‏הצגת רשומות עם תוויות נטף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נטף. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

עליה וקוץ בה



לפני כמה שנים רכבנו בפעם השניה או השלישית במורד ה"סרפנטינות" בדרך בורמה. קצת חריקות ברקסים, קצת חשש, קצת תמרון בין הבולדרים ואנחנו למטה. איפשהו במורד הדרך פגשנו רוכב שעשה דרכו אט אט ובנחישות במעלה הדרך. זה נראה לנו בלתי אפשרי בעליל והאיש ההוא נראה לנו מטורף לחלוטין. מאז ירדנו הרבה פעמים את הירידה הזו, אך מעולם לא ראינו עוד מישהו דפוק כמו אותו אחד שטיפס במעלה הדרך. יש לו שריטה בדיסק, חשבנו, ולא ידענו מה פשר החיידק הטורף הזה.

***
לפני מספר חדשים רכבנו את סינגל רוחמה-דורות. סינגל זורם, מהיר, מתפתל בין ביתרונות רוחמה ומאפשר לך לפתח מהירות ולשטוף את השביל. כשסיימנו היתה (לי לפחות) תחושה של חצי תאוותי ברגלי. מצד אחד המסלול היה סינגל זורם בין ביתרונות, אבל מצד שני היה חסר לי משהו. לא היו עליות של ממש, מד הדופק לא עלה על הממוצע, לא הזרקתי את מנת האנדורפינים השבועית. במילים אחרות – קריז! [כבר הוכח מדעית שהפרשת האנדורפינים בשעת מאמץ עצים גבוהה פי כמה מהמצב הרגיל וכי הם מפחיתים את התיאבון (הצחקתם אותי...) יוצרים תחושת אופוריה, תחושת ה- high של הפעילות הגופנית]. אז מסתבר שזה אכן כך. תחושת אופוריה? התמכרות? תחושת הידבקות בחידק טורף?

חולצה כחולה והיא עולה #1
לפני מספר שבועות טיילתי באיטליה, באזור חוף אמאלפי. דרך מרהיבה המתפתלת ונושקת למצוקים תלולים מצד אחד ולים כחול מצדה השני ולא בכדי נחשבת אחת הדרכים היפות באירופה. באחד הקטעים, אי שם בין פראייאנו לאמאלפי, אנחנו עושים דרכנו במכונית, וחולפים על פני רוכב אופניים, לבוש חולצת לייקרה כחולה, תרמיל על הגב, מדווש לאורך הדרך. אני זורק מבט מלא משמעות עליו ומקבל מבט מלא משמעות באותה מידה מהיושבת לצידי. "אני יודעת מה עובר לך בראש" היא אומרת, והיא אכן יודעת. אנחנו המשכנו לאמאלפי, ואח"כ חזרנו ופנינו בדרך המטפסת לראש ההר, לעיירה הציורית ראבלו. כביש תלול וצר שלעתים אינו מאפשר מעבר יותר ממכונית אחת, ובקטעים מסוימים בהם גם אין שוליים, יש רמזור המווסת את התנועה – פעם עולים ופעם יורדים. הכביש תלול ומנוע המכונית מתנשם וגונח בהילוך ראשון – שני וככל שאנחנו מטפסים הולך ונפרש תחתנו נוף מדהים.

זה יכול להיות נהדר לטוס כאן עם אופניים במורד הכביש, אני חושב לעצמי ומיד מתחלחל מהמחשבה על ירידה במהירות מטורפת כשפתאום מגיח לך איזה רכב מאחורי הסיבוב. ואז, איך שנפתחת הדרך אחרי איזה סיבוב, אני רואה לפני את אותו רוכב בחולצה הכחולה מדווש לו לאיטו במעלה הדרך. עוד דיווש, ועוד לחיצה, עוד נשיפה ועוד ליטר זיעה, כך הוא מדווש אט אט, מטר אחר מטר. "גם עכשיו אתה מתקנא בו?" היא שואלת בהתרסה. "תתפלאי, אבל כן" אני עונה. "אני מתקנא בנחישות ובאומץ שלו כשהחליט שהוא מטפס כאן". מבט משתאה של זר לא יבין זאת הונחת עלי מימיני והמשכנו במעלה ההר. הגענו לראבלו, טיילנו, אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו. במגרש החניה כשחזרנו למכונית, ראינו רוכב אופניים בחולצה כחולה מתנשם, מתנשף, מזיע ועל פניו הסמוקים מרוח רמז לחיוך דק. היא לא הבחינה בשום חיוך. זה היה אותו רמז לחיוך של סיפוק שרק מי שהכניע פעם הר, רק מי שראה את מד הדופק מטפס במקביל למד הגובה, מי שהתמכר לפרץ האנדורפינים, יוכל להבחין בו.

חולצה כחולה והיא עולה #2
בשבת שלפני הנסיעה הנ"ל לאיטליה, רכבנו במעלה נחל כפירה לנטף. מסלול יפה שרכבנו כבר לא פעם. חלוקי נחל במעלה הערוץ, קטע בלתי אפשרי אחד לקראת הסוף, כזה שעל הסלעים יש סימני שמן של לא ג'יפ אחד ולא שניים שניסו להכניע את המדרגה ודפקו את הקרטר. בסופו של הקטע הזה אתה מוצא עצמך באחת מאותן פינות חמד שמסבירות לך בקשת צבעי ירוק חום וכחול ובריח של אדמה יבשה, תאנים וזיעה מדוע גם בשבוע הבא תחפש שבילים דומים (ועל הקטע הזה כתבתי  גם  כאן).

כשהגענו לנטף התחלנו להתלבט איך חוזרים. התלבטות רגילה שתוקפת אותנו בכל טיפוס מעין נטף לישוב. תמיד עולה האפשרות התיאורטית להמשיך מנטף להר הרוח, תמיד יש את אהרון או את עודד שמסבירים לנו ברחל בתנו הקטנה למה אנחנו לא רוצים להגיע להר הרוח ותמיד אנחנו פונים איפשהו ימינה לכוון ירידה כזו או אחרת דרך נחל יתלה. אבל הפעם לא היו לא עודד ולא אהרון, מישהו לא אחראי זרק את הרעיון לרכוב להר הרוח ומישהו עוד פחות אחראי הסכים. המבוגר האחראי בשטח לא היה בשטח או שלא היה אחראי או שלא היה מבוגר.
זה לא סיפור, חשבנו (אני לפחות), כשפנינו ביער יהדות פולין. מבט קדימה על דרך העפר העושה בכיוון ההר והשד לא נראה  נורא כל כך.  בהמשך, הדרך מתחילה לטפס והופכת לכביש צר ושומם ללא תנועת רכב. אנחנו מטפסים במעלה הכביש, מסביב נשמעים החבר'ה מקטרים, למה לא האמנו לאהרון? אבל חורקים שיניים וחורקים גלגלי שיניים וממשיכים הלאה. אח"כ כבר לא מקטרים. חבל על כל טיפת אוויר לבזבז על קיטורים. רק קולות הנשימה המאומצת וקליקים של הורדות הילוכים והחלקות שרשרת. יער יהדות פולין, רבאק, למה מה? לא מספיקים להם לפולנים כל המיליונים שנספו שם? הם צריכים עוד 5 לרשימה? אתה מדווש ומתנשם, מתנשם ומדווש. לוחץ על הפדל הימני בכל הכח, מטה את הגוף לשמאל ולוחץ על הפדל השמאלי, ושוב ימני ושוב שמאלי. והמאמץ גדול עד כאב, כאב שמזכיר לי את שעורי האנטומיה, הארבע-ראשי, הדו-ראשי, התאומים, מתי בפעם האחרונה ידעתי בצורה כל כך ברורה ומוחשית לאן מתחבר כל שריר ושריר?  חלפו כבר דקות ארוכות של רכיבה מאומצת, הלב דופק בקצב מסחרר, טטם – טטם – טטם...  מבקש לקרוע את החולצה, לפרוץ החוצה מבית החזה. אתה מביט לפנים והפסגה עדיין רחוקה, כאילו לא התקדמת כלל. רק בעוד כמה מאות מטרים, כשתגיד זהו, עד כאן! (ואתה תגיד, אין ספק שתגיד. השאלה היא רק מתי) רק אז תתפנה להעיף מבט לאחור ואי שם למטה תראה את דרך הכורכר העוזבת את הכביש ואז תעכל את המרחק והגובה שרכבת. שם, איפה שכתוב "יער יהדות פולין", בפיתול הכביש תראה דמות קטנה של רוכב לבוש חולצה כחולה, תרמיל על גבו, מזכיר במשהו את אותו רוכב בדרך לראבלו שאני עדיין לא יודע שאפגוש בו בעוד שבוע. והוא, הרוכב הכחול מנטף, לא פונה לדרך העפר אלא ממשיך ישר בכביש. בחור חכם, אני מציין לעצמי. אבל בינתיים אנחנו עוד מפדלים, מפדלים ומתנשמים, עדיין אופטימיים אבל יודעים שזה זמני בלבד, כי זה טבעה של אופטימיות – להיות קצרה ולהסתיים בסטירת לחי אכזרית. עוד סחיטה של פדל ימין ועוד סחיטה של פדל שמאל, ושוב ימין, ואתה מביט בכביש הצר הזוחל מתחת לגלגלים, והוא זוחל ס"מ אחר ס"מ באיטיות מעצבנת. חיפושית זבל מזדחלת על הכביש מאתגרת אותך, אתה חייב לעקוף אותה ויהי מה. עוד דחיקה של הפדל בשארית הכוחות, סחיטה של מעביר ההילוכים בתקווה שאולי נשאר עוד הילוך להוריד. האצבע סוחטת את הידית לכל אורך מהלכה אבל הסחיטה הזו מסתיימת באיזה סוג של  dead end מייאש בלי הקליק המיוחל של קפיצת השרשרת לגלג"ש גדול יותר. אתה מתחיל לזגזג על הכביש, מנסה לשכנע עצמך שזה רק על מנת להקטין את זווית הטיפוס ולא זיגזוג של עייפות וחוסר שליטה, הגיון בריא של פיסיקה ולא תוצאה פיסיולוגית של חוסר חמצן בפנטהאוס. בזווית העין אתה רואה משמאלך למטה את הכביש ההוא שעזבת בחיוך ותקווה, והוא מתפתל בשמש הקופחת, ורק רוכב אחד, דמות זעירה לבושה חולצה כחולה ותרמיל על הגב, מדווש בכבדות, ונדמה לך שאתה שומע עד כאן את נשימותיו המהירות ואת הולם ליבו. ולמרות שחלפו כבר אי אלו דקות (או אולי רק כמה שניות?) אתה רואה את חיפושית הזבל זוחלת ליד הגלגל האחורי, והתרמיל על הגב נראה לך כמו אותו כדור זבל שהחיפושית דוחפת, שהוא גדול וכבד ממנה פי כמה, וגם התרמיל נדמה לך כבד פי כמה, מכביד, מקשה, מיותר, ומי אמר שצריך לסחוב את כלי העבודה האלה בתרמיל? ולמה תמיד אתה מוכרח לסחוב  ערכת קפה? ולמה תמיד אתה סוחב אותה? רק המים לא נראים לך מיותרים, נהפוך הוא, למה לא לקחת עוד ליטר מים במקום כל השטויות האלה שבתרמיל.
רעש מנוע מאחורינו קוטע את המחשבות הפילוסופיות האלה. מחשבת כפירה מבזיקה לרגע, אולי נבקש טרמפ מהרכב העולה? לעזאזל האופניים, בואו ונציל את עצמנו... רמת החמצן הנמוכה במח כבר מתחילה לתת אותותיה. והמכונית עולה מתאמצת, המנוע רועש בטורים גבוהים של הילוך ראשון מאומץ. 10 קמ"ש? 20? שני ילדים צוחקים במושב האחורי ואביהם נוהג בפנים מתוחות כאילו חושש שהמנוע הרועש ישבוק חיים בכל רגע.  אתה נעמד על הדוושות בכל כובד משקלך והן בקושי מגיבות. מי אמר שיש לי כמה קילו מיותרים? הנה אני לא מצליח בכל כובד גופי להכניע את הדוושה, כמעט ולא מצליח להתגבר על השיפוע התלול.
 את מאות המטרים האחרונים עד חוות העיזים של הר הרוח אנחנו כבר עושים רגלית, גם זה לא בדיוק טיפוס קל, בטח לא לאחר שסחטת את טיפת האנרגיה האחרונה. אנדורפינים שמנדורפינים, מה שנשפך ונוזל ממך עכשיו זה שרידי אנרגיה אחרונים. מזל שעברה כאן המכונית ההיא, לפחות אפשר לתלות בה את האשמה לכך שאנחנו הולכים ברגל. שלא יהיה מקום לטעות – זה לא המאמץ עד קצה גבול היכולת, זו המכונית שהפריעה לנו...


גבינות בחוות העיזים בהר הרוח



לאחר הפסקת קפה קצרה אותה ניצלנו בעיקר להסדרת דופק ונשימה, ואתנחתא קלה בחוות הגבינות, אנחנו ממשיכים. מכאן, הטיפוס כבר קל יחסית, דרך עפר פחות או יותר מוצלת מתמשכת על הגבעה. למטה נשקף הכביש המחבר את נטף עם אבו-גוש. דמות זעירה בחולצה כחולה עושה דרכה אט אט במעלה הדרך. הוא מדווש באיטיות, וגם מכאן, מלמעלה, ניכר כי כל גופו אומר מאמץ עילאי. עוד דיווש ועוד דיווש, עוד מטר ועוד מטר הוא עושה דרכו בדיוושי צב. קצת מזגזג, קצת ישר, מכונית חולפת דוחקת אותו קצת לשוליים אבל זה לא תרוץ, והוא ממשיך לדווש. זוג רוכבים באים מולנו על השביל. "משם – רק ירידות!" הם מנחמים אותנו ומצביעים על צומת שבילים על קו הרכס כמה מאות מטרים לפנינו.
ממשיכים בשביל שעיקרו ירידה, נהנים מהרוח הנושבת ומצננת את גופנו. אני מסתכל קדימה בחשד, בעיניים בוחנות ובחוסר אמון, מחפש את המשך השביל. האמנם? האם תמו העליות להיום? אני מתפלל שהשביל אינו מוביל למטה מידי ושאינו מתעקל אי שם שמאלה ולא יוביל אותנו אל הכביש והאיש בכחול. די לנו במה שעשינו עד עכשיו, תנו לנו רק להפקיר את גופנו לגרביטציה ולרוח.
השביל מסתיים במפגש עם הכביש לנטף בסמוך לצומת המוכרת. מכאן כבר הכל מוכר, ירידות ירידות ירידות עד לאוטו. נשימה עמוקה, אנחת רווחה, עשינו זאת. עוד מיתוס נשבר, עוד עליה מאיימת מאחורינו (אוקיי, עם קצת הליכה ברגל). עכשיו רמת האנדורפינים מאיימת לעלות על גדותיה, מד הדופק נרגע וחוזר למספרים ראציונליים ואנחנו גומעים בשקיקה את המים מהבקבוקים. במעלה הדרך מכיוון נטף מופיע רוכב עם חולצה כחולה ותרמיל על הגב. מזיע, מתנשף הוא חולף על פנינו, אנחנו מברכים בברכת שלום קצרה, הוא עונה בחצי פה ועוצר רגע בצומת, מסדיר נשימה ודופק, מושך לגימה ארוכה מהשלוקר שבתרמיל.
חיוך דו סיטרי ביננו ובינו, מבינים איש את רעיו בחצי חיוך ובלי אף מילה.

***
סוף דבר, או עוד מיתוס נשבר
שבת של חום יולי אוגוסט, הרשומה הנ"ל כבר כמעט גמורה, מחכה לקריאה אחרונה והגהה. 6:30 בבוקר ביער אשתאול האוויר צפוף וכבד, לחות גבוהה, אוויר במצב צבירה נוזלי. היום חפוז - כך סיכמנו -  גומרים הולכים! אנחנו מתכננים את המסלול בזמן אמיתי, ומחליטים בכל צומת שבילים לאן פנינו מועדות בהתאם לעומס החום ההולך ועולה, שומרים על מרחק סביר מהרכבים. השביל מוביל אותנו עד למרגלות הסרפנטינות על דרך בורמה. "מכאן נמשיך למעיין ונעשה שם הפסקת קפה" אומר מי שאומר. "זה יהיה קצת קצר" אומר עודד "אפשר גם לנסות ולטפס את הסרפנטינות בעליה ומשם לנווה שלום ולרדת למעיין מול לטרון" וחמישה זוגות עיניים מזרים כלפיו מבטים מסוג המבט שנותן דון קורלאונה במי שעוד מעט ימצא דרכו לתוך יציקת בטון. דיון קצר, מישהו עוד מנסה לשווא למשוך לדרך הקלה, ואנחנו מושכים שמאלה, פנינו אל הדרך העולה. כמה מטרים לאיזון כיוון והילוכים ואנחנו בקטע הבולדרים, סלעים היוצרים זוויות טיפוס בלתי הגיוניות. אתה מסובב את הכידון ימינה ושמאלה מנסה למצוא את הנתיב הפתלתל בין הסלעים ולהימנע ככל שניתן מעליות מדרגה שיסחטו ממך את כל הכח. גם כך המסלול תלול דיו ואתה לא צריך לאבד כח על הקפצות מדרגה. התמרונים האלה בין הבולדרים מביאים אותך למצבים של שיפוע צד (אם להשתמש במושגי ג'יפאים) שגם הם לא הגיוניים בעליל. אנחנו משקיעים מאמץ עילאי, מד המהירות מראה משהו ליד 0, ומד הדופק לעומתו מראה מספרים שאתה כבר מזמן לא רגיל אליהם (ואתה מברך על כך שזה לא הפוך). באחת הנקודות בהם המשוואה של זווית הטיפוס עם זווית שיפוע הצד, והמהירות השואפת לאפס, אינה מוצאת חן בעיניו של ניוטון הוא שולף את אחד מחוקיו, ואני מנסה לשווא לשלוף את רגל ימין מהקליט. יש לי בערך חצי שניה להחליט אם להתרכז בשאלה איזה חוק של ניוטון פועל עלי או להתמקד בדילמה מה יותר חשוב – לנסות לחלץ את הרגל מהפדל או לתכנן את המפגש הבלתי נמנע עם הסלע. האם עדיף לספוג את הנפילה באגן (אהרון מה אתה אומר?) או ביד (דובי?)? חצי שניה ארוכה, ומותקים לי רגבי עפרי. בדיעבד אפשר להרגע, זה היה כנראה ניוטון לייט, שריטה מזערית במרפק וזהו.
כמובן שזו היתה נפילה סוציאלית רק כדי לאפשר לכולם לעצור ולראות אם הכל בסדר. "א...תה..... ב...ס ..דר....? " שואל אחד "קרה.... מ...ש..הו?" שואל אחר בהתנשמות. אני בודק את המרפק, כולנו מסדירים נשימה. בנסיבות דומות בזמנים אחרים היינו מחליטים כנראה שזה בלתי אפשרי לחדש רכיבה באמצע עליה שכזו על התלילות ועל האלמנטים הטכניים, אבל כנראה שהשריטה במח שהעמיקה עם השנים גברה על השריטה במרפק וביחד עם האנדורפינים נתנו לנו איזה ערך מוסף, ואנחנו שוב על האופנים ממשיכים בחצי רכיבה חצי דילוג על הדרך המסולעת. צעד אחר צעד, סלע אחר סלע אנחנו מטפסים, אני סופר כל סלע וסלע שעברתי ויכול לספר בדיוק כמה סלעים יש, באיזו זווית הם ואיפה אפשר לחתוך בינהם באיזה קטע שפוי. עוד דיווש ועוד לחיצה, עוד מטר, עוד חצי מטר, קצת ימינה קצת שמאלה והנה אנחנו ליד השלט בראש הגבעה המורה על השביל ממנו באנו ואומר "לסרפנטינות".
אחד אחד מגיעים למעלה. לגימות ארוכות של מים, נשימות מהירות, מד הדופק משנה כיוון והמספרים מתחילים לרדת. עומדים ומביטים אחד בעיני השני, אף מילה לא נאמרת (למי יש כח?) אבל החיוך הנמתח מאוזן לאוזן אומר הכל. החידק הטורף שבע.

***

בהמשך הדרך, בקטע של עליה קלה ליד נווה שלום, חלפו על פנינו כמה דאונ-היליסטים שעשו דרכם במעלה המתון יחסית כדי להגיע לתחילת מסלול הדאון-היל שלהם. הם לא רכבו את העליה אלא טנדר גרר אותם למעלה עם כבל. למראה הזה נזכרתי שקראתי שבפעמים הראשונות לאחר פריצת הדרך, העלו את המשאיות בקטע הסרפנטינות במשיכה ע"י  טרקטורים
הכשרת דרך בורמה בנתיב ה"סרפנטינות" למעבר של משאיות. בשלב הראשון נגררו המשאיות ע"י טרקטורים.(מתוך אתר הפלמ"ח)
אם אהבת את העליות כאן ורוצה עוד – בבקשה!

יום חמישי, 8 באפריל 2010

MARZO PAZZO

מארצו-פאצו, חודש מרץ המשוגע. כך מכנים באיטליה את חודש מרץ והכוונה היא בעיקר לתהפוכות מזג האוויר האופייניות לחודש זה. אף איטלקי לא מופתע אם בוקר אחד בחודש מרץ הוא מתעורר ליום שמש אביבי, אבל עוד לפני ספלון הקפה השני בבר, השמיים מתקדרים וגשם כבד מלווה בסערת ברקים ניתך ארצה. כעבור שעה, כאילו כלום. רק מדרכות האבן הרטובות וכמה אנשים המסתובבים עם מטריות מקופלות שנשלפו מהאיכסון הקבוע במושב האחורי של המכונית מספרים מה קרה רק שעה קודם ועומדים בסתירה מוחלטת לשמיים ששוב חזרו להיות תכולים ונטולי עננים.

החורף של 2010 היה כמו הרחבה של חודש מרץ איטלקי. שטפונות בנגב וימים סוערים וגשומים במרכז מתחלפים עם ימי קיץ באמצע החורף. גם מרץ עצמו (בתוספת השוליים הגולשים לסוף פברואר ותחילת אפריל) לא היו שונים מכל החורף והיו המחשה יפה למה שהאיטלקים מתכוונים ב"מרץ המשוגע".

* * *

רק לפני כשבוע רכבנו בכיסלון את רכיבת הזיכרון לקובי. סופשבוע שהבטיח ואף קיים סדר חורף כהלכתו. התחלנו אמנם בתקווה שהגשם יסתיים בלילה וכמה מהספקנים אפילו התקשרו לוודא אם רוכבים (בוודאי שרוכבים! למה מה? אנחנו לא בוגרי הישרדות בכמעט שיטפונות במכתש? לא הכפלנו ושילשנו לפני כמה חורפים את משקל האופנים בבוץ של שמורת פורה?). התחלנו דווקא טוב. יום סגרירי, קריר, רק מעט שלוליות קטנות ורדודות פה ושם, רק מעט בוץ וגם הוא מהזן המתיז ומלכלך ולא מהזן הדביק והתוקע. מזג אוויר אירופאי למהדרין, כזה שתמיד סוחט ממך בטיול בחו"ל איזו אנחה שמשמעה למה משה רבנו היה צריך לעצור איפה שנתקע ולא המשיך הלאה. הנוף ההררי הירוק גם הוא מדבר בכל מיני שפות זרות ובתוספת הערפל שרבץ על ערוץ הכיסלון והֶעֱצים את תחושת אירופה, אתה מדמיין בקלות שאתה רוכב אי שם בשבילי הדולומיטים או האלפים (ותודה לאיילת המפדלת שדאגה לכך שסוף סוף מצלמים אותנו מלפנים וממעל ולא סתם מאחור).





אח"כ התחיל לטפטף. טיפות זעירות, כאילו לרכוב בתוך ענן, לא ממש גשם. רק מסך רטוב וערפילי שאתה חוצה אותו והוא משאיר לך אגלי לחות על המשקפיים. אבל החולצה נעשית יותר ויותר ספוגה ופס כתם הבוץ בשיפולי הגב הולך ומתעבה. מזל שמעיל הגשם הצהוב חבוי בתרמיל. רק נגד עין הרע, אמרתי לעצמי כששמתי אותו, אבל בהזדמנות הראשונה אני מברך על כך ועוטף עצמי בשכבת המגן. הגלישה בשביל הפתלתל המחבר את דרך הנוף הדרומית על הרכס אל השביל המרכזי בעומק הערוץ כבר מעוררת סימני שאלה וחשש מבוץ והחלקות, אבל הבוץ לא היה בעיה והחלקות לא היו כלל, רק כמה חברים שהלכו לאיבוד. טלפון מאיזי מעכב אותי קצת במורד השביל, וכשאני מגיע למפגש עם השביל הראשי עומדים כולם, למעט האובדים, ופניהם לכיוון מטה.

- "מה זה?" אני שואל "הרי סיכמנו להמשיך לעין לימון!"

- "אז תמשיך"! עונה לי מקהלה רטובה, "אנחנו נחכה לך במסעדה למטה". הם כבר מתחילים לדווש ואני מעדכן את איזי על השינוי בלו"ז.

הטלפון מתכסה בטיפות גשם שממחישות טיפות על גבי מסך שזה גשם גשם ורק אז, אולי משום שהסרתי את המשקפיים מכוסי הבוץ מבחוץ ואדים מבפנים, אני מתפנה ושם לב איך כולנו נראים. רטובים, מנוקדי בוץ על הבגדים, הפנים, המשקפיים, הנעליים, הקסדות, התרמילים, הכל! כאילו עבר מישהו וריסס אותנו בתרסיס צבע חום-בוץ.

ירדנו למסעדה שבכניסה ליער והעלנו זכרונות מימי הרכיבה עם קובי. אבל עם כל מה שאכלנו ושתינו, התברר כי גם הפעם, כמו באותה שבת גשומה ההיא, השבת בה נפרדתי מקובי, גם הפעם לא שתינו קפה.

*

לא חלף אלא שבוע, 7 ימים בלבד מאותה שבת חורפית, (נכון שכבר אפריל, אבל כמו שאמרתי בתחילה, מרץ נוגס קצת בשוליים וגורף בשיגעונו גם בשלהי פברואר וראשית אפריל), וחודש מרץ שכח כנראה ליטול את כדור ההרגעה הכחול בבוקר. החזאי מודיע על שרב ודובי מודיע שנטפס לנטף דרך נחל כפירה ושם כבר הרוב יחליט. הרוב או החום? אני שואל את עצמי. מתחילים בטיפוס איטי. כבר על הבוקר האוויר יבש וחמים, אוויר יבש של טרם קיץ עם רמז גס לניחוח צהוב שלא מסתדר לנו עם הירוק סביב. איפה אנחנו ואיפה אירופה של לפני שבוע? רק להקת חסידות שהטרדנו את מנוחתן מזכירה לנו שכאן זה "ארצות החום" ואירופה זה אי שם רחוק, עוד אלפי ק"מ של מעוף, שם מן הסתם ממתינה להן איזו גירסא עדכנית של ביאליק שיקבל את פניהן ב"שלום רב שובך...".




ואנחנו כבר מתגעגעים לקור ולגשם של שבוע שעבר, אבל לא נותר זכר לחורף שהיה, זולת שבילים שטופים וחשופי טרשים ומדרגות סלע עירומות שהאדמה נסחפה מהם, הסימן היחיד לגשמים שירדו השנה. הרבה ממה שהיה רכיב למדי לפני 4 חדשים הפך לבלתי רכיב בעליל.


בין רכיבה להליכה, אנחנו נהנים מהטבע, והטבע מתמסר ומאפשר לנו להנות ממנו. גשם או שרב, מרץ משוגע או לא, הטבע כנראה חזק יותר והוא מה זה יפה באביב, כשהפריחה בעיצומה והכל צבוע עדיין במשיכות מכחול אחרונות של ירוק בטרם יחליף הצייר לפאלטה של גווני צהוב. אבל גם הצמחים, נראה כי חלקם הרכינו ראשם בפני השמש הקופחת ממעל ורק החוטמית הזיפנית זקופה בגאון וצובעת את צידי השבילים בכתמי סגול לוהט.




על קפה דווקא לא ויתרנו הפעם. אהרון שופת כהרגלו את הפינג'אן בצל התאנה ליד המעין בנטף. מקום קסום המעין הזה, כמרבית המעיינות בהרי ירושלים. נוף פתוח של הרים עדיין עוטים ירוק, עץ תאנה רחב נוף שענפיו מצילים על פתחו של בור המים. כמו ילד אתה לעולם אינך עומד בפיתוי ומשליך אבן לאפילת הבור סופר בקול אחת... שתיים... שלוש... ארבע... עד שאתה שומע את הקול המהדהד של מגע האבן במים שבמעמקי הבור, רואה את האפלולית, חש את הצינה שבפנים, מהרהר הרהורי חטא על ניסיון לרדת ולהשתכשך במים, לו רק היה שם איזה חבל. ומזל שאין שם חבל – כך יש לך תירוץ. ופתאום מופיע לו רוכב אופנים בודד מאי שם, מפלס דרכו מתוך סינגל הבוקע מהסבך שכלל לא שמת לב אליו. אנחנו מתפעלים והוא מצטנע ואומר שהלך רגלית את רוב השביל. עוצר לכמה דקות לנשום ולהרוות את הצמא. לא, תודה, הוא לא רוצה קפה. אנחנו קצת מראיינים אותו, כן הוא נוהג לרכוב לבדו, ואנחנו מזכירים שרק השבוע נמצא בשרון רוכב בודד ללא רוח חיים. כן גם הוא שמע על זה ולא, תודה, הוא לא מחפש מישהו לרכוב אתו, חובש את הקסדה, עולה על האופנים וממשיך בדרכו. אנחנו מסיימים את הקפה ושתי דמויות יורדות בשביל מנטף, גבר ובחור צעיר, אב מטייל עם בנו? מה הסיפור שלהם? נעולים בנעלי הליכה, חובשים כובע רחב שולים ומעיינים במפות סימון שבילים, מתלבטים באיזה שביל ימשיכו. המבוגר שבהם משליך אבן לבור, מנסה להעריך את עמקו, שתים.. שלוש... ארבע שניות... מחפש אולי יש איזה חבל בשביל לרדת ולטבול במים הצוננים באפלולית הבור. אנחנו מביטים בהם, מנסים לפענח אותם והם מביטים בנו מנסים לפענח אותנו ואני מרגיש כאילו בפרק מתוך "אשה בורחת מבשורה" של דייויד גרוסמן.

הפעם שינינו קצת את המסלול וירדנו, רגלית כמובן, דרך מצוק נחל יתלה. מצוק וקניון טובלים בירוק כאילו אותו צייר אלמוני שפך על ההרים את כל מלאי הירוק שנשאר לו. ירוק בהיר, ירוק כהה, ירוק צהבהב, וירוק כחלחל, ירוק אפור וירוק כסוף. השיגעון של מרץ דבק כנראה בעודד שהחל לטפס על המצוק, ורק המבטים של אהרון ודובי מספרים על הדאגה והמתח.






אבל אז התעוררנו מחלום אירופה. יצאנו מהשביל הלובש ירוק ועשינו דרכנו אט אט במעלה השביל בפארק איילון ממבוא חורון לעבר תחנת הדלק בלטרון. דרך חשופה מטפסת בהר, שמש צהובה קופחת, עוד לגימה מהמים בבקבוק, עוד מנוחה. שרב ראשון בסידרה. דחפורים פוצעים בנוף של נחל יתלה, נוגסים בו וקורעים ממנו פיסות אירופה בשביל לסלול את מסילת הברזל לירושלים.

אז מי כאן המשוגע?



קרדיט: תודות לאיילת על התמונות מהכיסלון
יתר התמונות מהרכיבה לנטף ונחל יתלה כאן









יום חמישי, 16 באפריל 2009

YES WE CAN - משער הגיא לנטף / דובי

ושוב דובי מושך בעט הסופרים.... אני רק לא בטוח למען מי הדיווח - למעני (בוודאי), או למען כל היתר שהבריזו.
את רכיבת החג הבוקר נתן לסכם בחמש מילים"מי שלא בא הפסיד בגדול".
חבלי הלידה היו כרגיל קשים, על המייל ששלחתי לכולם ענו רק שניים בהתלהבות,
רפי(מלך נחל יתלה) ברט וכמובן שכי שאין לו מה להפסיד ומוכן בשלב זה לאשר
גם רכיבת שבת לפסגת ההימלאיה בתנאי שלא ינתקו אותו מהמקיאו "לטקה "שלו.
אוסקר כונן, דני בשוורצוולד, איזי וקיקה לא טורחים לענות, שמחה לשמחתו בצפון, ספי אישר ולבסוף ביטל ואבי עבאדי לא אישר לא ביטל וזכה להשכמת חג ב 7.00 (איזה חברים טובים אנחנו הא אבי? הלך היין). אהרון אישר בואו למרבית השמחה, הוא הרי מכיר היטב כל מסלול(כמעט), ומויש, מויש שלנו כרגיל בהתלבטות. כן, הוא רוצה לרכב, מת לרכוב, אבל האילוצים, סד הלו"ז שאינו מרפה לעולם בשבת ובחג (ומי יודע מה קורה בימות החול), שוב מעיק.
חשבתי לעצמי, מה היה עושה מנהיג אמיתי (איזי), רציני (איזי), שאינו מוכן לאבד חבר לרכיבה (איזי)...
הקדמנו את שעת הרכיבה ל- 7.00 תחמנו סיום ל- 10.30 והופ מויש איתנו, רפי אהרון ואנוכי כבר בדרך למבוא חורון.


מזג האויר מדהים, רוח קרירה פחות מ- 20 מעלות (לעומת החום הרצחני של אתמול), מלטפת קלות את שדות החיטה בנתיב המזרחי של K20 ואני חושב לעצמי איך היה שכי (איש שהופך תיאור שתית כוס קפה לשירה) רושם בבלוג את חויות הרכיבה הזו.
אף אחד עדיין לא התעורר, בכל זאת חג, עוברים את נחל יתלה לצערו של רפי, ופונים צפון מזרחה לכיוון נחל כפירה. שדות החיטה מתחלפים בשביל העובר בנחל, נאבקים בחלוקים ומתחילים בטיפוס לכיוון נטף. עדיין קריר. מבט ימינה ושמאלה מגלה משטחים מרהיבים בשלל צבעים ירוק סגול וצהוב עז, הכל פורח וכל כך יפה. עוצרים ומעיפים מבט מעבר לכתף, הנחל מתפתל לו בין גבעות צבעוניות שעוד חודש יהפכו לאפורות וקוצניות.


מתנשפים הגענו לעין נטף, עוד נביעה שנראית כמו בור מים במדבר סהרה, קצת סלעים מערה חמש טיפות מים וכמה דוסים צעירים בנים ובנות חמודים חמודים שבילו את הלילה במקום. עצרנו לקפה (מתרמוס כמובן -אין שמחה אין גזיה. בטח בצפון, בצימר, היה אחלה קפה), תמרים וחטיפים היו לר͘ב ובסעיף היין נרשם מינוס גדול והמבין יבין.
לאחר שאהרון סיפר לילדים על הפשיטה לכראמה, ואני הוספתי קצת חומר רקע על מלחמת יום כיפור, נגמרו סיפורי הגבורה והתחילה המלחמה האמיתית, העליה עד נטף.

אפילו ברגל זה היה קשה, קיר די תלול מלא בדרדרת אבל סביבו פריחה מופלאה מלווה בריחות עזים (לא של מקיעאטה), ובסיומו תוך התנשפות והשתנקות מעין דרך מלך אל תוך הישוב שכאילו גוננה משני צידיה על ידי גנן אומן שהיטיב לשלב בין הצמחים השונים מהמלאי שמצא במשתלה.
לצערנו הזמן היה קצר, העליה מרובה למדי וכך גם הירידה. נאלצנו לקצר את דרך החזרה המקורית ולרדת דרך נחל יתלה. כן ,אותה הדרך בה טיפסנו בקיץ שעבר. הירידה לא היתה קלה כרגיל, ובמיוחד כשבצוות הרוכבים יש לפחות שני שונאי ירידות (ופחדנים) מושבעים, אבל מה לא עושים על מנת שמויש יגיע הביתה בזמן. חתכנו מערבה, הדרדרנו בירידות, הלכנו כמובן את הירידה בצמוד למצוק של נחל יתלה, ומשם שוונג למבוא חורון. בשלב זה אני מפסיק לתאר את הפריחה בנחל יתלה כי דומני שהנושא מוצה, אבל גם שם...
זוכרים את הירידה לכיוון מבוא חורון? אז עכשיו מטפסים אותה, החולצות הארוכות כבר מזמן בתיק הגב, כבר מזהים אנשים באים מולנו בנתיב, עוד דיווש ועוד דיווש וגם העליה הזו מאחורינו, והפעם בלי לקרוע שרשרת וללא פנצרים.
מויש אפילו לא מחכה שנגיע למעלה, הוא כבר טס לכיוון הרכב. מבט בשעון - מויש יגיע בזמן, אפשר להרגע ולחכות לאהרון שמגיע עם חיוך מאוזן לאוזן "איזה כף של עליה, איזו עליה..."

כאלה אנחנו כולנו, קצת שרוטים, אבל נהנים מכל רגע.
ומי שלא בא, לא נורא לכל חג יש את השבת שבאה אחריו.
דובי