‏הצגת רשומות עם תוויות לב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לב. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

תרכוב היא אמרה לי, תרכוב

ימים נוראים
ערב שבת, ארוחה משפחתית. נהנים מה"שבת אחים", נהנים מהאוכל. סיפורים על מה היה היום, מה היה במהלך השבוע, שיחות סביב לשולחן כמו בכל בית. רוצה עוד יין? מי רוצה תוספת? מה יש למנה אחרונה?. ברקע פטפוטים של כתבי הטלוויזיה מסיטים את השיחה לעינייני דיומא. שגרה של ערב שבת. אבל משהו חסר. כמו שיר ששמעת אותו כבר עשרות פעמים ואתה מכיר כל צליל ותו גם בתת מודע שלך, ורק כשאתה שומע ביצוע חדש ולא מוכר, פתאום אתה מרגיש כמה חסרה לך הסיומת הזו של הגיטרה או המשיכה ההיא של הזמר בפזמון החוזר. משהו שלא היית מודע למשמעותו כל עוד היה, אבל כשהוא איננו – אז הוא חסר לך, מתוך ה"אין" אתה מודע ל"יש". ככה זה כשבערב שבת אין את צלילי ה-SMS המתקבלים עם התשובות לתכנית של מחר, אין את ה"כן" של דני, את "השבוע זה לא" של רפי ב', לא את ה"מה איבדתם שם?" של עודד ולא את ה"שבת שלום אני מגיע" של עזרא. פתאום אתה שם לב עד כמה הפכו המיסרונים האלה לחלק משגרת ערב שבת שלך, ובפרץ של נוסטלגיה אני נתקף געגועים לתיאומים הטלפוניים עם איזי לפני אי אלו שנים טובות כשהיינו בתחילת הדרך.
זה מתחיל עוד בששי אחה"צ, SMS מדובי מודיע שמחר ב-7:00 בנווה שלום. קצת מוזר לי שדובי מחליט על מסלול בלי להתייעץ אתי, אבל כבר היו דברים מעולם (תקופת מילאנו למשל). כמו רפלקס מותנה היד נשלחת לטלפון ומבקשת להשיב "כ" קצר ותמציתי, אבל המציאות גוברת על הרפלקס. חלף זמן מאז שנפרדתי בשלום ולא להתראות מהצוות הרפואי, אני מרגיש כמו חדש, אבל ההוראה המפורשת של "לא ריצה ולא אופנים" עוד מהדהדת באזני כרעם. בצער אני מניח את הטלפון בחזרה ולא עונה והשקט הזה של האין צפצופי SMS  צובט את הסטנט שבלב.
זה שקט רועם שמטריד ולא נותן מנוח. זה שקט שמשמעותו היא שאין את כל הריטואל הקבוע של יום ששי. לא שולף את הבקבוקים מהמגירה, לא ממלא אותם במים ואבקה איזוטונית כלשהי, לא לוקח מהמגירה במטבח את ספלוני הקפה הקטנים, לא עוטף אותם בפצפץ נגד עיינא בישא של מדרגות סלע ולא אורז אותם בזהירות בנרתיק המאולתר.
לא אורז את הגזייה ולא את הפינג'אן, אלה שלפני כמה שנים סחטו קריאות התפעלות בגרמנית בלונדית מהאוסטריות שעד היום מריחות קפה עם הל שקיבלו מאיתנו, אפילו חטיפי האנרגיה ותמרי המג'הול לא זוכים לכבוד המגיע להם. ורק נחמה אחת יש בכל השקט הזה-לפחות קיבלתי את הSMS שמודיע איפה ומתי, עדיין לא הסירו אותי מרשימת התפוצה, עדיין זוכרים לי חסד נעורים, וכמו שאמר מי שאמר "אתה מסומס, משמע אתה קיים".


יותר מאוחר, כשאני הולך לישון אני פותח את המגירה העליונה בשידה, זו עם חולצות האופניים. ערמה צבעונית של לייקרה. אני מלטף במבט את החולצות, נוגע, ממשש את הבד החלק, הקריר, מריח את ריח הסבון מהכביסה האחרונה ומתגעגע למגע המאובק שלאחר רכיבה, לחספוס של כתמי הבוץ, לריח הזיעה הספוגה בהן, לשרידי קוצים שננעצו בבשרן. עדות אילמת לטיפוס בשביל הררי כלשהו, סיפור על שלוליות של חורף, על הפסקת הקפה בפיסגת ההר, לנפילה וחבירה בלתי אמצעית עם הקרקע. ואני כל כך אוהב את ההתלבטות ההיא, זו שלא קיימת בימים אלה, ההתלבטות איזו חולצה ללבוש מחר. האם את הצהובה החלקה או את זו של LIVESTRONG? את האדומה שקיבלתי מקלאודיו באיטליה או את הוורודה של הג'ירו (שכמעט ולא לבשתי)? אולי את הכחול-לבן של סקוט שיתאים גם לבנדנה או את האפור-צהוב של וולבו?


אבל החולצה האהובה ביותר היא זו שלנו. חולצת B2G האדומה-צהובה. זו חולצה שחלמתי אותה עוד עם איזי בימים הראשונים של הקבוצה. עוד לא ידענו איך היא תראה, אבל איזי חלם אותה כבר אז אישית, עם שמות החבר'ה על הגב כמו קבוצת כדורגל ואני חלמתי אותה צבעונית, בוהקת, עם לוגואים של מותגים כמו רוכבים מקצועיים. השאלה היא איך מתקדמים מהחלום. פעם, בימי העליה הראשונה, העליה השניה, זו לא היתה שאלה. היית לוקח את שאהבה נפשך אל הגורן ותחת רקיע עטור כוכבים בין דגניה לכנרת היית מפנטז "את תרקמי בלילה לי כותונת, אני ביום אנהג את עגלתך...". המציאות שלנו היתה קצת פחות רומנטית, לא "כותונת של תכלת עם פרח זהב", אלא סטארטאפ רעיוני של שמחה למתנה ליומולדת שלי ומכאן זה כבר היסטוריה. אז לא פלא אפוא שזוהי החולצה שאהבתי מכל. אבל עכשיו אני מביט בערימת החולצות המונחות במגירה כאבן שאין לה הופכין, שוב היד כמו מושטת מאליה לבחור חולצה, ושוב ההשלמה עם המציאות טופחת על הפנים. שוב החולצות נשארות מקופלות במגירה, מדיפות ריח נקי של אבקת כביסה.
אכן ימים נוראים.


צעדים ראשונים.
לאחר כשבועיים קיבלתי OK להליכה מתונה. לא מאמץ, לא מתמשכת, סתם צעידה שעיקר השפעתה הוא על שחרור הפרקים ולא על סיבולת. משהו כמו מגה-גלופלקס.
בדחילו ורחימו ועם לא מעט התרגשות (אצלי) וחשש (אצלה) לבשתי זוג מכנסים קצרים וחולצת טי, נעלתי נעלי ספורט ויצאנו לצעוד. את מאתיים המטרים הראשונים שהם בסימן עליה קלה במעלה הרחוב, היא החליטה שנעשה ברכב. ברכב??? למה מה???
-"למה בשבתות של אופניים אתה נוסע עד לתחילת המסלול ורק אז מתחיל ברכיבה, ולא יוצא ברכיבה מהבית עד הרי ירושלים? עד לנגב?" התעקשה, "בדיוק כמו באופניים נעשה כאן. את העליות תשאיר בינתיים בצד, ניסע באוטו עד לקטע המישורי ואז נלך" קבעה נחרצות. איפשהו נחרטו במוחי המילים "בדיוק כמו באופניים" לא יודע למה ואיך, אבל זה צריך להיות בדיוק כמו באופניים על כל המשתמע מכך.
הצעידה הראשונה היתה כמו על ביצים. בזהירות ולאט לאט. פתאום עלתה בזיכרוני תמונה מילדותי. כשהייתי בערך בן 15, אבי חזר מבי"ח לאחר שעבר התקף לב קשה. גרנו אז בקומה 3 ללא מעלית והחברים של הורי התגייסו להעלותו הביתה בישיבה על כיסא. אני רואה אותו יושב נבוך על הכסא, חיוור, כמעט שקוף, כמו עלה נידף וארבעה חברים נושאים ומעלים אותו במעלה המדרגות. כעבור זמן, כשכבר החל לצאת מהבית, השאירה אימי בקביעות כיסא בחדר המדרגות בשביל שינוח באמצע העליה. התמונה הזו שהעלתה ערימות של אבק במוחי, צפה ועלתה שוב כש"נסענו ללכת".
מהר מאד שמתי לב שאפשר לצעוד גם במעלה רחוב גורדון, אפשר בקצב מהיר ואפשר גם להזיע. פתאום מבריק לי רעיון שאפשר לנצל את אפליקציות הניווט בטלפון לא רק לרכיבות אלא גם להליכות. בדיוק כמו באופניים, היא אמרה, אז למה לא? עוד ק"מ ועוד ק"מ מראה האנדומונדו, עוד חצי קמ"ש מהירות ממוצעת ועוד קמ"ש מראה ה-motionX-GPS  (יתברך שמו של ממציא האפליקציות עם ה GPS). פתאום מסתבר שגם בהליכה מזיעים, גם בהליכה צמאים, בדיוק כמו באופניים. ושוב אני מתעורר בבוקר, פותח את מגירת חולצות הרכיבה בשידה, סוקר את המבחר ומתלבט איזו חולצה ללבוש היום, את האדומה או את הצהובה? את ה –VOLVO או את ה – LIVESTRONG ? בדיוק כמו באופניים. ושוב נשמעים רעשים ממגירת הבקבוקים במטבח ושקשוק המים בבקבוק מהדהד כמו שקשוק מים חיים במעין בנווה מדבר, האבקה האיזוטונית (איך לא?) צובעת את המים בוורוד מתקתק וטעמם – צפיחית בדבש. Kisses sweater than wine? , שטויות! משקה איזוטוני הוא sweater than wine! , אני תוחב לכיס האחורי של החולצה את הבקבוק שכל כך התגעגעתי אליו ותחושת הכובד שהוא נותן בגב התחתון נותנת משנה מרץ, הטלטול שמכה באחורי עם כל צעד הוא כמו לטיפה רכה של יד ענוגה. ליתר בטחון אני גם מתקין את רצועת החזה של הפולאר ולא שוכח את שעון הדופק (טוב, קצת זהירות בכל זאת לא הזיקה לאיש, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא סתם דאווין), בדיוק כמו באופניים אני חושב לעצמי. וכך אני צועד בגאווה לבוש בחולצת לייקרה צבעונית, וולבו, סקוט, לייבסטרונג, מה שבא, בקבוק שתיה נעוץ בכיס האחורי, והפולאר מתקתק ומראה את הדופק. בדיוק כמו באופניים. וכשרוכב אופניים בא לקראתי אני נועץ בו מבט מהפנט כאילו אומר לו – אל תשוויץ, גם אני כמוך, אבל בפסק זמן. וכשהוא מסתכל עלי (אולי רק כדי לא לדרוס אותי), אני משוכנע שהוא רואה את כל סימני השריטה ויודע להעריך כראוי את מי שצועד מולו.
ורק חולצה אחת לא לבשתי בצעידות האלה – את חולצת B2G  שלנו. כי ללכת לבוש בחולצה הזו – זה כבר זילות החולצה, חילול הקודש. עם זה לא יכולתי להשלים.


On the sunny side of the street.

באחת הצעידות ניגן לי באוזן שלמה ארצי בשירו תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד.
תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד
הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות
תרקוד כל עוד אתה יכול
אני לא בנוי לשיעור מחול. ..
ולי משום מה המילים נשמעות כמו "תרכוב היא אמרה לי תרכוב...", וגם אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, ומחליט שצריך לרכוב כל עוד אני יכול כי גם אני לא בנוי לשיעור מחול. ואני מחליט כי למרות האזהרות, גם אופנים זה ספורט של חזרה לשגרה, ויש לחזור לרכיבה ויהי מה.
ברור שארכב על מדרכות וכבישים סביב לבית בשלב זה ואין כמו יום כיפור להתחיל בכך. יום קודם ניצלתי הזדמנות של העלאת משהו מהמחסן ובדקתי את האופניים. קצת אבק, לחץ אוויר בצמיגים דורש מילוי אבל בסה"כ הם עומדים במחסן כמו קפיץ דרוך, מחכים לדיווש המיוחל. אני בוחר את החולצה היפה ביותר, מכנסי רכיבה עם כרית נוחה, ממלא את הבקבוק במיטב המשקאות האיזוטוניים (סליחה וכפרה. זה אמנם יום כיפור, אבל זה חשוב לשתות) ויורד בדחילו ורחימו למחסן. תקתוקי הראצ'ט של הנעלים כשאני מהדק אותם נשמעים לי כמו סימפונית הצעצועים של מוצרט ואני צועד בהם גאה כמו הייתי מיכאיל בארישניקוב בהופעה של הבולשוי. הרוח הקרירה המלטפת את פני במורד הרחוב מפיחה בי כוחות חדשים והכל נראה כמו איזה חלום מלא בלהה שאני מתפקח ממנו. רחובות... נס ציונה... כביש עוקף... והנה סגרתי כמעט 20 ק"מ ומחשבה קצת מטורפת מתחילה לנקר לי במוח – בעוד שבוע יש את סובב תל אביב, ומה רע לעשות שם סיבוב אחד של 22 ק"מ? "תרגיע!" עונה לי מיד קול ההגיון השפוי.
וכך נוצרה לה שיגרה חדשה. פעם-פעמיים בשבוע עולה על האופנים ותופר את המדרכות, את השביל הסלול המחבר את רחובות לנס ציונה, בית עובד, כביש עוקף. סיבובים של כ 20 ק"מ, קצב שפוי, עין לדופק צופיה, אוזן לאוזניות כרויה (איך לא?) וכמובן חולצת לייקרה צבעונית. אבל אליה וקוץ בה. אני רוכב על המדרכה לאורך הגדה המערבית של כביש עוקף רחובות והעיניים נשואות למזרח, לגדה השניה של הכביש. בקורס צילום לימד אותנו המורה שבצילומי רחוב ביום שמש יש לשים לב שבדרך כלל, צד אחד של הרחוב מואר על ידי השמש יותר מהצד השני ומקרין אור שונה על נושא הצילום על כל היתרונות הטמונים בזה. גם ברכיבה לאורך הכביש העוקף יש צד אחד מואר יותר, קורן יותר, מפתה יותר. הצד של השדות הפתוחים במזרח. וכמו בשיר משנות השלושים של המאה הקודמת, (שיר שכל מישהו שהרגיש שהוא משהו שר/ניגן אותו – לואי ארמסטרונג, דייב ברובק, בני גודמן, פרנק סינטרה, אלה פיצ'ג'רלד ג'ודי גרלנד ויסלחו לי אלה שלא הזכרתי) - Life can be so sweet on the sunny side of the street.. בצד השני של הרחוב, בצד שטוף השמש, אין בתים ומדרכות, אין מעברי חציה, אין מכוניות, אין שבלולים המסכנים את נפשם בחציית הכביש שאתה ממש מזדהה אתם.



בצידו השני של הכביש, בצד שטוף השמש, יש שטחים פתוחים, שדות, מרחבים, בהם אפשר לרכוב על דרכי עפר, לדלג מעל למהמורות, לענטז בין קפלי קרקע ולפנטז על הסרפנטינות בדרך בורמה. מידי פעם אני "גונב" איזו בריחה קטנה לצידו השני של הכביש, כאילו בלי משים נותן פתאום משיכה קצרה של הכידון ימינה, יורד לשביל העפר, חוצה את השדה, נושם אוויר פסגות. נו טוב, פסגות זו קצת היסחפות, אבל אויר צח של מרחבים פתוחים זה כן. הזדמנות מאולצת לרכיבה מסוג אחר, פחות מאומצת עם יותר תשומת לב לטבע ולמה שקורה סביב, פחות תשומת לב לטכניקת הרכיבה ולמאמץ. מגלה מחדש את הגבעות החוליות שבין רחובות לכביש 40, את השדות החרושים, את גבעת עמוד השמירה מימי טרם מדינה, מגלה שלדים חבויים (לעניות דעתי תוצאה של שריפה שהיתה כאן לפני זמן מה), הכורסא הסגולה שגיליתי לפני כשנה בחורף באמצע השדות עדיין עומדת במקומה בחזיון סוריאליסטי, כאילו אומרת לי אני ממתינה לך, שב תנוח. מרגיש חפשי ומאושר. 























שבת אחת זה כמעט קרה. כבר סיכמתי עם דובי שאני בא, ז"א שיכול להיות שאני בא. אבל משהו, איזה חשש עצר אותי. אני כל כך כמה לחזור לרכיבה עם החבר'ה, כל כך מתגעגע, מצפה לרגע של הקפה בקצה הפיסטין, אבל כשהוא מגיע איזה חשש בלתי הגיוני עוצר בעדי ואומר לי לא. משום מה זה מזכיר לי את היום הראשון לסטז'. שנים של לימודים והרבה חלומות על היום הראשון בו אלבש חלוק לבן, תג עם תמונה מהודק לכיס החלוק יבשר לכל העולם שאני דוקטור. אבל כשהגיע היום, נסעתי באוטובוס לפ"ת (בי"ח השרון), כועס על הנהג שנוסע כל כך מהר, מתרגז על כל רמזור ירוק ומקווה שהדרך לא תסתיים. אח"כ ההליכה מתחנת האוטובוס לביה"ח, כמו ריקוד הורה, שני צעדים קדימה, אחד אחורה, מתפלל (ואל תגלו זאת לאף אחד) שתהיה איזה רעידת אדמה או משהו דומה והכל יבוטל, לא אצטרך להגיע לביה"ח. כך גם עם החזרה לרכיבה, כבר לא יכול להמתין יותר, הציפיה אוכלת אותי, אבל הפחד הורג אותי ואלף ואחת סיבות צצות למה לא השבת. אולי בשבת הבאה.
ואותה שבת של לא, היתה שבת סגרירית עם הבטחות לגשם. יצאתי לרכיבה במחוזות החדשים שלי – הכורסא הסגולה, השבלולים, נס ציונה, בית עובד והאזור. בנקודה מסוימת, בשולי טירת שלום, אני רואה למרגלות הגבעה את השביל של סובב נס ציונה המוכר והחביב עם אחת הגבעות שלארכו. כח בלתי נשלט לחץ על הדוושה ואני רוכב לעבר הגבעה ובכח השוונג מטפס וכובש אותה. הנוף של השטחים הירוקים (בעונה זו של השנה) הנגלה מפסגת הגבעה הזכיר נשכחות. נזכרתי בנוף הנגלה מהדרכים הנופיות בנחל כיסלון, במרחבי עדולם, בכלניות של בארי שעוד מעט יתחילו לפרוח והיה ברור ששבת הבאה זה ויהי מה. אח"כ החל לטפטף קצת גשם. בוץ ניתז מהגלגלים ומנקד את החולצה ברסיסי צבע חום, הצמיגים מתכסים בשכבה הולכת וגדלה של בוץ ומכבידים משהו, טיפות החלו לטפטף מהקסדה על המשקפיים ומהמשקפיים על הלחיים זולגות במורד הפנים כמו דמעות, דמעות של אושר יהיה מי שיאמר. והטיפות האלה הן כמו סם חיים, כמו הטיפות שטפטפו לפני 3 חדשים מהעירוי לוריד רק מתוקות שבעתיים. וכששבתי הביתה, מכניס את האופנים המבוצבצים למחסן, כשאני רואה את בקבוק השתיה המצופה בוץ הוסר הספק האחרון. 


חלף שבוע. "מחר אני בא" אמרתי לדובי חד משמעית, "תבחר מסלול מתאים". ודובי, נאמן לתפקידו, מיהר לסמס לכולם ולבשר:

בשבת אני קם מוקדם, כמו בימים הטובים ההם,  ומתחיל להתלבש מול המראה. אני נזכר בסצנה מתוך הסרט קאט-באלו, כשלי מארווין, אחרי שהתפקח מהאלכוהול וחזר לכושר פותח את ארגז החפצים הישנים שלו ולובש בגדי א' לקראת הדו-קרב הגדול עם יריבו (הלא הוא לי מארווין בגירסת האיש הרע). לובש פריט אחר פריט, מכניס את הכרס, מהדק את רצועות החליפה, חוגר את חגורת האקדחים משובצי הפנינה... כך גם אני – מכנסי טייטס ארוכים, חולצה הדוקה, מכניס את הכרס, מעיל רכיבה, כפפות, לוקח את הקסדה ובקבוק השתיה... ורק מוסיקת רקע של מערבונים חסרה לי. אני מעמיס את האופנים על האוטו ויוצא מזרחה. הכביש בין צומת נחשון לצומת שמשון עמוס ברוכבי כביש מעצבנים שהפעם אני כל כך אוהב אותם, השמש העולה מסנוורת אבל אורה כמו בוהק של זהב, הלב מלא גאווה וצופה לשעה הגדולה כמו בשיר ההוא:

פנינו אל השמש העולה,
דרכנו שוב פונה מזרחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.



יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

דברים שרואים משם


 האגרוף.
ראשית בא האגרוף.
בסיומו של ניתוח, עדיין בבגדים הכחולים, הקפקפים והמסכה התלויה על הצוואר, הגיע הזץ. כמו אגרוף שניחת במרכז הבטן העליונה, מתחת למפתח הלב. אני זוכר בדיוק את הרגע, לאחר השיחה עם משפחת החולה ולפני כתיבת דו"ח הניתוח, כאילו איזה מוחמד עלי נעלם חבט במרכז הבטן. זה היה ברור שזה לא סתם כאב בטן בנאלי והראש הכירורגי הדפוק כבר חשב על התנקבות כיב והדמיון כבר פינטז על ניתוח דחוף. והאגרוף ההוא אינו מרפה והוא ממשיך להציק, לחתוך, לחדור, לבחוש ברום הבטן, לכתוש את הקיבה או מה שנמצא שם. ואולי זה משהו עם הלב? מבליח זיק מחשבה שכמובן שנדחה על הסף. הרי צריך להזיע, ללחוץ בחזה, להקרין ליד שמאל, כך הרי למדנו בשנה ד' בבי"ס לרפואה. וחוץ מזה, אני?!, אני, שמידי שבת אני מדווש במעלה ההרים? האפשרות הקרדיאלית נדחתה על הסף והרעיון האידיוטי לרדת קומה אחת למיון – נשמע הזוי יותר מהזוי. הזוי, אבל ליתר בטחון לא נעלתי את דלת השירותים במלתחה כשהלכתי להשתין וכשפגשתי במסדרון שני חברים, פלטתי כבדרך אגב שיש לי כאב בטן חזק, מקווה בתוככי שיגידו לי שכדאי לגשת למיון, אבל הם המשיכו בשיחתם וחלפו על פני  מתעלמים ממוחמד עלי שממשיך לחבוט בי.

ההכחשה.
איזה קרדיאלי? אני הרי עושה מידי שבת ארגומטריה יותר ארגומטרית ממה שהממשלה מרשה מבלי שיש לי שמץ של רמז לאפס קצה של תסמונת תעוקת החזה, וכאמור, בשנה ד' למדנו את מה שכל אחד יודע – לב זה כאב בחזה שמאל, קורן ליד שמאל, מזיעים... נו, ברצינות... תהיה הגיוני, אני אומר לעצמי, זה הרי בבטן העליונה, וכבר ראית אי אלו מאות ואלפי אנשים עם כאבי בטן במשך השנים. יותר טוב שתבדוק לעצמך את הבטן. זה הרי בדיוק כמו שכתוב בספרים – סכין חודרת ברום הבטן שהפציינט (שזה אמור להיות אני) זוכר בדיוק מתי החל, בדיוק באיזו שעה ומה עשה באותו רגע [15:20, מיד בסיום הניתוח של גב' א' (אות בדויה)]... אני ממשש לעצמי את הבטן (רכה ולא רגישה, לא מתאים לכיב מנוקב), מקסימום אולי זה דלקת של כיס מרה או משהו דומה, שכנעתי את עצמי. מוחמד עלי יצא להפסקה (מה שמשכנע אותי סופית שזה לא) ואני המשכתי בעיסוקי.
לאחר הפסקת התרעננות קצרה חזר מוחמד עלי לסיבוב השני במשנה מרץ.

 הסטירה.
 She who must be obeyed שאלה אם זה לא יכול להיות אולי במקרה לב ושאולי במחילה כדאי לפנות למיון. עניתי שמה פתאום, אבל נסענו. שמחתי להיכנע ללחץ, רק כדי לשלול כמובן. שיעשו א.ק.ג, ועם הכאב בטן אני כבר אסתדר בעצמי.
יאללה, בוא נעשה את זה, אני מנסה להתלוצץ עם טכנאי הא.ק.ג., אבל הוא, שכבר ראה קצת א.ק.ג.ים בחייו, פניו נשארות רציניות הוא מחניק איזה אההממ.. שעושה לי חלושעס, ולוחש כאילו לעצמו - יש  איזו עליה של  ST ב-V-4  הוא אומר ומילותיו צולפות בי כהצלפת שוט, כמו סטירה על הלחי.  סטירה מצלצלת, כואבת ומעליבה. כאילו, אני?!!
כבמטה קסם מתעורר חדר המיון לחיים, מכונה משומנת ששוחרר הקפיץ הבולם שלה. כוורת דבורים רוחשת וכולם סביבי. באחת אני מפסיק להיות מי שאני, והופך להיות כחומר בידיהם. תוריד חולצה! תלבש חלוק! שים מסכת חמצן! [יש חמצן! צועק קול ברקע], מישהו מדביק לי לחזה מדבקות ומחבר למוניטור, תן יד, תעשה אגרוף! [קיבינימאט, היא הלכה "פרה" אני מתרגז], תן יד שניה ותעשה אגרוף חזק...["עירוי בפנים"!], פתח פה, תלעס את זה, זה אספירין! ["קיבל 300 מ"ג אספירין"!], שוב מסכת חמצן, שוב מורידים את המסכה ויד אלמונית נותנת לי כדור, תבלע! זה גסטרו. ["קיבל גסטרו"!], ["הפרין בפנים"! צועק מישהו שמטפל לי בעירוי], תגיד, כואב לך? מ-1 עד 10, כמה כואב? רוצה מורפיום?! לא! ["3 מ"ג MO קיבל"!]....

אני מסתכל על כל האנשים האלה העושים מלאכתם במיומניות. כל כך הרבה פעמים ראיתי אותם בפעולה, כל כך הרבה פעמים היינו צוות. לנגד עיני חולפות במהירות שברי תמונות של תאונות דרכים, פצועי גראדים באשדוד ב"עופרת יצוקה" ושאר ארועי חרום שנחרטו בזיכרון במהלך השנים. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם אנחנו לא באותו גובה, אנחנו לא מסתכלים זה לזה בגובה העינים, הפעם ראיתי אותם מזווית נמוכה, שוכב על מיטת המיון, מסתכל עליהם מלמטה למעלה והם רוכנים מעלי, מיישמים את המיומנות שלהם עלי.
-          תגיד, אתה מסכים לצינתור? קוטעת את מחשבותי הרופאה התורנית.
-          צינתור? מתי?
-          עכשיו!
עכשיו? כרגע? אבל אני הרי לא...   ואני מרגיש איך העורק בחזה מתכווץ באחת וסוגר הרמטית את שארית החלל הפתוח. אני מנסה למשוך זמן, אולי היא תבין שהיא טועה, אולי יתברר שהכל טעות, אולי אתעורר מחלום הבלהות הזה...
-          כן. אני עונה בחצי פה ומחפש איפה לחתום על טופס ההסכמה.
-          הנה, כאן - מראה לי הרופאה – "חתימת החולה"...  חתימת החולה???? מה אני, חולה??? אלפי פעמים חתמתי על טפסי הסכמה (לניתוח), תמיד בשורה התחתונה משמאל, ומעולם לא רעדה לי היד כמו בפעם הזו. זה מה שעושים 10 ס"מ ימינה או שמאלה על גבי הטופס. זה מה שעושה ההבדל בין "חתימת החולה" ל"חתימת הרופא".

מחלחל.
אני עובר לאלונקה הממונעת וחילופי התפקידים בין רופא לחולה הולכים ומתממשים. על מדף האלונקה שמעל רגלי עומד המוניטור הקטן המראה לכל העולם ואשתו, כולל לי, שהלב בקצב סינוס סדיר, סטורציה 96 וכל המדדים תקינים והרופא שבפציינט מנסה להרגיע את הפציינט שברופא. ליד המוניטור המרגיע נמצאת המזוודה, מזוודה שלעולם האלונקה הזו לא יוצאת לדרך בלעדיה. לא כל מי שעשה דרכו על גבי האלונקה הזו יודע מה משמעות המזוודה הקטנה, אבל אני, שליוויתי את האלונקה הזו כל כך הרבה פעמים, ווידאתי כל כך הרבה פעמים שהמזוודה הקטנה נמצאת, אני הלא יודע שזו ערכת החייאה. הלב המסכן נחמץ מהמחשבה הזו ואני מנסה לדחוק את המחשבה האבסורדית ולחשוב על דברים אחרים אבל מוחמד עלי מחזיר אותי למסדרון ביה"ח. אנחנו יוצאים לדרך לאורך המסדרונות המוארים, הם – "הצוות שלי"- הולכים לצידי, ואני, שאך לפני זמן קצר רציתי רק לוודא, אני שוכב פרקדן על המיטה כאחד האדם, כאחד החולים, המוניטור מתקתק ומצייר קו ירקרק זוהר על המסך, עולה יורד, עולה יורד. אני נאחז במספרים הבוהקים על הצג ובשארית גאוותי מנסה לשכנע את עצמי שהכל בטעות יסודו, אבל עכשיו אפילו אני כבר לא משתכנע. אני נועץ מבט בתקרת המסדרון, מביט בשורה הארוכה של מנורות הפלורסנט המפיצות אור קר וחולפות מעלי אחת אחת, מאירות את פני באור לבן חיוור. עוד מנורה ועוד מנורה ואני כל כך רוצה עכשיו להיות בחושך, שאף אחד מהאנשים שאנחנו חולפים על פניהם לא יזהה אותי. מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה מנורות במסדרון הזה שהלכתי ורצתי לאורכו אין ספור פעמים במהלך השנים, ביום ובלילה, באור ובחושך.
ממתינים למעלית. נו כבר, אני חושב, כמה זמן צריך להמתין? אני נזכר בחטף בפעמים בהן הוצאנו אנשים מהמעלית, הפכנו את הכיוון ורצנו ישירות לחדר ניתוח. מסתבר שזה מלחיץ למדי להמתין למעלית מתעכבת כשאתה שוכב על האלונקה ומוחמד עלי מרחף סביבך כפרפר ועוקץ כדבורה ופעילות הלב שלך מוצגת לראווה לכל סקרן ועובר אורח. ולמה בכלל אני מעניין את זאת שממתינה ליד המעלית, מה עניין האמא שלה מי זה שוכב כאן ומה יש לו ולמה הוא עם חמצן ומה זהSAT 97   שכתוב שם בירוק על הצג? ואם היא עושה כזה פרצוף מבוהל אז שתסתלק לכל הרוחות. ואני רק רוצה להיות אלמוני ולא איזה סלב ומקווה שאף אחד מהמחלקה שלי לא יופיע בדיוק עכשיו בפתח המעלית.  
נכנסים למכון הצנתורים. בשארית כוחותי במאבק שלא להאמין במתרחש סביבי אני נזכר בימיו הראשונים של המכון, במירה חברתי ז"ל שעזבה את המחלקה שלנו לטובת ניהול המכון. הזכרונות האלה מחזיקים אותי מחובר למציאות של אנשים בריאים, שנכנסים למכון רק בתוקף תפקידם ואני נאחז בהם כמו טובע הנאחז בקש בניסיון להישאר ולצוף במציאות הבריאה ולא לשקוע לפיג'מה נטולת כפתורים של חולה. מישהו מוביל את המיטה פנימה דרך דלתות לבנות הסובבות על צירן הקפיצי. אנחנו פוסעים אל מעבר לדלתות, והן נסגרות מאחורינו בקפיציות, נפתחות ונסגרות נפתחות ונסגרות ובכל פעימה כזו הן נפתחות פחות ופחות, כמו מהססות אם לסגור עלי בפנים או לתת לי לצאת החוצה, האם כל זה הוא חלום או מציאות? ומפלט החלום הולך וקטן כמו מפתח הדלתות הסובבות, עד שהן נעצרות וסוגרות עלי בפנים ואני משלים סופית עם המציאות. מישהי בפנים שואלת אותי אם אני זוכר את התקופה של מירה איך הייתי בא לשתות קפה ולקשקש, אבל הקול הזה כבר מהדהד מרחוק ואני כבר לא נאחז בו וכבר השלמתי עם המציאות, אני נותן עצמי לחלוטין בידי הצוות.


-            תראה כאן, אומר הרופא המצנתר, הנה הסתימה ב.... וכאן פתחנו... ועשינו... והכנסנו סטנט... והנה יש 100% זרימה מחודשת....
הוא מדבר אלי כאל רופא, כאל עמית, אבל דבריו חולפים מעלי כאילו אינם מכוונים אלי אלא אל מישהו אחר בחדר, ואני רק רוצה שיוציאו מגופי את צינור הפלאים הזה, שיאמרו שזהו, שהכל בסדר ושיניחו לי. ורק תמונה אחת נחרטת לי בזיכרון – תמונה של העורק הפתוח וזרימת החומר הניגודי בצילום (ז"א זרימת הדם) והיא מזכירה לי צילומים בשחור לבן של "יומני כרמל" משנות ילדותי עם חנוכת קו צינור המים לנגב והצינורות המשקים בשצף אדיר וקוצף את שדות הנגב היבשים.

לתת שתן.
-          בוא תעבור לכאן בזהירות, אומרת לי האחות ביחידה לטיפול נמרץ. בזהירות עם היד של הצינתור.
אני עובר למיטה הרחבה וממש לא אכפת לי שחסר כפתור במכנסי הפיג'מה. והיא לוקחת את היד שלי ומחברת אותה לכל מיני מכשירים שאני מכיר אותם מהכיוון ההפוך, מד לחץ דם, ואוקסימטר ומדבקות מוניטור בשלל צבעי הקשת, אבל ממש לא איכפת לי מהם ולא רוצה להבין מה הם מראים וממש כמו האיש בחדר ממול גם אני בוהה במוניטור באדישות.
-          אסור לך לרדת מהמטה, ממשיכה האחות, הנה פעמון אם תצטרך משהו, כאן אתה מכוון את המיטה ואם תצטרך לתת שתן , הנה בקבוק.

-           
לתת שתן? מה זה? זו מילה של קופת חולים. אנשים נורמאלים פשוט משתינים, לא?
בבוקר מתחלפת משמרת האחיות. אני ער כבר למעלה משעה בגלל ההשכמה המוקדמת למדידות השגרתיות (גזירה הכרחית) ואני שומע את השיחה בתחנת האחיות. "ב-3 יש את... שעבר... , ב-4 זה ... הגיע עם... עשו לו... פתחו ושמו סטנט... ב-5....  ב-6... "  אח"כ הן עושות סיבוב על המחלקה, "מוסרות מחלקה" בעגה המקצועית שאני מתחיל לשחזר (סימן שאני חוזר לעצמי?). כשהן מגיעות אלי מתחילות השאלות הבלתי נמנעות של "מה אתה עושה כאן?" ו"מה זה, משעמם לך?" וכד', אבל אני כבר לא אכפת לי, מצידי שיביאו את ערוץ 2 ואת ה CNN והיורוספורט וכל העולם יראה אותי. אח"כ, כשהן עוברות ל-6 אני שם באדישות את הבקבוק מתחת לסדין, מכניס אותו לתוך מכנסי הפיג'מה נטולי הכפתור, קורא לאחות ואומר לה "תרשמי ש-5 נתן שתן".



סוף דבר.
אחרי יום כבר הותר לי לרדת (בכסא גלגלים כמובן) לתת שתן בשירותים. מבחינתי זה כבר לא לתת שתן, זה פשוט להשתין, וזה סימן טוב, סימן של נורמליזציה.
המזכרת (החיצונית) היחידה שנותרה היא נקודה בגודל דקירה של לקיחת דם בפרק היד (הנקודה הקטנה מעל לאות N בצמיד הצהוב), ורק בארון המטבח פיניתי מקום למוצרים החדשים שמרכיבים את ארוחת הבוקר החדשה שלי.




*****
בשיחות עם אחד הקרדיולוגים ביחידה, הוא אמר לי שאני צריך להפסיק לרכוב על אופניים. בגילנו, אמר, זה לא ריצה ולא אופניים אלא רק הליכה ושחיה. אופניים כמו שאתה עושה, כך הוסיף, זו סכנה לאנשים בגילנו. אופניים הם כמו החיים, עניתי לו, כי כמו ברכיבת אופניים, גם בחיים אנחנו פוסעים לא פעם על פי תהום וכמו שאמר אלברט אינשטיין – בחיים, כמו ברכיבה על אופניים, בשביל לשמור על שיווי המשקל, אתה חייב להמשיך ולנוע.