NEVER SAY NEVER

(לטובת אלה מהקוראים שלא הפעילו את אופניהם בשבת, ושמקפידים בעת האחרונה לגרום לקוורום קטן והולך. כנראה לא יהיה מנוס מלפרסם שוב איזה פאשקוויל)

לפני כארבע וחצי שנים רכבנו אוסקר ואני את מסלול זנוח-בר גיורא. רכבנו זו לא בדיוק המילה הכי מתאימה, כי חלק גדול מהמסלול הלכנו רגלית. הנחמה היחידה היתה שגם שותפינו לרכיבה/צעידה הלכו חלק ניכר מהדרך, והם, לא רק שהם בגיל שיכולים להיות ילדינו, אלא חלקם אף היו אז ספורטאים מקצוענים ברמה של נבחרת לאומית, עם אימונים סדירים וכושר בהתאם.

אחד מהם הגדיר את 2 הק"מ הראשונים של הטיפוס במילים "הרגשתי את האנרגיה נוזלת לי מהרגליים". שני דברים אני זוכר מהרכיבה ההיא. האחד זה ההליכה. הליכה במעלה ההר, הליכה נטולי אנרגיה במישור (היה בכלל מישור?) והליכה (משולבת בקטעי רכיבה קצרים) בירידה בסינגל הקיסר. הדבר השני הוא שבסיום הרכיבה אמרתי לעצמי שלעולם לא אנסה שוב את המסלול הזה. אז על זה אמרו כבר חכמים ממני – never say never!

כבר זמן מה שדובי מזכיר את המסלול הזה ולוחץ לעשות אותו (טוב, ברור, הוא עוד לא רכב אותו), וספי מצטרף ותומך בו (גם כן ברור, אם כי מסיבות אחרות). ואני – הזיכרונות של הפעם ההיא גוברים על ניסיונות ההדחקה, ואני מצליח לעמוד בפרץ ולמנוע את רוע הגזירה. השבוע, כבר ביום חמישי אני מקבל מדובי SMS שמשאיר לי מרווח תמרון צר מאד – זנוח או הר חורשן? (אח... אח... געגועים לאיזי. איתו בטח כבר היינו סוגרים על כרמי יוסף).
וכך מצאנו עצמו מטפסים במעלה הדרך התלולה והמחורצת מזנוח. כנראה שהדרך הזו אינה בראש משימותיה של מע"צ, אחרת קשה להסביר איך דבר לא השתנה במהלך ארבע וחצי השנים. כאז כן היום, אותה דרדרת תלולה רצופה בולדרים וחריצי קרקע. לאחר כמה מאות מטרים יורדים כולם מהאופניים ומתחילים בטיפוס רגלי.

התארגנו זוגות זוגות, שמחה ודני בראש, דובי ואבי, עודד ואני, מטפסים עקב בצד אגודל כאילו טיול של אחה"צ בטיילת. מגיעים לסוף העליה הרצחנית הזו (230 מ' רווח לאורך 2 ק"מ. וראה בסוף הפוסט את גרף הגובה/מרחק כפי שיצא בפולאר שלי) לנקודה ממנה נשקף נוף מרהיב של בית שמש ושפלת החוף. למרות הטיפוס הרגלי בקצב פרומנדה, הדופק כבר בתחומים הגבוהים והנשימה מהירה. מחכים, עלאק, לצמד האחרון וזוכים לכמה דקות של מנוחה. אח"כ הברקה שלי לתמונה על רקע הנוף (עוד 2 דקות מנוחה). אח"כ גם אני רוצה להצטלם אז "דובי, תראה איך מצלמים. אתה מסתכל כאן, לוחץ שם...." (עוד 3 דקות).
יאללה, להמשיך! שמחה עושה ניסיון נואש אחרון ומבקש שנחליט – יש לנו שתי ברירות, הוא אומר, לרדת בחזרה לזנוח או להמשיך ולטפס לבר גיורא. יד ימינו מצביעה על זנוח, כלפי מטה, ושמאלו לכוון בר גיורא, מצביעה על השמים. מבט מתלבט מערבה, לעמק שמתחתנו, מסתכלים בערגה על הרכבים בכניסה לזנוח הנראים קטנים כחגבים. נזכרים בשוטר שעצר לידנו בחניה והזהיר מפני פריצות למכוניות חונות. אחלה נקודת תצפית, לראות מכאן איך פורצים לנו למכוניות... אולי בכל זאת נחזור? הרי גם הירידה בדרך הזו תהיה חוויה, אז אולי? ממשיכים! (אלא מה?). גולשים לערוצו של נחל מערה. רוח מרעננת, צוננת, כמעט חורפית, מכה על פנינו כשאנו גולשים לערוץ הנחל, רוכבים אל תוך הנוף הירוק, נטמעים בצמחיה הסבוכה בשולי השביל, משתלבים ביפי הטבע.
פיצוי הולם גם למי שעשה דרכו בהליכה. משב הרוח מחריש את המוסיקה באוזניות ה MP3 וצינתה גורמת לי לרכוס עוד קצת את הרוכסן של מעיל הרוח. החורף כבר בפתח וצריך לנצל עד תום את הימים האלה של קרירות נעימה, של עננים אפורים בטרם גשם. ממשיכים לאורך ערוץ נחל מערה עד לשמורת נחל דולב (מקום יפה לקפה) ואני מברך על כך שבחרנו במסלול הזה. למעט אותה התחלה רצחנית – הנאה צרופה.
דיון קצר על ספל קפה בנוגע להמשך, ונופלת החלטה שאין טעם להמשיך עד בר גיורא כי הירידה דרך סינגל הקיסר תהיה ממילא חציה בהליכה, ועדיף למצוא דרכים אחרות. (ולטובת הקנאים – הנה תמונה שלי בקטע רכיבה נדיר בסינגל הקיסר)

שמחה מודיע שהוא יקבל היום את אות "איש הברזל" מאשתו ולא מהמלצרית בבר-בהר (וכולם מצטרפים בברכות לרגל 34 שנות). המפות נשלפות ונמצא השביל האדום שיקצר קצת את המסלול ויוביל אותנו לחירבת חנות.
ביס אחרון מהחטיף, לגימה אחרונה מהבקבוק, ואורזים את ערכת הקפה ופונים ל"אדום". קיר המוות. 30-40 מ' של רכיבה ושוב הפזמון החוזר "אנו הולכים ברגל הופה הי, הופה הי" אבל הפעם זה קטע קצר שעיקר כוחו בעצם ההפתעה כשהופיע בלתי צפוי בעוד אנו כבר מתוכנתים על ירידה. מופע קיר המוות מסתיים במהרה ואז ירידה מטריפה לערוצו של נחל אזן, שוב רכיבה בנוף ירוק,

חולפים על פני (מיקומו של) עין מטע, ו... שוב מצפה לנו טיפוס (שזכור לי מהפעם הקודמת כבלתי אפשרי בעליל) לכוון חירבת חנות. מזמן לא הלכנו ברגל... דובי שומע (חירבת) חנות, ומחשבות על הדיוטי-פרי מפיחות כח בגלגליו והוא שועט במעלה השביל. דיווש אחד, שניים ו... ספלאש!!! צלאףףף!!!!! .... לא! אל תמהרו להסיק מסקנות! דובי לא נפל! נחש מתכתי השייך למחלקת בעלי חוליות משתרך לו מהקסטה של גלגלי השינים באופנים של דובי. נקעה נפשה של השרשרת מהמאמץ ("בעליה צריך להוריד הילוך, דובי!" היא זועקת) וכמו תמיד – נמצאה החוליה החלשה, וקרסה. השרשרת נקרעה. זה מה שנקרא תגובת שרשרת.

בעוד דובי הופך את אופניו, נשמע קולו הרועם של המורה עודד "בוחן פתע! כולם להכניס ספרים ומחברות ולהוציא דף ניר ועט". בוחן פתע על השיעור משבוע שעבר (מזל! אני פטור מהבוחן כי אני על תקן צלם המערכת).

טראסט מוחות מוגנים בקסדות סביב לאופנים של דובי, חולץ-פינים נשלף מאי שם, פין מוביל שיכול להיכנס לכל חור נתרם למאמץ המלחמתי ומעורר את שמחה להאיר את עינינו בהסבריו על "פין-שיכול-להיכנס-לכל-חור" וידיים רבות בוחשות בקדירת תיקון השרשרת.

שיא המהירות בתיקון שרשרת קרועה לא נשבר כאן, אבל ללא ספק היה שיפור ניכר משבוע שעבר, ופרק נוסף נכתב בספר "דובי ואומנות אחזקת האופניים". החוליות חוברו, השרשרת הונחה על הגלג"שים המתאימים וכלי העבודה הוחזרו לתרמילים. שלוק נוסף של מים לפני המאמץ האחרון, סיבוב בדיקה אחרון של הפדלים לפני שדובי הופך בחזרה את אופניו ו... קראץ' ... טרררראסק... עודד אשם! הוא לא אמר בשיעור הקודם שלפני חיבור החוליה, צריך להעביר את השרשרת דרך המעביר.... (זה שידיים רבות בחשו בקדירה כבר אמרתי? איזה מזל שאני מצלם את הארוע). שוב פותחים תרמילים, שוב נשלפים כלי העבודה ושוב מפורקת השרשרת. מישהו מציע שנקנה את הספר "דובי ואמנות אחזקת האופניים למתקדמים". הפעם בתור תרגול נוסף זה כבר נעשה מהר יותר ואנו שוב על האופניים. לפחות הנוף סביב היה שובה עין. בשלב זה דובי ויתר על הקניות ב(חירבת) חנות (ואנחנו חסכנו מבחן מתח לשרשראות שלנו) וגלשנו בכיף לאורך נחל זנוח עד לכביש ולמכוניות (שלא נפרצו...)
ואם מישהו חשב בסוף היום הזה ש-never again –אז טעות גדולה בידיו. המסקנה בסוף היום הזה היא never say never, (וטוב שכך).

גרף הגובה/מרחק של המסלול.

לצפייה בתמונות בגודל מלא הקש כאן

חצי זנוח / דובי

ושוב דובי מפתיע וכותב, ואני רק מפרסם ומוסיף קצת תמונות

ובכלל למה ספי לא הגיע? מה זה כל החנוכות בית האלה כשסוף סוף שכי תפס אומץ והצליח להקליד "צומת שמשון 7.30 זנוח".
תמיד כשספי לא מגיע יש איזו תקלה טכנית והפעם ידעתי שאין לי משאבה. בסוף נקרעה השרשרת,שוב שרשרת כאילו לא היה מספיק בשבוע שעבר. ה"ביעוס" האמיתי בשרשרת זה המוביל של הפין, תשאלו את שמחה והוא ישמח לספק לכם את כל ההסברים לרגל יום הנישואין ה 34 שלו (ושל אשתו כמובן).

הפעם כולם הגיעו בזמן ואפילו עלינו על האופניים לפני שמונה, (לתשומת לבכם ספי מחד ואיזיבמה מאידך). האמת שדי מהר גם ירדנו מהם והתחלנו להגרר בדרך המטפסת על הרכס שמול זנוח. אפילו ברגל היה קשה, מזל שזה רק 1.5 ק"מ של עליה מתישה אבל לא סופנית, אבל הנוף! איזה נוף? ראות לא משהוא, גשמון קטנטן, הקור מפלס דרך לאט אבל בטוח והעננים במזרח נראים מאימים במיוחד שזה כיוון הנסיעה שלנו.

מודאגים? אין צורך לרחם, העננים המשיכו עוד קצת מזרחה ואנחנו עשינו סוף סוף את מה שכלם באמת אוהבים - הפסקת קפה.
כנראה שמחירי היין ביקב עבאדי תפסו תאוצה השנה בניגוד למגמה הכללית במשק כי אם לא איך מהנדס מתוחכם שיש לו גם נגריה גם יקב וגם מכין בעצמו חומוס טחינה ושומשום דביק לא מביא לחברה קצת יין להתחמם בחורף הקר הזה. עוד לא הספקנו לארוז את הגזיה ושמחה אמר שמאוחר וצריך לחזור אפילו שמד המרחק מראה על 7 ק"מ. נאה דורש נאה מקיים קפץ והתחיל להוביל את הטור. לקראת העליה לחרבת חנות הלכה השרשרת, שוב שרשרת, מתי אלמד סוף סוף לרכב על אופניים כמו שצריך? ולמה לא מיצרים שרשראות לאנשים מבוגרים? (איזי, זה XT אז אל תתחיל להרצות בלב על כל מיני קמצנים שלא ברור איך רוכבים עם הקבוצה בלי להיות מצוידים במותגים בליני נליני, אפרופו נליני-מה עם התקציב לנליני?)
יצאו סוגריים ממש ארוכים, אז סיימנו עם השרשרת,כלומר דני ועודד, אני לכלכתי קצת את הידיים בשמן שיהיה ברור שאני שותף,

שוב שמחה מוביל דרומה ומערבה טסים על דרך עפר טובה ומגיעים לכביש ולרכב.

ספי, היה רק חצי זנוח, לא הגענו לבר בהר, ולא למדרגות הקיסר אבל היה משעשע (למעט העליה הראשונה),
ותודה מיוחדת לשמחה שהגיע וסוף סוף היה גם קפה וגם בדיחות.

דובי

מוחרקה / דובי

את ה-SMS של רכיבת סוף השבוע האחרון קיבלתי כשהייתי בצימר גלילי ספון עץ. "טיול צפונה, למוחרקה, 7:30 בצומת אליקים.." כותב ספי, והג'קוזי בפינת החדר כבר פתאום סתם איזו אמבטיה... טוב, נכון, סיימתי בהצלחה את תחרות "איש הברזל" וקיבלתי אפילו מדליה (או במילים אחרות 30 שנות נישואין), ומגיע לי הפרס הזה של הצימר והג'קוזי, וכל הפינוקים, אבל החבר'ה רוכבים למוחרקה, רבאק...
בתוקף הנסיבות נטל דובי את היוזמה הברוכה וכתב על הרכיבה (והאחרים - קחו ממנו דוגמא!). אני רק הוספתי את התמונות – כשדובי כותב להלן על כרכומים ואלונים – אני שותל בטקסט שלו תמונות של כרכומים רטובים מגשם קל של בוקר ובלוטי אלון שצילמתי אתמול בפארק גורן בגליל העליון. וכמובן תמונה של איש הברזל....

מכאן והלאה – רשות הכתיבה לדובי.

מוחרקה שלי!
"דובי ידאג לרכיבה בשבוע הבא" מלמל שכי.
העפתי מבט בשעון הדופק, חשתי בכובד המשימה שהוטלה על כתפי הצנומות ומיד ידעתי, לא עוד "(הרי) ירושליים-הנה אני בא", כאן יש הזדמנות בלתי חוזרת להכות בברזל בעודו חם. איזי-במרוץ לנשיאות, שכי ביורצייט, מויש מושבת, בקיצור יש סיכוי, השינוי באויר.
גם לשינוי צריך קואורום אז התיצבנו 3 צדיקים בסדום (והיתר בטלנים ועצלנים) ויצאנו לדרך.
שלב המפגש הראשוני עבר בהצלחה וגם ספי הגיע לצומת אליקים משם המשכנו בנסיעה לכוון דלית אל כרמל ומשם למוחרקה.
יום בהיר נפלא, קצת קריר (ספי בא עם מעיל 3 חולצות וגרבונים), מציצים מסביבנו... הפתעה! לא דיפנדבקר, לא כרמי יוסף, אפילו לא דרך הפסלים. הנוף אפעס, קצת שונה, האלונים שולטים ביערות מסביב, כרכומים מבצבצים להם בינות לסלעים ואפילו טקסטורת האויר קצת שונה.

פתחנו בדיווש קל לכוון עוספיה, הדרכים סבירות, שלולית פה ושם אבל בעקרון אין כל בעיה. ספי מחייך, וכשהוא מחייך עודד ואני חושקים שיניים ומתנשפים. עוצרים פה ושם לודא שלא מתברברים והופ אנחנו כבר בתוך עוספיה, כפר שיש בו רק עליות, שחלקן ממקסמות את הדופק המותר (כשאין דוקטורים בסביבה אפשר להתפרע).
יש גם ירידה מסתבר, ספר ההדרכה הבטיח את מעיין הכפר של עוספיה בו נראה סלמנדרות כתומות, אז ירדנו לנחל יגור לכיוון המעיין, ירידה חדה ובסופה... תשכחו מחלומות על ספי משתכשך בעוד בריכה צלולת מים. הגענו לשלולית מזוהמת שבמרכזה החליף את הסלמנדרות כדור רגל מפונצר. הדרוזים שומרים על מעיין הכפר שלהם ומטפחים אותו מן הסתם כמיטב המסורת עתיקת היומין שלהם.
קצת מאוכזבים המשכנו לדווש בנחל יגור הפעם בירידה(כשעודד מזכיר כל הזמן את העליה תבוא), ואכן, העליה מגיעה במלוא הדרה. דיווש ארוך ואיטי ובסופו - מבט מראש ההר אל עבר מפרץ חיפה.הראות היתה קצת חלשה אחרת נתן לצפות משם עד ראש הנקרה, אבל גם כך הנוף היה מדהים.
נפרדנו מהמפרץ והמשכנו לדווש בעליה לכיוון מזרח, מקיפים את עוספיה מצד שני רק בכדי לראות שגם הנוף אל העמק ואל מסלולי ההמראה של שדה התעופה במשמר דוד הם לא פחות עוצרי נשימה.
עד השלב הזה הצלחנו לדחות את נסיונות הסרק של ספי לסחוב אותנו לכל מיני שבילים דמויי סינגל אבל לפתע, הבחור זיהה בקרחת יער מתחתנו כמה חבר'ה שמתכוננים לדאות מההר לכוון העמק. עודד ואני יורדים מהאופניים ונגשים לכוונם, אבל ספי לא מסתפק בכך. הוא רוכב למטה ותוך 5 שניות נתקע בירידה, הגלגל הקידמי ננעל, האחורי מזדקר לעבר השמיים וספי פוגש את אמא אדמה. לא לדאוג רבותי הדוקטורים, נותרתם גם הפעם מחוסרי עבודה, התאוששות מהירה, וממשיכים.
חלפו להם 20 ק"מ שנסתיימו בעליה נוספת כמובן, לקראת סיום המסלול בו פגשנו סוף סוף כלי רכב עם 4 גלגלים.
חשבתם שכאן סיימנו? שוב טעות. קפצנו לבת שלמה, נגבנו לבנה, קנינו גבינות ויוגורטים והביתה.
היה כף, היה נוף ורק חסר לנו הקפה וכמה חברים שהפעם הפסידו אבל בפעם הבאה לא יתעצלו ויבואו.

דובי



והנה הקפה שהיה חסר לכם, אפילו עם כנאפה... (ממש באותם רגעים שהתגעגעתם אליו, אני נהניתי ממנו בתרשיחא)

כמו ציפורים (או נאום תודה לקפיטן מקומי) – סיפור של רכיבה אחת, סיפורן של הרבה

כבר 5 חדשים שלא נכתבה מילה בבלוג. 5 חדשים תמימים.
לא שלא רכבנו, דוקא כן, אבל היו אלה חדשי קיץ וחום שהניבו רכיבות שגרתיות בסביבה הקרובה, עם דגש על מסלולים מוצלים, לא ארוכים מידי ובוודאי שלא רחוקים מידי. קצת כיסלון, קצת יער אשתאול, קצת דרך הפסלים. Nothing to write blog about.
לא פלא אפוא שברגע שהגיח ניצוץ של סתיו, עננים אפורים של בוקר, להקות של ציפורים הנודדות דרומה, קצת רוח שרק במעט חזקה יותר מבריזה, והאדרנלין מתחיל לחלחל לדם ומפות סימון השבילים נשלפות ומנוערות מהאבק שכיסה אותן. דיון טלפוני קצר ו-SMS מבשר לכולם על מסלול שמזמן לא רכבנו בו: אזור תל ירמות שבפאתי בית שמש, בואכה עמק האלה. מסלול עם עליות, עם ירידות, עם נוף, כל מה שאפשר לבקש במזג אוויר שכזה. אבל אז מגיעות התשובות –"בלעדי" מודיע דני (פחות ספל קפה לסחוב, אני חושב), "לצערי אני עם חום" מדווח ספי (ואני חושב לעצמי, נו, טוב, לפחות נעשה רק סיבוב אחד בקטעי העליות התלולות),

"הנכדים אצלי, לא מגיע" מודיע איזי (אאוץ' אני אומר לעצמי, ומציין שאסור לשכוח את המפות וה- GPS), "עדיין חולה" אומר רפי (נו, אז שיבוא, הוא צריך לראות רופא), וכך הלאה. טפטוף גשם קצר בלילה הרתיע עוד כמה ש"התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי מבול", כך שהגענו רק 5 לרכיבה החגיגית של ערב ראש השנה.
מתחילים בשביל המוכר, ללא פיצולים והכל זורם. שוטפים את המורד המסולע והמדורדר לכוון מושב זכריה, אבל בפיצול שבפאתי המטע בסוף השביל מתחיל הבלבול.
קליפ
פונים ימינה, אבל הזיכרון אומר שמאלה. שמחה כבר נעלם בימין הקיצוני.
עוצרים
מתלבטים.
חוזרים.
איפה איזי? הוא, כדרכו בקודש, בוודאי היה מכין שעורי בית והיה מכיר את המסלול. אבל הוא לא כאן. מדפדפים במפות, קוראים שוב את סיפור הדרך ופונים שמאלה... אבל לא לשביל הנכון. למה איזי לא בא?
קצת רוכבים, נזכרים בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" (והדגש על הלך) וחוזרים לשביל הנכון. לא לאורך זמן. מאתרים על סמך זיכרון שביל המטפס דרך החורש המוצל ומפספסים פניה שמאלה בקצהו, מה שמביא אותנו לעליה קשה ובלתי מוכרת לעבר חירבה עוד פחות מוכרת.
-"חירבת קיאפה" אומר מישהו.
-"נעים מאד, אנחנו" אנחנו מציגים את עצמנו לחירבת המחמד החדשה שלנו אשר גורמת לנו לתפוס עצמאות בניסיונות אישיים לאתר את השביל המקורי שהלך לנו לאיבוד.

קצת מתברברים, אבל לבסוף אנחנו על השביל, בדיוק בקטע שבו מתחילות היריד-עליות המפורסמות של המסלול. אתה עומד על ראש הגבעה, מבט סוקר את הירידה התלולה למדי שלפניך, ירידה שבד"כ תספק לך תחושת כיף, אבל כאן אתה שואל עצמך אם היא תספיק, כי הירידה הזו היא ספק הכח העיקרי שלך לעליה התלולה שבצידו השני של הערוץ. אתה יורד, צובר מהירות, מנסה להדביק בדיווש את קצב סיבובי הגלגל בירידה וכל מה שאתה מפיק זה סיבובי סרק של הפדלים. הכל בכדי לקבל עוד קצת מהירות, קרי עוד קצת כח לעליה. לא חשוב כמה מהירות תצבור, לעולם לא תעלה את העליה עד סופה. מטר פחות, שניים יותר, אבל איפה שהוא, העליה תגבר עליך. אחת מאותן עליות שכנראה כבר לא נוכל להן. או אולי בכל זאת? כבר אמרנו כך על יותר מעליה אחת. נמשיך לחלום, הרי לפעמים חלומות מתגשמים....

ואז, בעוד אנו מנסים לשבור שיא חדש בטווח העליה, נשמע טרטור מעצבן, קבוצה של רוכבי אופנועי שטח חוצה את השביל ונערכת לעליה על הגבעה הסמוכה. "זה לא קצת קשה לכם, הדיווש הזה?" אנחנו מקניטים. והם – בנהמת מנוע מרעיש משאירים שובל אבק ונעלמים במעלה הגבעה, מתחפרים בדרדרת, מקפצים על תלוליות ונעלמים לבסוף מעבר לפסגת הגבעה.
ראה קליפ
עוד ניפגוש בהם בהמשך, ושם יודה אחד מהם שכמעט ונשבר לקראת סוף העליה, אך המחשבה של מה יגידו "האופניים" הקשישים למטה, היא זו שדחפה אותו במטרים האחרונים של העליה.
"טוב חבר'ה – אופניים" מעיר אותנו שמחה מהחלומות בהקיץ כשההצגה נגמרה. יאללה לדווש.
ממשיכים במסלול עד לנקודת ההפסקה. אחת מאותן נקודות מנוחה שמצדיקות את הטיול כולו. אתה כבר עייף, מזיע, הלב פועם במהירות, ואתה מגיע לאחת מנקודות השיא של המסלול, הנוף פתוח ב- 360 מעלות ורק משוכת הצברים (שריד לבוסתני הכפר בית נטיף) מסתירה זווית קטנה מהאופק. רמת בית שמש מצפון, הגבעות התוחמות את עמק האלה מדרום, מישור החוף ממערב והר חברון במזרח, גבעות ושבילים סביב. אח, לשבת בצילו של האורן העבות, לשאוף מלוא החזה את אוויר ההרים הצלול, רוח קרירה של סתיו מייבשת את הזעה, וריח מתקתק של קפה עולה מן הפינג'אן.... רק החברותא, הנוף וספל קפה... מימוש הכיף של רכיבותינו. מי צריך עוד...?
ושוב, כמו אחרי הקטע של האופנועים, שמחה מחזיר אותי למציאות.
- "איך ממשיכים מכאן?" הוא שואל כשהוא מקפל את ערכת הקפה.
- "מה אני יודע?"
אני רק יודע שמכאן גולשים בשביל הזה מערבה ולא יותר. מעולם לא הסתכלתי בשלב זה של המסלול על המפה. הסתכלתי רק על הגב של איזי ורכבתי אחריו כמו עיוור. אני זוכר במעורפל איזו עליה סוחטת דופק שמורידה את רמת החמצן המגיע למוח וזהו. אח"כ תמיד יש מישהו שמציע שאולי נמשיך הפעם גם למנזר בית ג'מאל ("חכה רגע- אני חושב- כשנגיע לגשר נחליט אם לעבור"), ותמיד יש מישהו אחר המציל אותנו ואומר שהיום הוא ממש ממהר לחזור הביתה (או במילים פשוטות – היום אני ממש עייף) וכולם נעתרים לבקשתו בקול קיטור (קרי– באנחת רווחה). ואז העיניים מופנות לאיזי, כאילו שואלות – אוקיי, ואיך ממשיכים מכאן? ואיזי? הוא כדרכו מביט מבט קצר בשמיים, כאילו בודק באיזה כיוון השמש, עולה על האופניים ואומר "אחרי"!
אבל היום איזי עם הנכדים.

להקת ציפורים נודדות חולפת מעלינו בדרכה דרומה. מבנה אופייני של ראש חץ. ציפור אחת מובילה את הלהקה מרחק של אלפי ק"מ. מחקרים על נדידת הציפורים העלו כל מיני תיאוריות על האינסטינקט המורה לציפורים את כיוון נדידתן, כוחות מגנטיים של כדור הארץ, זיכרון חזותי ועוד. כל הציפורים נחנו בתכונות האלה, אבל משום מה יש תמיד ציפור אחת המובילה את הלהקה. פתאום הכל מתערבב לי, ואנחנו נדמים בעיני ללהקת ציפורים נודדות, וכל כך ברור לי מי הוא הציפור המובילה אותנו.

חת'כת טיפוס הוא איזי.
פעם נשאל מה הסיבות המוציאות אותו מידי שבת עם שחר לרכיבה. האם זה הספורט? הבריאות? חבירה אל הטבע? כולם נכונים, אבל – כך איזי – הדבר שבאמת מחזיק אותו במסלולי הרכיבה זו החברותא. החברותא של שבת בבוקר, ממש אותה אחת שנהנינו ממנה על גבעה 411 בבוסתני בית נטיף. חברות אמיצה ספוגה בהרבה יזע ודפיקות לב. ויש לו לאיזי חלק גדול מאד ביצירת החברותא הזו. אם היינו איזו מסגרת עם הירארכיה, אין לי ספק שהוא היה מתמנה לראש השבט. אני מסתכל באלבום התמונות שלנו, לאורך השנים, ואיכשהו, תמיד אני מוצא את איזי עם מפה ביד, בודק את השטח, מחפש כיוון. תמיד מוביל. גם כשהוא לא ראשון בטור, גם אז הוא מוביל, וזה כל כך טבעי וברור.

הוא משרה עליך איזו תחושה של אמון שאפילו אם כל המפות והג'י-פי-אסים יראו ימינה והוא יגיד שמאלה, אתה תרכב שמאלה.
פעם נתקענו באיזה שביל בלתי מזוהה, וניסינו לאלתר קיצור על שביל בתולי. איזי העיף מבט במיקום השמש, כיוון הרוח או האזין לציוץ הציפורים, ובכל מקרה הוביל וכל השאר רכבנו בעקבותיו. כשהגענו לשביל המוכר, אמר איזי:
- "ואללה היה קשה, לא היו שום עקבות ישנים של אופנים או איזה סימן כלשהו על השביל המעיד שמישהו עבר פה פעם".
- "למה?" (שאל קובי שרכב אחריו) "לי דווקא היה כל כך קל וברור, היו כל הזמן עקבות טריים של אופניים על השביל ופשוט עקבתי אחריהם. קלי קלות!"כל כך אופייני הסיפור הזה, איזי עושה את העבודה, פורץ את הדרך, וכולנו נהנים מהפירות כאילו זה מובן מאליו. זה כנראה משהו הטבוע בדמו- לתת את הטון, להוביל, לקבל החלטות. יסודי עד לפרטי פרטים, שום דבר אינו בבחינת "נגיע לשטח ואז נראה כבר". שיטת ה"סמוך" הכל כך מוכרת לנו, אינה השיטה שלו. לפעמים כשאני מדבר איתו ומתכננים את רכיבת המחר, אני אומר "טוב, ניפגש בחניון ההוא, ואז כבר נחליט לאיפה נרכב", ודרך הטלפון אני מזהה את המבט הנוקב האומר "בלי פארטאץ'! בוא נתכנן בדיוק מה עושים!" הכל מתוכנן ומדוד. דמות המפקד? לאו דווקא. זה הטיפוס של החבר שתמיד ניתן לסמוך עליו, תמיד יתן עצה טובה, זה שתמיד היית רוצה לראותו לידך בשעה שצריך חבר טוב. כמו קברניט של ספינה האמון על הבאתה לחוף מבטחים, כמו הציפור המובילה את הלהקה לארצות החום.
ואם אני כבר נסחף (ואללה נסחף), ואם כבר קברניט של ספינה – אז כמו שכתב אלתרמן בשנת 1946 ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי, לאחר ליל הורדה" -

עננים על ראשנו, הרוח איתן,

המלאכה נעשתה, חי שמיים!

נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן,

עוד נשוב ניפגש על המים ("עוד נשוב ניפגש על אופניים" לצרכינו).

אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,

ובלוידים אינה מפורסמת,

אך אם אין היא כיום רשומה במפות,

בהיסטוריה אולי היא נרשמת.

על הצי הלזה, האפור, הקטן,

יסופר עוד בשיר ורומנים,

יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,

יקנאו עוד הרבה קפיטנים.
,

ואם כבר הזכרתי את זה, ולטובת כל מיני חברינו שלא מכירים את הסיפור
למשמע גידי גוב ואפרים שמיר (ומי מזהה את השלישי?) תקראו את הסיפור ההיסטורי כאן (מעל לתמונה בתחתית העמוד).
למיטב זכרוני, בהופעה של להקת הנח"ל, אמר גידי גוב בפתיח לשיר (בתור הקפיטן האיטלקי הנוחת בחוף נהריה) –
Nahariya, mamma-mia! Un posto abbandonato da Dio!
או בתרגום חופשי – "נהריה, מאמה-מיה! מקום שכוח אל!" ותגידו בעצמכם, האם זה לא נכון? האם לא נדמה לכם לפעמים באיזה אי-שם על קצה הפיסטין, שאנחנו נמצאים ב- un posto abbandonato da Dio ? נו, ומי מוציא אותנו מהבוץ? ומה כבר ההבדל? סנטה-מריה או סנטה קרוז?

***

ומכיוון שהפוסט הזה מתיחס לרכיבה של ערב ראש השנה (הגם שפורסם לאחר חודש) אז נרים כוס של "עבאדי – ספיישל ריזרב" לחיי הקפיטן, לחיי כל הצוות ולחיי רכיבות שבדרך! ושתהיה לנו שנה טובה!

====

נ.ב.- השלישי בקליפ הוא ראובן גבירץ, להקת הנח"ל, ולימים "חלב ודבש".

שירת הבירבור

לכל אחד מאיתנו, אני משוכנע, יש איזו שבת שלא כל כך בא לו לרכוב. לא חס וחלילה בגדר "די! נשבר לי, לא רוצה יותר", לא משהו תמידי שבעקבותיו לא נותר לך אלא לפרסם מודעה ב"הרים" בנוסח "למכירה זוג אופניים במצב טוב", אלא משהו חד פעמי, חולף, שאתה חושב שיחלוף כעבור 24 שעות, אבל למרבה הפלא (או אולי לא מפתיע כלל) זה חולף לאחר גג שעה. מידי פעם יש לכל אחד איזו אמתלה למה לא לרכוב. מרגיש לא כ"כ טוב, ארוחה משפחתית, אורחים שישבו אמש עד מאוחר וכד'. לא שאי אפשר להתגבר על הבעיה הקטנה, אבל המחשבה של להשכים עם הנץ החמה, לחטוף ביס של חטיף אנרגיה בעמידה תוך כדי אריזת תיק הרכיבה, ביד אחת ספלון קפה קטן - רק שלוק קצר, ובשניה לבדוק את לחץ האוויר בגלגלי האופניים, לעזוב בית אפלולי ומנמנם, ולצאת לרחוב הדומם שרק קריאת תרנגול מאי שם מפרה את דממת הבוקר, וכל זה רק כדי לרכוב שוב לסוכה בכרם ליד שעלבים... נו, באמת... (סליחה, איזי, אבל אתה יודע שאני לא מת על המסלול הזה). מותר לבן אדם גם להתפנק קצת מפעם לפעם.

באחד השבועות האחרונים הייתי קצת חולה. לא משהו רציני, סתם שעול והרגשה כללית של חלושעס. לקראת סוף השבוע כבר הייתי בסדר, אבל עדיין נותרו קצת מסימני המחלה והתלבטתי אם לצאת לרכיבה. זה לא היה בלתי אפשרי, אלא קצת מין עייפות כזו של אחרי מחלה, שמץ של צרידות, רמז לשיעול, סתם התפנקות. לבסוף אמרתי לעצמי שלא יקרה שום דבר אם אשאר שבת אחת בבית. מי אמר שצריך להיות יותר קתולים מהאפיפיור ולא לוותר על אף שבת? אפשר להשלים שעות שינה, להישאר במיטה עד מאוחר, נים לא נים, ולשמוע מבעד לחלון את השקט הרובץ על השכונה. מין דממה חגיגית שכזו באוויר המופרת רק ע"י ציוץ ציפורים וקולות צעדיהם של אלה העושים דרכם לבית הכנסת. מותר לו לבן אדם לפעמים גם ארוחת בוקר מפנקת של מיץ תפוזים שנסחט על המקום, מאפה טרי שזה עתה יצא מהתנור, ספל קפוצ'ינו עם קצף עבה וסמיך מעוטר באבקת קקאו. אפשר לגמור את מוספי סוף השבוע, לסיים ספר שכבר מעלה אבק ליד המיטה, או לאסוף את החמולה ולנסוע קצת לטייל. ולא לשכוח זו היתה אחת השבתות האחרונות של הליגה, יש משחקים מעניינים, והג'ירו ד'איטליה כבר בעיצומו... ולא רוצה להרדם מול הטלוויזיה.

היו כל מיני ניסיונות שכנוע של חברים. "עזוב, אתה כבר בריא, למה לא תבוא?" שאל אחד, "אתה לא יכול לעשות לנו את זה, איך נשתה קפה? אתה חייב לבוא!" דרש אחר. "איך תוותר על חווית הקפה עם החבר'ה על ראש ההר?" ניסה הפסיכולוג שבחבורה לפרוט על נימי הנוסטלגיה. "אתה זוכר את הבלונדה ההיא שפגשנו שם בפעם הקודמת?" ניסה אחר לפתות אותי. וכך בדרישות תובעניות ובמתק שפתיים, באיומים ובפיתויים, בפנייה למצפון ובצביטות של נוסטלגיה ניסו לשכנע אותי. ניסו ללא הצלחה.

אמת, היה סוג של פינוק. בהתחלה. על השולחן חיכה ספל קפה. אבל כזה עם הדפס she who must be obeyed. ואח"כ הוצאה לאור חוברת ההפעלה והטלת המשימות בעריכת s.w.m.b.o. ואח"כ הונח על השולחן בלוק נייר צהוב ועיפרון, והרשימה הלכה והתארכה. צריך לתקן את הברז, צריך לסדר את העציצים, צריך להעלות את בגדי החורף לארון, מה עם הפרגולה? ולמה התיק של האופניים באמצע החדר? ולמה ולמה, וצריך, ושוב למה ...

ולמה לא יצאתי לרכוב השבת?

ואני נותן מבט עצוב בתיק המיותם המונח באמצע החדר. הקסדה מונחת ככתם צהוב, מאשים, כאילו אומרת "זה מה שמגיע לך". בקבוקי השתייה עומדים ליד הכיור במטבח כבר שבוע מלאים במי סבון, ואף אחד לא ממלא אותם בנוזל הצהבהב, האנרגטי. החולצה הצהובה מקופלת בארון, וכבר מונחות מעליה כמה וכמה חולצות אחרות, ואין מוציא אותה לאוויר הצח. וכל הצהוב הזה מחוויר כמו הצהוב של מכבי ת"א. ואנחנו יוצאים לטיול קטן, וחולפים על פני צומת נחשון, והלב נצבט למראה הרוכבים בבגדים הצבעוניים החולפים על פנינו בקבוצות, או מתחממים בסיבובים קטנים בתחנת הדלק, או מעמיסים את אופניהם לאחר הרכיבה, מזיעים, עייפים ומלאי סיפוק שאני כל כך מבין. כך או כך הם אוכלים לי את הלב. פינוק רציתי, עלאק!
אז איפה רוכבים בשבת הבאה?

* * *

אפילוגבשבת שלאחר אותה שבת הנ"ל, כשהפוסט היה כבר כתוב פחות או יותר ורק עבדתי על עריכת הקליפ המצורף בהמשך, היה יום הולדת כפול עם ארוחת צהריים מוקדמת בת"א. שוב לא רכבתי, שוב משכתי את הבוקר במיטה עד מאוחר, שוב נהניתי מכוס קפוצ'ינו עם מהלך ארוך טווח ליד פנקייק בשרני ורחב שוליים. שידור חוזר של השבת הקודמת. חלף עוד שבוע, והיה לי ברור כי אין כח בעולם שימנע ממני לרכוב בשבת זו. אבל סימני השאלה הראשונים התעוררו כבר כשהעמסתי את האופניים על האוטו. ראיתי קוצים ישנים נעוצים בצמיגים, מזכרת מהרכיבה האחרונה ודאבל-פנצ'ר בכל גלגל. האחורי הסתדר עם הג'יפה, הקדמי פחות. קיבנימאט, חשבתי לעצמי, ככה להתחיל את הבוקר? זה מה שמחכה לי? ניסיתי לנפח בתחנת הדלק הראשונה ולתת לג'יפה לעבוד, אבל בנקודת המפגש נאלצתי להשלים עם הברוֺך, לפרק את הגלגל הקדמי ולשים פנימית. אחלה סיפתח לבוקר הזה. אחרי ק"מ או שניים אני מרגיש שהגלגל האחורי מחליק לצדדים ומשמיע קולות משונים של ריפיון ודלדול שרירים. אני לא מאמין! פנצ'ר! אין טיפת אויר... וגם לא פנימית נוספת. ספי מציע לתרום פנימית, ובעוד אנו מפרקים את הגלגל, מויש מסב את תשומת ליבי לגלגל. "מה זה? ראית מה יש לך כאן?" חושך בעיניים. כמאמר השיר הישן ההוא: "מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר, בבוקר צח וזיווני, נפל פתאום מסמר", והגיע בול לשביל הזה. מסמר 10 נעוץ בצמיג, חודר דרכו מן הצד ויוצא איפה שהוא במרכז הצמיג, בין קוביות השוקולד. חור כניסה וחור יציאה, ממש כמו אצל פצוע הירי בשבוע שעבר במיון. והצמיג, כמו הפצוע – פאקאקט. אני מתחיל לחשוב שאם הכל בגלל מסמר קטן (לא כל כך קטן), זה לא היום שלי... ושאולי זה סימן מהשמיים שלא צריך לרכוב היום... וידוע איך הסתיים השיר ההוא –"... נפול נפל אז הרוכב, מסוס קרבות דוהר, והאויב והאויב קדימה הסתער.... הובס הקרב נפלה העיר, כסוס קרבות דוהר, וכל השיר וכל השיר- חדל בגלל מסמר.....הכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר..." אנחנו הרי עוד לא רחוקים מהרכבים, ואפשר לעשות אחורה-פנה... אבל אז חולפים במוחי הבזקים של האלטרנטיבה. פלאש-בקים של העציצים הזקוקים להשקיה, בגדי החורף שעוד לא אופסנו לשנת הקיץ, הטפטוף בכיור באמבטיה.... יאללה ספי, מהר, תן את הפנימית שלך...!

* * *

השבת הזו, של אחרי המחלה, הזכירה לי את המערכון של הגששים "שירה בציבור". יש הרבה דמיון בין קבוצת השירה בציבור במערכון, לבין השריטה שלנו עם האופניים, ותמיד חשבתי שאם יום אחד ננסה להיגמל מהאופנים, זה יסתיים כמו במערכון. התמונות בקליפ המצורף פחות חשובות ורק משמשות רקע למערכון, גם האיכות לא תמיד טובה (אילוצים של אינטרנט), ובשלב מסוים אף מתנתקות מהטקסט של הגששים (יותר קשורות לטקסט הכתוב בתחילת הפוסט כאן מאשר למערכון). אני מציע (במיוחד למי שלא מכיר) לשים לב למערכון יותר מאשר לתמונות, מקסימום להריץ את זה פעמיים, ובעיקר לשים לב לשורות הסיום (של המערכון).

ועוד הערה – התיאורים לעיל של השבת השחורה הם יותר וירטואליים ממציאותיים. ה-she who must be obeyed הפרטית שלי, דווקא מפרגנת מאד. (זה בסדר, מותק?) . סתאאאם...

I'm the boss in my house, and I have my wife's permission to say it!!!!

(ואיזה כיף שהצמיג הלך פארש... יש סיבה לבקר אצל מצמן, שמעתי שקיבלו חולצות חדשות...)

פריז, ת"א, הבה נג'ילה - בחזרה לעתיד

בכל ביקור בפריז אני חולף על פני קתדראלת הנוטרה-דאם המפורסמת. אני עוצר ברחבה שבחזיתה, מעיף מבט בוחן על גגות הכנסיה, סוקר את הצללים שבין הצריחים, חודר במבטי דרך חלונות הויטראז', בודק בתאי הווידוי, בוחן אחד לאחד את פרחי הכמורה המפזרים את עשן הקטורת באולם הגדול של הקתדראלה, וחושב לעצמי, איפה אתה מסתתר? איפה אתה קוואזימודו? בוא נראה אותך גבר...! פעם, באחד הביקורים בפריז, גרנו במלון על גדת הסיין, צופה על הנוטרה-דאם, וחלון החדר השקיף על הקתדראלה, רק להושיט היד ולגעת. כל הלילה ישבתי בתצפית, מחכה שפעמוני הכנסייה יצלצלו חצות, רק כדי לראות אותו, את קוואזימודו, כשהוא מגיח מבין הצללים, ואז לתפוס איתו שיחה נוקבת בארבע עיניים, גבר לגבר. הכל בגללו, הייתי אומר לו.

לפני שנים רבות, כשהייתי סטז'ר צעיר וגרתי בתל אביב, הקרינו ערב אחד בטלוויזיה את הסרט "הגיבן מנוטרה-דאם". חבר מימי האוניברסיטה הזמין אותי להצטרף אליו ולראות את הסרט בדירה של חברתו. "יהיו שם עוד בנות", אמר. הלכתי, והכרתי אותה, את זו שלימים זכתה בכינוי she who must be obeyed (מאומץ מסדרת הטלוויזיה "ראמפול"). מאז, בכל פעם שאנחנו בפריז, ואנחנו עומדים ברחבה שלפני הנוטרה-דאם, מתחילות הבדיחות וההערות על כך שכאן בעצם החל הרומן, כאן הונחו היסודות לכל, כאן שורש הבעיה. כי לולא היתה הכנסיה... ואם ויקטור הוגו לא היה כותב... ואם לא היה הסרט... וכו' וכו' ואולי היא היתה בכלל מתחתנת עם מישהו אחר? גם לילדינו, כשהיינו אתם בפריז, הבהרנו כי שם בעצם היתה תחילת דרכם (כי תודו שהנוטרה-דאם הרבה יותר רומנטית ומעניינת מאשר דירת סטודנטים בקומה העליונה – בלי מעלית – ברחוב ישעיהו בת"א, שם נפגשנו על אמת). בכל פעם שמוזכרת הכנסיה או בכל פעם שעמדנו למרגלותיה, מתחילות העקיצות ויש את התחושה שמכאן החל הגלגל להסתובב, כאן נעשה הצעד הראשון במסע הארוך, כל מה שיש לנו היום זה בזכות הכנסיה הזו. יש לה לקתדראלה חלק חשוב בחיינו, וכאילו רוצים להתריס בפני כל ההמונים המתעלמים מאתנו – הי, אילולא הכנסיה הזו, לא הייתם זוכים לראות אותנו כאן היום (ביחד). לא חושב שזה הזיז להם, אבל אני, מה איכפת לי?
השבוע, כשרכבנו בשמורת פורה, בואכה ביתרונות רוחמה, נזכרתי בגיבן מנוטרה-דאם. שוב היתה לי תחושה דומה, תחושה של "כאן זה התחיל".

??????????????????????????

בחורף לפני שנה רכבנו לראשונה באזור השמורה. אז היו לי עוד האופנים הקודמים. בשלב מסוים הבחנתי שנשבר אחד החישורים בגלגל האחורי. ניתקתי אותו והמשכתי ברכיבה. לאחר מספר ימים הלכתי למצמן לתקן את החישור השבור, ושם ראיתי את אסף עובד על אופני ספשלייזד s-works שחורים, החלפתי כמה מילים צפופות עם אסף והוא הפנה אותי לבעלים, השאר כמו שאומרים – כבר היסטוריה.
השבוע, כשרכבנו בשמורת פורה, בואכה ביתרונות רוחמה, נזכרתי בגיבן מנוטרה-דאם. שוב היתה לי תחושה דומה, תחושה של "כאן זה התחיל".
כשעמדנו למרגלות תל נג'ילה, לפני הטיפוס על התל, נזכרתי בתמונה שצילמתי לפני שנה את האופניים הקודמים למרגלות התל (חדי העין יוכלו לראות את חסרונו של חישור המזל בשעה 11)

כמו תמונת פרידה, כאילו היתה לי תחושה שזו הרכיבה האחרונה איתם. וכשעמדנו השבוע למרגלות התל, חשבתי לעצמי, הי, הרי כאן נשבר החישור, כאן התחיל להסתובב הגלגל שלבסוף הביא אותי אל ה-s-works הנוכחיים. "כאן היתה תחילת דרככם" חשבתי חצי לעצמי חצי לאופניים. כאן התחיל הרומן, ואילולא הייתי בא לכאן לפני שנה, לא היה נשבר החישור, ולא הייתי הולך (באותו שבוע) למצמן, ומישהו היה לוקח את אופניו מהתיקון, ולא הייתי שואל את אסף, ואולי היו האופניים נמכרים למישהו אחר? ולא הייתם זוכים לראות אותנו כאן היום (ביחד). לא חושב שזה הזיז למישהו במרומי תל נג'ילה, אבל אני, מה איכפת לי? אותה תחושה של "כאן התחיל העסק" כמו למרגלות הנוטרה-דאם.
כשעמדנו למרגלות התל, אמרתי לעצמי, הנה רגע האמת, בוא נראה אם השידרוג הצדיק עצמו. לפני שנה התחלנו לעלות בשביל המוביל לפסגה (שהיה גם מלא בוץ חלקלק בנוסף לתלילותו). טיפסנו עד אמצע הדרך בערך והרמנו ידיים. אפילו קבוצת מטיילים שעמדה על הפסגה והביטה בנו – המשוגעים האלה – תוהה עד איזה גובה נגיע ברכיבה, אפילו הם לא הפיחו בנו אות אותו כח נשגב שמעלה אותך מעלה מעלה, כולנו עצרנו באמצע הדרך. והנה הפעם, אחרי שמויש ושמחה כבר עלו עד למעלה, הנה ההזדמנות לבחון את האופניים. לקחתי כמה מטרים לאחור, וכמו סילבסטר החתול בסרטי וולט דיסני, קפיצה של מטר באוויר, כמה פידולים על ריק שמשאירים ענן אבק, והתחלתי לעלות במעלה השביל. בשלב מסוים האופניים כמו חישבו להתהפך לאחור, אך כאילו הבינו שזה מבחן האמת שלהם (של האופנים, עלאק), כמו אשה צעירה שירשה את מקומה של האֶקסית ומרגישה שצריכה להוכיח עצמה במקום שההיא נכשלה, כך גם האופניים – הגלגל הקדמי נצמד לשביל מתעלם מהדרדרת, הבולם הקדמי מתכווץ ומתרחב חליפות כמו הדבר הזה שפועם בחזה, המתלה הצמיד את הגלגל האחורי והדביק אותו לחריצי הקרקע כמו שהיינו מצמידים במסיבות יום ששי את ההיא מהכיתה בסלואו של הפלייטרס, ואני ממשיך להתקדם במעלה השביל כאילו אני נלחם על חולצת הנקודות האדומות של הטור. המעביר האחורי מתקתק כמו שעון שוויצרי ומוריד ל 1-4, מצדיק את האיקס-טי-אריות שלו. בנקודה בה ראיתי את סימני ה DNA שהשאיר קיקה על השביל הורדתי ל 1-3, והאופניים מצייתים ב"קליק" משומן לכל לחיצה קלה של האצבע. עוד כמה מטרים, ומישהו מלמעלה (אוסקר?) מתחיל בקריאות עידוד קצובות, "הופ! הופ! הופ!..." האם זה רק נדמה לי (מסימני ההיפוקסיה של המוח) או שאיזה משוגע התחיל לרוץ ולקפץ לְפָנַי לבוש בתחתונים ורודים או בתחפושת של שד, חמוש בקילשון ורוד כמו בקטעי ההרים בג'ירו.

עוד קליק חלקלק ל 1-2, עוד דיווש מאומץ ואין כח בעולם שימנע ממני לעשות את המטר האחרון, ולהשעין את האופנים על גזע האשל הגדול על ראש התל. מיתוס תל נג'ילה נשבר, וה-s-works הוכיחו עצמם.
וכמו שבכל פעם ליד הנוטרה-דאם אני נזכר בפעם הראשונה ההיא, (ז"א קומה ג' בלי מעלית ברחוב ישעיהו, עם ריח הבצל המטוגן מהבלינצ'ס ההונגרי המיתולוגי ליד קולנוע פאר), כך אני נזכר כאן בפעם ההיא עם האופניים הקודמים, בבוץ שלא מאפשר סיבוב הגלגלים, ומשווה את מרחבי החורף הירוקים מנוקדי אודם הכלניות למרבדים צהובי החיטה הבשלה בטרם קיץ, תוהה אם באמת הכל השתנה.

בטיפוס אל שרידי גשר הרכבת הטורקי, הוכח שוב שאין חדש תחת השמש ודבר דבור על אופניו, ואנחנו, חורף או קיץ, בוץ או דרדרת, אנחנו דוחפים בעליה, מדשדשים בבוץ או מתחפרים בדרדרת. ורק גלגל הטבע מסתובב, והירוק הופך צהוב, והבוץ יבש ומתפורר לענן אבק, ואנחנו מטפסים כרגיל, מסתובבים סביב עצמנו תוהים להיכן נעלם השביל האדום.

ולסיום - תזכורת קיץ וחורף

הגדה של פסח בנוסח הר חורשן

שבת אחרונה לפני הפסח.

דיון מתמשך במיילים במשך השבוע, ובסיומו לקח על עצמו רפי את הכנת המסלול. קפה מוקדם של בוקר ויצאנו 9 להר חורשן. האלונים המכסים את ההר היו שינוי מרענן לנוף האורנים הרגיל בהרי ירושלים, ופרחי ההר עוררו באיזי את יצר הוראת הבוטניקה, או בהשראת ז'ק ברל ויוסי בנאי, "הנה הבאתי לך פרחים, בוטנים כשרים בדרך כלל, והפרחים כל כך יפים, אמנם חטיף זה מקובל, וביחוד עם צימוקים, אבל הבאתי לך פרחים".
הבטיחו לנו מסלול לא קשה, כזה שגם מי שלא רכב בשבועות האחרונים לא ישפוך לאגר. אבל באחד ממפגשי השבילים, בעוד רפי מתלבט בין ימינו לשמאלו, הודיע ספי שישר זה הכי, אחי, כי שם העליה הכי תלולה. מילא תלולה, אבל זו דרך העולה בגינת סלעים ובוֺלדרים, שסחטה את כל מהלך המתלים והיתה מבחן קבלה נאות לטראק החדשים של מויש.חריקות הבולמים שכבר מזמן לא מתחו את שריריהם כמו הפעם האפילו על בת קול אחרונה של קיטור בגין העליה הקשה, ועל כך שזה לא מה שהובטח לנו בפרומו של המסלול. אבל בסופו של דבר ההנאה היתה בשיאה כאשר בין נשימה לנשימה, בין פעימת לב אחת לשניה, הבולם הקדמי אכן גהץ כמובטח את מדרגות הסלע בעליה, ופשוט ביטל אותן בירידה משל היו האופניים יעל צעיר המדלג על מצוקי ההר. ליטוף מפנק לאגו של האופניים (ובעליהם). אח"כ החלו הויכוחים. לא בינינו כמובן, אלא בין המפות לבין מכשירי ה GPS. אנחנו היינו מהאו"ם ולא התערבנו.

וכיוון שפסח בשער, ואנו עסוקים בחזרות לקראת קריאת ההגדה, אז בואו ונספר ביציאת הר חורשן ונעדכן קצת את ההגדה.

מעשה ברבי רפאל ורבי איזי ורבי שמחה ורבי מויש'ה שהיו מסובין סביב לאינטרנט והיו מספרים ביציאת הר חורשן כל אותו השבוע, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו, ובלבד שנצא לדרך לפני שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
אמר רבי איזי, הרי אני כבן ששים שנה ולא זכיתי שתהיה יציאה לרכיבה בלילות, עד שדרשה בן זומא שנאמר: למען תהיה חפשי ומאושר כל ימי חייך, ימי חייך – הימים; כל ימי חייך – הלילות.

ויצאו לדרכם עם שחר דובי, שכי, אוסקר, דני, ספי, מויש, איזי, רפי ושמחה. ורבי איזי היה נותן בהם סימנים: ד"שכ, אד"ס, מאר"ש.

וזה נוהל סדר פסח כהלכתו:
רחצה – נוהגים לעשות את זה בסוף, אחרי שחוזרים הביתה, מטפלים באופנים, מורידים תמונות מהמצלמה למחשב ולפני שוושתי (סליחה שאני מערבב פורים בפסח) עושה פרצוף של "מה זה הריח הזה".

מוציא – מוציאים את האופנים מהמחסן, ומגביהים אותם אל המנשא באוטו ומברכים: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות רכיבה בשבילי ישראל. שותים כוס קפה ראשונה.
מצה – מצה זו על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ולא היה סיפק בידם להכין חטיפי אנרגיה. לנו יש חטיפים ולכן בוצעים מחטיף האנרגיה ואוכלים בהסבת שמאל. מגביהים כוס קפה שניה ושותים בהסבה לימין.
מרור – זה מה שמאכילים אותנו כל השבוע. יש הממתיקים אותו בעזרת התמונות משבת שעברה.
כורך – נוטלים את רצועת שעון הדופק (המהדרין משתמשים בשעון פולאר) וכורכים אותה ג' פעמים סביב לחזה.
שולחן עורך – זה בשיא הרכיבה, בשיא הגובה, בשיא הנוף. יש המתחילים בביצים קשות במי מלח לכבוד הביצים הטבולות בזיעת החלציים, אח"כ נוטלים חטיפים, תופינים, ופירות יבשים ואוכלים בהסבה. המהדרין מלקטים גם חרובים שקדים ושסק בדרך. מגביהים כוס קפה שלישית ומברכים שהחיינו. (בעדות מסוימות נוהגים לקחת גם שחטה מסיגריה).
צפוּן – או דרום, או מרכז. לא חשוב. העיקר שיהיה. וגם בשבוע הבא.

כנגד ארבעה בנים דברה התורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.
חכם מה הוא אומר? מה הם הפרחים והצמחים אשר נתן יי אלוהינו לאורך הדרך? והתבוננתם בם באשר הם ותדעו לזהותם למשפחותיהם ולדורותיהם על שילשים ועל ריבעים, למען ינעמו דרכיכם באשר תרכבו.
רשע מה הוא אומר? מה העליות האלו לכם? לכם, ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר, ואף אתה הקהה שיניו (עם תמרים בוסר, שאינם מזן מג'הול) והנח לו לחשוב שהוא מריח פרחים.
תם מה הוא אומר? מה זאת? לאן לקח אותי ה-GPS? ואמרת לו - חוזרים הביתה לפי ידע אישי וביחד עם כולם ולא נשמעים ל GPS שיוביל אותך דרך כפרים בוואדי ערה
ושאינו יודע לשאול, את פתח לו. ז"א מספיק שירכב ליד דובי והוא כבר יפתח לו. ראש, רגל, יד, לא חשוב. הכל הולך.

כמה מעלות טובות למקום עלינו
אילו נתן לנו חופש מידי פעם ולא נתן לנו את השבת – דיינו
אילו נתן לנו את השבת ולא נתן לנו אופניים – דיינו
אילו נתן לנו אופניים ולא דאג שנשדרג אותם – דיינו
אילו דאג שנשדרג אותם ולא הפגיש בינינו – דיינו
אילו הפגיש בינינו ולא היינו רוכבים יחד – דיינו
אילו היינו רוכבים יחד ולא היה מגלה לנו מסלולים חדשים לבקרים – דיינו
אילו היה מגלה לנו מסלולים חדשים לבקרים ולא היה נותן לנו כח לעשותם – דיינו
אילו היה נותן לנו כח לעשותם ולא היינו נהנים מהם מידי שבת – דיינו
אילו היינו נהנים מהם מידי שבת ולא היו מתים הקנאים - דיינו
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו
שנתן לנו חופש, ונתן לנו את השבת, ונתן לנו אופניים, ודאג שנשדרג אותם, והפגיש בינינו, ואנו רוכבים יחד, ומגלים מסלולים חדשים לבקרים, ונתן לנו כח לעשותם, ואנו נהנים כל שבת וימותו הקנאים.

חד-גדיא מַד-בֶּקָא ("מדבקה" למי שלא יודע איך לקרוא את זה. ושכל אחד יתאים אותו לפי מה שמתאים לו)
דזבין אבא בתריי זוזיי –מדבקא, מדבקא
ואתא זנב קשיחא ונשך למדבקא דזבין אבא בתריי זוזיי מד-בקא, מד-בקא
ואתא שיכוך מלא (עם בולם 100) ואכל לקשיחא שנשך למדבקא דזבין אבא בתריי זוזיי, מד-בקא
ואתא בולם (קדמי) 120 והכה לשכוך מלא (עם בולם 100) שאכל קשיחא.........
ואתא S-works והחליף את הבולם 120 שהכה לשכוך מלא (עם בולם 100)....
ואתא מנשא גג של טולא ו(כמעט) השמיד את ה-s-works שהחליף את הבולם 120.....
ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למנשא גג של טולא שכמעט השמיד את ה s-works, שהחליף את הבולם 120 שהכה לשכוך מלא (עם 100) שאכל לקשיחא שנשך למדבקא דזבין אבא בתריי זוזיי, מד-בקא, מד-בקא.

אחד מי יודע?
אחד מי יודע? אחד אני לא יודע, אחד שיודע את הדרך לא בלווינים שבשמים אלא בארץ
שתים מי יודע? שתים אני יודע. שתי דרכים אפשריות,... (אף) אחד שיודע את הדרך, לא בלווינים שבשמים אלא בארץ.
שלושה מי יודע? שלושה אני יודע. שלושה GPS... שתי דרכים אפשריות ... (אף) אחד שיודע את הדרך, לא בלווינים שבשמים אלא בארץ.
ארבע מי יודע? ארבע אני יודע. ארבע מפות טופוגרפיות בידינו...שלושה GPS.....
חמישה מי יודע? חמישה אני יודע, חמישה חוכמולוגים שמחפשים את הדרך... בארבע מפות....ושלושה GPS.....

ששה מי יודע? ששה אני יודע. ששה ק"מ פחות בגלל הקיצור של ספי.... חמישה חכמולוגים...
שבעה מי יודע? שבע אני יודע. שבע זה בגימטריה ז'. זה מה שקיבלנו מקיצור הדרך.... ששה ק"מ פחות.... חמישה חוכמולוגים.....
שמונה מי יודע? שמונה אני יודע. שמונה פראייריא (בעקבות ספי), כמו בספרה של ימימה אבידר-טשרנוביץ, "שמונה בעקבות אחד" ....
תשעה מי יודע? תשעה אני יודע. תשעה רוכביא.....שמונה בעקבות אחד..... שבע בגימטריה..... ששה ק"מ פחות.......... אף אחד לא יודע את הדרך, לא בשמים ולא באאאארץ.

ורק נשאר עוד להחליט מי זה הבן זומא הזה מההגדה.... (אולי זה שלא מופיע משום מה בתמונות....)

ואתר "גרופי" תרם דף להגדה. מן הסתם עבודה יפה של קבוצה כלשהי אשר לא הצלחתי למצוא את מקורה ולכן לא יכול לתת קרדיט.

חג אביב שמח

שגרה, כמעט. (רכיבת זיכרון לקובי)

שגרה / קובי קנטי (נמצא במגירת שולחנו של קובי, לאחר מותו)

הבוקר,
קמתי,
התלבשתי,
הלכתי לחדר האמבטיה,
צחצחתי שיניים,
וכשהבטתי במראה, לא ראיתי דבר,
כנראה,
משום שאינני,
גם מה שכתוב כאן,
מן הסתם, לא היה ולא נברא.

קבוצת גברים בטייטס וחולצות רכיבה צבעוניות מחנים את הרכבים במרומי הגבעה ופורקים את אופניהם. זָר הצופה בהם מן הצד יתרשם אולי ממספרם הרב יחסית, 18 במספר, אך לא יבחין בתחושת ליבם ש-18 זה אולי הרבה, אבל 19 הוא מספר מושלם יותר. גם התכנסותם סביב אחד מהם לקבלת תדריך שלפני רכיבה, לא תעורר בזר כל סקרנות, ומקסימום הוא יעיף, אולי, מבט מסוקרן, מתפעל מקשת הצבעים הגולשת במורד הגבעה כשיצאו לדרכם. גלישה מהירה בשביל הכורכר, מעלים אבק ומדוושים לכוון המושב הסמוך, חוצים אותו ונעלמים בדרך המתמשכת לאורך המסילה בשולי החורש. עוד רגע ושכח אותם. לגביו הם עוד קבוצה של רוכבים, כמו רבים אחרים המדוושים כשגרה בדרכי האזור. כמעט שגרה, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

קבוצת חברים מגיעה לחורשת החרובים בראש הגבעה. מותחים חבל בין קבוצת עצים ותוחמים אזור עם מספר שולחנות. פורסים מפות על השולחנות ועורכים עליהם כיבוד ושתיה, ממתינים לחבריהם שיגיעו בהמשך. הם יחגגו הבוקר את יום הולדתו החל למחרת. ברדיו מודיעים על שרב כבד, והם מקפידים לשמור על השתיה קרה. זר הצופה בהם מן הצד לא יבחין בהבדל בינם לבין קבוצה אחרת שעורכת אף היא שולחנות בצדה השני של החורשה. מקסימום יבחין, אולי, בגעגוע שבמבטיהם, אך הם נראים לו כחוגגים של שגרה. כמו כולם, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

בדרך המתפתלת בשולי היער, למרגלות הגבעה, מדוושים 18 החברים. נחש פתלתל של חולצות לייקרה צבעוניות חוצה את השדות המוריקים. הדרך שטוחה בעיקרה, ללא אתגרים טכניים. מסלול קל, הם אומרים, וכל כך קשה להם. באחד מעיקולי הדרך, ממש כמו פעם, הם פוגשים בזוג רוכבים על אופני טנדם ומברכים אותם לשלום. הכל כמו פעם, כאילו לא חלפו שנים מאז הרכיבה האחרונה, כמעט. רכיבה קלה, שגרתית, אבל כל כך קשה. כנראה, משום שאיננו.

בחורשת החרובים על הגבעה, תולים חברים על אחד העצים לוח עם תמונות של חתן היומולדת. כמו הקבוצה שממול, שגרה של יומולדת בחיק הטבע. ודוק לח מכסה את עיניהם. כנראה, משום שאיננו.

לאחר מספר ק"מ של רכיבה, מגיעים 18 רוכבים לפינת ספסלי קק"ל בצד הדרך. הם עוצרים, כרגיל, בצל העצים ונותנים מנוחה לגופם. לא, הם לא עייפים, כי הדרך הרי קלה היא, אבל כך היו נוהגים תמיד, ענין של שגרה. כאן היו נוהגים לעצור למנוחה, נהנים מהתפוזים שהשאירו אחריהם זוג רוכבי הטנדם. כן, תמיד הקדימו אותם זוג רוכבי הטנדם והגיעו לנקודה זו לפניהם. "זו היתה השגרה", מספרים בעלי הניסיון לאלה שהצטרפו הפעם לרכיבה המיוחדת. ומבטם שוטף את העמק הצבוע ירוק, צופים אל הגבעות המיוערות מצידו השני, מצביעים על המנזר המסתתר בינות העצים על ראש הגבעה ממול. זכרון הביקור במנזר צף ועולה בראשם של הוותיקים. איך טיפסו במעלה הגבעה התלול, והגיעו מזיעים ומתנשפים למנזר. איך בקשה אותם אֵם המנזר לכסות את גופם החשוף בפיסת בד צבעוני, ודמותו הגדולה, עוטה בד ירוק על בגדי הרכיבה המיוזעים ממלאה את חלל הכנסיה שבמנזר. ואח"כ מתעוררים מהחלום בהקיץ, וממשיכים ברכיבה, גולשים אל הסככה המוצלת ליד היקב של הקיבוץ. הגזיה נשלפת, כמו בשגרה, המים רותחים בפינג'אן, וניחוח הקפה הנמזג אט אט לספלונים ממלא את האוויר. כמו תמיד, כמו השגרה כשהיו מגיעים איתו. כמו בשגרה, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

בדרך המטפסת אל גבעת החרובים עושות דרכן מכוניות של חברים, חלקן מתחפרות קצת בדרדרת. המארגנים כבר ערכו את השולחנות, בורקס חמים, חומוס, טחינה, סלטים, שתיה קרה. שרב היום, וטוב שהשתיה קרה, להשיב את נפשם של הרוכבים שיגיעו עוד מעט, מזיעים, עייפים ומותשים. גם עוגות יוגשו. שגרה של יומולדת, כמעט.

בדרך המטפסת אל גבעת החרובים מדוושים באיטיות 18 רוכבים בטייטס וחולצות רכיבה צבעוניות ספוגות זיעה. הגוף נוטה לפנים, על השפיץ של האוכף, הילוך נמוך, תנועות דיווש מהירות כאילו על ריק. חם היום, השרב מקשה. טוב שהחברים על הגבעה דאגו לשתיה קרה. על ראש הגבעה, בצל עצי חרוב, סוף המסע. מסירים את הקסדה, את הכפפות, חולצים את הנעליים ומחליפים לכפכפי קרוקס נוחים, כמו בסופה של כל רכיבה. רכיבת שגרה, כמעט.

רק קובי לא רכב. חתן היומולדת איננו. בן 58 חסר חודשיים, ישאר לנצח.
שגרה של רכיבה. שגרה של יומולדת. כמעט. כנראה, משום שאיננו.

והלוואי ש"מה שכתוב כאן, מן הסתם, לא היה ולא נברא".

בקליפ המצורף – תמונות מרכיבות עם קובי בעבר, ורכיבה שרכבנו לזכרו, בשבת 22/3/2008, יום לפני יום הולדתו ה-58. הרכיבה היתה במסלול שבין קיבוץ משמר דוד לקיבוץ צרעה. זה היה מסלול שקובי "גילה", המסלול הראשון שרכבנו כקבוצה, ואחד מהמסלולים הפופולרים ביותר שלנו באותה תקופה ראשונה, תקופת אופני המדבקה, התקופה של קובי.

דרום אדום

צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים,

ואני חושב עוד מעט זה עזה,

ורק שלא יעוף איזה רימון -

ונלך לעזאזל.

סע לאט, סע לאט.

כך אריק איינשטיין אי שם בתחילת שנות השבעים, כשעזה עוד היתה עיר מעבר בדרך לסיני. יודעי דבר, אלה ששירתו בסיני והיו עושים הפסקת פיפי בעזה בדרכם אל או מסיני, היו יודעים לספר על החומוס הכי טוב בעיר, והיינו עוצרים ומנגבים צלחות חומוס אסלי. אידיליה! (שתחזור על עצמה כעבור שנים בחומוסיות לגדות אגם קרעון בלבנון). הז'רגון הפלשתינאי טרם הכיר מושגים כמו אינתיפאדה חמאס או קסאם, ובעברית צבע אדום היה צבעם של חלונות באמסטרדם, רמזור, מקסימום כומתת צנחנים, וכתום היה סתם צבע, לגיטימי בכל גווני הקשת הפוליטית. אבל גם בלי כל המושגים האלה האידיליה היתה מזויפת והחלה התקוממות של הפלשתינאים שתקפו מכוניות בדרכי הרצועה. אחד המקרים הזכורים והמזעזעים ביותר היה רצח ילדי משפחת ארויו בשנת 1971, מרימון שנזרק למכונית המשפחה. על הרקע הזה נולד שירו של אריק איינשטיין. לפני כשנה כשכתבתי על סינגל בארי, סיימתי קצת בפילוסופיה על החיים והדו קיום הבלתי אפשרי בעזה, ועל הפסטורליה המזויפת בשדות הכלניות העלולה להיקטע באחת במטח קסאמים. אז כתבתי.

וכצפוי – "כלניות שוב תבערנה", ולפני כשבועיים חזרנו, כצפוי, לבארי. כצפוי מסלול הלונה פארק עשה לנו כיף וסחט צחוקים וקריאות צהלה של ילדים בשנות הארבעים והחמישים שלהם (נו טוב, הפעם היה גם חיזוק צעיר בדמותו של אביעד), כצפוי הכלניות שוב פורחות ומכסות את המרחבים בצבע אדום, אבל שלא כצפוי (או אולי בעצם כן) הפעם לצבע האדום היתה משמעות נוספת. המיילים והאס-אם-אסים שהוחלפו לפני הרכיבה, דיברו על המשמעות הכפולה של הצבע האדום, וקיבלו חיזוק מקסאם מנייאק שנחת דווקא ליד בית הילדים בקיבוץ בארי. בסופו של דבר נותרו דיבורים בלבד, וכמו בשנים קודמות הפריחה בעיצומה, השמיים כחולים ובהירים ורק פס לבן דק של מטוס בלתי נראה מכתים את התכלת, והשֶקט יותר שָקט ממתוח. ורק תחושה קלה ובלתי מוגדרת דגדגה את שיפולי הבטן בזמן הרכיבה בקטעים הגבוהים יותר של המסלול כשבמטווחי אבן נשקפת ערימת בתיה המגובבים של עזה. האם נראה איזה קסאם מתרומם? האם פתאום יופיע מאי שם איזה מסק"ר ויירה טיל לעבר מטרה בלתי נראית? כמובן שכלום לא קרה, דבר לא הפר את השקט ופרט לאותו פס לבן דקיק של המטוס, השמים נותרו תכולים וצלולים, והדבר הכי מסעיר חוץ מהתכווצות השרירים של אוסקר והחילוץ של אבי, היה שעון הג'י פי אס של אביעד שהתווה את המסלול (ועדיף להסתכל ב google earth בקישור).




חלף שבוע, הגזרה התחממה יותר, ואנחנו מסמנים את המטרה הבאה. סינגל גברעם.
לפני היציאה לדרך אני מקבל SMS מרפי שמודיע שמטפטף ועושה רושם שמתגבר. גם במכשירי הקשר בעוטף עזה, כך יסתבר לנו עוד מעט, מודיע מן הסתם קשר תורן ש"מטפטף, ועושה רושם שמתגבר". ככל שמתקרבים לאשקלון, ניצבות בצמתים ניידות משטרה עם מחסומים בכוננות סגירת הציר. קרה משהו? קורה משהו? חולפת מחשבה בראש. (בסופו של יום יתברר כי לא דובים ולא יער, ההיערכות הזו היתה – כמה סמלי - בשל מירוץ אופני כביש שפתח את עונת המרוצים...)

8:00 אני נפגש עם איזי בצומת אשקלון ואנחנו מנתחים את פריסת ניידות המשטרה. אולי זה כי מתכוננים למטחי קסאם? לְמה רפי התכוון כשאמר שמטפטף ועושה רושם שמתגבר? יש לו מקורות מידע? אולי מתכוננים להכנסת כוחות? האם אנו עדים לפעולה הקרקעית הגדולה המדוברת? מויש ושמחה מגיעים לצומת ומבשרים שכרגע הודיעו בחדשות על מטח טילי גראד על אשקלון. מביטים לעבר העיר הנשקפת כמה מאות מטרים מאתנו – עיר דוממת, עדיין נמה את שנת הבוקר כמו כל עיר בבוקר שבת. לא עשן ולא אש. בגל"צ מקדישים שיר לתושבי אשקלון "ביום הקשה הזה" (מה קורה כאן רבאק? להמשיך לכוון גברעם או לחזור הביתה? מה עם חדשות? אם זה יום קשה למה אין מבזק ב-8:13? למה לא אולפן פתוח?). ממשיכים.

גברעם. סינגל חביב, המקיף את הקיבוץ בשמורת גבעות הכורכר ובתיאוריה גם במרחבי פריחת כלניות (חלש מאד השנה, ובוודאי בהשוואה לפריחה בבארי ובחבל לכיש). אנחנו זורמים עם השביל הצר המתפתל בין הגבעות במרחבים הפתוחים סביב לקיבוץ. מרחבים ירוקים רוגעים, משובצים בלובן פריחתם של שיחי רותם גדולים, פה ושם כלניות, וגבעה אחת עוטה אירוסים. פתאום נשמעים מרחוק הדי נפץ עמומים. האם זהו זה? אנחנו שואלים עצמנו. ואז, בין בום לבום נשמעת באוויר כריזה עמומה ממרחק "צבע אדום! צבע אדום!". מחליפים מבטים נבוכים קצת. לא חשש, כי הרי אנחנו לא בשדרות או באשקלון, אנחנו במרחבים מחוץ למוקדי הנחיתות, אז אין מקום לחשש בשטח הפתוח... אבל רק רגע.... אנחנו בשטח פתוח... והקאסמים האלה? האם זה לא נכון שרובם נופלים בשטחים פתוחים? לא כך מדווחים תמיד? צרורות ירי נשמעים ממרחק ואנחנו ממשיכים לדווש. הפסקת קפה. טרטור של מזל"ט באוויר, מסק"ר עושה דרכו דרומה. אני מטפס על גבעה קטנה המשקיפה על האזור. שתי פטריות עשן מיתמרות מדרום, בכוון הכללי עזה. פתאום אני שם לב שאני מכין קפה עם הקסדה על הראש, כמו לפני עידן במילואים בלבנון. מישהו מפטיר "כוחו של הרגל". קסדת רודי פרוג'קט נגד קסאמים, עלאק.

שמונה וחצי, הזוי כמו סרט של פליני, "צבע אדום" באוויר. טיל גראד נפל בכפר סילבר, קצת מצפון לנו. בטח חלף מעלינו מבלי שהבחנו. לא היו נפגעים ונגרם נזק קל למבנה. מבט לעבר קומץ כלניות אדומות מסיט את תשומת הלב מהשביל. החלקה של גלגל קדמי בחריץ קרקע בנתיב הסינגל גרמה למעידה, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. יש צבע אדום אחד, ויש צבע אדום אחר.

והיתה גם רכיבה, אבל גם בקטעים הטובים שלה הצבע האדום בלחיינו החוויר לעומת הצבע האדום באוויר.

תמונות סטילס משנה שעברה

בדרך חזרה עוצרים לקפה בתחנת הדלק בצומת אשקלון. מכוניות בודדות חולפות בכביש. האם שנת הבוקר של העיר מתמשכת עד לשעת צהרים מוקדמת זו? או שמא זה צבע אדום ברמזור? תחושה מוזרה של מלחמה, מלחמה פסיבית כמו בתקופת מלחמת המפרץ. מסיימים את הקפה בזריזות, כמו אז בתקופת נחש הצפע, לפני שאיזה צבע אדום יפריע. ליתר בטחון שתינו בכוסות חד פעמיות שניתן לקחת לדרך... כמו פולנים...

חולפים בצומת סילבר – הכל רגוע. מרוץ האופניים הסתיים וניידות המשטרה מסירות את המחסומים בצמתים. מכוניות רבות עושות דרכן דרומה למרחבי הכלניות. פסטיבל דרום אדום בעיצומו על כל גווניו ומשמעויותיו. ואני חושב כמה טוב אודם הכלניות מאודם דמם של הפצועים באשר הם, וירוק המרחבים יפה מירוק החמאס, וסגול האירוסים יפה מסגול של גבעתי (*) ולובן פרחי השקד עדיף על לובן פני המתים.

(*) גבעתי כמשל. נא לא לתת פירושים לא נכונים. יש לי הערכה עצומה לגבעתי ולצה"ל בכלל, ובשום אופן איני מערער על הלגיטימיות של פעילות צה"ל ברצועה ובכלל. אבל כשחולמים שלום, לא חולמים על חיילים במדים ובנשק גם לא אם הם משלנו ובצד הגבול שלנו. מעולם לא ראיתי פטרולים של נגמ"שים על גבול איטליה שוויץ למשל. וגבעתי שתופסת קו ברצועה -כמשל, בזכות הסגול.

שירת חייו באמצע נפסקה. לזכרו של קובי קנטי

היה איש – וראו: איננו עוד

קודם זמנו מת האיש הזה

ושירת חייו באמצע נפסקה.

וצר! עוד מזמור אחד היה לו

והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!
ח.נ. ביאליק

במוצ"ש 26/1/2008 הלך קובי קנטי לעולמו. 27 שנים של חברות אמיצה נקטעו בטרם עת.

היה זה קובי זה שהחזיר אותי לעסקי האופניים בילדותי השנייה. לפני כ-5 שנים, בא אלי קובי ושאל מה דעתי על רכיבת אופניים. הסברתי לו שבילדותי (הראשונה) הייתי רוכב על גבול הקרקס, אבל עכשיו? מה לי ולזה? אני הרי אדם רציני, אנשים סומכים עלי (בטעות כמובן), אז מה לי ולשטויות האלה? וקובי הסביר לי שזה הטרנד החדש שהחל לתפוס תאוצה בארץ, ויותר ויותר אנשים מגלים מחדש את האופניים, אנשים שפויים בני גילנו שחזרו לילדותם והחלו לרכוב רכיבת שטח. אז קבענו. שבת ב-7. ז"א מה זה קבענו? קובי קבע! אני רק הייתי צריך לדאוג לדברים הקטנים כמו למצוא אופניים, לקנות מנשא לאוטו, לדאוג לקסדה, ולקפה כמובן. כי הקפה, זה הטוב, קפה שהוכנסה בו הנשמה, זה שאנו מכינים מידי שבת ברכיבותינו, לא קפה מטרמוס אלא זה שבושל בשטח על פי כל חוקי הקפה, עם שכבת ה"קאיימאק" המצפה את פניו, קפה כזה מהווה חלק בלתי נפרד מחברותנו במהלך כל שנותיה ושזור בה כחוט השני.

שבת בבוקר, אני משכים קום, חס וחלילה שלא אאחר. אני הרי מכיר את קובי הדייקן, זה שקובע אתך על השניה, זה שיצא פעם מרחובות וקבע עם דדי אחיו להיפגש בצומת עמיעד בשעה 7:20. לא ורבע, לא וחצי. 7:20, פונקט. ורק בגלל משאית איטית לקראת סוף הנסיעה אחרנו בשתי דקות, ואיזו תחושה של אכזבה על פניו של קובי. אבל בחזרה לענייני אופניים, נפגשנו באותה שבת ראשונה של רכיבה בטל שחר עם שני חברים של קובי, להלן איזי ושלומי (ציפורי). רכבנו משהו כמו 6 ק"מ תמימים, וחזרנו (לפחות אני) תשושים, סמוקים, מתנשפים, הלב פועם בהיסטריה, כאילו סיימנו מרתון . ברכיבה השנייה כבר הגענו לצרעה, אבל יותר חשוב מהמרחק שעלה היתה ההכרה שהנושא הזה מחלחל וחודר לתוכנו, וכנראה נדבקנו בחיידק הזה (למען הדיוק ההיסטורי, איזי כבר היה נגוע בו). ואז הגיע מסע הכומתה ברכיבה במעלה נחל כיסלון. בפעם הראשונה חלקנו הגיע רק עד לאמצע הדרך יש להודות, אבל אח"כ כבר היה יותר ויותר טוב, הגענו עד עין לימון עם תחושת סיפוק עצומה כשלגמנו מהקפה ליד המעין, ובתענוג שבגלישה לרכבים בסוף הרכיבה. כשהיינו מעמיסים את האופניים על הרכבים דאג קובי להזכיר את העובדה שהיו היום פחות עצירות מנוחה בדרך העולה, כמעט ולא ירדנו ללכת ברגל, חוץ מקצת פה ושם, והבעת סיפוק וגאווה על פניו. אח"כ הצטרפו לרכיבות אוסקר ורפי מילר מטעמי, אילן, ועודד מטעם איזי, והקבוצה הלכה וגדלה, והשאר, כמו שאומרים, כבר היסטוריה.

קובי היה חלק בלתי נפרד מהקבוצה שלנו בתחילת הדרך, תקופת אופני המדבקה. איש גדול ממדים על אופניים שנראו קטנים ממידותיו, היה רוכב בקצב שלו. באחת הרכיבות, כשהיו אתנו כמה חבר'ה צעירים שרצו מהר קדימה, חיכינו לו במפגש השבילים הגדול שבמעלה הכיסלון. כשהגיע קובי, עמדו הצעירים ומחאו לו כפים של "כל הכבוד" כמו בפרסומת הישנה של מי עדן. לימים נטש קובי את קבוצת הרכיבה שלנו אבל המשיך לרכוב, כתמיד בקצב שלו, רכיבות משפחתיות ברחבי הארץ עת טייל עם אשתו מיכל, אחיו וגיסתו. עם זאת, בפגישות חברתיות שלא בנסיבות אופניים, המשיך להתענין בנעשה אצלנו, איפה רכבנו בשבת, מי הצטרף, מי פרש, ומי שידרג למה.

במשך השנים, וגם לאחר שפרש מהקבוצה שלנו, היינו יוצאים מידי פעם לרכיבה משותפת – שנינו לבד. רכיבה שהיתה מימוש של חברותנו. לא רכיבות ארוכות, לא רכיבות קשות, אבל רכיבות של כיף. שנינו לבד בשבילים שבין מזכרת בתיה לחולדה, נהנים מזמן איכות של שני חברים. בהפסקות הקפה, שכמובן לא פסחנו עליהן, היינו מנהלים שיחות נפש "ראש בראש" על כל נושא שבעולם ואז היה מתגלה קובי כאיש אשכולות, האיש שהיית רוצה שיהיה החבר הטלפוני שלך, אם היית מתמודד במי רוצה להיות מיליונר. שיחות (מה שיחות? מונולוגים!) על ספרות ואומנות, על מדע, על עינייני דיומא, על ספורט ובעצם על כל נושא שבעולם. "תגיד" היה קובי שואל אותי "ידעת ש....?" (לא ידעתי) ואז הייתי מקבל הרצאה על הנושא שהיה רחוק מעיסוקיו היומיומיים כרחוק מזרח ממערב. נזכרתי שפעם, לפני שנים רבות, סיפר לי שהיה נוהג לשבת בערב במטבח ולקרוא את האנציקלופדיה (העברית?) נושא אחר נושא, כרך אחר כרך. לא זוכר עד לאיזו אות הגיע, אבל זה היה האיש. היו אלה פרקי זמן שלנו נטו, ללא נשים, ללא ילדים. רק הוא, אני והאופניים. וקפה כמובן. רגעים שרק חברים קרובים יכולים להגיע אליהם ולממש אותם, רגעים שנחרטו בזיכרון ולא ימחקו לעולם.

שבת 26/1/2008, שעה 06.30, גשם מטפף בחוץ, אני מתארגן לרכיבת השבת, שואל עצמי אם מזג האוויר ימנע מאתנו לרכוב היום. הטלפון מצלצל, ואני חושב לעצמי הנה מישהו מספר לי שיורד גשם ומודיע שלא בא. אבל לא, זה לא מי מחברינו לקבוצה. דדי, אחיו של קובי מתקשר להודיע שקובי במיון. שיניתי כיוון ונסעתי לביה"ח. שמיים קודרים, אפורים, ענני גשם נמוכים. השמים החלו לבכות ולא פסקו במשך כל היום. היום היינו שעות ביחד, מהשכם בבוקר עד לאחר חצות, אבל לא נאמרה אף מילה על אופניים, לא שוחחנו על הספר האחרון שקראנו, ולא שתינו קפה. הכל רק חלף במוחי כמו בסרט.

במוצ"ש הלך קובי לעולמו , וטרם מלאו לו 58.

ש

וגדול מאד, מאד הכאב!

ה י ה איש – וראו: א י נ נ ו עוד

ושירת חייו באמצע נפסקה....