יום שלישי, 3 בפברואר 2015

סלפי בבוץ - הגירסא המאוירת


אולי מתוך הזדהות עם השארלי-הבדו והאיורים שלו, אולי לא. בכל מקרה התקופה שהייתי מנוטרל אחרי ההתרסקות האחרונה לא חלפה בלי תרומה לבלוג. אז מה אם לא רכבנו מאז? אז מה אם לא היו תמונות חדשות? את הזמן ניצלתי כדי לתאר את הרכיבה האחרונה באיורים המבוססים במקור על איור שמצאתי פעם ברשת והשאר זה מנפלאות הפוטושופ. והכישרון כמובן. הכישרון המשולב בצניעות.
חלק מהאיורים שימשו לאחרונה בתור תמונת פרופיל מתחלפת שלי בפייסבוק, כך שחלקכם כבר ראו אותם.
***

זה התחיל עם רכיבה חורפית בטמפרטורה מינימלית של מעלה אחת. קור בסיגנון אלפיני. דימיינו הרים לבנים עם מרחבים מושלגים, חליפות סקי וכיו"ב, אבל הסתפקנו ביער אשתאול עם שכבת כפור לבנה דמוית שלג.



זה המשיך בירידה המוכרת מנווה שלום, שהיתה הפעם בוצית למשעי והשילוב בין הבוץ הדביק והקולי'ס העמוקים החרוצים בשביל הוליד התרסקות, שגדי שרכב מאחורי, הגדיר כספקטקולארית.




אבל לא רוכב עשוי ללא חת כמוני ישבר. המשכתי לרכוב מצופה בוץ משפיץ נעל (חדשה) ועד קסדה כשכתם אדום של נוזל דביק הולך ומתפשט על הבוץ באזור הברך השמאלית, ומשאיר חתימת DNA כאילו אין מחר.


בבית, במקלחת, הכתם האדום הזה נשטף, התערבב עם המים והסבון והתגלה כביטוי לפצע קרוע ועמוק בברך.





הפצע הזה הביא אותי להפקיר את עצמי ראשית בידיה של זוגתי שנטלה את ההגה בידיה (ומסיבות מובנות אני לא מרשה לעצמי להנציח את המעמד בו אני יושב לצידה כשהיא נוהגת) ואח"כ בידיו של תורן הטראומה במיון וזה כבר יותר חמור אפילו מהסצנה במכונית. כמתבקש, הוריתי לו מה לעשות, הנחיתי אותו בתפירה וברקמה והוא תפר, רקם, גזר ושיחזר את הברך וקינח עם דו"ח המסתיים בשבלונה הרגילה "ביקורת המוסטזיס, תפרי וייקריל 3/0 בתת עור, תפרי ניילון 3/0 בעור" כאילו הייתי עוד איזה מקרה שגרתי במיון. למותר לציין שאני דאגתי להנציח את המעמד בסלפי של הרגל וכל זאת לא לפני שהרמנו כוסית לחיי הפציעות שבדרך.




  
אח"כ ביליתי שבוע בבית, במיטה, עם רגל מורמת ותרגילי פיזיותרפיה שמטרתם למדוד את סף הכאב ולהבטיח שאני נראה ממש מסכן עד כדי כך שמביאים לי קפה וקרואסון למיטה בבוקר (לא במקום היין כמובן)




 אח"כ המשכתי על הגל, קניתי לי זכות בלתי חוזרת, בלעדית וללא עוררין על הכורסא הנוחה מול הטלוויזיה ונהניתי ממכבי ביום חמישי ממש כמו דובי גדי ומוריס, רק בלי בילבולי המח בווטסאפ.





לאט אבל בטוח המצב השתפר עד שהשלכתי את התחבושות וביקשתי מק', האחות הכי שווה לחשוף בפניה את הרגל הסקסית שלי שהיתה באותו רגע במחלקה, להוציא לי את התפרים.


ואז הגיע הhappy end  ובדחילו ורחימו, בזהירות כפולה ומכופלת חזרתי לרכוב. חזל"ש.