הפצוע האוסטרי, או עוד פצוע בקרב על לטרון

לפני שבוע רכבנו בסינגל עדולם. איפשהו בדרך, בצילו של עץ בודד עמד מישהו שנפצע בידו והמתין מן הסתם לחילוץ. ידו היתה נתונה במתלה מאולתר העשוי מפנימית גומי שחורה מידה 26X2.1. זה הזכיר לי שטרם עשיתי ריענון ציוד לאחר החילוץ המפורסם בבארי, ולא דאגתי למשולש חדש. מצד שני זה רעיון טוב לאילתור הפנימית הזו. דו שימושית – לפנצ'ר או להתרסקות, מה שבא קודם. נכון אמנם שאם אתה מתרסק בגלל פנצ'ר בגלגל הקדמי ושובר יד, יש לך דילמה מה יותר חשוב - אתה או האופניים, אבל תמיד יש חברים לתרום עוד פנימית. צחקנו אז ליד העץ למרגלות חירבת עטרי, אבל לא ידענו כמה מהר זה יהיה למציאות, ולאו דווקא בשל פנצ'ר.

בוקר שבת בחניון תחנת הדלק בלטרון. האוויר עוד צונן מהלילה, השמיים כחולים עם עננות קלה, מזג אוויר אידיאלי. דיון קצר על המפות ואנחנו מתחילים לעקוף את המנזר ולטפס על הגבעה שם ניצבים שרידי מבצר צלבני "לה טורון דה שבאלייה" – ממנו נגזר השם לטרון. חולפים על פני האנדרטה של חטיבה 7, ונכנסים לסינגל קצר ובלתי צפוי היורד לכיוון נחל נחשון. דני מזהיר מהדרדרת בעיקול השביל וממשיך בנון-שאלאנטיות במורד. רפי עוקף, עזרא ואני נזהרים וצופים על נווה שלום במרומי הגבעה ממול (ואני יודע שהטיפוס הצפוי לנו לנווה שלום, מכיוון צפון, הוא הקשה ביותר). אני שואל את עצמי אם אנחנו רוצים להגיע לנווה שלום, למה מוכרחים ברכיבה? מה רע להתחיל משם, ליד המסעדה הקטנה החביבה עלינו? בתוך כך אני שומע מישהו מאחור צועק וקורא לי. אני מביט לאחור ורואה לשמחתי את כולם ניצבים בריאים ושלמים על השביל, אבל לאחר כמה שניות דמותו של דובי מתרוממת מבין השיחים שבצד השביל. קצת חיוור, מחזיק את ידו ואומר לי "פרקתי את היד". אההמממ..... מבט קצר על פרק ידו השמאלית, העיוות של האמה, הנפיחות,  אם זה לא מה שקרוי בז'רגון המקצועי Colles fracture אז אני תולה את הסטטוסקופ. לנגד עיני אני רואה את עודד ש' ואת הבחור מבארי, מין דז'ה-וו בתערובת של צילומי אופנים וצילומי רנטגן וביניהם מישהו בבגדי אופניים מוכתמים בעפר ומנוקדים בקוצים ועלים שנדבקו בהם.

צריך קיבוע ליד אני חושב, אבל קיבינימאט, הרי אין לי משולש בתרמיל. צריך לאלתר משהו, אומר מישהו ונזכר באותו רוכב בצילו של העץ הבודד בעדולם לפני שבוע. אביחי שולף פנימית עם ג'יפה ואנחנו תולים את היד של דובי, גם היא עם לא מעט ג'יפה. דווקא לא רע אני חושב. אלסטי, גמיש וזמין. עם תוספת מגן המרפק של דובי המשמש כסד, המצב נראה כמעט אידיאלי. דובי הוא כנראה היחיד שחושב שזה לא כל כך אידיאלי. מביט סביבו, מבט של קדוש מעונה ושואל מאין יבוא עזרו. טרטור מנוע בשמיים והוא משוכנע שבכושר האילתור שלנו אירגנו גם חילוץ אווירי, 669 או משהו. לא 6 ולא 9, רק גלשן ממונע משייט מעלינו ורפי שנטל את מקומו של ספי, חזר לחניון והביא את ג'יפ החילוץ השחור. שוב ג'יפ שחור, שוב אמבולנס שחור... הומור שחור.... גם עתידה של הרכיבה בחו"ל בעוד שבועיים נראה ברגע זה שחור.

שעה 8:30 בבוקר שבת, השמיים כחולים מעל המדשאה בחזית בי"ח קפלן. חדר המיון עוד שקוע בתרדמה, שלא לומר תרדמת. תפר בין תורני הלילה המפהקים פיהוקים אחרונים של סוף משמרת לילה לבין צוות משמרת הבוקר שרק מתחילים לקטר על מר גורלם על כי נגזר עליהם לבלות בוקר של שבת באור הניאון במקום באור השמש. האולם הגדול של המיון כמעט ריק ורק מישהו, פליט של הלילה, עדיין שוכב באחת המיטות מחובר למציאות בין שקית עירוי לשקית שתן. אנחנו נכנסים והצוות מקבל אותי בחיוך – "שוב הבאת לנו חבר שלך מהאופניים? אתם הסיפתח שלנו לשבת, אבל לא לדאוג, עוד מעט הם יתחילו לזרום, פצועי האופניים של השבת". וכמו הריטואל הקבוע שלנו ברכיבות – עליה, ירידה, דואגים לאבי, יין קפה, עליה, למי איכפת מאבי...  כך גם כאן הגלגל מתחיל להסתובב בריטואל הקבוע – אורטופד, רנטגן, התעללות בקרבן, משיכת היד המנותצת והחזרתה למקום, קיבוע, גבס, טלפון הביתה וכמובן צילומים לתעוד ההיסטוריה.

ביציאה מביה"ח, בעוד אנחנו מתלבטים אם נשתה את היין והקפה על המדשאה בחזית, נעצר לפני המיון רכב גדול ופורק בחור לבוש בגדי לייקרה צבעוניים וקרועים, שפשופים על הידיים, כתמי דם בין קרעי החולצה, והוא מדדה בצליעה אל פקידת הקבלה.

-            "אספנו אותו לאחר שנמרח על הכביש" אומר מישהו מהמכונית.

-          "NEXT!" קורא האח במיון ומזמין את האורטופד.

ורק אופני כביש מיותמים, קצת מעוקמים, נשארים שעונים על הספסל, ממתינים לאיפסון ממושך במחסן כלשהו.

כך הסתיימה לה רכיבת השבת של 5 ביוני, בדיוק שנה חסר יום מההתרסקות של עודד.  ובאיטלקית אומרים  non c'è due senza tre  שמשמעותו אין שניים בלי שלוש, ולכן בשבת הראשונה של יוני 2011 מי שרוצה לרכוב – שירכב. אני לא.

ודובי?  – הוא יכול להוסיף פרק ב-CV שלו, כמו אריק שרון – גם הוא נפצע בלטרון.