיד כיף להתחיל בירידה, מול התל חתכנו שמאלה לשביל ישראל ותוך זמן קצר התחלנו לטפס ובטרם לה חלפה חצי שעה, מצא שמחה את עצמו בוהה בעצב במעביר האחורי שלו שנפרד מגוף האפניים לבלי שוב.
כאן היתה תמונה, ואיננה עוד (וגם להלן)


אדם אחר היה כבר פורץ בבכי, מקלל, סופק כפיים, אך לא שמחה שלנו, אתגרים רק מביאים אותו לשיאים של אנרגיה מתפרצת. בידו הימנית גיבש מיד את החוליה הטכנית שפתחה בפרוק המעביר והשרשרת, ובשמאלו תפעל את חולית הקפה בראשות אהרון כדי שהחברה לא ישתעממו במהלך התיקון המסובך. רק איזי נעלם (פתאום החליט לרוץ קדימה), אבל די מהר חזר אלינו להפסקת הקפה הבלתי מתוכננת.
החוליה הטכנית בראשות דני קבעה מיד שיש לפרק המעביר והשאירה את שמחה בודד ומהיר- רוצה לומר, ידווש העלם על "סינגל ספיד". שמחה קיבל את הבשורה המרה בגבורה, ואכן רכב מאותו רגע ועד סופו של הטיול על הילוך אחד. בחור חזק השמחה הזה.

אספנו את כלי הקפה וחזרנו לדווש, מזג האויר איתנו בטיולים האחרונים, נעים, אפילו מעונן מעט, הקוצים מתחילים לתפוס את מקום הפריחה אבל הם עדיין ירוקים ורכרוכיים משהו. מתקדמים לכיוון נתיב הל"ה, עוברים את שתי הירידות הגדולות שבסופן עליות עוד יותר גדולות וממשיכים הלאה מזרחה ושוב מזרחה, נפרדים מהמסלול של ירמות וממשיכים לנוע על שביל ישראל. הזמן עובר לו בנחת, הנוף אופיני ומתובל בסרחון המוכר מימי הסדיר של גללי כבשים ועיזים, עוברים את המאהל הבדואי על כלביו הנבחניים, וממשיכים מזרחה. בשדות שלפנינו שלל חסידות שמן הסתם אבדו את דרכן וזוכות למבטם הבוחן של איזי ואבי. אנחנו על הכביש לכיוון מטע,נטשנו למספר דקות את שביל ישראל ואבי מתחיל לחפש דרכי מילוט שואל איפה הקומנדקר וממלמל משהוא על עונש שמקבלים כשלא מתיצבים לרכיבה מדי שבוע.
שמחה-סינגל-ספיד (להלן SSS , וזו תוספת של שכי) ממשיך לנוע בגבורה על החד מהלך שלו כאילו כלום, אנחנו מורידים הילוך פה, מוסיפים שם, והוא בשלו-סינגל ספיד, ואז הגענו למדרגות הקיסר.
נכון שאהרון אמר שיש כאן עליה וכולם הולכים חלק ממנה, אבל זה היה תאור חלקי בלבד. אבי שוב שואל איפה הקומנדקר, "למעלה בחירבת חנות, כבר מגיעים". החיות האמיתיות כבר החלו לדווש בעליה הבילתי נגמרת (ספי המסכן שוב הפסיד).

דני מויש עודד ורפי מתקדמים ואהרון ואני בעקבותיהם. העליה הזאת בלתי נגמרת, עודד חוזר הביתה מפאת קוצר זמן לאחר טיפוס מדהים והשאר ממשיכים מתנשפים, דוחפים ומושכים, ומה עושה SSS? כבר לא נותרו הילוכים להורדה, הרגליים כבדות כבדות, הקצב יורד. איזה יורד? איזה קצב? זהו, נעצרתי, מכאן לא עזר ג'ל אנרגיה ושאר אמונות טפלות, דוחפים ברגל עד לפסגה, משתדלים לא להביט בשעון הדופק וזהו הגענו.
למעלה מחכים כבר הנחשונים כמה דקות טובות, ועד שהמאסף הגיע עברו עוד הרבה דקות טובות.
גם שמחה מגיע. נו טוב כשהולכים ברגל אין הבדל אם יש לך שימנו XTR או כלום.
רכיבה קצרה לחירבת חנות שוב מתחילה בעליה אבל מהר מאד מתחלפת לה בירידה והופ, הגענו.
המקום יפה,הנוף מערבה נהדר, הכנסיה והפסיפס שלה מרשימים, הידע של אהרון בידיעת הארץ מופלא כמו גם ההתמחות שלו בטאטוא חול מעל פסיפסים והחזרתו למקום.


בגמר ההסברים התישבנו סוף סוף להפסקה הנכספת ממנה לא רצינו לקום, אבל ברירה הלא אין, והמכוניות, למרבית הצער, נותרו בזכריה.

-"איפה הקומנדקר"?, שואל אבי,
-"כאן למטה תיכף מגיעים, עכשיו הכל ירידות"
מחילים לטוס בנחל זנוח. הירידה זכורה לטוב מטיול חצי זנוח שלנו, אבל ברמת העייפות הנצברת גם היא מתמשכת לה. צהריים השמש מצליחה לחדור מבעד לעננים והחום מתחיל קצת להעיק במיוחד שהירידה הסתיימה, והפלא ופלא... התחילה שוב עליה!
הפעם אנחנו בדרך לרמת בית שמש על הכביש. אבי כבר לא שואל על הקומנדקר, הוא רק מתפלל שיגיע לרכב. SSS שוב דוחף. הבחור חזק כמו שור, עולה את העליה לרמת בית שמש כמו גדול וגם מפחיד דוס קטן בשאגת "שבאס" נוראית. הגענו לכביש 38 ויש עוד עליה אחת, הפעם לזכריה, וזהו. אנחנו מתקדמים לאט SSS מאחור, אבל בתנועה וזהו, מתחילה הירידה האחרונה, ניצלנו.
היה ארוך, מאד ארוך, אבל אין ספק שגיבור היום היה שמחה. רוכב בודד-מהיר, שלא ברור אם יסכים לבא לרכיבה הבאה מבלי לקבל ערבות בנקאית.
דובי
ותודה מיוחדת ממני לדובי ולרפי על שבזכותם אני מרגיש חצי שותף. רק חצי, אבל לפחות לא מזיע.

יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

NEVER SAY NEVER

(לטובת אלה מהקוראים שלא הפעילו את אופניהם בשבת, ושמקפידים בעת האחרונה לגרום לקוורום קטן והולך. כנראה לא יהיה מנוס מלפרסם שוב איזה פאשקוויל)

לפני כארבע וחצי שנים רכבנו אוסקר ואני את מסלול זנוח-בר גיורא. רכבנו זו לא בדיוק המילה הכי מתאימה, כי חלק גדול מהמסלול הלכנו רגלית. הנחמה היחידה היתה שגם שותפינו לרכיבה/צעידה הלכו חלק ניכר מהדרך, והם, לא רק שהם בגיל שיכולים להיות ילדינו, אלא חלקם אף היו אז ספורטאים מקצוענים ברמה של נבחרת לאומית, עם אימונים סדירים וכושר בהתאם.
אחד מהם הגדיר את 2 הק"מ הראשונים של הטיפוס במילים "הרגשתי את האנרגיה נוזלת לי מהרגליים". שני דברים אני זוכר מהרכיבה ההיא. האחד זה ההליכה. הליכה במעלה ההר, הליכה נטולי אנרגיה במישור (היה בכלל מישור?) והליכה (משולבת בקטעי רכיבה קצרים) בירידה בסינגל הקיסר. הדבר השני הוא שבסיום הרכיבה אמרתי לעצמי שלעולם לא אנסה שוב את המסלול הזה. אז על זה אמרו כבר חכמים ממני – never say never!

כבר זמן מה שדובי מזכיר את המסלול הזה ולוחץ לעשות אותו (טוב, ברור, הוא עוד לא רכב אותו), וספי מצטרף ותומך בו (גם כן ברור, אם כי מסיבות אחרות). ואני – הזיכרונות של הפעם ההיא גוברים על ניסיונות ההדחקה, ואני מצליח לעמוד בפרץ ולמנוע את רוע הגזירה. השבוע, כבר ביום חמישי אני מקבל מדובי SMS שמשאיר לי מרווח תמרון צר מאד – זנוח או הר חורשן? (אח... אח... געגועים לאיזי. איתו בטח כבר היינו סוגרים על כרמי יוסף).
וכך מצאנו עצמו מטפסים במעלה הדרך התלולה והמחורצת מזנוח. כנראה שהדרך הזו אינה בראש משימותיה של מע"צ, אחרת קשה להסביר איך דבר לא השתנה במהלך ארבע וחצי השנים. כאז כן היום, אותה דרדרת תלולה רצופה בולדרים וחריצי קרקע. לאחר כמה מאות מטרים יורדים כולם מהאופניים ומתחילים בטיפוס רגלי.

התארגנו זוגות זוגות, שמחה ודני בראש, דובי ואבי, עודד ואני, מטפסים עקב בצד אגודל כאילו טיול של אחה"צ בטיילת. מגיעים לסוף העליה הרצחנית הזו (230 מ' רווח לאורך 2 ק"מ. וראה בסוף הפוסט את גרף הגובה/מרחק כפי שיצא בפולאר שלי) לנקודה ממנה נשקף נוף מרהיב של בית שמש ושפלת החוף. למרות הטיפוס הרגלי בקצב פרומנדה, הדופק כבר בתחומים הגבוהים והנשימה מהירה. מחכים, עלאק, לצמד האחרון וזוכים לכמה דקות של מנוחה. אח"כ הברקה שלי לתמונה על רקע הנוף (עוד 2 דקות מנוחה). אח"כ גם אני רוצה להצטלם אז "דובי, תראה איך מצלמים. אתה מסתכל כאן, לוחץ שם...." (עוד 3 דקות).
יאללה, להמשיך! שמחה עושה ניסיון נואש אחרון ומבקש שנחליט – יש לנו שתי ברירות, הוא אומר, לרדת בחזרה לזנוח או להמשיך ולטפס לבר גיורא. יד ימינו מצביעה על זנוח, כלפי מטה, ושמאלו לכוון בר גיורא, מצביעה על השמים. מבט מתלבט מערבה, לעמק שמתחתנו, מסתכלים בערגה על הרכבים בכניסה לזנוח הנראים קטנים כחגבים. נזכרים בשוטר שעצר לידנו בחניה והזהיר מפני פריצות למכוניות חונות. אחלה נקודת תצפית, לראות מכאן איך פורצים לנו למכוניות... אולי בכל זאת נחזור? הרי גם הירידה בדרך הזו תהיה חוויה, אז אולי? ממשיכים! (אלא מה?). גולשים לערוצו של נחל מערה. רוח מרעננת, צוננת, כמעט חורפית, מכה על פנינו כשאנו גולשים לערוץ הנחל, רוכבים אל תוך הנוף הירוק, נטמעים בצמחיה הסבוכה בשולי השביל, משתלבים ביפי הטבע.
פיצוי הולם גם למי שעשה דרכו בהליכה. משב הרוח מחריש את המוסיקה באוזניות ה MP3 וצינתה גורמת לי לרכוס עוד קצת את הרוכסן של מעיל הרוח. החורף כבר בפתח וצריך לנצל עד תום את הימים האלה של קרירות נעימה, של עננים אפורים בטרם גשם. ממשיכים לאורך ערוץ נחל מערה עד לשמורת נחל דולב (מקום יפה לקפה) ואני מברך על כך שבחרנו במסלול הזה. למעט אותה התחלה רצחנית – הנאה צרופה.
דיון קצר על ספל קפה בנוגע להמשך, ונופלת החלטה שאין טעם להמשיך עד בר גיורא כי הירידה דרך סינגל הקיסר תהיה ממילא חציה בהליכה, ועדיף למצוא דרכים אחרות. (ולטובת הקנאים – הנה תמונה שלי בקטע רכיבה נדיר בסינגל הקיסר)


שמחה מודיע שהוא יקבל היום את אות "איש הברזל" מאשתו ולא מהמלצרית בבר-בהר (וכולם מצטרפים בברכות לרגל 34 שנות). המפות נשלפות ונמצא השביל האדום שיקצר קצת את המסלול ויוביל אותנו לחירבת חנות.
ביס אחרון מהחטיף, לגימה אחרונה מהבקבוק, ואורזים את ערכת הקפה ופונים ל"אדום". קיר המוות. 30-40 מ' של רכיבה ושוב הפזמון החוזר "אנו הולכים ברגל הופה הי, הופה הי" אבל הפעם זה קטע קצר שעיקר כוחו בעצם ההפתעה כשהופיע בלתי צפוי בעוד אנו כבר מתוכנתים על ירידה. מופע קיר המוות מסתיים במהרה ואז ירידה מטריפה לערוצו של נחל אזן, שוב רכיבה בנוף ירוק,



חולפים על פני (מיקומו של) עין מטע, ו... שוב מצפה לנו טיפוס (שזכור לי מהפעם הקודמת כבלתי אפשרי בעליל) לכוון חירבת חנות. מזמן לא הלכנו ברגל... דובי שומע (חירבת) חנות, ומחשבות על הדיוטי-פרי מפיחות כח בגלגליו והוא שועט במעלה השביל. דיווש אחד, שניים ו... ספלאש!!! צלאףףף!!!!! .... לא! אל תמהרו להסיק מסקנות! דובי לא נפל! נחש מתכתי השייך למחלקת בעלי חוליות משתרך לו מהקסטה של גלגלי השינים באופנים של דובי. נקעה נפשה של השרשרת מהמאמץ ("בעליה צריך להוריד הילוך, דובי!" היא זועקת) וכמו תמיד – נמצאה החוליה החלשה, וקרסה. השרשרת נקרעה. זה מה שנקרא תגובת שרשרת.


בעוד דובי הופך את אופניו, נשמע קולו הרועם של המורה עודד "בוחן פתע! כולם להכניס ספרים ומחברות ולהוציא דף ניר ועט". בוחן פתע על השיעור משבוע שעבר (מזל! אני פטור מהבוחן כי אני על תקן צלם המערכת).

טראסט מוחות מוגנים בקסדות סביב לאופנים של דובי, חולץ-פינים נשלף מאי שם, פין מוביל שיכול להיכנס לכל חור נתרם למאמץ המלחמתי ומעורר את שמחה להאיר את עינינו בהסבריו על "פין-שיכול-להיכנס-לכל-חור" וידיים רבות בוחשות בקדירת תיקון השרשרת.


שיא המהירות בתיקון שרשרת קרועה לא נשבר כאן, אבל ללא ספק היה שיפור ניכר משבוע שעבר, ופרק נוסף נכתב בספר "דובי ואומנות אחזקת האופניים". החוליות חוברו, השרשרת הונחה על הגלג"שים המתאימים וכלי העבודה הוחזרו לתרמילים. שלוק נוסף של מים לפני המאמץ האחרון, סיבוב בדיקה אחרון של הפדלים לפני שדובי הופך בחזרה את אופניו ו... קראץ' ... טרררראסק... עודד אשם! הוא לא אמר בשיעור הקודם שלפני חיבור החוליה, צריך להעביר את השרשרת דרך המעביר.... (זה שידיים רבות בחשו בקדירה כבר אמרתי? איזה מזל שאני מצלם את הארוע). שוב פותחים תרמילים, שוב נשלפים כלי העבודה ושוב מפורקת השרשרת. מישהו מציע שנקנה את הספר "דובי ואמנות אחזקת האופניים למתקדמים". הפעם בתור תרגול נוסף זה כבר נעשה מהר יותר ואנו שוב על האופניים. לפחות הנוף סביב היה שובה עין. בשלב זה דובי ויתר על הקניות ב(חירבת) חנות (ואנחנו חסכנו מבחן מתח לשרשראות שלנו) וגלשנו בכיף לאורך נחל זנוח עד לכביש ולמכוניות (שלא נפרצו...)
ואם מישהו חשב בסוף היום הזה ש-never again –אז טעות גדולה בידיו. המסקנה בסוף היום הזה היא never say never, (וטוב שכך).

גרף הגובה/מרחק של המסלול.


לצפייה בתמונות בגודל מלא הקש כאן