יום שישי, 18 באפריל 2008

הגדה של פסח בנוסח הר חורשן

שבת אחרונה לפני הפסח.





דיון מתמשך במיילים במשך השבוע, ובסיומו לקח על עצמו רפי את הכנת המסלול. קפה מוקדם של בוקר ויצאנו 9 להר חורשן. האלונים המכסים את ההר היו שינוי מרענן לנוף האורנים הרגיל בהרי ירושלים, ופרחי ההר עוררו באיזי את יצר הוראת הבוטניקה, או בהשראת ז'ק ברל ויוסי בנאי, "הנה הבאתי לך פרחים, בוטנים כשרים בדרך כלל, והפרחים כל כך יפים, אמנם חטיף זה מקובל, וביחוד עם צימוקים, אבל הבאתי לך פרחים".
הבטיחו לנו מסלול לא קשה, כזה שגם מי שלא רכב בשבועות האחרונים לא ישפוך לאגר. אבל באחד ממפגשי השבילים, בעוד רפי מתלבט בין ימינו לשמאלו, הודיע ספי שישר זה הכי, אחי, כי שם העליה הכי תלולה. מילא תלולה, אבל זו דרך העולה בגינת סלעים ובוֺלדרים, שסחטה את כל מהלך המתלים והיתה מבחן קבלה נאות לטראק החדשים של מויש.חריקות הבולמים שכבר מזמן לא מתחו את שריריהם כמו הפעם האפילו על בת קול אחרונה של קיטור בגין העליה הקשה, ועל כך שזה לא מה שהובטח לנו בפרומו של המסלול. אבל בסופו של דבר ההנאה היתה בשיאה כאשר בין נשימה לנשימה, בין פעימת לב אחת לשניה, הבולם הקדמי אכן גהץ כמובטח את מדרגות הסלע בעליה, ופשוט ביטל אותן בירידה משל היו האופניים יעל צעיר המדלג על מצוקי ההר. ליטוף מפנק לאגו של האופניים (ובעליהם). אח"כ החלו הויכוחים. לא בינינו כמובן, אלא בין המפות לבין מכשירי ה GPS. אנחנו היינו מהאו"ם ולא התערבנו.





וכיוון שפסח בשער, ואנו עסוקים בחזרות לקראת קריאת ההגדה, אז בואו ונספר ביציאת הר חורשן ונעדכן קצת את ההגדה.


מעשה ברבי רפאל ורבי איזי ורבי שמחה ורבי מויש'ה שהיו מסובין סביב לאינטרנט והיו מספרים ביציאת הר חורשן כל אותו השבוע, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו, ובלבד שנצא לדרך לפני שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
אמר רבי איזי, הרי אני כבן ששים שנה ולא זכיתי שתהיה יציאה לרכיבה בלילות, עד שדרשה בן זומא שנאמר: למען תהיה חפשי ומאושר כל ימי חייך, ימי חייך – הימים; כל ימי חייך – הלילות.


ויצאו לדרכם עם שחר דובי, שכי, אוסקר, דני, ספי, מויש, איזי, רפי ושמחה. ורבי איזי היה נותן בהם סימנים: ד"שכ, אד"ס, מאר"ש.

וזה נוהל סדר פסח כהלכתו:
רחצה – נוהגים לעשות את זה בסוף, אחרי שחוזרים הביתה, מטפלים באופנים, מורידים תמונות מהמצלמה למחשב ולפני שוושתי (סליחה שאני מערבב פורים בפסח) עושה פרצוף של "מה זה הריח הזה".
מוציא – מוציאים את האופנים מהמחסן, ומגביהים אותם אל המנשא באוטו ומברכים: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות רכיבה בשבילי ישראל. שותים כוס קפה ראשונה.
מצה – מצה זו על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ולא היה סיפק בידם להכין חטיפי אנרגיה. לנו יש חטיפים ולכן בוצעים מחטיף האנרגיה ואוכלים בהסבת שמאל. מגביהים כוס קפה שניה ושותים בהסבה לימין.
מרור – זה מה שמאכילים אותנו כל השבוע. יש הממתיקים אותו בעזרת התמונות משבת שעברה.
כורך – נוטלים את רצועת שעון הדופק (המהדרין משתמשים בשעון פולאר) וכורכים אותה ג' פעמים סביב לחזה.
שולחן עורך – זה בשיא הרכיבה, בשיא הגובה, בשיא הנוף. יש המתחילים בביצים קשות במי מלח לכבוד הביצים הטבולות בזיעת החלציים, אח"כ נוטלים חטיפים, תופינים, ופירות יבשים ואוכלים בהסבה. המהדרין מלקטים גם חרובים שקדים ושסק בדרך. מגביהים כוס קפה שלישית ומברכים שהחיינו. (בעדות מסוימות נוהגים לקחת גם שחטה מסיגריה).
צפוּן – או דרום, או מרכז. לא חשוב. העיקר שיהיה. וגם בשבוע הבא.

כנגד ארבעה בנים דברה התורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.
חכם מה הוא אומר? מה הם הפרחים והצמחים אשר נתן יי אלוהינו לאורך הדרך? והתבוננתם בם באשר הם ותדעו לזהותם למשפחותיהם ולדורותיהם על שילשים ועל ריבעים, למען ינעמו דרכיכם באשר תרכבו.
רשע מה הוא אומר? מה העליות האלו לכם? לכם, ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר, ואף אתה הקהה שיניו (עם תמרים בוסר, שאינם מזן מג'הול) והנח לו לחשוב שהוא מריח פרחים.
תם מה הוא אומר? מה זאת? לאן לקח אותי ה-GPS? ואמרת לו - חוזרים הביתה לפי ידע אישי וביחד עם כולם ולא נשמעים ל GPS שיוביל אותך דרך כפרים בוואדי ערה
ושאינו יודע לשאול, את פתח לו. ז"א מספיק שירכב ליד דובי והוא כבר יפתח לו. ראש, רגל, יד, לא חשוב. הכל הולך.

כמה מעלות טובות למקום עלינו
אילו נתן לנו חופש מידי פעם ולא נתן לנו את השבת – דיינו
אילו נתן לנו את השבת ולא נתן לנו אופניים – דיינו
אילו נתן לנו אופניים ולא דאג שנשדרג אותם – דיינו
אילו דאג שנשדרג אותם ולא הפגיש בינינו – דיינו
אילו הפגיש בינינו ולא היינו רוכבים יחד – דיינו
אילו היינו רוכבים יחד ולא היה מגלה לנו מסלולים חדשים לבקרים – דיינו
אילו היה מגלה לנו מסלולים חדשים לבקרים ולא היה נותן לנו כח לעשותם – דיינו
אילו היה נותן לנו כח לעשותם ולא היינו נהנים מהם מידי שבת – דיינו
אילו היינו נהנים מהם מידי שבת ולא היו מתים הקנאים - דיינו
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו
שנתן לנו חופש, ונתן לנו את השבת, ונתן לנו אופניים, ודאג שנשדרג אותם, והפגיש בינינו, ואנו רוכבים יחד, ומגלים מסלולים חדשים לבקרים, ונתן לנו כח לעשותם, ואנו נהנים כל שבת וימותו הקנאים.

חד-גדיא מַד-בֶּקָא ("מדבקה" למי שלא יודע איך לקרוא את זה. ושכל אחד יתאים אותו לפי מה שמתאים לו)
דזבין אבא בתריי זוזיי –מדבקא, מדבקא
ואתא זנב קשיחא ונשך למדבקא דזבין אבא בתריי זוזיי מד-בקא, מד-בקא
ואתא שיכוך מלא (עם בולם 100) ואכל לקשיחא שנשך למדבקא דזבין אבא בתריי זוזיי, מד-בקא
ואתא בולם (קדמי) 120 והכה לשכוך מלא (עם בולם 100) שאכל קשיחא.........
ואתא S-works והחליף את הבולם 120 שהכה לשכוך מלא (עם בולם 100)....
ואתא מנשא גג של טולא ו(כמעט) השמיד את ה-s-works שהחליף את הבולם 120.....
ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למנשא גג של טולא שכמעט השמיד את ה s-works, שהחליף את הבולם 120 שהכה לשכוך מלא (עם 100) שאכל לקשיחא שנשך למדבקא דזבין אבא בתריי זוזיי, מד-בקא, מד-בקא.

אחד מי יודע?
אחד מי יודע?
 אחד אני לא יודע, אחד שיודע את הדרך לא בלווינים שבשמים אלא בארץ
שתים מי יודע? שתים אני יודע. שתי דרכים אפשריות,... (אף) אחד שיודע את הדרך, לא בלווינים שבשמים אלא בארץ.
שלושה מי יודע? שלושה אני יודע. שלושה GPS... שתי דרכים אפשריות ... (אף) אחד שיודע את הדרך, לא בלווינים שבשמים אלא בארץ.
ארבע מי יודע? ארבע אני יודע. ארבע מפות טופוגרפיות בידינו...שלושה GPS.....
חמישה מי יודע? חמישה אני יודע, חמישה חוכמולוגים שמחפשים את הדרך... בארבע מפות....ושלושה GPS.....


ששה מי יודע? ששה אני יודע. ששה ק"מ פחות בגלל הקיצור של ספי.... חמישה חכמולוגים...
שבעה מי יודע? שבע אני יודע. שבע זה בגימטריה ז'. זה מה שקיבלנו מקיצור הדרך.... ששה ק"מ פחות.... חמישה חוכמולוגים.....
שמונה מי יודע? שמונה אני יודע. שמונה פראייריא (בעקבות ספי), כמו בספרה של ימימה אבידר-טשרנוביץ, "שמונה בעקבות אחד" ....
תשעה מי יודע? תשעה אני יודע. תשעה רוכביא.....שמונה בעקבות אחד..... שבע בגימטריה..... ששה ק"מ פחות.......... אף אחד לא יודע את הדרך, לא בשמים ולא באאאארץ.


ורק נשאר עוד להחליט מי זה הבן זומא הזה מההגדה.... (אולי זה שלא מופיע משום מה בתמונות....)
ואתר "גרופי" תרם דף להגדה. מן הסתם עבודה יפה של קבוצה כלשהי אשר לא הצלחתי למצוא את מקורה ולכן לא יכול לתת קרדיט.
חג אביב שמח








יום שישי, 28 במרץ 2008

שגרה, כמעט. (רכיבת זיכרון לקובי)

שגרה / קובי קנטי (נמצא במגירת שולחנו של קובי, לאחר מותו)


הבוקר,
קמתי,
התלבשתי,
הלכתי לחדר האמבטיה,
צחצחתי שיניים,
וכשהבטתי במראה, לא ראיתי דבר,
כנראה,
משום שאינני,
גם מה שכתוב כאן,
מן הסתם, לא היה ולא נברא
.



קבוצת גברים בטייטס וחולצות רכיבה צבעוניות מחנים את הרכבים במרומי הגבעה ופורקים את אופניהם. זָר הצופה בהם מן הצד יתרשם אולי ממספרם הרב יחסית, 18 במספר, אך לא יבחין בתחושת ליבם ש-18 זה אולי הרבה, אבל 19 הוא מספר מושלם יותר. גם התכנסותם סביב אחד מהם לקבלת תדריך שלפני רכיבה, לא תעורר בזר כל סקרנות, ומקסימום הוא יעיף, אולי, מבט מסוקרן, מתפעל מקשת הצבעים הגולשת במורד הגבעה כשיצאו לדרכם. גלישה מהירה בשביל הכורכר, מעלים אבק ומדוושים לכוון המושב הסמוך, חוצים אותו ונעלמים בדרך המתמשכת לאורך המסילה בשולי החורש. עוד רגע ושכח אותם. לגביו הם עוד קבוצה של רוכבים, כמו רבים אחרים המדוושים כשגרה בדרכי האזור. כמעט שגרה, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

קבוצת חברים מגיעה לחורשת החרובים בראש הגבעה. מותחים חבל בין קבוצת עצים ותוחמים אזור עם מספר שולחנות. פורסים מפות על השולחנות ועורכים עליהם כיבוד ושתיה, ממתינים לחבריהם שיגיעו בהמשך. הם יחגגו הבוקר את יום הולדתו החל למחרת. ברדיו מודיעים על שרב כבד, והם מקפידים לשמור על השתיה קרה. זר הצופה בהם מן הצד לא יבחין בהבדל בינם לבין קבוצה אחרת שעורכת אף היא שולחנות בצדה השני של החורשה. מקסימום יבחין, אולי, בגעגוע שבמבטיהם, אך הם נראים לו כחוגגים של שגרה. כמו כולם, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

בדרך המתפתלת בשולי היער, למרגלות הגבעה, מדוושים 18 החברים. נחש פתלתל של חולצות לייקרה צבעוניות חוצה את השדות המוריקים. הדרך שטוחה בעיקרה, ללא אתגרים טכניים. מסלול קל, הם אומרים, וכל כך קשה להם. באחד מעיקולי הדרך, ממש כמו פעם, הם פוגשים בזוג רוכבים על אופני טנדם ומברכים אותם לשלום. הכל כמו פעם, כאילו לא חלפו שנים מאז הרכיבה האחרונה, כמעט. רכיבה קלה, שגרתית, אבל כל כך קשה. כנראה, משום שאיננו.

בחורשת החרובים על הגבעה, תולים חברים על אחד העצים לוח עם תמונות של חתן היומולדת. כמו הקבוצה שממול, שגרה של יומולדת בחיק הטבע. ודוק לח מכסה את עיניהם. כנראה, משום שאיננו.

לאחר מספר ק"מ של רכיבה, מגיעים 18 רוכבים לפינת ספסלי קק"ל בצד הדרך. הם עוצרים, כרגיל, בצל העצים ונותנים מנוחה לגופם. לא, הם לא עייפים, כי הדרך הרי קלה היא, אבל כך היו נוהגים תמיד, ענין של שגרה. כאן היו נוהגים לעצור למנוחה, נהנים מהתפוזים שהשאירו אחריהם זוג רוכבי הטנדם. כן, תמיד הקדימו אותם זוג רוכבי הטנדם והגיעו לנקודה זו לפניהם. "זו היתה השגרה", מספרים בעלי הניסיון לאלה שהצטרפו הפעם לרכיבה המיוחדת. ומבטם שוטף את העמק הצבוע ירוק, צופים אל הגבעות המיוערות מצידו השני, מצביעים על המנזר המסתתר בינות העצים על ראש הגבעה ממול. זכרון הביקור במנזר צף ועולה בראשם של הוותיקים. איך טיפסו במעלה הגבעה התלול, והגיעו מזיעים ומתנשפים למנזר. איך בקשה אותם אֵם המנזר לכסות את גופם החשוף בפיסת בד צבעוני, ודמותו הגדולה, עוטה בד ירוק על בגדי הרכיבה המיוזעים ממלאה את חלל הכנסיה שבמנזר. ואח"כ מתעוררים מהחלום בהקיץ, וממשיכים ברכיבה, גולשים אל הסככה המוצלת ליד היקב של הקיבוץ. הגזיה נשלפת, כמו בשגרה, המים רותחים בפינג'אן, וניחוח הקפה הנמזג אט אט לספלונים ממלא את האוויר. כמו תמיד, כמו השגרה כשהיו מגיעים איתו. כמו בשגרה, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

בדרך המטפסת אל גבעת החרובים עושות דרכן מכוניות של חברים, חלקן מתחפרות קצת בדרדרת. המארגנים כבר ערכו את השולחנות, בורקס חמים, חומוס, טחינה, סלטים, שתיה קרה. שרב היום, וטוב שהשתיה קרה, להשיב את נפשם של הרוכבים שיגיעו עוד מעט, מזיעים, עייפים ומותשים. גם עוגות יוגשו. שגרה של יומולדת, כמעט.

בדרך המטפסת אל גבעת החרובים מדוושים באיטיות 18 רוכבים בטייטס וחולצות רכיבה צבעוניות ספוגות זיעה. הגוף נוטה לפנים, על השפיץ של האוכף, הילוך נמוך, תנועות דיווש מהירות כאילו על ריק. חם היום, השרב מקשה. טוב שהחברים על הגבעה דאגו לשתיה קרה. על ראש הגבעה, בצל עצי חרוב, סוף המסע. מסירים את הקסדה, את הכפפות, חולצים את הנעליים ומחליפים לכפכפי קרוקס נוחים, כמו בסופה של כל רכיבה. רכיבת שגרה, כמעט.

רק קובי לא רכב. חתן היומולדת איננו. בן 58 חסר חודשיים, ישאר לנצח.
שגרה של רכיבה. שגרה של יומולדת. כמעט. כנראה, משום שאיננו.
והלוואי ש"מה שכתוב כאן, מן הסתם, לא היה ולא נברא".

בקליפ המצורף – תמונות מרכיבות עם קובי בעבר, ורכיבה שרכבנו לזכרו, בשבת 22/3/2008, יום לפני יום הולדתו ה-58. הרכיבה היתה במסלול שבין קיבוץ משמר דוד לקיבוץ צרעה. זה היה מסלול שקובי "גילה", המסלול הראשון שרכבנו כקבוצה, ואחד מהמסלולים הפופולרים ביותר שלנו באותה תקופה ראשונה, תקופת אופני המדבקה, התקופה של קובי.


יום שני, 10 במרץ 2008

דרום אדום

צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים,
ואני חושב עוד מעט זה עזה,
ורק שלא יעוף איזה רימון -
ונלך לעזאזל.
סע לאט, סע לאט.

כך אריק איינשטיין אי שם בתחילת שנות השבעים, כשעזה עוד היתה עיר מעבר בדרך לסיני. יודעי דבר, אלה ששירתו בסיני והיו עושים הפסקת פיפי בעזה בדרכם אל או מסיני, היו יודעים לספר על החומוס הכי טוב בעיר, והיינו עוצרים ומנגבים צלחות חומוס אסלי. אידיליה! (שתחזור על עצמה כעבור שנים בחומוסיות לגדות אגם קרעון בלבנון). הז'רגון הפלשתינאי טרם הכיר מושגים כמו אינתיפאדה חמאס או קסאם, ובעברית צבע אדום היה צבעם של חלונות באמסטרדם, רמזור, מקסימום כומתת צנחנים, וכתום היה סתם צבע, לגיטימי בכל גווני הקשת הפוליטית. אבל גם בלי כל המושגים האלה האידיליה היתה מזויפת והחלה התקוממות של הפלשתינאים שתקפו מכוניות בדרכי הרצועה. אחד המקרים הזכורים והמזעזעים ביותר היה רצח ילדי משפחת ארויו בשנת 1971, מרימון שנזרק למכונית המשפחה. על הרקע הזה נולד שירו של אריק איינשטיין. לפני כשנה כשכתבתי על סינגל בארי, סיימתי קצת בפילוסופיה על החיים והדו קיום הבלתי אפשרי בעזה, ועל הפסטורליה המזויפת בשדות הכלניות העלולה להיקטע באחת במטח קסאמים. אז כתבתי.
וכצפוי – "כלניות שוב תבערנה", ולפני כשבועיים חזרנו, כצפוי, לבארי. כצפוי מסלול הלונה פארק עשה לנו כיף וסחט צחוקים וקריאות צהלה של ילדים בשנות הארבעים והחמישים שלהם (נו טוב, הפעם היה גם חיזוק צעיר בדמותו של אביעד), כצפוי הכלניות שוב פורחות ומכסות את המרחבים בצבע אדום, אבל שלא כצפוי (או אולי בעצם כן) הפעם לצבע האדום היתה משמעות נוספת. המיילים והאס-אם-אסים שהוחלפו לפני הרכיבה, דיברו על המשמעות הכפולה של הצבע האדום, וקיבלו חיזוק מקסאם מנייאק שנחת דווקא ליד בית הילדים בקיבוץ בארי. בסופו של דבר נותרו דיבורים בלבד, וכמו בשנים קודמות הפריחה בעיצומה, השמיים כחולים ובהירים ורק פס לבן דק של מטוס בלתי נראה מכתים את התכלת, והשֶקט יותר שָקט ממתוח. ורק תחושה קלה ובלתי מוגדרת דגדגה את שיפולי הבטן בזמן הרכיבה בקטעים הגבוהים יותר של המסלול כשבמטווחי אבן נשקפת ערימת בתיה המגובבים של עזה. האם נראה איזה קסאם מתרומם? האם פתאום יופיע מאי שם איזה מסק"ר ויירה טיל לעבר מטרה בלתי נראית? כמובן שכלום לא קרה, דבר לא הפר את השקט ופרט לאותו פס לבן דקיק של המטוס, השמים נותרו תכולים וצלולים, והדבר הכי מסעיר חוץ מהתכווצות השרירים של אוסקר והחילוץ של אבי, היה שעון הג'י פי אס של אביעד שהתווה את המסלול (ועדיף להסתכל ב google earth בקישור).




חלף שבוע, הגזרה התחממה יותר, ואנחנו מסמנים את המטרה הבאה. סינגל גברעם.
לפני היציאה לדרך אני מקבל SMS מרפי שמודיע שמטפטף ועושה רושם שמתגבר. גם במכשירי הקשר בעוטף עזה, כך יסתבר לנו עוד מעט, מודיע מן הסתם קשר תורן ש"מטפטף, ועושה רושם שמתגבר". ככל שמתקרבים לאשקלון, ניצבות בצמתים ניידות משטרה עם מחסומים בכוננות סגירת הציר. קרה משהו? קורה משהו? חולפת מחשבה בראש. (בסופו של יום יתברר כי לא דובים ולא יער, ההיערכות הזו היתה – כמה סמלי - בשל מירוץ אופני כביש שפתח את עונת המרוצים...)
8:00 אני נפגש עם איזי בצומת אשקלון ואנחנו מנתחים את פריסת ניידות המשטרה. אולי זה כי מתכוננים למטחי קסאם? לְמה רפי התכוון כשאמר שמטפטף ועושה רושם שמתגבר? יש לו מקורות מידע? אולי מתכוננים להכנסת כוחות? האם אנו עדים לפעולה הקרקעית הגדולה המדוברת? מויש ושמחה מגיעים לצומת ומבשרים שכרגע הודיעו בחדשות על מטח טילי גראד על אשקלון. מביטים לעבר העיר הנשקפת כמה מאות מטרים מאתנו – עיר דוממת, עדיין נמה את שנת הבוקר כמו כל עיר בבוקר שבת. לא עשן ולא אש. בגל"צ מקדישים שיר לתושבי אשקלון "ביום הקשה הזה" (מה קורה כאן רבאק? להמשיך לכוון גברעם או לחזור הביתה? מה עם חדשות? אם זה יום קשה למה אין מבזק ב-8:13? למה לא אולפן פתוח?). ממשיכים.
גברעם. סינגל חביב, המקיף את הקיבוץ בשמורת גבעות הכורכר ובתיאוריה גם במרחבי פריחת כלניות (חלש מאד השנה, ובוודאי בהשוואה לפריחה בבארי ובחבל לכיש). אנחנו זורמים עם השביל הצר המתפתל בין הגבעות במרחבים הפתוחים סביב לקיבוץ. מרחבים ירוקים רוגעים, משובצים בלובן פריחתם של שיחי רותם גדולים, פה ושם כלניות, וגבעה אחת עוטה אירוסים. פתאום נשמעים מרחוק הדי נפץ עמומים. האם זהו זה? אנחנו שואלים עצמנו. ואז, בין בום לבום נשמעת באוויר כריזה עמומה ממרחק "צבע אדום! צבע אדום!". מחליפים מבטים נבוכים קצת. לא חשש, כי הרי אנחנו לא בשדרות או באשקלון, אנחנו במרחבים מחוץ למוקדי הנחיתות, אז אין מקום לחשש בשטח הפתוח... אבל רק רגע.... אנחנו בשטח פתוח... והקאסמים האלה? האם זה לא נכון שרובם נופלים בשטחים פתוחים? לא כך מדווחים תמיד? צרורות ירי נשמעים ממרחק ואנחנו ממשיכים לדווש. הפסקת קפה. טרטור של מזל"ט באוויר, מסק"ר עושה דרכו דרומה. אני מטפס על גבעה קטנה המשקיפה על האזור. שתי פטריות עשן מיתמרות מדרום, בכוון הכללי עזה. פתאום אני שם לב שאני מכין קפה עם הקסדה על הראש, כמו לפני עידן במילואים בלבנון. מישהו מפטיר "כוחו של הרגל". קסדת רודי פרוג'קט נגד קסאמים, עלאק.


שמונה וחצי, הזוי כמו סרט של פליני, "צבע אדום" באוויר. טיל גראד נפל בכפר סילבר, קצת מצפון לנו. בטח חלף מעלינו מבלי שהבחנו. לא היו נפגעים ונגרם נזק קל למבנה. מבט לעבר קומץ כלניות אדומות מסיט את תשומת הלב מהשביל. החלקה של גלגל קדמי בחריץ קרקע בנתיב הסינגל גרמה למעידה, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. יש צבע אדום אחד, ויש צבע אדום אחר.
והיתה גם רכיבה, אבל גם בקטעים הטובים שלה הצבע האדום בלחיינו החוויר לעומת הצבע האדום באוויר.
תמונות סטילס משנה שעברה







בדרך חזרה עוצרים לקפה בתחנת הדלק בצומת אשקלון. מכוניות בודדות חולפות בכביש. האם שנת הבוקר של העיר מתמשכת עד לשעת צהרים מוקדמת זו? או שמא זה צבע אדום ברמזור? תחושה מוזרה של מלחמה, מלחמה פסיבית כמו בתקופת מלחמת המפרץ. מסיימים את הקפה בזריזות, כמו אז בתקופת נחש הצפע, לפני שאיזה צבע אדום יפריע. ליתר בטחון שתינו בכוסות חד פעמיות שניתן לקחת לדרך... כמו פולנים...
חולפים בצומת סילבר – הכל רגוע. מרוץ האופניים הסתיים וניידות המשטרה מסירות את המחסומים בצמתים. מכוניות רבות עושות דרכן דרומה למרחבי הכלניות. פסטיבל דרום אדום בעיצומו על כל גווניו ומשמעויותיו. ואני חושב כמה טוב אודם הכלניות מאודם דמם של הפצועים באשר הם, וירוק המרחבים יפה מירוק החמאס, וסגול האירוסים יפה מסגול של גבעתי (*) ולובן פרחי השקד עדיף על לובן פני המתים.
(*) גבעתי כמשל. נא לא לתת פירושים לא נכונים. יש לי הערכה עצומה לגבעתי ולצה"ל בכלל, ובשום אופן איני מערער על הלגיטימיות של פעילות צה"ל ברצועה ובכלל. אבל כשחולמים שלום, לא חולמים על חיילים במדים ובנשק גם לא אם הם משלנו ובצד הגבול שלנו. מעולם לא ראיתי פטרולים של נגמ"שים על גבול איטליה שוויץ למשל. וגבעתי שתופסת קו ברצועה -כמשל, בזכות הסגול.

יום שישי, 1 בפברואר 2008

שירת חייו באמצע נפסקה. לזכרו של קובי קנטי

היה איש – וראו: איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו באמצע נפסקה.
וצר! עוד מזמור אחד היה לו
והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!
ח.נ. ביאליק



במוצ"ש 26/1/2008 הלך קובי קנטי לעולמו. 27 שנים של חברות אמיצה נקטעו בטרם עת.
היה זה קובי זה שהחזיר אותי לעסקי האופניים בילדותי השנייה. לפני כ-5 שנים, בא אלי קובי ושאל מה דעתי על רכיבת אופניים. הסברתי לו שבילדותי (הראשונה) הייתי רוכב על גבול הקרקס, אבל עכשיו? מה לי ולזה? אני הרי אדם רציני, אנשים סומכים עלי (בטעות כמובן), אז מה לי ולשטויות האלה? וקובי הסביר לי שזה הטרנד החדש שהחל לתפוס תאוצה בארץ, ויותר ויותר אנשים מגלים מחדש את האופניים, אנשים שפויים בני גילנו שחזרו לילדותם והחלו לרכוב רכיבת שטח. אז קבענו. שבת ב-7. ז"א מה זה קבענו? קובי קבע! אני רק הייתי צריך לדאוג לדברים הקטנים כמו למצוא אופניים, לקנות מנשא לאוטו, לדאוג לקסדה, ולקפה כמובן. כי הקפה, זה הטוב, קפה שהוכנסה בו הנשמה, זה שאנו מכינים מידי שבת ברכיבותינו, לא קפה מטרמוס אלא זה שבושל בשטח על פי כל חוקי הקפה, עם שכבת ה"קאיימאק" המצפה את פניו, קפה כזה מהווה חלק בלתי נפרד מחברותנו במהלך כל שנותיה ושזור בה כחוט השני.
שבת בבוקר, אני משכים קום, חס וחלילה שלא אאחר. אני הרי מכיר את קובי הדייקן, זה שקובע אתך על השניה, זה שיצא פעם מרחובות וקבע עם דדי אחיו להיפגש בצומת עמיעד בשעה 7:20. לא ורבע, לא וחצי. 7:20, פונקט. ורק בגלל משאית איטית לקראת סוף הנסיעה אחרנו בשתי דקות, ואיזו תחושה של אכזבה על פניו של קובי. אבל בחזרה לענייני אופניים, נפגשנו באותה שבת ראשונה של רכיבה בטל שחר עם שני חברים של קובי, להלן איזי ושלומי (ציפורי). רכבנו משהו כמו 6 ק"מ תמימים, וחזרנו (לפחות אני) תשושים, סמוקים, מתנשפים, הלב פועם בהיסטריה, כאילו סיימנו מרתון . ברכיבה השנייה כבר הגענו לצרעה, אבל יותר חשוב מהמרחק שעלה היתה ההכרה שהנושא הזה מחלחל וחודר לתוכנו, וכנראה נדבקנו בחיידק הזה (למען הדיוק ההיסטורי, איזי כבר היה נגוע בו). ואז הגיע מסע הכומתה ברכיבה במעלה נחל כיסלון. בפעם הראשונה חלקנו הגיע רק עד לאמצע הדרך יש להודות, אבל אח"כ כבר היה יותר ויותר טוב, הגענו עד עין לימון עם תחושת סיפוק עצומה כשלגמנו מהקפה ליד המעין, ובתענוג שבגלישה לרכבים בסוף הרכיבה. כשהיינו מעמיסים את האופניים על הרכבים דאג קובי להזכיר את העובדה שהיו היום פחות עצירות מנוחה בדרך העולה, כמעט ולא ירדנו ללכת ברגל, חוץ מקצת פה ושם, והבעת סיפוק וגאווה על פניו. אח"כ הצטרפו לרכיבות אוסקר ורפי מילר מטעמי, אילן, ועודד מטעם איזי, והקבוצה הלכה וגדלה, והשאר, כמו שאומרים, כבר היסטוריה.
קובי היה חלק בלתי נפרד מהקבוצה שלנו בתחילת הדרך, תקופת אופני המדבקה. איש גדול ממדים על אופניים שנראו קטנים ממידותיו, היה רוכב בקצב שלו. באחת הרכיבות, כשהיו אתנו כמה חבר'ה צעירים שרצו מהר קדימה, חיכינו לו במפגש השבילים הגדול שבמעלה הכיסלון. כשהגיע קובי, עמדו הצעירים ומחאו לו כפים של "כל הכבוד" כמו בפרסומת הישנה של מי עדן. לימים נטש קובי את קבוצת הרכיבה שלנו אבל המשיך לרכוב, כתמיד בקצב שלו, רכיבות משפחתיות ברחבי הארץ עת טייל עם אשתו מיכל, אחיו וגיסתו. עם זאת, בפגישות חברתיות שלא בנסיבות אופניים, המשיך להתענין בנעשה אצלנו, איפה רכבנו בשבת, מי הצטרף, מי פרש, ומי שידרג למה.
במשך השנים, וגם לאחר שפרש מהקבוצה שלנו, היינו יוצאים מידי פעם לרכיבה משותפת – שנינו לבד. רכיבה שהיתה מימוש של חברותנו. לא רכיבות ארוכות, לא רכיבות קשות, אבל רכיבות של כיף. שנינו לבד בשבילים שבין מזכרת בתיה לחולדה, נהנים מזמן איכות של שני חברים. בהפסקות הקפה, שכמובן לא פסחנו עליהן, היינו מנהלים שיחות נפש "ראש בראש" על כל נושא שבעולם ואז היה מתגלה קובי כאיש אשכולות, האיש שהיית רוצה שיהיה החבר הטלפוני שלך, אם היית מתמודד במי רוצה להיות מיליונר. שיחות (מה שיחות? מונולוגים!) על ספרות ואומנות, על מדע, על עינייני דיומא, על ספורט ובעצם על כל נושא שבעולם. "תגיד" היה קובי שואל אותי "ידעת ש....?" (לא ידעתי) ואז הייתי מקבל הרצאה על הנושא שהיה רחוק מעיסוקיו היומיומיים כרחוק מזרח ממערב. נזכרתי שפעם, לפני שנים רבות, סיפר לי שהיה נוהג לשבת בערב במטבח ולקרוא את האנציקלופדיה (העברית?) נושא אחר נושא, כרך אחר כרך. לא זוכר עד לאיזו אות הגיע, אבל זה היה האיש. היו אלה פרקי זמן שלנו נטו, ללא נשים, ללא ילדים. רק הוא, אני והאופניים. וקפה כמובן. רגעים שרק חברים קרובים יכולים להגיע אליהם ולממש אותם, רגעים שנחרטו בזיכרון ולא ימחקו לעולם.


שבת 26/1/2008, שעה 06.30, גשם מטפף בחוץ, אני מתארגן לרכיבת השבת, שואל עצמי אם מזג האוויר ימנע מאתנו לרכוב היום. הטלפון מצלצל, ואני חושב לעצמי הנה מישהו מספר לי שיורד גשם ומודיע שלא בא. אבל לא, זה לא מי מחברינו לקבוצה. דדי, אחיו של קובי מתקשר להודיע שקובי במיון. שיניתי כיוון ונסעתי לביה"ח. שמיים קודרים, אפורים, ענני גשם נמוכים. השמים החלו לבכות ולא פסקו במשך כל היום. היום היינו שעות ביחד, מהשכם בבוקר עד לאחר חצות, אבל לא נאמרה אף מילה על אופניים, לא שוחחנו על הספר האחרון שקראנו, ולא שתינו קפה. הכל רק חלף במוחי כמו בסרט.
במוצ"ש הלך קובי לעולמו , וטרם מלאו לו 58.

ש


וגדול מאד, מאד הכאב!
ה י ה איש – וראו: א י נ נ ו עוד
ושירת חייו באמצע נפסקה....

יום שישי, 7 בדצמבר 2007

כבר לא האגסים ולא התפוחים - נפרדים מהקיץ


זה היה ברור שצריך איזה שיר בשביל לצרף לכתיבה על רכיבה בסתיו, אבל באיזה לבחור? כל כך הרבה שירים נכתבו על הסתיו, מזל שהסתיו של 2007 התמשך לו לאין קץ והקיץ מאן להסתלק, כך שהיה זמן להתלבט ולהחליט. (וגם להתעצל ולדחות את הכתיבה "עד לסתיו אמיתי"). אבל הסתיו הוא "מין עונה כזאת חבוב", אפורה ומלנכולית וכמעט כל השירים שנכתבו עליה מתארים מזג אוויר סגרירי, שמיים מעוננים, עלי שלכת מכסים מרצפות של עיר באפור, ומצב רוח תואם. "לנערה שוב אין אומרים, היי בובה מותק, בואי לרקוד, אלא הביטי ליל סתווי". אבל לנו, רוכבי האופניים זה לא מתאים. בשבילנו, המאבק הזה בין קיץ לחורף, בין חום לקור, בין שמש קופחת לענני סתיו אפורים הוא דווקא כן סיבה לקחת את האופניים ולצאת במחול, מחול של עליות וירידות בשבילים ההרריים. לנו הרבה יותר מתאים שיר עליז ושמח.
מאיור היה מנוטרל מרכיבה במשך כל הקיץ כמעט. קודם טייל על המאצ'ו-פיצ'ו וסביבתו, אח"כ האופניים הושבתו לתקופה ארוכה. כשחזר לרכוב, והכושר לא היה מה שהיה פעם, התנשף באחת העליות ושאל חצי בצחוק חצי בקיטור – "מה זה? כבר אין מטעי שזיפים או תאנים במסלול? אין הפסקת פרי? אין תירוצים להפסקות?".





אז זהו, מאיור, שזה לא יהיה לך בהפתעה

כבר לא האגסים ולא התפוחים
ולא השזיפים ולא אבטיחים
ולא המשמשים
בלירה ושלושים
וסברס על הקרח
וקח אחד לדרך
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר - בינתיים
(יורם טהר לב / סשה ארגוב)

זה התחיל ברכיבה במסלול שהתחיל בסטף. עדיין קיץ, ספטמבר, אך הבוקר נותן הרגשה שזו שבת ראשונה של סתיו. ענני בוקר אפורים מכסים את השמיים רובצים על העמק שמתחתינו, והשמש כאילו ממאנת לזרוח בקור הזה. צינת בוקר של או-טו-טו חורף ולרגע מצטערים שלא הבאנו חולצה ארוכה. הנוף מהחניון העליון בסטף אירופאי לכל דבר ולא נופל מנופים אלפיניים . י


בהמשך ניסינו עוד לתפוס פיסת קיץ אחרונה, חיפשנו את שרידי התאנים על העץ , לא להיכנע ל"כבר לא התפוחים.." ספי מצביע... איזי בודק ומאשר.... והתאנים נוטפות ומכתימות את החולצות בעסיסן הדביק.

."כן, אני עוד חם ובועט!" מודיע הקיץ. הוא עוד יחזור על זה בהמשך.... י
בהמשך כבר שכחנו את הסתיו, הקיץ חזר והודיע נחרצות שלא, הוא עוד לא הולך, בינתיים. השמש – שמש, החום – יולי אוגוסט, ואנחנו מחפשים להתגונן מפניו בכל דרך אפשרית. סינגלים מסוככים בענפי העצים, אפילו אם זה כרוך קצת בלהתחלף עם האופניים בתפקידי הנשיאה, מקורות מים שוקקים ומה לא. י
ועם כל הכבוד לצילו של החורש הסבוך, אין כמו מעיין או בריכת מים צוננים בשיאו של מסלול. בתחילה אתה סתם נהנה לשבת בצל העצים (תמיד הרי יש עצים בסמוך למקורות מים), להקשיב לרחש קילוח המים (אם הם קולחים) או סתם להביט ולבהות בשפיריות המרחפות על פני המים ולהקשיב לפטפוטי החברים על הא ועל דא.י
אח"כ יש תמיד מישהו שלא עומד בפיתוי, פושט את הבגדים ספוגי הזיעה, ואפילו הוא נראה... איך לומר... כמי שיצא מהארון, זה לא מזיז לו והוא טובל במי הבריכה הצוננים. ואז מצטרף שני, שלישי ולך דע איפה זה יכול להיגמר. י

וכך חלף שבוע נוסף ועוד שבוע ועוד שבוע, והקיץ ממאן לפנות מקומו. ורק ברכיבות הבוקר המוקדמות במשך השבוע מטעי הרימונים עמוסי הפרי מזכירים לנו שכבר אוקטובר, ובבקרים כבר ניכרת צינת הסתיו, ו"כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים, כבר לא טיול בשרוולים מקופלים, ולא כפתור פתוח, שתכנס הרוח, מלמעלה ומלמטה... ולא שמלה של אתא." י
ובכל זאת הסתיו כבר נותן אותותיו יותר ויותר. ור' איזי, בדרשת השבת שלו, היה נותן בו סימנים: כבר אין פירות על העצים (וצריך ללקט מהרצפה לקט שכחה ופאה), אפשר לישון עוד חצי שעה בבוקר בלי לחץ של המכורים לשחר, והחצבים פורחים בגאון עם זר פרחים במרכז שרביטם המתנשא.י

יום שבת, 1 בספטמבר 2007

שם שועלים יש

בואי הנה ילדתי
בואי הנה נשמתי
בואי הנה תמתי
יונת חן שלי
שם שועלים יש
בחור טוב שלי
שם שועלים יש
חביבי שלי
אגרשם ילדתי
אגרשם נשמתי
אגרשם תמתי
יונת חן שלי
כיצד תגרש
בחור טוב שלי
כיצד תגרש
חביבי שלי
באקדוח ילדתי
באקדוח נשמתי
באקדוח תמתי
יונת חן שלי
היכן אקדוח יש
בחור טוב שלי
היכן אקדוח יש
חביבי שלי
במחצלתי ילדתי
במחצלתי נשמתי
במחצלתי תמתי
יונת חן שלי
היכן מחצלת יש
בחור טוב שלי
היכן מחצלת יש
חביבי שלי
בסוכתי ילדתי
בסוכתי נשמתי
בסוכתי תמתי
יונת חן שלי
היכן סוכה יש
בחור טוב שלי
היכן סוכה יש
חביבי שלי
על הגבעה ילדתי
על הגבעה נשמתי
על הגבעה תמתי
יונת חן שלי
היכן גבעה יש
בחור טוב שלי
היכן גבעה יש

חביבי שלי

בתוך כרמי ילדתי
בתוך כרמי נשמתי
בתוך כרמי תמתי
יונת חן שלי
שם שועלים יש
בחור טוב שלי
שם שועלים יש
חביבי שלי


שם שועלים יש... כתב קדיש יהודה סילמן בראשית המאה ה-20. י
שם שועלים יש..? אני שואל עצמי כמאה שנים אח"כ, כשאנו רוכבים כמעט מידי בוקר בכרמים הסובבים את מזכרת בתיה, כרמים עמוסי ענבים של טרם בציר, ושירו של קדיש סילמן מתנגן לי בראש בהברה אשכנזית כבדה. י
הקיץ המעיק בחומו נותן את אותותיו גם ברכיבה שלנו. חום מתיש שומר אותנו קרוב לבית, ללא טיולים מעניינים, ללא רכיבות מאתגרות. והראיה היא 3-4 חדשים ללא כתיבה, פרט לאיזה געגוע לקור עם סרטון מרענן מההימליה, הלוואי עלינו. בתקופת יובש זו, עשינו לנו הרגל ואנו רוכבים כמעט מידי בוקר, לפני העבודה, רכיבה קצרה של כשעה ליד הבית. דני אוסקר ואני ומידי פעם גם קיקֶה. השעון מטרטר בחמש, הבית אפוף בעלטה של טרם יום, וזנבו של חלום מנסה לפתות להישאר במיטה עוד שעה. ספל אספרסו חזק מוחה את שארית קורי השינה ואני בחוץ, מברך את מחלק העיתונים המשליך את העיתון בפתח הבית, מעמיס את האופניים ועושה דרכי לנקודת המפגש. י
אשמורת שלישית, חילופי משמרות בין חושך לאור, בין איילת השחר המבקשת עוד כמה דקות של חסד לבין השמש שעוד מעט תפציע במזרח, בין צינת השחר לחום המתיש שיבוא בהמשך. השמיים האפורים מתחילים להתבהר במזרח והולכים ונעטפים בכתום להבה של השמש העולה, קרניה מפציעות מבעד לענני-ערפילי הבוקר, כאילו מבקשות לחדור ולתקוע יתד בעולם המתעורר, מבשרות לעולם כמה חם יהיה היום. י



לא דרך קשה, לא מסלול אתגרי. לא מדרגות סלע, לא סינגל מלחיץ. שביל רחב ההולך בין כרמים. רק אנחנו וקבוצות של פועלים תאילנדים. י
צינת הבוקר עדיין שולטת, ואנו נהנים מפרפורי גסיסתה, רוכבים לאורך מסילת הברזל. הרכבת של שש וכמה דקות חולפת בדהרה ואני מעיף מבט חפוז מנסה לקלוט את הפנים המחוקים של הנוסעים, המבזיקים להרף עין וחולפים כמו סרט בהילוך מהיר. רצף של הבזקי פנים, מטושטשים, מנומנמים, כלואים בכלוב המתכת הדוהר, שועטים לעבר עוד יום חם ולח בכרך הגדול. ואנחנו לוגמים מלוא הראות מן האוויר הטרי של היום החדש, ואומרים לעצמנו: "וואו, היום פגשנו את הרכבת בנקודה זו, כנראה שאנו דופקים מהירות היום" (הרכבת משמשת לנו כאמת מידה למהירות הרכיבה לפי נקודת המפגש אתה). י
ממשיכים לרכב, קצת לאורך ערוצו החרב בעונה זו של נחל שורק, אשר רק קני הסוף הצומחים לארכו מזכירים כי זה אמור להיות נחל וחוזרים אל הכרמים. שטחים נרחבים של ירוק מאופק עד אופק. י 

שדרות שדרות של גפנים ירוקות עלים, עמוסות באשכולות ענבים, בשלים עד שנדמה כאילו עומדים לפקוע מעצמם ולהגיר את הזהב שהם אוצרים בקירבם, מתחננים לבוצרים לבוא ולבצור. אשכולות ענבים גדולים, סגולים כהים, כמעט שחורים, עסיסיים. י



אשכולות של ענבים ירוקים-צהובים כאלה שכבר קמוטים מרוב סוכר, כאילו מבקשים להיסחט ולתסוס, כאילו עייפו גם הם מהחום הכבד ומבקשים להגיר את הנקטר הטמון בהם ולנוח בחבית האלון, באפלוליתו הקרירה של מרתף היקב. ואלו שנראים כאילו כבר פג תקפם, האין זה תחילתו של הרקבון האציל שיפיק יין קינוח מתוק וסמיך? האם מתפתח לנו יין דמוי סוטרן מתחת לאף? יי












אח... איפה עודד? כמה הוא חסר עכשיו, שיבוא ויסביר על כל זן, על כל יין, על "בציר מאוחר" ועל אחוזי הסוכר בפרי. והשמש מפציעה ועולה מעל לשורות הגפנים וצובעת את השמים בכתום של בוקר, והדממה סביב מופרת רק ע"י אוושת הצמיגים המפלסים דרכם בין רגבי האדמה הכהה. י





וסוכה יש שם בכרם..... י
בכל כרם יש סוכה. סוכת השומר, סוכה למנוחת הפועלים, סוכה לנפוש מחום השמש הקופחת ולהתרענן במים צוננים (רצוי מים מכד חרס, אך גם מים מבקבוק פלסטי עושים את העבודה). ו"היכן סוכה יש?" שאלה היא בשיר. "על הגבעה ילדתי.... בתוך כרמי תמתי, יונת חן שלי..." השיב הוא לה, ואין רומנטי יותר מזה. י
וכבר לפני שנים, בטיולינו הראשונים, גילינו את הסוכה בכרם של ארקין. כבר אז אי אפשר היה לעמוד בפיתוי שבמנוחה בסוכה.י



חלפו שנים, הכל שודרג מאז (מצא את ההבדלים...). אנחנו (שרק התחלנו את הרומן שלנו עם האופניים), האופניים (שהיו אז אופני מדבקה) וגם הסוכה. אבל המקום הזה, מדהים ביופיו, משגע בקיסמו, כאז כך היום. מידי בוקר, כשחולפים על פני הסוכה המרהיבה הזו, הלב מבקש לעצור, לעלות לסוכה, להביט סביב סביב, לשאוף מלוא הריאות את אוויר הבוקר הצונן, למלא את מצברי הנשמה לקראת היום הממשמש ובא. י
והשועלים? והאקדוח? היכן שועלים יש? היכן אקדוח יש? הרי כך התחלנו את כל הקטע הזה. או... אז זה לא בדיוק שועלים, לא בדיוק אקדוח. ממשיכים לרכוב ומגיעים לסוכת שומר אמיתית, למגדל שמירה של הבסיס הצמוד, שם עומד לו השומר הנאמן במצב של נים לא נים כיאה לדקות האחרונות של המשמרת, ממתין לסמל התורן שישחררו מהעמדה. והוא – אמנם לא אקדוח לו, אבל אם-16 באמתחתו, וגם זה אינו קוטל קנים ויכול להתאים לסיפורנו. ואם לא מספיק, אז גם אף-16 יש לו, וכל מיני "אקדוחים" אחרים. י
שועלים אמנם לא ראינו, אבל אני משוכנע שבלילות מתרוצצים שם שועלים, וזו סיבה טובה להשכים קום גם מחר ולקוות שהפעם יתמזל מזלנו ונזכה לראותם. בינתיים, במקום שועלים, נסתפק בכלבי השמירה של הבסיס התופסים מחסה מתחת למלונתם, מחפשים פיסת צל, מעט אוויר קריר, מנמנמים כדרכם של כלבים ופותחים לעברנו עין תורנית כאילו שואלים מי הם אלה המדוושים בשעה כה מוקדמת ומטרידים את מנוחתם. לא שועלים מחבלי כרמים, אבל עד שנפגוש בשועלים, יענו גם הכלבים על הדרישות. ומי יודע? אולי זוהי אותה סוכה של קדיש סילמן? אולי ה"בחור-טוב" אכן גרש את השועלים באקדוח, ומאז אין כאן שועלים ורק כל מיני בחורים טובים המזמינים מידי ערב את ילדתם, נשמתם, תמתם אל הכרמים...י י
עוד קצת, וסיימנו את הסיבוב. דני ואוסקר ממשיכים לרכוב לבתיהם, אני מעמיס את האופניים על האוטו וחוצה את צומת בילו הפקוקה כבר בשעה זו. טור ארוך של מכוניות ממתין ברמזור האדום. ריח בנזין ועשן באוויר, ריח של עיר. חלונות סגורים, מזגנים פועלים, אנשים בחולצות מגוהצות מדברים בסלולרי, קבצני הצומת מתחרים במחלקי החינמון, ברדיו חדשות הבוקר מבשרות על ירידות בשווקי המניות במזרח, ועליות בטמפרטורה והלחות במרכז, בבית החולים שמעבר לצומת כבר מורידים את החולה הראשון לחדר הניתוח.ע



בוקר טוב ישראל! כמה טוב שמחר יהיה שחר חדש....י




נ.ב. - עם כל זאת חייבים להודות שההיא מהשיר, ילדתי, תמתי, יונת-חן וכו', היתה מה זה קרציה עם כל השאלות המעצבנות שלה. היתה יכולה פשוט להגיד לא .....י






י

יום שלישי, 22 במאי 2007

צהוב ליד הבית. סתם רכיבה משעממת

זו היתה אמורה להיות רכיבת שבת משעממת וללא אתגר. רכיבה בחצר האחורית של הבית, כזו שאנחנו עושים מידי פעם בבוקר מוקדם לפני העבודה

זה התחיל במיסרון של איזי שהודיע שהוא חולה, המשיך עם דובי שטרם החלים מהפציעה בברך, ומויש שצריך לחזור מוקדם. בחדשות מספרים על שחר אדום שעולה על שדרות והחזאי מתריע על יום צהוב, שרב כבד, באזורנו. זו פתיחה שאינה מבשרת טובות לגבי תכניות הרכיבה לשבת, והרעיון של ספי לרכיבה בהרי ירושלים נופל באחת. בלית ברירה אנחנו מסכמים על רכיבה קצרה באזור מזכרת בתיה. שטח מישורי, ללא נופים, ללא ציפיות. העליה הגדולה ביותר אמורה להיות עלית הטמפרטורה, הירידה הכי תלולה אמורה להיות הירידה על קובי והפולנייה שלו. קיצורו של דבר – רכיבה ללא דרמות וללא הברקות, רכיבה שלא יקרה בה דבר, עוד שבת בלי טעם ובלי ריח

דני הוביל ביציאה ממזכרת בתיה על השביל החדש והמשעמם המתמשך לארכו של כביש 6. במפגש עם ערוצו המזרזף של נחל שורק פונים שמאלה. כולם פונים חוץ מאוסקר שכמו חיימק'ה שלי בשיר, הוא פונה בכח ההרגל לימין (לשם פונים, כשרוכבים רכיבת בוקר במסלול הזה). האוזניות הנעוצות באוזניו משמשות תרוץ טוב למה הוא לא שומע את קריאותינו, ובלית ברירה, ספי הצעיר שבחבורה יוצא כאילה שלוחה להדביק אותו ולהחזירו לתלם. מטפסים על הגבעה הקטנה של מושב יסודות ומוודאים שאוסקר פנה בכוון הנכון. שדות מוריקים, גן-יָרַק, כל מה שאנחנו קונים בשוק. תנובת השדה במלוא הדרה מוכנה לטקס הבאת הביכורים הממשמש ובא. ואז מראש הגבעה נפתח הנוף והירוק מתמזג בצהוב, וריח צהוב, ריח יבש של תחילת הקיץ, של שיבולים צרובות שמש ממלא את האוויר. צהוב זהוב של שדות חיטה, שיבולים עמוסות, כורעות תחת נטל הגרגרים, ממתינות לקציר (חג שבועות בפתח). צהוב לוהט של פרחי חמניה גדולים הפונים אל השמש. עטרה צהובה לוהטת, כמו השמש ממעל, שמש צהובה וגדולה קופחת מעל ואלפי שמשות קטנות זורחות מלמטה


ובמרכז השדות, כמו עין ענקית של הנוף הצופָה אל על, מתגלה לעינינו אגם עונתי רחב ידיים. כאן? ליד הבית? מאיפה נולד האגם הזה? מימי האגם מבהיקים בשמש שכבר מתחילה להעיק, במימיו משייטים להנאתם אגמיות ועופות מים אחרים. שלדגים (או בני דודים שלהם) חגים מעל למים ורומזים כי גם במים יש ככל הנראה חיים. וצהוב החמניות מתערבב בצהוב החיטה הבשלה, ותכלת השמים משתקפת בתכול האגם ורק פס דק של ירק ובתים המשתקפים בתמונת ראי במים, מבדילים בין תכלת לתכלת. אנו מנסים לזהות את עופות המים, ורק אילה שמומחיותה בחרקים מנסה לזהות את הכנימה של החמניות, וקוראת לה בשמה הלטיני שאפילו הרופאים שבינינו לא השכילו לבטא נכונה

ממשיכים ורוכבים הלאה. ומד הק"מ כבר מראה 20 ומשהו, והמדחום כבר נושק ל-30 ואנחנו מחפשים מקום יפה לקפה. ונחל שורק מפריד בינינו לבין המטע המוצל, וכאילו אירופה, מטע ונחל זורם. ספי מסביר איך לחצות את הנחל , ואוסקר מסביר את שיטתו לחצות בהליכה. ואנחנו חוצים את הנחל, מתיזים מים לכל עבר וצהלות אושר בוקעות מפינו כמו היינו ילדים בטיול שנתי עם מורה ממלאת מקום



ממשיכים ורוכבים על השביל המתפתל וחובק את הנחל, משמאלנו הרחש המהפנט של הזרם החרישי, מימיננו מטעי פרי המפתים לחמוק ולהחבא מלהט השמש באפלולית הקרירה הרובצת בינות לעצי הפרי, וציפורי מים שוב חגות ממעל, והאופניים שועטים ומקפצים מעל למהמורות השביל. אני עוצם את עיני (וירטואלית כמובן) , ובעיני רוחי אנו רוכבים לאורך נהר באירופה, הזרם הדק של נחל שורק נראה כנהר שוצף, ומטע האפרסקים לובש בגדי יער עבות, ומשק כנפי הציפורים החגות מעלינו נשמע כמו משק כנפי נשרים... רק רגע... הרעש החזק הזה מחזיר אותי למציאות. זה משק הרוטור של המסוק שחזר מן הסתם ממשימת חיסול ממוקד בעזה. ורק הציניקנים שבינינו (ז"א כולנו) מסתלבטים על קובי ומכריזים שזה האפאצ'י ששלחה הפולנייה לצורך חיסול ממוקד בגלל השעה המתאחרת

והמאבק בין המדחום לספידומטר כבר צמוד צמוד, ושניהם עברו מזמן את ה-30. ופנינו מועדות מהחצר האחורית של דני לחצר האחורית שלי. שתי בריכות המים של מקורות על גבעות מרר, אשר נראו לנו בתחילה אי שם סמוך לאופק, נראות פתאום קרובות קרובות, ואנחנו שמים פעמינו לעברן. שדה חמניות בשיא פריחתן מזכיר (עם כל הצניעות) את הטור דה פראנס עם תמונות הרכיבה בשדות החמניות שהפכו כבר לסימלו המסחרי

ועוד חציית ערוצו (היבש) של נחל גמליאל בירידעליה על מעביר מים (לא לפני שדני התרשם מאנדרטת הצנחנים הסמוכה, המריא מהאופניו החדשים וצנח אפיים ארצה), שדרת הברושים שעל גדת הנחל ממלאה את האוויר בריח האופייני של הברושים, ריח של קיץ, ריח של שמש ואבק, של החופש הגדול, אשר מחזירים אותי לימי ילדותי. ואז מטפסים בינות משוכות הצבר עצי החרוב והאלה על גבעת מרר, נותנים מעט מנוחה לרגלינו ומשקיפים על הנוף המוכר כל כך של השטח שרכבנו בו שדות, מטעים, מושבים, המשתרעים מכאן ועד לגבעות השפלה הפנימית הנושקים לאופק
והקילומטרז' כבר משאיר את הטמפרטורה מאחור בהפרש ניכר, ובקבוק המים כבר יבש, והפה יבש שבעתיים. אנחנו יורדים מהגבעה בשביל המג'עג'ע, מתפתלים בין אבנים וחריצי קרקע, מקפצים כעיזים על פני מדרגות הסלע במורד. עוד תשעה ק"מ של דרך עפר בין שדות גבעת ברנר וחוזרים הביתה


לוח התוצאות מראה ניצחון מוחץ לקילומטרז' על הטמפרטורה 49:36

מי אמר רכיבת שבת משעממת?י