דובי / La vita e' bella

דובי:   החיים היפים

BELLA LA VITA È

קיבלתי מויטה ווטס-אפ שיש תמונות ב"פייס". לאחר מחשבה מעמיקה הבנתי שמן הסתם היא מתכונת לפייסבוק.

נכנסתי לפייסבוק, סליחה ל"פייס" ואופס, נפלתי דווקא (כמה אופיני ), על הבלוג המחודש שבו שכי מפליג בתיאוריו על המשט הגדול בסובב תל אביב.

חבר זה חבר זה חבר. כואב הלב לראות את שכי בודד במערכה הבלוגרית כשרק  הוא בכותבים  וכולנו בוהים מהצד, אם בכלל, במלאכת הכתיבה שלו והחלטתי להוסיף את תרומתי הצנועה, מנסה להדמות לגורו הכתיבה היוצרת שלנו ו "לעשות לו חברה".

ויטה, למי שאינו בעניין, היא דמות חדשה בעולמנו החל מהמשט. נערה חייכנית שמלווה אותי בשיעורי הספינינג זה מספר שנים, מוכשרת ובעלת כושר, דבקה במשימה גם ללא נשימה, אופה וגם יפה ואכן  ניתן לזהות ללא קושי את התאמה  הברורה שלה לקבוצה שלנו.

לא ברור כיצד (מן הסתם בתחבולה) גררתי אותה למשט, משם לברנץ' אצל גדי ומשם הדרך לרכיבת ניסיון בשטח בשבת האחרונה היתה קצרה.

כשהתעוררתי לחשיכה של של שבת לפנות בוקר היו לי ספקות לגבי לגבי המשך היום. בראש ובראשונה אני שונא להתעורר בחושך. שנית, ויטה שונאת להתעורר בכל מצב. ומה יהיה אם הטלפון שלה שוב יתבלבל? זה אומנם טלפון חכם, אבל בעניין השעון המעורר המתכננים שלו  דפקו את העסק בצורה  רצינית ויש המון תקלות... שלישית, המסלול לא ממש קל, להתחיל מלוזית על הכביש זה כמו במשט, אבל בהמשך פונים ימינה ולאחר מכן מטפסים מעלה מעלה,  בהמשך הקוליסים בין עצי הזית עד הפרות  ובעיקר – האופניים (שלי) בכל זאת גדולים עליה בכמה מספרים וזה לא קל.

אה, וגם השארתי את גדי לבד עם יואב בלי מבוגר אחראי שיביא אותם לשטח.

העמסתי זוג אופניים על הגג (השני ברכב מאתמול) ויצאתי לדרך. עד הבית של ויטה (300 מטר) לא היו כמעט תקלות למעט אידיוט אחד שרצה להיכנס מולי באין כניסה וכמעט ניכנס בי.

הגעתי בשלום לאבן דרך מספר אחת. ויטה כבר צועדת לעברי מקצה הרחוב עם קפה ושתי עוגיות. שכחנו משקפי שמש? לא נורא. יקח עוד דקה, אחרונים לא נגיע, גם ראשונים לא. אז הכל טוב, בינתיים.

בדרך אני כבר חושב על כתב ההגנה שלי:

1.בספינינג היא משיגה את כולם ומגיעה ראשונה הייתי בטוח שהיא לא תעכב אותנו.

2. אמרתי לשכי לשנות את המסלול לדרך הפסלים, שם הכי בטוח להתחיל.

 3. שכחתי שיש כל כך הרבה עליות אפילו שטכנית זה לא בעיה.

 4. גם הבן של אבי עשה בעיות אבל לו לא אמרתם כלום.

חותכים מהכביש לעפר. מימין נשמעות נשימות קטועות מלוות בהיסטריה קלה. הנה, אשר יגורתי, רק שלא תחליק על ההתחלה כי זה "מנחס" את כל ההמשך.

"וואו זה בכלל לא אותו דבר" (הפתעה מס 1), "יש כאן אבנים האופניים לא יציבים" (הפתעה מס 2), "יוווו כמה שזה יותר קשה" (הפתעה מס' 3). הפתעה מס' 4 היתה שהכל עבר בשלום, האופניים ממשיכים להתגלגל, מתרגלים לאט לאט, עוד מטר עוד עשרה עוד מאה ומאתיים. העברת ההילוכים עדיין לא במקום אבל יש שיפור ניכר, פה ושם הכידון עף ימינה ושמאלה אבל גם לנו זה קורה, לרכיבת בכורה לא רע בכלל.

עליונת ראשונה, קצת מאמצים ברגליים, הילוך נמוך והופ עברנו רק בכדי להגיע לשניה. "יש עוד הרבה?" אני עונה בחיוב אבל לא שוכח לציין שאין יותר עליות (קצת שיקרתי אז מה?).

מנוחה ראשונה במצפה משואה,מבט לנוף והסברים על השטח  וממשיכים להפסקה בחירבית דורה.

בשלב הזה אני כבר יותר רגוע, מנסה לא לחשוב על הקוליסים בירידה לעמק (שם מתעופפים במהירות גבוהה). אבי שולף את הפקק מהיין, רפי כבר מרתיח את הקפה, ויטה פורסת את העוגה. מזג האויר אידיאלי רוח קלילה ,אפילו טיפה קריר (והשקדים של עזרא הכי שבעולם).

כבר אמרנו שהחיים יפים ? ש- la Vita è bella ?

כמובן שגם את הקוליסים עברנו בשלום. ויטה התגלתה ככישרון בילתי מנוצל (עדיין) של רוכבת שטח, עמדה בכבוד בתלאות הדרך כפי שהבטיחה ואף צברה לזכותה כמעט 1500  קלוריות (לא לשכוח שהגוף ממשיך לשרוף גם לאחר הפסקת הפעילות האירובית במיוחד שאלכוהול מעורב בעניין). כל הכבוד.

אנחנו הרוכבים הרגילים ממין זכר סיימנו בשלום עוד רכיבה הפעם במבשלת הבירה בשריגים על מנת  לקזז במהירות את הקלוריות שבוזבזו במהלך הרכיבה וטסנו הביתה בשמחה.

ומה בשבועות הבאים? האם ויטה תמשיך ברכיבת שטח? האם תמצה את הכישרון הטמון בה? האם תשקיע בזוג אופניים חדשים ?

אנחנו בכל מיקרה נמשיך, נחכה לרוח המלטפת של הבוקר, לענן שמכסה את הכיסלון ביום חורף, לאויר הצח.

וכן חברים ... החיים יפים.

או כמו שאומרים באיטלקית LA VITA È BELLA

המשט הגדול – על סובב ת"א באופנים, 2014

במקום פתיחה

                כבר כמעט שנתיים שהבלוג דומם.

אם אני מסתכל על שני הפוסטים האחרונים שנכתבו כאן, זה נראה כמו פרקי סיום. מקסימום יש מקום לעוד איזה אפילוג עם כותרת "סוף דבר". אבל לא. זה לא סיום ולא נעליים. אחרי ההפסקה (שלי) המתבקשת, שוב רוכבים. אולי לא בקצב ובעצימות של פעם, אבל רוכבים ויש והיה על מה לכתוב. סתם עצלנות.

היו רכיבות במסלולים חדשים (נחל פרצים בלילה, רק על מנת לציין דוגמא), אבל בעיקר היו מסלולים שהם עבורי בבחינת עוד שלב בחזרה לשגרה של פעם. יער אשתאול על העליות השונות שבו, נחל אילן, דרכי הנוף הדרומית והצפונית בכיסלון, כל מסלול היה בבחינת "הנה, גם את זה עשיתי" – עוד נקודת ציון, צעד נוסף בחזרה לשגרה, עוד הוכחה שזה מאחורי.

והיו גם רכיבות וארועים שמצדיקים פוסט בפני עצמו בלי כל קשר לכלום. הרכיבה לאור ירח בנחל פרצים למשל, עם הנפילה של אורי, חצי לילה שבילינו אתו למעלה בהר כשכל רגע מישהו אחר יורד כדי לבדוק מה קורה, עד שרק אבי ואני נשארנו עם אורי, וכשאבי נרדם ואורי מנוטרל, הרגשתי שרק אני נותרתי לשמור עלינו מפני הזאבים שבטח מתרוצצים שם עד שהגיע רפי עם רכב החילוץ. איזו החמצה שאין אף תמונה....

והיתה התרסקות שלי ב"מורד שכי" (כאן דווקא יש תמונת סלפי מאוחרת בבית)

אבל שני דברים מהווים לטעמי את ה-הוכחה בה' הידיעה. הזמנת החולצות החדשות וקניית האופנים החדשים, "29. שני אלה מהווים הוכחה שלפחות בראש – אני עם הפנים לעבר השמש העולה, ממשיכים כרגיל.

ונעבור לפרסומות – לסובב ת"א הרטוב או המשט הגדול.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד סוף המערכה השלישית אמר (ככל הנראה) אנטון צ'כוב, וקשת בענן המופיעה בהקפה הראשונה מבשרת על גשם עד סוף ההקפה השניה אמרתי (בוודאות) אני כשראיתי אותה מעל לים עת רכבנו את ההקפה הראשונה בסובב ת"א 2014.

זה החל כמו כל רכיבה חורפית עם השכמה של טרם זריחה, כבישים שוממים ורטובים מבריקים באור המכונית מספרים על הגשם הקל שירד הלילה ורק הצ'קלקות הכחולות אדומות של ניידות המשטרה החוסמות את הכניסה לאיילון דרום מספרות שהפעם זה משהו גדול יותר, לא רק רכיבה פרטית שלנו. קפה זריז אצל גדי שגר במרחק שני דיוושים מנקודת הריכוז, בדיקה אחרונה של הציוד ואנחנו מתייצבים בככר השילוח, (ה-Umschlagplatz אם תרצו).

תרועת צופרים רמה שמן הסתם העירה משנתם את תושבי הדר יוסף בשעה מוקדמת זו של הבוקר מבשרת את תחילת הרכיבה ולמרות תחזית מזג האויר שצפתה גשמים מקומיים סובב ת"א יצא לדרכו. מזג אוויר סגרירי, "אירופאי" כהגדרתנו ולרוכבים בעלי ניסיון, רכיבה במזג אוויר כזה, רכיבה שהעליה הקשה ביותר היא הרמפה של העלייה ל"אילון", זו רכיבה קלה, מנהלתית, ללא  מאמץ או משהו לכתוב עליו בבלוג. ואכן, ההקפה הראשונה התנהלה על מי מנוחות (מי מנוחות.... צחוק הגורל כשאני חושב על איזה מים התנהלה ההקפה השניה). קצת צחוקים, קצת אוואנטות ודאווינים על ויטה שזו לה הפעם הראשונה שרוכבת אתנו, קצת בדיחות על חשבון כמה רוכבים שהחליקו בשלוליות ("פחח... נראה אותו יורד אל העמודים הרומיים..."), בקיצור – אידיליה. אבל בקטע לאורך הטיילת תפסה לי לפתע את העין קשת עמומה בעננים הכהים והנמוכים שמעל לים. " אתה רואה שם את הקשת?" אני שואל את דובי שרוכב לצידי, "אז מה זה אומר? מה זה אומר כשיש קשת?" אני מקשה עליו (ובלבי פנימה אני מנסה להיזכר אם הכנסתי לתרמיל את מעיל הגשם). ויטה ואני פוצחים בדואט – "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות...".

תחילת ההקפה השניה עמדה בסימן הצטרפות רוכבי מסלול ה-21 ק"מ. משפחות. ילדים. סוג של רכיבה של יום כיפור ברחובות העיר. לפני מספר שנים רכבנו באיטליה באזור אגם גארדה. יום אחד אמרה אנדריאה, המדריכה המיתולוגית שלנו, שלמחרת מתוכננת רק רכיבה במסלול הקל. אין דבר, ניחמתי אז את דובי ושמחה, לפחות נרכוב עם אמהות איטלקיות צעירות. אז – הצלחנו להתחמק מזה בסופו של דבר, אבל הפעם זה היה אבוד. אלפי רוכבים, משפחות על הילדים והסבתות שטפו את נתיבי איילון וצריך לתמרן בזהירות בינהם. חשבנו שזו המכה הכי גדולה. אז חשבנו. קשת בענן המופיעה בהקפה הראשונה לא מבשרת על ילדים בהקפה השניה. ויטה ואני מנסים להיזכר בבית השני של "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות", על כל צרה שלא תבוא. והיא באה, הצרה. זה התחיל בטפטוף של גשם זרזיפי שרק התיז רסיסי טיפות על המשקפים נטולי המגבים, טפטוף שהלך והתגבר. איפשהו ליד מגדלי עזריאלי החולצה כבר היתה ספוגה משל היינו בעיצומה של רכיבה ביום חם. שולי הקסדה החלו לנטוף לכל עבר ועד מהרה הגשם החל לחדור לתוך הקסדה, מרטיב את הבנדנה, זוחל ויורד בזרזיפים הולכים ומתעצמים על הפנים, על הצוואר, במורד הגב, חודרים למכנסיים, בודקים את איכות הספיגה של כרית הריפוד שבמכנסיים. נכון שאנחנו מקפידים על כרית איכותית, כזו שהבטיחו לנו שהיא סופגת היטב, אבל דיברנו על ספיגת זיעה, לא על דליי מים שנשפכו עלינו. כל דיווש גורם ללחץ על הכרית וכמו ספוג רחצה טבול במים, כשלוחצים עליו – הוא נסחט ומתרוקן מהמים הספוגים בו, כך גם הכרית, עם כל דיווש היא נסחטת ופרץ מים זורם לאורך המרזב הטבעי של "קו האינסטלטור", נספג במכנסים הרטובים ממילא, יורד לאורך הירך עד שמתלכד עם הרטיבות המקורית של המכנסים והרגלים, וכמו מפלי האיגוואסו ממלא את הנעלים, הגרביים וכל מה שבדרך.

מתחת לגשר של מחלף השלום מצטופפים עשרות רוכבים המחפשים מחסה. אנחנו עוצרים לרגע, קצת התארגנות מחדש (המצלמה והטלפון עמוק לתרמיל) והתחושה היא שאנחנו לובשים בגדים שיצאו זה עתה ממכונת הכביסה, ללא תכנית סחיטה. אני מסתכל סביב – עשרות חולצות אדומות נוטפות (החולצה הרשמית של הארוע. וכאן המקום לציין במאמר מוסגר את עשרות החולצות הוורודות, חולצות עמותת שחזור השד שהצטרפו כגוף רשמי לארוע הרכיבה כחלק מחודש המודעות לסרטן השד החל בחודש אוקטובר. ואם תהיתם – אז גם החולצות הורודות נטפו מים), האמיצים שבקהל שולפים את הטלפונים ומצלמים או מעדכנים סטטוס בפייסבוק: feeling wet. התיעצות קלה ביני ובין רפי (שכן כל השאר נעלמו בדרך) לגבי ההמשך. מבט קצר על עצמנו ומה יש כבר להפסיד? אין ולו גם ס"מ אחד של יובש על הבגדים, אז מה כבר יכול הגשם הזה להוסיף? הרי יש גם מקסימום ליכולת הספיגה של הבגדים ומעבר לכך לא יתווספו עוד מים. רק הבולם האחורי של האופנים עדיין עם שאריות בוץ שאיכשהו לא נשטף לחלוטין, שעטנז של מעט בוץ שדבק ברכיבות האחרונות והגשם של היום. אז קדימה – לשטוף את האופנים. עכשיו, כשהוסר הרסן של התנהגות הולמת למבוגר אחראי, אין מעצורים (כמעט תרתי משמע) ואנחנו מפקירים עצמנו לגשם ולשטויות ילדותיות, מדוושים בתוך השלוליות, עיר בגשם שחה לנו ככה – החיים יפים, כדאי לכם לחיות. הגשם גובר ומצליף בפנים כמו דקירות של מחטים, אבל מה לנו כי נלין? מתי תהיה לנו עוד הזדמנות כזו להשתולל כמו ילדים בלי חשבון? ואם היו עוד הרהורי חרטה על כך, הם חלפו באזור הסמוך לבלומפילד. שם, בדרום ת"א, הניקוז של מי הגשמים אינו משהו ולמרות שהגשם פסק נוצרו שם שלוליות ענק שהצריכו רכיבה בתוך מים, התזות של כולם על כולם וכל עצירה משמעותה טבילת הרגל במים עד מעל לקרסול. אבל למה שנעצור? מה זה בשבילנו שלולית על כביש, אנחנו שחצינו נחלים שוצפים בין גדות בוץ טובעני? נכון, אבל לא לקחנו בחשבון את המניאק הזה שרכב לפני ופתאום החליט לעצור... טוב, מילא, הגרב כבר מזמן ספוגה עד קצה גבול היכולת.

עוד 10 ק"מ ואנחנו מסיימים, מנגבים שקשוקה חמה עם חלה טריה אצל גדי, קצת סיפורי מור"ק של אנשי ה 41 לאנשי ה 21 ולהפך וחוזרים הביתה. וכמו בסיום יום סקי – מקלחת חמה ושמים את הנעלים לייבוש. תמיד אמרתי שיש מן המשותף בין שני הספורטים האלה.

וכך זה נראה בוידאו ובתמונות