‏הצגת רשומות עם תוויות סרפנטינות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סרפנטינות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 30 באוגוסט 2021

הירוק היום שחור מאד

 הירוק היום שחור מאד

והאפור היום אפור מאד

וקצת שחור 

(ואני היום קצת לאה גולדברג)


על נסיעה במעלה נחל כיסלון השרוף.

רכיבה במעלה נחל כיסלון, דרך נוף דרומית, צפונית, מה שבא, כבר הפכה מזמן לאחת מרכיבות הבית השגרתיות שלנו, כשאין חשק לרכוב במסלולים אחרים מסיבה כלשהי.

למחרת הרכיבה האחרונה בכיסלון פרצה הדליקה הגדולה בהרי ירושלים, ונראה כי גם האש בחרה בנחל כיסלון כמסלול הבית. 

חזרתי לכיסלון שבועיים לאחר הדליקה, הפעם במכונית, ונסעתי במעלה דרך נוף דרומית.

למטה, בחניון ובקטע הראשון, עד לפיצול לסרפנטינות של "הדרומית" הכל שגרתי. נראה שהיינות של יקב פלאם לא סבלו מחום הדליקה, גם המכוניות שלנו ברכיבה הבאה יחנו בצל ככל הנראה.  

ככל שמתחילים בטיפוס במעלה הדרומית , כשמתגלית הגדה הצפונית, הלב מתחיל לכאוב. הרכס הצפוני הולך ונגלה אט אט, הולך ומשחיר. שרידי עצים מפוחמי גזע וכתומי עלווה יבשה שנותרה, משטחים שחורים, והאפר האפור בוהק בשמש ויוצר  מראה סוריאליסטי דמוי שלג (הזיות מהדולומיטים בחורף). 

  

  

ככל שעולים בדרומית, מתחילים להראות כתמי אפר ועצים מפוחמים גם בגדה הדרומית, מגיעים עד סף השביל ואף עוברים מעבר לו (בכל זאת שימש כשביל הפרדה מאש). הכאב מתחיל להיות מוחשי יותר ויותר, אני יוצא מהמכונית הממוזגת, עומד על סף הגיא ומסתכל סביב. שטחים עצומים של שחור. שואף אוויר מלוא הראות ומריח את ריח השרוף הנישא באוויר. והריח הזה מזכיר לי נסיעה ישנה לפולין בעקבות השואה. ביקרנו בקראקוב בבית כנסת שרוף שעמד סגור מאז המלחמה וכמעט ולא נפתח (לנו היתה פרוטקציה), ספסלים מפוחמים, שרידי ארון קודש וריח חזק של שרוף עדיין (!) באוויר הדחוס של האולם הסגור. כך גם כאן (להבדיל), ריח חזק של שרוף נישא באוויר. וכאילו להוסיף על הזכרונות מפולין, אבנים מפויחות שאנחנו מכירים, סוג של אבני זיכרון של קקל לכבוד התורמים שתרמו, גם האבנים האלו מפויחות, שחורות, לא ניתן לקרוא את הכתוב. וגם הן, בהמשך לריח בית הכנסת השרוף, גם הן מזכירות לי שרידי בתי קברות שביקרנו בפולין. 

אחרי החניון של הפסקת הקפה הקבועה (שנשארה שלמה וללא פגע) אני ממשיך הלאה לכיוון גבעת יערים. כאן כבר אני נוסע בתוך שטח שרוף, בהר מימין, בגיא משמאל. רק גזעים מפוחמים ניצבים דוממים בלב מדבר של אפר, והדממה צועקת, קורעת. רק מי שמכיר את הסבך הירוק של העצים הצפופים, את הדרכים הצדדיות שנעלמו בתוך סבך עצים מצל ופתאום נגלו לנו במערומיהן, חשופות ושטופות שמש לכל ארכן,  רק מי שזוכר את הקרירות הנעימה של הצל כשאתה מזיע והדופק עולה, רק הוא שומע את עצמת זעקת השקט שמסביב, רק הוא מבין את עצמת האבדן. 

  

   

ורק כמה חצבים שפורחים בצד השביל, כמו יונה עם ענף של זית, מבטיחים לנו שהעולם ממשיך להסתובב והירוק עוד יחזור. 

ואז לפתע מופיע לקראתי מאחד העיקולים  במורד השביל רוכב בודד. חולצה אדומה, קסדה תואמת. דמות מטושטשת, קצת הזויה בנסיבות האלו. בתחילה זה כתם אדום בודד על הרקע השחור, כתם שהולך ומתקרב אלי ומקבל צורה. נער כבן 13, רוכב לבדו, שיער בלונדי מבצבץ מהקסדה, עיניים כחולות. הנסיך הקטן? אני חולם? זפטה שמש? הוא עוצר לידי ופונה אלי. ואני כבר שומע אותו אומר לי - בבקשה, צייר לי יער ירוק...

- סליחה, אתה נשאר כאן עוד הרבה זמן? הוא שואל בקול מהסס.

- לא, למה?

- כי אבא שלי רוכב מאחור, הוא רוכב לאט. ו... 

- הכל בסדר איתו? אתך? 

- כן, הכל בסדר. גם הוא עם חולצה אדומה אבל אחרת, והטלפון שלו אצלי ורציתי לומר לו ש.... וגם האופניים האלה הם שלו, והוא לקח את האופניים השניים כי שלי כבר קטנים מידי בשבילי.... המשיך לספר לי. ואני מתחיל להאמין שאנטואן דה סנט אקזיפרי לא המציא את הנסיך הקטן. אני בטוח שכמוני, גם הוא פגש בו. (וכן, פגשתי בהמשך את האבא ומסרתי לו את מה שנתבקשתי והכל בסדר).

ואני מאמין לחצבים. מאמין שעוד יחזור הניגון, והירוק יחזור להיות ירוק מאד. 

יום שני, 13 באוגוסט 2012

חום יולי אוגוסט


בחום יולי-אוגוסט קשה לכולם, לא משנה מה עושים.

בחום יולי-אוגוסט קשה שבעתיים למי שרוצה לעשות ספורט תובעני.

התכנונים השגרתיים בערב קודם עוד מגלים מידה של אופטימיות זהירה. אולי נרכב כאן? אולי שם? מין סוג של אשליה, כאילו יש לך מבחר מי יודע מה של מסלולים מתאימים לימים אלה בהם מכריז הרדיו של הממשלה שיהיה חם מן הרגיל לעונה. בסוף, באופן לא מפתיע אנחנו דבקים בצל העצים של המשולש המיוער – אשתאול-צרעה-כיסלון. קרוב, מוצל ולא קורע, בלי הפתעות - אבל עם פוטנציאל.

בין אם מרצון, בין אם בלית ברירה מתחילים מוקדם, לפני החום הגדול. קצת מוזר להתעורר לפני הזריחה, כאילו חורף כזה. הבית חשוך ודומם ורק רחש לחישת המזגן והנשימות הקצובות לידך במיטה מעידים על כך שעדיין יש פעילות כלשהי בבית. מבט החוצה לרחוב החשוך מגלה טור פנסי רחוב המפיצים אור צהוב דלוח משהו על רחוב שומם ורק במורד הרחוב מהבהב לעצמו רמזור משועמם בין אדום לירוק מבלי שאף מכונית  מטרידה את מנוחתו. אי שם בסביבה חוזרת חבורת צעירים רעשנים מבילוי ערב שבת, אתה לא רואה אותם אבל קולם מהדהד ברחובות העיר הישנה שנדמה כאילו מתכסה מעל לראש בשמיכת צמר גפן עבה של לחות כדי שאותה חבורה רעשנית לא תעיר אותה.


את הזריחה אתה כבר רואה בדרך. בהתחלה מתבהרים השמיים במזרח, צבע כחלחל אפרפר של טרם שמש הולך ומשתלט על השמיים, מחליף את השחור. אח"כ מתחילים השמיים במזרח להצהיב וכדור האש של שמש של יום חדש הולך ועולה אט אט. השמיים מכוסים עדיין בעננים של אשמורת שלישית ומאבק איתנים בין קרני השמש ובין העננים מתרחש מול עיניך, יוצר על השמיים פסי אור וצל המתערבבים אלה באלה וצובע את הגבעות של כרמי יוסף שבדרך בצבע כתום סוריאליסטי.


בגלי צה"ל משמיעים את שמעון ישראלי בשיר "סתיו". "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים..." אתה מת להתפתות ולהאמין שזה אכן סתיו, מה גם שזה הולך טוב עם העננים בשמיים ואפילו להקת ציפורים שחולפת ממעל משתלבת בפאזל הזה. אבל אתה יודע שזה לעג לרש, שזו רק אשליה והמציאות החמה של הקיץ עומדת לטפוח על פניך בעוד זמן קצר בכל עצמתה החמה והלחה. הם הלא הבטיחו שיהיה חם מן הרגיל, ההם שם ברדיו של הממשלה...

השמש עולה אט אט ואני מגיע למקום המפגש. יוצא מהמכונית כמו לתוך סאונה ושרידי האשליות לגבי מזג האוויר מתנפצים לרסיסים. אד סמיך של לחות מכה בי, עוטף אותי כמו צמר גפן, מצפה את המשקפים בדוק עדין של לחות, אד חם ולח, כבד. כמו עמוד ענן. אט אט מתקבצים החבר'ה. הבדיחות הרגילות לתחילתו של יום, כמו "אולי נעשה פה קפה ונחזור הביתה" או "מי האידיוט שהחליט לרכוב היום" מקבלות משמעות מיוחדת ואני תוהה שמא יש בהן ממש.

ההתחלה עוד בסדר. דרך מישורית יחסית, הדופק רגוע והנשימה סדירה. לאט לאט, כמה לא מפתיע, הדרך מתחילה לטפס. מגיעים לצומת דרכים. ימינה או שמאלה? שמאלה זה עוד סביר, ימינה מובילה לראס-אל-מאז'נון או איך שקוראים לו לאותו פיסטין. אני מנסה להתעלם מהמחשבה איך פעם השאלה ימינה או שמאלה חרצה חיים ומוות ואנחנו פונים ימינה. הנשימות מהירות יותר, עמוקות יותר, תובעניות יותר. מנסה למלא את הריאות בכמה שיותר אוויר, כמה שיותר חמצן, אבל האוויר שנכנס לריאות הוא חם, סמיך, רווי לחות עד שאי אפשר יותר. זה לא אוויר מה שנכנס לריאות, זה אדי מים. אני מרגיש שיותר מאשר לנשום את זה, אני שותה את זה, כמעט לועס אותו, את האוויר.

 הדרך ממשיכה ומטפסת במעלה ההר, ראס-אל-מאז'נון עוד לא נראית באופק (אם לפחות היו קוראים לזה capo pazzo זה היה נותן איזו תחושה מנחמת של איטליה, אבל ראס אל מאז'נון...). בהשקט ובבטחה אנחנו תופסים גובה ויוצאים מתוך ענן הלחות הרובץ על העמק. הלחות פוחתת  באיטיות ומפנה את הבמה לשמש העולה במזרח. נגן ה-MP3   משמיע באזניות את "חמסינים במשלט". מציאותי יותר מאשר ה"סתיו" של גל"צ באוטו, אני חושב, גם השמש מציאותית יותר מענני הבוקר. הדרך, כמו הזמן בשיר, זוחלת לאט. מטר ועוד מטר, מטר אחר מטר, מטר לאורך ועוד מטר לגובה וגם אנחנו זוחלים לאט. ורק דובי אימץ לעצמו שורה אחרת מהשיר שבכלל אינו שומע, והוא מסביר לאבי הרוכב לצידו ש"הבוקר הוא שעה נאה כל כך לעסקים, נקנה מגרש בזיל הזול, נמכור אותו ביוקר, ובצפון דירה נשכורה בתנאים נוחים" דירה בברלין כמובן.

השביל עולה ומטפס, וככל שתופסים גובה הנוף נפתח במלוא הודו, מפצה על המאמץ שהשקענו. מורדות ההר משני צידי העמק מכוסים בחורש ירוק, מוצל, מפתה. למטה למטה בעמק מתפתל השביל שלא לקחנו, כמו נחש פתלתל אפרפר בין העצים, כמה נקודות צבעוניות נעות עליו באיטיות, רוכבים שבחרו לפנות שמאלה באותה התפצלות למרגלות ההר. ריח יבש, צהוב, ריח מאובק של קיץ ממלא את הנחיריים. ריח של קוצים יבשים, של עצי חורש מאובקים, ריח של אבק השביל. אני מתמכר לנוף, לריחות, למשבי הרוח המצננים בקטעי ירידה קצרים, מתמסר לשקט המופר מידי פעם ע"י רחש צמיגים המדשדשים בשביל מאחור וקולות נשימה מהירים של מישהו שרוכב מאחורי. קולות התחפרות קלה של הצמיגים בדרדרת, חריקת אבנים המוסטות ממקומן ע"י סיבוב צמיג גומי מעובה קוביות. אני לא מביט לאחור לראות מי זה שמשיג אותי, מקווה שזה לא אבי או דובי ושמח כשעוקף אותי איזה רוכב עול ימים מזדמן שמנסה לתת בראש להר. נראה אותו בעוד כמה עשרות שנים, כשיגיע לגילנו, אני מתנחם.




ככל שחולף הזמן השמש עולה גבוה יותר וחסדיו של השביל המוצל מהבוקר הולכים וכלים. בתחילה היא מסתכלת עלינו בגובה העיניים. בוהקת, מסנוורת, השביל הופך לבליל של צללים בשחור לבן. אח"כ היא עושה דרכה לזניט, לא עוד מסנוורת אבל מחממת. ואגלי זיעה גדולים מבצבצים על המצח, גולשים על הפנים צורבים בעיניים, משאירים טעם מלוח בזוית הפה, מרטיבים את החולצה ויורדים במורד הגב למכנסיים, הפד המרפד את המכנסיים ספוג זיעה כאילו אבדת שליטה על הסוגרים. ביגוד מנדף זיעה עלאק. איפה הם בדקו את זה? שיבואו לכאן בחום יולי אוגוסט, נראה אותם.

בסוף העליה אנחנו מתקבצים למנוחה קצרה להסדרת הדופק והנשימה. מישהו תוהה מה טעם היה לבחור בעליה הקשה והאתגרית הזו, שהרי היינו יכולים להגיע לאותה נקודה בשביל מקביל שהוא הרבה יותר נוח לרכיבה, הרבה פחות אתגרי. והתשובה המתבקשת ניתנת מאליה. גם לו היינו מחזירים את הזמן לאחור וצריכים לבחור שוב בין שני השבילים, גם אז היינו בוחרים בשביל האתגרי. כי השביל המקביל הוא קשה. קשה, אבל רכבנו אותו ושכמותו לא פעם. אבל השביל הזה, האתגרי, זה שמוציא את הנשמה ואת הנשימה, זה שאתה מזיל בו דמעות כמעט כמו זיעה, השביל הזה יש בו אתגר. מעולם לא רכבנו אותו ב"ווִיש" אחד, ללא עצירה להסדרת הדופק, ללא תירוצים של איזה בולדר שכביכול עצר אותנו, עדיין לא סימנו עליו V. אתגר, יש למה לצפות. ולחיוך המרוח על הפנים האדומים, המיוזעים, חיוך שמנסה להימתח מאוזן לאוזן בין שברי נשימה מהירים לבין לגימות המשקה החפוזות מבקבוק הפלסטיק, לחיוך הזה שכולו סיפוק – אין לו תחליף בשביל המקביל.

שרוטים כבר אמרתי?

מתחילים לטוס במורד. הרוח מכה בחולצה הרטובה, מצננת את הפנים, את הגוף, איזה עונג צרוף, איזה פיצוי הולם על המאמץ שהושקע. אנחנו רוכבים בין העצים, בתוך גלוית הנוף ההיא שראינו מלמעלה, ואני מבחין בריחות אחרים. בושם משכר של פרחים, ריח מתקתק של מייפל (איזה עץ זה?) ואפילו שזה קיץ, כאן בתוך היער, בשעיטה במורד, זה ריח ירוק רענן. האופניים מקפצים על הדרך, מתיזים לכל עבר חלוקי אבן קטנים, ובתוך זמן קצר אנחנו ליד הרכבים.

- מה קורה בשבוע הבא? שואל מי ששואל.

- אומרים שיהיה חם מהרגיל לעונה.

- טוב, חם מהרגיל לעונה, זה חם כרגיל לנו!



יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

עליה וקוץ בה



לפני כמה שנים רכבנו בפעם השניה או השלישית במורד ה"סרפנטינות" בדרך בורמה. קצת חריקות ברקסים, קצת חשש, קצת תמרון בין הבולדרים ואנחנו למטה. איפשהו במורד הדרך פגשנו רוכב שעשה דרכו אט אט ובנחישות במעלה הדרך. זה נראה לנו בלתי אפשרי בעליל והאיש ההוא נראה לנו מטורף לחלוטין. מאז ירדנו הרבה פעמים את הירידה הזו, אך מעולם לא ראינו עוד מישהו דפוק כמו אותו אחד שטיפס במעלה הדרך. יש לו שריטה בדיסק, חשבנו, ולא ידענו מה פשר החיידק הטורף הזה.

***
לפני מספר חדשים רכבנו את סינגל רוחמה-דורות. סינגל זורם, מהיר, מתפתל בין ביתרונות רוחמה ומאפשר לך לפתח מהירות ולשטוף את השביל. כשסיימנו היתה (לי לפחות) תחושה של חצי תאוותי ברגלי. מצד אחד המסלול היה סינגל זורם בין ביתרונות, אבל מצד שני היה חסר לי משהו. לא היו עליות של ממש, מד הדופק לא עלה על הממוצע, לא הזרקתי את מנת האנדורפינים השבועית. במילים אחרות – קריז! [כבר הוכח מדעית שהפרשת האנדורפינים בשעת מאמץ עצים גבוהה פי כמה מהמצב הרגיל וכי הם מפחיתים את התיאבון (הצחקתם אותי...) יוצרים תחושת אופוריה, תחושת ה- high של הפעילות הגופנית]. אז מסתבר שזה אכן כך. תחושת אופוריה? התמכרות? תחושת הידבקות בחידק טורף?

חולצה כחולה והיא עולה #1
לפני מספר שבועות טיילתי באיטליה, באזור חוף אמאלפי. דרך מרהיבה המתפתלת ונושקת למצוקים תלולים מצד אחד ולים כחול מצדה השני ולא בכדי נחשבת אחת הדרכים היפות באירופה. באחד הקטעים, אי שם בין פראייאנו לאמאלפי, אנחנו עושים דרכנו במכונית, וחולפים על פני רוכב אופניים, לבוש חולצת לייקרה כחולה, תרמיל על הגב, מדווש לאורך הדרך. אני זורק מבט מלא משמעות עליו ומקבל מבט מלא משמעות באותה מידה מהיושבת לצידי. "אני יודעת מה עובר לך בראש" היא אומרת, והיא אכן יודעת. אנחנו המשכנו לאמאלפי, ואח"כ חזרנו ופנינו בדרך המטפסת לראש ההר, לעיירה הציורית ראבלו. כביש תלול וצר שלעתים אינו מאפשר מעבר יותר ממכונית אחת, ובקטעים מסוימים בהם גם אין שוליים, יש רמזור המווסת את התנועה – פעם עולים ופעם יורדים. הכביש תלול ומנוע המכונית מתנשם וגונח בהילוך ראשון – שני וככל שאנחנו מטפסים הולך ונפרש תחתנו נוף מדהים.

זה יכול להיות נהדר לטוס כאן עם אופניים במורד הכביש, אני חושב לעצמי ומיד מתחלחל מהמחשבה על ירידה במהירות מטורפת כשפתאום מגיח לך איזה רכב מאחורי הסיבוב. ואז, איך שנפתחת הדרך אחרי איזה סיבוב, אני רואה לפני את אותו רוכב בחולצה הכחולה מדווש לו לאיטו במעלה הדרך. עוד דיווש, ועוד לחיצה, עוד נשיפה ועוד ליטר זיעה, כך הוא מדווש אט אט, מטר אחר מטר. "גם עכשיו אתה מתקנא בו?" היא שואלת בהתרסה. "תתפלאי, אבל כן" אני עונה. "אני מתקנא בנחישות ובאומץ שלו כשהחליט שהוא מטפס כאן". מבט משתאה של זר לא יבין זאת הונחת עלי מימיני והמשכנו במעלה ההר. הגענו לראבלו, טיילנו, אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו. במגרש החניה כשחזרנו למכונית, ראינו רוכב אופניים בחולצה כחולה מתנשם, מתנשף, מזיע ועל פניו הסמוקים מרוח רמז לחיוך דק. היא לא הבחינה בשום חיוך. זה היה אותו רמז לחיוך של סיפוק שרק מי שהכניע פעם הר, רק מי שראה את מד הדופק מטפס במקביל למד הגובה, מי שהתמכר לפרץ האנדורפינים, יוכל להבחין בו.

חולצה כחולה והיא עולה #2
בשבת שלפני הנסיעה הנ"ל לאיטליה, רכבנו במעלה נחל כפירה לנטף. מסלול יפה שרכבנו כבר לא פעם. חלוקי נחל במעלה הערוץ, קטע בלתי אפשרי אחד לקראת הסוף, כזה שעל הסלעים יש סימני שמן של לא ג'יפ אחד ולא שניים שניסו להכניע את המדרגה ודפקו את הקרטר. בסופו של הקטע הזה אתה מוצא עצמך באחת מאותן פינות חמד שמסבירות לך בקשת צבעי ירוק חום וכחול ובריח של אדמה יבשה, תאנים וזיעה מדוע גם בשבוע הבא תחפש שבילים דומים (ועל הקטע הזה כתבתי  גם  כאן).

כשהגענו לנטף התחלנו להתלבט איך חוזרים. התלבטות רגילה שתוקפת אותנו בכל טיפוס מעין נטף לישוב. תמיד עולה האפשרות התיאורטית להמשיך מנטף להר הרוח, תמיד יש את אהרון או את עודד שמסבירים לנו ברחל בתנו הקטנה למה אנחנו לא רוצים להגיע להר הרוח ותמיד אנחנו פונים איפשהו ימינה לכוון ירידה כזו או אחרת דרך נחל יתלה. אבל הפעם לא היו לא עודד ולא אהרון, מישהו לא אחראי זרק את הרעיון לרכוב להר הרוח ומישהו עוד פחות אחראי הסכים. המבוגר האחראי בשטח לא היה בשטח או שלא היה אחראי או שלא היה מבוגר.
זה לא סיפור, חשבנו (אני לפחות), כשפנינו ביער יהדות פולין. מבט קדימה על דרך העפר העושה בכיוון ההר והשד לא נראה  נורא כל כך.  בהמשך, הדרך מתחילה לטפס והופכת לכביש צר ושומם ללא תנועת רכב. אנחנו מטפסים במעלה הכביש, מסביב נשמעים החבר'ה מקטרים, למה לא האמנו לאהרון? אבל חורקים שיניים וחורקים גלגלי שיניים וממשיכים הלאה. אח"כ כבר לא מקטרים. חבל על כל טיפת אוויר לבזבז על קיטורים. רק קולות הנשימה המאומצת וקליקים של הורדות הילוכים והחלקות שרשרת. יער יהדות פולין, רבאק, למה מה? לא מספיקים להם לפולנים כל המיליונים שנספו שם? הם צריכים עוד 5 לרשימה? אתה מדווש ומתנשם, מתנשם ומדווש. לוחץ על הפדל הימני בכל הכח, מטה את הגוף לשמאל ולוחץ על הפדל השמאלי, ושוב ימני ושוב שמאלי. והמאמץ גדול עד כאב, כאב שמזכיר לי את שעורי האנטומיה, הארבע-ראשי, הדו-ראשי, התאומים, מתי בפעם האחרונה ידעתי בצורה כל כך ברורה ומוחשית לאן מתחבר כל שריר ושריר?  חלפו כבר דקות ארוכות של רכיבה מאומצת, הלב דופק בקצב מסחרר, טטם – טטם – טטם...  מבקש לקרוע את החולצה, לפרוץ החוצה מבית החזה. אתה מביט לפנים והפסגה עדיין רחוקה, כאילו לא התקדמת כלל. רק בעוד כמה מאות מטרים, כשתגיד זהו, עד כאן! (ואתה תגיד, אין ספק שתגיד. השאלה היא רק מתי) רק אז תתפנה להעיף מבט לאחור ואי שם למטה תראה את דרך הכורכר העוזבת את הכביש ואז תעכל את המרחק והגובה שרכבת. שם, איפה שכתוב "יער יהדות פולין", בפיתול הכביש תראה דמות קטנה של רוכב לבוש חולצה כחולה, תרמיל על גבו, מזכיר במשהו את אותו רוכב בדרך לראבלו שאני עדיין לא יודע שאפגוש בו בעוד שבוע. והוא, הרוכב הכחול מנטף, לא פונה לדרך העפר אלא ממשיך ישר בכביש. בחור חכם, אני מציין לעצמי. אבל בינתיים אנחנו עוד מפדלים, מפדלים ומתנשמים, עדיין אופטימיים אבל יודעים שזה זמני בלבד, כי זה טבעה של אופטימיות – להיות קצרה ולהסתיים בסטירת לחי אכזרית. עוד סחיטה של פדל ימין ועוד סחיטה של פדל שמאל, ושוב ימין, ואתה מביט בכביש הצר הזוחל מתחת לגלגלים, והוא זוחל ס"מ אחר ס"מ באיטיות מעצבנת. חיפושית זבל מזדחלת על הכביש מאתגרת אותך, אתה חייב לעקוף אותה ויהי מה. עוד דחיקה של הפדל בשארית הכוחות, סחיטה של מעביר ההילוכים בתקווה שאולי נשאר עוד הילוך להוריד. האצבע סוחטת את הידית לכל אורך מהלכה אבל הסחיטה הזו מסתיימת באיזה סוג של  dead end מייאש בלי הקליק המיוחל של קפיצת השרשרת לגלג"ש גדול יותר. אתה מתחיל לזגזג על הכביש, מנסה לשכנע עצמך שזה רק על מנת להקטין את זווית הטיפוס ולא זיגזוג של עייפות וחוסר שליטה, הגיון בריא של פיסיקה ולא תוצאה פיסיולוגית של חוסר חמצן בפנטהאוס. בזווית העין אתה רואה משמאלך למטה את הכביש ההוא שעזבת בחיוך ותקווה, והוא מתפתל בשמש הקופחת, ורק רוכב אחד, דמות זעירה לבושה חולצה כחולה ותרמיל על הגב, מדווש בכבדות, ונדמה לך שאתה שומע עד כאן את נשימותיו המהירות ואת הולם ליבו. ולמרות שחלפו כבר אי אלו דקות (או אולי רק כמה שניות?) אתה רואה את חיפושית הזבל זוחלת ליד הגלגל האחורי, והתרמיל על הגב נראה לך כמו אותו כדור זבל שהחיפושית דוחפת, שהוא גדול וכבד ממנה פי כמה, וגם התרמיל נדמה לך כבד פי כמה, מכביד, מקשה, מיותר, ומי אמר שצריך לסחוב את כלי העבודה האלה בתרמיל? ולמה תמיד אתה מוכרח לסחוב  ערכת קפה? ולמה תמיד אתה סוחב אותה? רק המים לא נראים לך מיותרים, נהפוך הוא, למה לא לקחת עוד ליטר מים במקום כל השטויות האלה שבתרמיל.
רעש מנוע מאחורינו קוטע את המחשבות הפילוסופיות האלה. מחשבת כפירה מבזיקה לרגע, אולי נבקש טרמפ מהרכב העולה? לעזאזל האופניים, בואו ונציל את עצמנו... רמת החמצן הנמוכה במח כבר מתחילה לתת אותותיה. והמכונית עולה מתאמצת, המנוע רועש בטורים גבוהים של הילוך ראשון מאומץ. 10 קמ"ש? 20? שני ילדים צוחקים במושב האחורי ואביהם נוהג בפנים מתוחות כאילו חושש שהמנוע הרועש ישבוק חיים בכל רגע.  אתה נעמד על הדוושות בכל כובד משקלך והן בקושי מגיבות. מי אמר שיש לי כמה קילו מיותרים? הנה אני לא מצליח בכל כובד גופי להכניע את הדוושה, כמעט ולא מצליח להתגבר על השיפוע התלול.
 את מאות המטרים האחרונים עד חוות העיזים של הר הרוח אנחנו כבר עושים רגלית, גם זה לא בדיוק טיפוס קל, בטח לא לאחר שסחטת את טיפת האנרגיה האחרונה. אנדורפינים שמנדורפינים, מה שנשפך ונוזל ממך עכשיו זה שרידי אנרגיה אחרונים. מזל שעברה כאן המכונית ההיא, לפחות אפשר לתלות בה את האשמה לכך שאנחנו הולכים ברגל. שלא יהיה מקום לטעות – זה לא המאמץ עד קצה גבול היכולת, זו המכונית שהפריעה לנו...


גבינות בחוות העיזים בהר הרוח



לאחר הפסקת קפה קצרה אותה ניצלנו בעיקר להסדרת דופק ונשימה, ואתנחתא קלה בחוות הגבינות, אנחנו ממשיכים. מכאן, הטיפוס כבר קל יחסית, דרך עפר פחות או יותר מוצלת מתמשכת על הגבעה. למטה נשקף הכביש המחבר את נטף עם אבו-גוש. דמות זעירה בחולצה כחולה עושה דרכה אט אט במעלה הדרך. הוא מדווש באיטיות, וגם מכאן, מלמעלה, ניכר כי כל גופו אומר מאמץ עילאי. עוד דיווש ועוד דיווש, עוד מטר ועוד מטר הוא עושה דרכו בדיוושי צב. קצת מזגזג, קצת ישר, מכונית חולפת דוחקת אותו קצת לשוליים אבל זה לא תרוץ, והוא ממשיך לדווש. זוג רוכבים באים מולנו על השביל. "משם – רק ירידות!" הם מנחמים אותנו ומצביעים על צומת שבילים על קו הרכס כמה מאות מטרים לפנינו.
ממשיכים בשביל שעיקרו ירידה, נהנים מהרוח הנושבת ומצננת את גופנו. אני מסתכל קדימה בחשד, בעיניים בוחנות ובחוסר אמון, מחפש את המשך השביל. האמנם? האם תמו העליות להיום? אני מתפלל שהשביל אינו מוביל למטה מידי ושאינו מתעקל אי שם שמאלה ולא יוביל אותנו אל הכביש והאיש בכחול. די לנו במה שעשינו עד עכשיו, תנו לנו רק להפקיר את גופנו לגרביטציה ולרוח.
השביל מסתיים במפגש עם הכביש לנטף בסמוך לצומת המוכרת. מכאן כבר הכל מוכר, ירידות ירידות ירידות עד לאוטו. נשימה עמוקה, אנחת רווחה, עשינו זאת. עוד מיתוס נשבר, עוד עליה מאיימת מאחורינו (אוקיי, עם קצת הליכה ברגל). עכשיו רמת האנדורפינים מאיימת לעלות על גדותיה, מד הדופק נרגע וחוזר למספרים ראציונליים ואנחנו גומעים בשקיקה את המים מהבקבוקים. במעלה הדרך מכיוון נטף מופיע רוכב עם חולצה כחולה ותרמיל על הגב. מזיע, מתנשף הוא חולף על פנינו, אנחנו מברכים בברכת שלום קצרה, הוא עונה בחצי פה ועוצר רגע בצומת, מסדיר נשימה ודופק, מושך לגימה ארוכה מהשלוקר שבתרמיל.
חיוך דו סיטרי ביננו ובינו, מבינים איש את רעיו בחצי חיוך ובלי אף מילה.

***
סוף דבר, או עוד מיתוס נשבר
שבת של חום יולי אוגוסט, הרשומה הנ"ל כבר כמעט גמורה, מחכה לקריאה אחרונה והגהה. 6:30 בבוקר ביער אשתאול האוויר צפוף וכבד, לחות גבוהה, אוויר במצב צבירה נוזלי. היום חפוז - כך סיכמנו -  גומרים הולכים! אנחנו מתכננים את המסלול בזמן אמיתי, ומחליטים בכל צומת שבילים לאן פנינו מועדות בהתאם לעומס החום ההולך ועולה, שומרים על מרחק סביר מהרכבים. השביל מוביל אותנו עד למרגלות הסרפנטינות על דרך בורמה. "מכאן נמשיך למעיין ונעשה שם הפסקת קפה" אומר מי שאומר. "זה יהיה קצת קצר" אומר עודד "אפשר גם לנסות ולטפס את הסרפנטינות בעליה ומשם לנווה שלום ולרדת למעיין מול לטרון" וחמישה זוגות עיניים מזרים כלפיו מבטים מסוג המבט שנותן דון קורלאונה במי שעוד מעט ימצא דרכו לתוך יציקת בטון. דיון קצר, מישהו עוד מנסה לשווא למשוך לדרך הקלה, ואנחנו מושכים שמאלה, פנינו אל הדרך העולה. כמה מטרים לאיזון כיוון והילוכים ואנחנו בקטע הבולדרים, סלעים היוצרים זוויות טיפוס בלתי הגיוניות. אתה מסובב את הכידון ימינה ושמאלה מנסה למצוא את הנתיב הפתלתל בין הסלעים ולהימנע ככל שניתן מעליות מדרגה שיסחטו ממך את כל הכח. גם כך המסלול תלול דיו ואתה לא צריך לאבד כח על הקפצות מדרגה. התמרונים האלה בין הבולדרים מביאים אותך למצבים של שיפוע צד (אם להשתמש במושגי ג'יפאים) שגם הם לא הגיוניים בעליל. אנחנו משקיעים מאמץ עילאי, מד המהירות מראה משהו ליד 0, ומד הדופק לעומתו מראה מספרים שאתה כבר מזמן לא רגיל אליהם (ואתה מברך על כך שזה לא הפוך). באחת הנקודות בהם המשוואה של זווית הטיפוס עם זווית שיפוע הצד, והמהירות השואפת לאפס, אינה מוצאת חן בעיניו של ניוטון הוא שולף את אחד מחוקיו, ואני מנסה לשווא לשלוף את רגל ימין מהקליט. יש לי בערך חצי שניה להחליט אם להתרכז בשאלה איזה חוק של ניוטון פועל עלי או להתמקד בדילמה מה יותר חשוב – לנסות לחלץ את הרגל מהפדל או לתכנן את המפגש הבלתי נמנע עם הסלע. האם עדיף לספוג את הנפילה באגן (אהרון מה אתה אומר?) או ביד (דובי?)? חצי שניה ארוכה, ומותקים לי רגבי עפרי. בדיעבד אפשר להרגע, זה היה כנראה ניוטון לייט, שריטה מזערית במרפק וזהו.
כמובן שזו היתה נפילה סוציאלית רק כדי לאפשר לכולם לעצור ולראות אם הכל בסדר. "א...תה..... ב...ס ..דר....? " שואל אחד "קרה.... מ...ש..הו?" שואל אחר בהתנשמות. אני בודק את המרפק, כולנו מסדירים נשימה. בנסיבות דומות בזמנים אחרים היינו מחליטים כנראה שזה בלתי אפשרי לחדש רכיבה באמצע עליה שכזו על התלילות ועל האלמנטים הטכניים, אבל כנראה שהשריטה במח שהעמיקה עם השנים גברה על השריטה במרפק וביחד עם האנדורפינים נתנו לנו איזה ערך מוסף, ואנחנו שוב על האופנים ממשיכים בחצי רכיבה חצי דילוג על הדרך המסולעת. צעד אחר צעד, סלע אחר סלע אנחנו מטפסים, אני סופר כל סלע וסלע שעברתי ויכול לספר בדיוק כמה סלעים יש, באיזו זווית הם ואיפה אפשר לחתוך בינהם באיזה קטע שפוי. עוד דיווש ועוד לחיצה, עוד מטר, עוד חצי מטר, קצת ימינה קצת שמאלה והנה אנחנו ליד השלט בראש הגבעה המורה על השביל ממנו באנו ואומר "לסרפנטינות".
אחד אחד מגיעים למעלה. לגימות ארוכות של מים, נשימות מהירות, מד הדופק משנה כיוון והמספרים מתחילים לרדת. עומדים ומביטים אחד בעיני השני, אף מילה לא נאמרת (למי יש כח?) אבל החיוך הנמתח מאוזן לאוזן אומר הכל. החידק הטורף שבע.

***

בהמשך הדרך, בקטע של עליה קלה ליד נווה שלום, חלפו על פנינו כמה דאונ-היליסטים שעשו דרכם במעלה המתון יחסית כדי להגיע לתחילת מסלול הדאון-היל שלהם. הם לא רכבו את העליה אלא טנדר גרר אותם למעלה עם כבל. למראה הזה נזכרתי שקראתי שבפעמים הראשונות לאחר פריצת הדרך, העלו את המשאיות בקטע הסרפנטינות במשיכה ע"י  טרקטורים
הכשרת דרך בורמה בנתיב ה"סרפנטינות" למעבר של משאיות. בשלב הראשון נגררו המשאיות ע"י טרקטורים.(מתוך אתר הפלמ"ח)
אם אהבת את העליות כאן ורוצה עוד – בבקשה!