‏הצגת רשומות עם תוויות אוסטריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אוסטריה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 7 ביוני 2010

הפצוע האוסטרי, או עוד פצוע בקרב על לטרון

לפני שבוע רכבנו בסינגל עדולם. איפשהו בדרך, בצילו של עץ בודד עמד מישהו שנפצע בידו והמתין מן הסתם לחילוץ. ידו היתה נתונה במתלה מאולתר העשוי מפנימית גומי שחורה מידה 26X2.1. זה הזכיר לי שטרם עשיתי ריענון ציוד לאחר החילוץ המפורסם בבארי, ולא דאגתי למשולש חדש. מצד שני זה רעיון טוב לאילתור הפנימית הזו. דו שימושית – לפנצ'ר או להתרסקות, מה שבא קודם. נכון אמנם שאם אתה מתרסק בגלל פנצ'ר בגלגל הקדמי ושובר יד, יש לך דילמה מה יותר חשוב - אתה או האופניים, אבל תמיד יש חברים לתרום עוד פנימית. צחקנו אז ליד העץ למרגלות חירבת עטרי, אבל לא ידענו כמה מהר זה יהיה למציאות, ולאו דווקא בשל פנצ'ר.
בוקר שבת בחניון תחנת הדלק בלטרון. האוויר עוד צונן מהלילה, השמיים כחולים עם עננות קלה, מזג אוויר אידיאלי. דיון קצר על המפות ואנחנו מתחילים לעקוף את המנזר ולטפס על הגבעה שם ניצבים שרידי מבצר צלבני "לה טורון דה שבאלייה" – ממנו נגזר השם לטרון. חולפים על פני האנדרטה של חטיבה 7, ונכנסים לסינגל קצר ובלתי צפוי היורד לכיוון נחל נחשון. דני מזהיר מהדרדרת בעיקול השביל וממשיך בנון-שאלאנטיות במורד. רפי עוקף, עזרא ואני נזהרים וצופים על נווה שלום במרומי הגבעה ממול (ואני יודע שהטיפוס הצפוי לנו לנווה שלום, מכיוון צפון, הוא הקשה ביותר). אני שואל את עצמי אם אנחנו רוצים להגיע לנווה שלום, למה מוכרחים ברכיבה? מה רע להתחיל משם, ליד המסעדה הקטנה החביבה עלינו? בתוך כך אני שומע מישהו מאחור צועק וקורא לי. אני מביט לאחור ורואה לשמחתי את כולם ניצבים בריאים ושלמים על השביל, אבל לאחר כמה שניות דמותו של דובי מתרוממת מבין השיחים שבצד השביל. קצת חיוור, מחזיק את ידו ואומר לי "פרקתי את היד". אההמממ..... מבט קצר על פרק ידו השמאלית, העיוות של האמה, הנפיחות,  אם זה לא מה שקרוי בז'רגון המקצועי Colles fracture אז אני תולה את הסטטוסקופ. לנגד עיני אני רואה את עודד ש' ואת הבחור מבארי, מין דז'ה-וו בתערובת של צילומי אופנים וצילומי רנטגן וביניהם מישהו בבגדי אופניים מוכתמים בעפר ומנוקדים בקוצים ועלים שנדבקו בהם.
צריך קיבוע ליד אני חושב, אבל קיבינימאט, הרי אין לי משולש בתרמיל. צריך לאלתר משהו, אומר מישהו ונזכר באותו רוכב בצילו של העץ הבודד בעדולם לפני שבוע. אביחי שולף פנימית עם ג'יפה ואנחנו תולים את היד של דובי, גם היא עם לא מעט ג'יפה. דווקא לא רע אני חושב. אלסטי, גמיש וזמין. עם תוספת מגן המרפק של דובי המשמש כסד, המצב נראה כמעט אידיאלי. דובי הוא כנראה היחיד שחושב שזה לא כל כך אידיאלי. מביט סביבו, מבט של קדוש מעונה ושואל מאין יבוא עזרו. טרטור מנוע בשמיים והוא משוכנע שבכושר האילתור שלנו אירגנו גם חילוץ אווירי, 669 או משהו. לא 6 ולא 9, רק גלשן ממונע משייט מעלינו ורפי שנטל את מקומו של ספי, חזר לחניון והביא את ג'יפ החילוץ השחור. שוב ג'יפ שחור, שוב אמבולנס שחור... הומור שחור.... גם עתידה של הרכיבה בחו"ל בעוד שבועיים נראה ברגע זה שחור.





שעה 8:30 בבוקר שבת, השמיים כחולים מעל המדשאה בחזית בי"ח קפלן. חדר המיון עוד שקוע בתרדמה, שלא לומר תרדמת. תפר בין תורני הלילה המפהקים פיהוקים אחרונים של סוף משמרת לילה לבין צוות משמרת הבוקר שרק מתחילים לקטר על מר גורלם על כי נגזר עליהם לבלות בוקר של שבת באור הניאון במקום באור השמש. האולם הגדול של המיון כמעט ריק ורק מישהו, פליט של הלילה, עדיין שוכב באחת המיטות מחובר למציאות בין שקית עירוי לשקית שתן. אנחנו נכנסים והצוות מקבל אותי בחיוך – "שוב הבאת לנו חבר שלך מהאופניים? אתם הסיפתח שלנו לשבת, אבל לא לדאוג, עוד מעט הם יתחילו לזרום, פצועי האופניים של השבת". וכמו הריטואל הקבוע שלנו ברכיבות – עליה, ירידה, דואגים לאבי, יין קפה, עליה, למי איכפת מאבי...  כך גם כאן הגלגל מתחיל להסתובב בריטואל הקבוע – אורטופד, רנטגן, התעללות בקרבן, משיכת היד המנותצת והחזרתה למקום, קיבוע, גבס, טלפון הביתה וכמובן צילומים לתעוד ההיסטוריה.






ביציאה מביה"ח, בעוד אנחנו מתלבטים אם נשתה את היין והקפה על המדשאה בחזית, נעצר לפני המיון רכב גדול ופורק בחור לבוש בגדי לייקרה צבעוניים וקרועים, שפשופים על הידיים, כתמי דם בין קרעי החולצה, והוא מדדה בצליעה אל פקידת הקבלה.
-            "אספנו אותו לאחר שנמרח על הכביש" אומר מישהו מהמכונית.
-          "NEXT!" קורא האח במיון ומזמין את האורטופד.
ורק אופני כביש מיותמים, קצת מעוקמים, נשארים שעונים על הספסל, ממתינים לאיפסון ממושך במחסן כלשהו.

כך הסתיימה לה רכיבת השבת של 5 ביוני, בדיוק שנה חסר יום מההתרסקות של עודד.  ובאיטלקית אומרים  non c'è due senza tre  שמשמעותו אין שניים בלי שלוש, ולכן בשבת הראשונה של יוני 2011 מי שרוצה לרכוב – שירכב. אני לא.
ודובי?  – הוא יכול להוסיף פרק ב-CV שלו, כמו אריק שרון – גם הוא נפצע בלטרון.





יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

גארדה, שבת - בעקבות קלאוס / דובי

רגע לפני שחזר לאגם גארדה, לאנדריאה, לכפרים הציוריים, לפסטה, לגלידה, ומן הסתם גם לאוסטריה, לאפFל שטרודל עם הואנילה-זואוסה ולנופים ההרריים - רגע לפני, ממש בדקה התשעים על חשבון הדיוטי-פרי, השלים דובי את הפרק האחרון במהדורת יוני 2009.

היום הוא היום האחרון לרכיבה, מתייצבים כמו ילדים טובים ב9.30 בפתח משרדי הבייק אקדמי זו הרי רכיבה קבוצתית ולא יפה לאחר והנה הפתעה - הקבוצה זה אנחנו שמחה ואני, אני ושמחה. הוא מדושן עונג אחרי שנת לילה וארוחה טובה ואני כרגיל, רק ארוחה טובה אבל נכון לכל. קלאוס מצטרף אלינו לנסיעה, אוסטרי צעיר חביב ומנומס, כן הוא היה בישראל ונהנה מאד אבל מספיק לפטפט יוצאים לדרך.
קלאוס מבטיח רכיבה כיפית וגם מקיים, גשם טורדני מתקיל אותנו כבר על ההתחלה, קלאוס לא מתבלבל, שולף מתיקו זוג מכנסי גשם קצרים, על הקסדה כיסוי נגד גשם, המעיל עליו כבר מזמן. הוא את הישבן והקרקפת לא ירטיב היום, אנחנו כן. מתחילים בחציית שדות ירוקים רטובים רטובים בסינגלים משגעים, יורדים בשוונג כמה גבעות ומגיעים לכפר בשם GOING שם מצטרף לטיול כלב שובב שנדבק אלינו ולא רוצה לזוז. גם כאן קלאוס לא מאבד עשתונות, בכפר הראשון מחבר את הכלב לאחד השכנים, דואג שהלה יתקשר לבעלי הכלב האבוד ורק אח"כ ממשיכים. עליות ירידות, חורשות ופלגים קטנטנים עליהם גשרי עץ קטנים וחלקלקים, יערות מלאי שורשים בולטים, חלומו הרטוב תרתי משמע של כל רוכב.
מבלי ששמנו לב עברו שעתיים ואנחנו דוהרים על הקוליס הבוציים של קלאוס לאוברנדורף למנוחה קצרה. עצרנו לפני מלון חדש דנדש, אף אחד לא טורח לקשור את האופניים או אפילו לשמור איתם על קשר עין. עולים מרפסת, מתרווחים על כסאות העץ מזמינים איך לא, אפפל שטרודל מיט וונילה זוסה עם קפוצינו קטן בצד. שמחה מגלגל עיניים לשמיים,יש לו עכשיו שיחה עם קב"ה, בטח שואל בגין אילו מצוות זכה להגיע לגן עדן עלי אדמות בו יש דבש מעץ אשוח ועוגות אלוהיות. המנוחה נגמרה ואנחנו לכיוון קיצביהל, כן שוב, טיפוס ארוך וחסר רחמים, מקיפים את העיירה ממערב, הדופק בשמיים אבל סוף סוף מגיעה הירידה חזרה הביתה.
בתום 30 קמ של כף נפרדנו מקלאוס, עלינו למגרש החניה ויחד עם עוד עשרות רוכבים (שבדיוק סיימו תחרות מפרכת מול המלון שלנו), שוטפים את האופניים ברחבה. מוציאים את הקרטונים מהרכב, מפרקים את האופניים כך שיהיה מקום לקפה של שכי וזהו מוכנים.
מקלחת, גונבים ארוחת אחרי רכיבה וקדימה למינכן, שמחה כבר נותן בגז ותוך שעה ומחצה נעלמו נופיה הקסומים של אוסטריה לטובת העיר הגדולה.
הבירה במינכן לא פחות טובה מזו האוסטרית ויתכן שאפילו טובה יותר, ארוחת ערב של בשרים וחזרה למלון. מחר הביתה.
יום א- חוזרים
שמחה בלחץ, אפילו את החולצה לבש הפוך, קשה לעמוד בפיתוי של ארוחת הבוקר המפנקת בהולידי אין שווביג וכאמת לא עמדנו בפיתוי. חצי שעה ואנחנו בשדה אפילו שמחה כבר לא בלחץ, היה שבוע מדהים, הכל דפק כמו שעון, הזמן טס לו מבלי שנרגיש.
איטליה נפלאה, אוסטריה יפיפייה ואנחנו זכינו בחוויה שחייבים לחזור עליה ואליה רק בפורום גדול יותר.
-
ולא שכחתי - לבד, חדר לבד.
*
זהו. תמו חובות הדיווח, חובות שהיו בעצם זכויות, כי אני בטוח שכמוני, גם דובי כשכתב את מה שכתב וגם שמחה כשקרא, לשלושתנו זה היה כאילו לחיות מחדש את החוויה. אז כמו שכתבתי בסוף הלקסיקון, באות ת' - תם ולא נשלם! כי יש גם שנה הבאה! (ויש מי שלא יכל להמתין וכבר חזר לסיבוב נוסף).

יום שני, 21 בספטמבר 2009

גארדה יום ו' - יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה / דובי

בעוד אני מתרפק לי כבר על "שיר תשרי" של רחל שפירא, ורוח מלנכולית פיוטית תופסת אותי (ר' הפוסט של שלשום), דובי עוד מתרפק בערגה על ימי אוסטריה העליזים. אולי זה בגלל ששלושת החודשים האחרונים בארץ היו רק גשר צר מאד בין איטליה ואוסטריה של יוני לאיטליה ואוסטריה של ספטמבר/אוקטובר הבא עליו לטובה. יש למה לצפות לכשישוב.

יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה.../ דובי
לא אלאה אתכם פעם נוספת בתיאור הלילה שחלף, ודאי הבינותם שיש מכונות שאינן מפסיקות לפעול אף פעם ואחת מהן חולקת איתי חדר. היום החלטנו לנוח, לפחות מחצית היום. עזרו לנו בהחלטה השמיים הקודרים שקבלו את פנינו הבוקר, גישמון בלתי פוסק זרזף לו מהעננים שכסו שוב את ההרים שמסביב ולמרות שהתחזית צפתה יום נאה בהמשך חרצנו את דינו של הבוקר הזה לטיול ממנוע בסביבה.
על ארוחת הבוקר שופעת הבריאות לא ויתרנו כמובן, הסבנו לשולחן עם הנס וזוגתו (שכי שים לב שפה אין טעות, לא פריץ או רולף –הנס וזהו), נפרדנו בתום הארוחה ויצאנו איש איש לדרכו, הם בחזרה לוינה ואנחנו לבייק אקדמי. אנה שמחה לקראתנו ונרשמנו לטיול של יום המחרת. שמחה לא התאפק וקנה לו סט מפתחות אלן קטנטן ואדום ובלוני גז לניפוח צמיגים. ליתר בטחון, אבל רק ליתר ביטחון ביקשנו מאנה מסלול לאחה"צ אם נחזור מוקדם מהסיור ברכב. אנה כבר הבינה עם מי יש לה עסק והמליצה על מסלול קצר וקליל לכיוון קיצביהל, מסלול שהוגדר על ידה ככזה שהחבר'ה באזור עושים אחרי העבודה על מנת למתוח קצת את האברים.
שמחה כבר מניע ואנחנו בדרך לוורגל, עיירת המחוז, בכל זאת צריך קצת קניות ואי אלו מתנות למשפחה שנותרה בבית.

ושוב כמו ביום ג' הפסקה מתודית קצרה. כאן אולי המקום להסביר למה אוסטריה? אז ככה...
לדעתי ולדעת רבים אחרים הנוף האוסטרי הוא פנינת טבע שאין דומה לה באירופה ולא אחטא אם אומר בעולם. בחורף היא עטופה בלבן משמים מעט אבל מהווה תפאורה הולמת להפליא לאתרי הסקי הצמודים כמעט לכל עיירה. עם הגיע האביב והקיץ מפנה המעטה הלבן את מקומו למרבדים ירוקים, בנחלים ובנהרות זורמים מי השלגים שזה עתה הפשירו, האגמים צבועים בכחול יחיד במינו, ההרים הנשאים, העיירות הקטנות המשתלבות היטב בנוף, האדניות הפורחות, האוכל ובעיקר האנשים שעושים הכל על מנת שתרגיש בנוח ותבוא גם בשנה הבאה לבלות את חופשתך באוסטריה.
אשר לאופניים, פה כבר לא צריך להכביר במילים. תרבות שלמה של רכיבה, בתי מלון מיוחדים, אלפי רוכבים בדרכים שמקבלים הרבה כבוד מהנהגים מזג אויר מדהים בקיצור מושלם (חוץ מהקפה שאין כמו באיטליה).

בקניון בוורגל היה קצת לחוץ כי שמחה הוא לא פרטנר לשופינג כאשר לא מדובר בחנויות אופניים. די מהר המשכנו לכיוון סנט יוהאן (אין טירול), בדרך אני חייב לעבור על יד מלון שכבר לא יהיה שלי בכפר קטן בשם איטר. סנט יוהאן, עיירה יפה, ככר שוק הומה מלאה בדוכנים שונים ומשונים. לחמניה עם קבנוס מבשר צבי השביע את רעבוננו אבל התיאבון לרכיבת אחה"צ דווקא התגבר. קפצנו לביקור קצר בקיצביהל, עיירה גדולה יחסית שבחורף מרכזת אלפי גולשים ונחשבת ליוקרתית במיוחד אבל בקיץ זה לא זה.
חזרנו למלון עלינו על האופניים ושוב לכיוון קיצביהל רק הפעם המנוע זה אנחנו. מזג אויר נפלא המסלול קליל ושוב אנחנו בקיצביהל ממשיכים לפי הוראותיה של אנה לכיוון הרכבל ומשם כמתוכנן סיבוב קטן בעליה וחזרה. לרכבל הגענו, אפילו המשכנו לפי סיפור הדרך. יצאנו מהעיירה והתחלנו לטפס. הכביש הפך לדרך והמעלה הלך ונהיה תלול יותר ויותר. שמחה מביט בי, אני מחזיר מבט, שנינו מעיפים מבט אל העליה שראשה בשמיים וכמעט ללא מילים מוחלים על כבודנו האבוד הנרמס מול זה של האוסטרי הממוצע שטוחן את העליה הזאת בנעלי בית (העיקר הבריאות), ודוהרים חזרה במורד, נפרדים לשלום מסימטאות קיצביהל ועפים הביתה.
דווקא בתחרות עם הגשם היתה ידינו על העליונה, הקדמנו אותו בדקות מספר במרוץ אל המלון רק כדי לפגוש ברחבה הענקית שלפניו עשרות רוכבים מתארגנים לתחרות שתהיה במקום מחר. סאונה, זרמים בבריכה, ארוחת ערב טובה נכנסים למיטה עם השרירים הדואבים מהמאמץ המתמשך. שמחה נרדם מייד ואני חולם על לילה בו אישן שעה רצוף.

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

גארדה - יום ה. אלפיניסטים / דובי

היום קיבלתי על הראש שטרם פרסמתי את הפרק הזה. דובי מרגיש שאינו מאותגר דיו בשביל לכתוב את הפרק הבא, אבל אני ממתין לתמונות משמחה. אז זה לא אני, זה שמחה. ובינתיים הנה נטול תמונות

יום ה- אלפיניסטים
במסגרת ההתרגשות והעייפות מארועי יום ד' שכחתי לציין שעל עצם הנסיעה לאוסטריה העיבה עננה גדולה- עננת מזג אויר. האוסטריות החביבות מגרדה ששמעו על תוכניותינו לשלשת הימים הבאים פערו עיניים והבהירו לנו שבימים אחרונים יש סופת גשמים שגרמה להצפות בכל רחבי אוסטריה ומזג האויר איום ונורא. שמחה (בעל רגישות ידועה לקור), החל רועד, והציע מייד להשאר עד סוף החופשה בטורבולה
פקחנו עיניים בבקר, השמש לא הציצה מבעד לעננים כמקווה אבל גם המבול המובטח נשאר באגדות. ירדנו לארוחת הבוקר, על השולחנות שלטי קרמיקה קטנים ועליהם כתוב שם האורח, מזנון מאובזר בכל טוב , קבלנו חטיפי בריאות ואוסטרית מסבירת פנים מילאה בקמצנות את בקבוקי השתייה שלנו במשקה איזוטוני. יצאנו מהמלון לרחבה ענקית שמשמשת בחורף מגרש חניה הצמוד למעלית הסקי שממול, שם משמאל למלון שוכן סניף הקרפנטרי והגרדה און בייק המקומי או בשמו האוסטרי "בייק אקאדמי" לא מאד מסובך. את פנינו קבלה אנה, מין תואמת אנדריאה שכזו, אוסטרית שרירית וחביבה. אנחנו לא באיטליה ולא היא אינה יכולה לארגן הדרכה להיום שכן יש להירשם יום קודם, אולם היא תשמח להמליץ לנו על מסלול קל משפחתי כזה ללא בעיות ניווט. המפות נשלפות המסלול נמתח לאורך נחל וממשיך לעבר קווי גובה צפופים וכן, לא לשכוח להירשם למחר. שמחה כבר מרחרח בין המדפים אבל המבחר כאן דל, ניצלנו. אנחנו כבר על האופניים, כאן זה לא גרדה, מעילי גשם, חולצות ארוכות, אבל מזג האוויר נפלא, מעט קריר, עוברים בזהירות את הכביש ומדוושים במרץ לאורך נחל שוצף וגועש לכיוון קירשברג. העננים רובצים להם על הפסגות הירוקות מחכים רק לנו, מדי פעם גולש אחד מהם לעמק לביקור קצר. השבילים לחים, שלוליות פה ושם, סוג של סתיו ישראלי באמצע הקיץ. התחת נרטב מדי פעם אבל שטויות לא נורא. הכל ירוק אדניות פורחות בשלל צבעים על כל מרפסת והופ הנה אנחנו כבר בקירשברג. מכאן מדרימים על שביל 204 אדום לעבר אשאו. כאן השבילים מסומנים לרוכבים ולהייקרים המרחק מנקודה לנקודה מצוין שעות או דקות הליכה או רכיבה - "אורדנונג מוס זיין"- או בתרגום חופשי "סדר צריך להיות". מתחילים בטיפוס לאורך הנחל שאינו מפסיק לגעוש וככל שעולים מפגין שרירים רב קצף ומפלים. מתנתקים אחרוני הבתים של העיירה וממשיכים בשביל לצד העצים. אפילו לשמחה כבר לא קר, עוזבים את ציר הנחל וממשיכים לטפס, מלפנים הרים, משמאל הרים וגם מימין הרים, הכול טובל בירק ובעננה, כמה פרות עדרי כבשים וכמובן גם לא מעט אנשים שמטילים בנוף היפיפה. והנה הפתעה, ההר הגבוה ההוא שהיה לפנינו, נמצא לפתע מתחת לגלגלי האופניים. בגובה 1200 מנוחה קצרה, מתיישבים על ספסל נוגסים בחטיף האנרגיה איזה נוף כמה קריר ונעים. 1400 מ' אנחנו בתוך ענן, שולפים את מעילי הגשם וממשיכים בטיפוס אל הנקודה בה הורתה לנו אנה להתחיל בתנועה חזרה הביתה. גם כאן עליה. איך לכל הרוחות יורדים?י
מטפסים לכיוון דרום מזרח, הרכיבה כולה על דרך עפר נוחה, רטובה אך מהודקת היטב, מדי פעם מתפרץ לו אל הדרך אחד מהמפלונים הרבים שיורדים ממהר, זכר לגשמים של השבוע שעבר, חולף על פני השביל וממהר בדרכו מטה מטה אל הנחל הזורם בעמק. כל מעבר מים מהיר מדי גורם לשפריץ מצנן ישבן. לפתע מתגלים חילוקי דעות שמחה טוען שהגענו לירידות אבל אני שדוחף את האופניים ברגל מול העליה הבלתי נגמרת לא ממש מסכים. לרגע נדמה היה שהתברברנו אבל רוכב שהגיע מולנו הבהיר לנו שהכיוון בסדר. מבט מהיר במפה מסביר לי שאנחנו מדשדשים אי שם בין 1500 ל1600 מטר (גובה לא מרחק). סוף סוף מגמת יריה על באמת, הגענו למעלית סקי פנגלשטיין 1 שמה, שמובילה בחורף את הגולשים מעלה לתחילת מסלול הסקי בראש ההר. מכאן יש כבר רק דרך אחת, דאון היל-בשביל. שמחה קלט מיד את הפרינציפ, חישב במוחו האנליטי את זווית הירידה, הכפיל במשקל האופניים הוסיף קצת מסה, גרע חסכונות באנרגיה והופ הוא כבר טס, ואני אחריו
השביל בוצי, המהירות מסחררת, אני ב50 קמש שמחה בטח ב60, החלקה במדרון במהירת כזו עלולה להגמר לא טוב. אני מעיף מבטים חטופים מסביב, צובע בלבן את המדרונות ואומר לעצמי סקי אופניים – צריך לבדוק את זה בחורף אמיתי. חולפים בין עצי האשוח והופ, השביל הפך לדרך סלולה, אפשר קצת להרגע למרות שהמהירות אינה רגועה כלל
הענן כבר מאחורינו אבל הגשם תפס אותנו דווקא למטה. נסנו ממנו מייד והמשכנו בדיווש מהיר לקירשברג, חזרה לאורך הנחל השוצף על מפליו והופ אנחנו חזרה במלון בקלאוסן
בסה"כ היו אלה כחמש שעות רכיבה כמעט ללא הפסקה 40 ק"מ, טיפוס של 700 מטר, ירידה מסחררת או במילים אחרות קריעת תחת אבל כיף לא נורמלי בדיוק כפי שאנה הגדירה, קל ומהנה
מקלחת טובה ויורדים לארוחת"אפרה בייק", יוגורט רגיל ובטעמים, פרות שונים גבינות צהובות וכמובן קפה ועוגה .אורחי המלון האחרים גם הם אינם מוותרים על הארוחה, חלקם רוכבים בעלי רגליים דקות ומגולחות, אחרים קשישים שבאו לטיולי הליכה, ערב רב של גילאים ולכולם מטרה אחת:נופש, אויר צח נוף הררי ירוק, עצבים איין, לחצים? אין מילה כזו, כולם רגועים להפליא, גם אנחנו רגועים ובעיקר ועייפים מאד
מנוחת צהריים קצרה, שמחה במרפסת מעשן לו את הסיגרילות אל מול השקט והנוף הנשקף ממול. אני יורד לספא סיבוב בברכת הזרמים, מסג קטן לגב ולרגליים שעבדו קשה, קצת סאונה יבשה ורטובה, ואח"כ פוגשים את הנס. הנס ממש אינו קשור לאופניים, הוא חבר לעסקים ומאז שהכרנו בשנת 2004 אנו מקפידים להפגש מדי שנה באוסטריה כמובן. מדברים באנגלית (לידיעתך שכי - בניגוד לאיטלקים האוסטרים מבינים אנגלית) קצת פוליטיקה ושוב לחדר האוכל. מסבים לארוחת ערב עם שמחה, בירה, בקבוק יין טוב, וארוחה דשנה מסכמים יום נפלא נוסף, מכבסים את בגדי הרכיבה ותולים הכל לייבוש בחדר הסקי עד הבוקר. האמת, רק שכי חסר להשלמת האידיליה, כן זו לא בושה, לא עבר יום ואנחנו כבר מתגעגעים

יום רביעי, 19 באוגוסט 2009

יום ד'- אריוודרצ'י טורבולה, ווילקומן קלאוסן / דובי

איזה כף, ישנתי שעתיים הלילה.
מתעוררים לבוקר האחרון שלנו באיטליה עם שרירים דואבים, המאמץ המתמשך כבר מתחיל להיות מורגש. בשלב הראשון הצלחנו להגיע לחדר האוכל. הילד הגרמני ששכי כה מחבב כבר פזז בין השולחנות מחפש קורבנות להתעמרות פוטנציאלית. הצלחתי לפלח כמה שקיות סוכר חום שיהיה לקפה של ההפסקה, שוב מתארגנים, מים, תמרים (מסתבר שהגויים מתים על תמרים) וקדימה אל הבודקה.
היום כולם הגיעו, הסוסונים הגרמנים, הבנות מאוסטריה זוג דנים ושויצרית מוזרה. היום הרכיבה קצת יותר ארוכה אם כי הטיפוס אינו לגבהים בלתי אפשריים. יוצאים כרגיל לכיוון הנחל ופונים אל הרכס שמצפון לטורבולה. העובדה שמרקו (*) מוביל אינה עושה את החיים קלים. עוצרים להפסקה קלה על גשר רומי עתיק ומשם טיפוס אל עבר תחנת כוח במעלה ההר.






כאן מתחיל מסלול שמתפתל לו ביער עם עליות וירידות קטנות וקצת אבנים. הרכיבה הופכת יותר טכנית אבל לא ברמה שצריכה להטריד אותנו. שמחה מרוכז בדנית, גם שכי מרוכז בדנית. אני מנסה לפתח שיחה בגרמנית אבל לא תמיד נשאר אויר בריאות בכדי להתמודד עם המילים הארוכות הללו.
הפסקת הקפה הפעם ברחבת דשא מוצלת (עם ברזיית מים קרים מן הטבע), הפינג'ן הקפה והגזיה נשלפים מהתיק משאירים את שאר הקבוצה בהלם קל. שכי תופס פיקוד, שולח אותי למלא מים, משגיח בזהירות מרובה על תהליך הרתיחה, מקפיד על חלוקת הקאימק וזוכה לאנחות השתאות ומילות תודה מקהל המעריצות






גם שמחה מתחמם, קלט את ההתלהבות האוסטרית מההל ובאבירות פולנית העניק את שקית הקפה לאוסטרית מגודלת ואסירת תודה עד מאד.
ההפסקה נסתיימה לצערי וממשיכים לרכב. הפטנט הזה להתחיל ב-10.00 בבוקר גובה מחיר בימים בהם מזג האויר חם, כמו היום למשל. טיפוס ארוך בשביל בחום של שתים עשרה בצהריים אינו תענוג גדול אפילו אם אתה מוקף בעלמות חן. גונחים במעלה אבל בסיומו אנו נצבים מעל האגם ובתיהן אדומי הגגות של טורבולה וריבה. מצלמים ומצטלמים, תמונות אחרונות מאיטליה ומהדנית, ירידה בשביל סלעי ודהרה לאורך הנחל המוכר חזרה לטורבולה.





נפרדנו מהקבוצה וממרקו (או קרלו ) (*), שכי נפרד מהקנונדייל ושמחה מקרפנטרי. מקלחת, מעמיסים את האופניים על הרכב, נפרדים משכי. פה ושם נקווית לה דמעה בזוית העין. שלשה ימים ביחד הם זמן לא מועט, כבר התרגלנו לנחירות ההדדיות (מה פתאום!!), לדיבור הקצר והעיניני, לתרגום הסימולטני ולחברותא. אגב חברות, שכי לא שכח להעניק לנו מתנת פרידה שלשה טון קפה בשקיות אדומות ושלל כבסים מלוכלכים לדרך. שמחה כבר אוחז בהגה ונותן בגז, שכי בוכה חרישית בתחנת האוטובוס ע"י המלון. שמחה ואני, ראש בראש, נחיר בנחיר, משאירים את טורבולה מאחור, גם רוברטו כבר פסה, אנחנו בדרך לאוסטריה.
שלש שעות ושלש מאות ק"מ משם מצאנו את עצמנו בקלאוסן, כפר קטן בין קופשטיין (עיירה קטנה), לקיצביהל, (עיירת סקי גדולה יותר ומפורסמת). פסענו אל המלון רצוצים למדי, קבלנו מפתח למחסן האופניים, צריף עץ נעול ובו פינת טיפולים מאובזרת במעמד לאופניים, מתקן ניפוח אויר, שמן סמרטוטים מיוחדים לניקוי ואפילו פנימיות (משומשות) היו תלויות על הקיר.
מיהרנו לחדר האוכל, ארוחת ערב דשנה, מבחר סלטים לא רע, מצב הרוח משתפר וכבר יש עוד קצת אנרגיה להעיף מבט נוסף במלון. סאונה, בריכת זרמים, ספא, חדר ליבוש ביגוד. בתנאים התקדמנו, אבל מה צופן יום המחר? הלילה על כל פנים אינו צופן בחובו דבר, שמחה ממשיך לנחור בגרמנית רהוטה.
בפעם הבאה חדר נפרד, כבר אמרתי?

דובי

*****
(*) והוא בכלל לא ידע שהוא מרקו, או קרלו. אמא שלו תמיד קראה לו בכלל רוברט.



כמו שאמר דובי – דמעות נקוו בעינינו כשנפרדנו. אצל דובי היו אלה דמעות של שמחה. סוף סוף הוא נוסע לאוסטריה אהובתו, סוף סוף יוכל לדבר גרמנית שוטפת, להנות מאפFל-שטרודל מיט ואנילה-זואוסה ולא להסתפק באוכל ים-תיכוני דקדנטי. ברור שגם אצל שמחה היו אלה דמעות של שמחה, אלא של מי? ואילו אצלי היו אלה דמעות אמיתיות, כי בעוד ששמחה ופראנץ-יוזף נוסעים להמשיך בקרנבל האופניים, אני חוזר למילאנו, להשלים עוד כמה דברים, וזהו, סוף פרק מילאנו. אבל זה כבר לא שייך לכאן. מכאן והלאה כל הדיווחים יהיו של פרנץ יוזף, ואם הוא יגיד שלמדריך שלהם קוראים קארל-היינץ, נצטרך כולנו להאמין לו, אפילו אם שמחה יגיד שבכלל קראו לו וולפגאנג או לודוויג.

וכדי לסיים את פרק איטליה, אני מצרף את הקליפ הזה ממונטה-באלדו,[הקליפ הוסר עם השנים שחלפו] לא בגלל הביצועים של הרוכבים (וגם לא להתרשם מהמסלול הטכני, כי כאמור יש הרבה מסלולים ברמות שונות), אלא בגלל החנות של קרפנטארי המופיעה בתחילת הקליפ. אתם שמים לב בוודאי ששמחה כבר היה כאן. המדפים מה זה נקיים....