יום חמישי, 8 באפריל 2010

MARZO PAZZO

מארצו-פאצו, חודש מרץ המשוגע. כך מכנים באיטליה את חודש מרץ והכוונה היא בעיקר לתהפוכות מזג האוויר האופייניות לחודש זה. אף איטלקי לא מופתע אם בוקר אחד בחודש מרץ הוא מתעורר ליום שמש אביבי, אבל עוד לפני ספלון הקפה השני בבר, השמיים מתקדרים וגשם כבד מלווה בסערת ברקים ניתך ארצה. כעבור שעה, כאילו כלום. רק מדרכות האבן הרטובות וכמה אנשים המסתובבים עם מטריות מקופלות שנשלפו מהאיכסון הקבוע במושב האחורי של המכונית מספרים מה קרה רק שעה קודם ועומדים בסתירה מוחלטת לשמיים ששוב חזרו להיות תכולים ונטולי עננים.

החורף של 2010 היה כמו הרחבה של חודש מרץ איטלקי. שטפונות בנגב וימים סוערים וגשומים במרכז מתחלפים עם ימי קיץ באמצע החורף. גם מרץ עצמו (בתוספת השוליים הגולשים לסוף פברואר ותחילת אפריל) לא היו שונים מכל החורף והיו המחשה יפה למה שהאיטלקים מתכוונים ב"מרץ המשוגע".

* * *

רק לפני כשבוע רכבנו בכיסלון את רכיבת הזיכרון לקובי. סופשבוע שהבטיח ואף קיים סדר חורף כהלכתו. התחלנו אמנם בתקווה שהגשם יסתיים בלילה וכמה מהספקנים אפילו התקשרו לוודא אם רוכבים (בוודאי שרוכבים! למה מה? אנחנו לא בוגרי הישרדות בכמעט שיטפונות במכתש? לא הכפלנו ושילשנו לפני כמה חורפים את משקל האופנים בבוץ של שמורת פורה?). התחלנו דווקא טוב. יום סגרירי, קריר, רק מעט שלוליות קטנות ורדודות פה ושם, רק מעט בוץ וגם הוא מהזן המתיז ומלכלך ולא מהזן הדביק והתוקע. מזג אוויר אירופאי למהדרין, כזה שתמיד סוחט ממך בטיול בחו"ל איזו אנחה שמשמעה למה משה רבנו היה צריך לעצור איפה שנתקע ולא המשיך הלאה. הנוף ההררי הירוק גם הוא מדבר בכל מיני שפות זרות ובתוספת הערפל שרבץ על ערוץ הכיסלון והֶעֱצים את תחושת אירופה, אתה מדמיין בקלות שאתה רוכב אי שם בשבילי הדולומיטים או האלפים (ותודה לאיילת המפדלת שדאגה לכך שסוף סוף מצלמים אותנו מלפנים וממעל ולא סתם מאחור).





אח"כ התחיל לטפטף. טיפות זעירות, כאילו לרכוב בתוך ענן, לא ממש גשם. רק מסך רטוב וערפילי שאתה חוצה אותו והוא משאיר לך אגלי לחות על המשקפיים. אבל החולצה נעשית יותר ויותר ספוגה ופס כתם הבוץ בשיפולי הגב הולך ומתעבה. מזל שמעיל הגשם הצהוב חבוי בתרמיל. רק נגד עין הרע, אמרתי לעצמי כששמתי אותו, אבל בהזדמנות הראשונה אני מברך על כך ועוטף עצמי בשכבת המגן. הגלישה בשביל הפתלתל המחבר את דרך הנוף הדרומית על הרכס אל השביל המרכזי בעומק הערוץ כבר מעוררת סימני שאלה וחשש מבוץ והחלקות, אבל הבוץ לא היה בעיה והחלקות לא היו כלל, רק כמה חברים שהלכו לאיבוד. טלפון מאיזי מעכב אותי קצת במורד השביל, וכשאני מגיע למפגש עם השביל הראשי עומדים כולם, למעט האובדים, ופניהם לכיוון מטה.

- "מה זה?" אני שואל "הרי סיכמנו להמשיך לעין לימון!"

- "אז תמשיך"! עונה לי מקהלה רטובה, "אנחנו נחכה לך במסעדה למטה". הם כבר מתחילים לדווש ואני מעדכן את איזי על השינוי בלו"ז.

הטלפון מתכסה בטיפות גשם שממחישות טיפות על גבי מסך שזה גשם גשם ורק אז, אולי משום שהסרתי את המשקפיים מכוסי הבוץ מבחוץ ואדים מבפנים, אני מתפנה ושם לב איך כולנו נראים. רטובים, מנוקדי בוץ על הבגדים, הפנים, המשקפיים, הנעליים, הקסדות, התרמילים, הכל! כאילו עבר מישהו וריסס אותנו בתרסיס צבע חום-בוץ.

ירדנו למסעדה שבכניסה ליער והעלנו זכרונות מימי הרכיבה עם קובי. אבל עם כל מה שאכלנו ושתינו, התברר כי גם הפעם, כמו באותה שבת גשומה ההיא, השבת בה נפרדתי מקובי, גם הפעם לא שתינו קפה.

*

לא חלף אלא שבוע, 7 ימים בלבד מאותה שבת חורפית, (נכון שכבר אפריל, אבל כמו שאמרתי בתחילה, מרץ נוגס קצת בשוליים וגורף בשיגעונו גם בשלהי פברואר וראשית אפריל), וחודש מרץ שכח כנראה ליטול את כדור ההרגעה הכחול בבוקר. החזאי מודיע על שרב ודובי מודיע שנטפס לנטף דרך נחל כפירה ושם כבר הרוב יחליט. הרוב או החום? אני שואל את עצמי. מתחילים בטיפוס איטי. כבר על הבוקר האוויר יבש וחמים, אוויר יבש של טרם קיץ עם רמז גס לניחוח צהוב שלא מסתדר לנו עם הירוק סביב. איפה אנחנו ואיפה אירופה של לפני שבוע? רק להקת חסידות שהטרדנו את מנוחתן מזכירה לנו שכאן זה "ארצות החום" ואירופה זה אי שם רחוק, עוד אלפי ק"מ של מעוף, שם מן הסתם ממתינה להן איזו גירסא עדכנית של ביאליק שיקבל את פניהן ב"שלום רב שובך...".




ואנחנו כבר מתגעגעים לקור ולגשם של שבוע שעבר, אבל לא נותר זכר לחורף שהיה, זולת שבילים שטופים וחשופי טרשים ומדרגות סלע עירומות שהאדמה נסחפה מהם, הסימן היחיד לגשמים שירדו השנה. הרבה ממה שהיה רכיב למדי לפני 4 חדשים הפך לבלתי רכיב בעליל.


בין רכיבה להליכה, אנחנו נהנים מהטבע, והטבע מתמסר ומאפשר לנו להנות ממנו. גשם או שרב, מרץ משוגע או לא, הטבע כנראה חזק יותר והוא מה זה יפה באביב, כשהפריחה בעיצומה והכל צבוע עדיין במשיכות מכחול אחרונות של ירוק בטרם יחליף הצייר לפאלטה של גווני צהוב. אבל גם הצמחים, נראה כי חלקם הרכינו ראשם בפני השמש הקופחת ממעל ורק החוטמית הזיפנית זקופה בגאון וצובעת את צידי השבילים בכתמי סגול לוהט.




על קפה דווקא לא ויתרנו הפעם. אהרון שופת כהרגלו את הפינג'אן בצל התאנה ליד המעין בנטף. מקום קסום המעין הזה, כמרבית המעיינות בהרי ירושלים. נוף פתוח של הרים עדיין עוטים ירוק, עץ תאנה רחב נוף שענפיו מצילים על פתחו של בור המים. כמו ילד אתה לעולם אינך עומד בפיתוי ומשליך אבן לאפילת הבור סופר בקול אחת... שתיים... שלוש... ארבע... עד שאתה שומע את הקול המהדהד של מגע האבן במים שבמעמקי הבור, רואה את האפלולית, חש את הצינה שבפנים, מהרהר הרהורי חטא על ניסיון לרדת ולהשתכשך במים, לו רק היה שם איזה חבל. ומזל שאין שם חבל – כך יש לך תירוץ. ופתאום מופיע לו רוכב אופנים בודד מאי שם, מפלס דרכו מתוך סינגל הבוקע מהסבך שכלל לא שמת לב אליו. אנחנו מתפעלים והוא מצטנע ואומר שהלך רגלית את רוב השביל. עוצר לכמה דקות לנשום ולהרוות את הצמא. לא, תודה, הוא לא רוצה קפה. אנחנו קצת מראיינים אותו, כן הוא נוהג לרכוב לבדו, ואנחנו מזכירים שרק השבוע נמצא בשרון רוכב בודד ללא רוח חיים. כן גם הוא שמע על זה ולא, תודה, הוא לא מחפש מישהו לרכוב אתו, חובש את הקסדה, עולה על האופנים וממשיך בדרכו. אנחנו מסיימים את הקפה ושתי דמויות יורדות בשביל מנטף, גבר ובחור צעיר, אב מטייל עם בנו? מה הסיפור שלהם? נעולים בנעלי הליכה, חובשים כובע רחב שולים ומעיינים במפות סימון שבילים, מתלבטים באיזה שביל ימשיכו. המבוגר שבהם משליך אבן לבור, מנסה להעריך את עמקו, שתים.. שלוש... ארבע שניות... מחפש אולי יש איזה חבל בשביל לרדת ולטבול במים הצוננים באפלולית הבור. אנחנו מביטים בהם, מנסים לפענח אותם והם מביטים בנו מנסים לפענח אותנו ואני מרגיש כאילו בפרק מתוך "אשה בורחת מבשורה" של דייויד גרוסמן.

הפעם שינינו קצת את המסלול וירדנו, רגלית כמובן, דרך מצוק נחל יתלה. מצוק וקניון טובלים בירוק כאילו אותו צייר אלמוני שפך על ההרים את כל מלאי הירוק שנשאר לו. ירוק בהיר, ירוק כהה, ירוק צהבהב, וירוק כחלחל, ירוק אפור וירוק כסוף. השיגעון של מרץ דבק כנראה בעודד שהחל לטפס על המצוק, ורק המבטים של אהרון ודובי מספרים על הדאגה והמתח.






אבל אז התעוררנו מחלום אירופה. יצאנו מהשביל הלובש ירוק ועשינו דרכנו אט אט במעלה השביל בפארק איילון ממבוא חורון לעבר תחנת הדלק בלטרון. דרך חשופה מטפסת בהר, שמש צהובה קופחת, עוד לגימה מהמים בבקבוק, עוד מנוחה. שרב ראשון בסידרה. דחפורים פוצעים בנוף של נחל יתלה, נוגסים בו וקורעים ממנו פיסות אירופה בשביל לסלול את מסילת הברזל לירושלים.

אז מי כאן המשוגע?



קרדיט: תודות לאיילת על התמונות מהכיסלון
יתר התמונות מהרכיבה לנטף ונחל יתלה כאן









יום שני, 15 במרץ 2010

כותבים עלינו - רכיבה עם איילת המפדלת

זה התחיל בטלפון מאיזי שקיבל טלפון ממישהי שכותבת במגזין אופניים שקיבלה את הפרטים עלינו מאיפשהו.
זה הסתיים בשתי רכיבות וכתבה עלינו במגזין.
אין הרבה לכתוב על זה כרכיבה, אבל בהחלט ארוע מכונן. סלבס או לא סלבס.

הנה קצת תמונות מהרכיבה במעלה נחל כיסלון הגשום.





















יום שני, 1 במרץ 2010

כאפיקים בנגב

הנגב תמיד הרשים אותי בעצמתו. ההרים, המרחבים, השקט. כמה פעמים הזדמן לי לרכוב בסביבות אילת ותמיד עמדתי נפעם אל מול עצמתו של הטבע, אל מול יופיו של המדבר אל מול הדרם של ההרים האדומים. זה היה רק עניין של זמן מתי נצא לרכיבה באחד המקומות המרשימים ביותר בארץ - מכתש רמון, האדם הקטן אל מול הטבע העצום. החורף הזה עם השיטפונות המרשימים הוסיף ערך מוסף והעצים את הידיעה הזו שצריך לרכוב שם בנגב, במכתש. לפני כחודש חזרתי מאילת וחלפתי על פני האגם שנוצר במכתש ליד המנסרה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל והחלטתי שזהו, השנה אנחנו יורדים דרומה ויהי מה.

רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון – מזג האוויר המטורף של החורף הזה. הכל כבר סוכם ותואם, אבל מי שאחראי על מזג האוויר החליט למתוח לנו את העצבים עד כלות. סופ"ש סוער הבטיחו לנו עם סכנה ממשית לשיטפונות בנחלי הדרום והמזרח. זיפזפתי מדני רופ לשרון וכסלר, משרון וכסלר למה שמה של ערוץ 2, כולי תקווה שמישהו יהיה טוב אתנו. נאדה! גורנישט! גלשתי מאתר תחזית מזג אוויר אחד למשנהו, מחפש קרן שמש. שום כלום! כולם מבטיחים גשם. באופן מפתיע אני מקבל תשובה מעודדת מרוב החברים – גם לראות שטפונות בנגב זה אחלה, מה רע בלשבת במרומי גבעה במכתש כשהכל מסביב נשטף? כל עוד יהיה קפה ומעיל (וסיגריה, ביקש רפי) – אללה הוא אכבר! רק לקראת סוף השבוע הודיע אתר אחד שבשבת יהיה מעונן חלקית במצפה ואני קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב והודעתי לכולם שזהו, רוכבים. סיכמנו מהר על שעה לפני שהמזג מתחרט וארזתי את התיק עם בגדי הסקי שנותרו מיותמים השנה. בבוקר ארזנו שמחה ואני את האופנים באחורי הג'יפ ויצאנו אל הבלתי נודע.

טלפון בדרך מחבר המשייט באזור אשקלון הופך את הלא נודע לנודע מאד. "אתם לא נורמלים" מודיע הקול מצידו השני של הטלפון. "יורד כאן מבול". אולי אצלו יורד מבול, אצלנו בינתיים המפלס יבש ואופטימי. בינתיים. סופו של כביש 6 כבר הרטיב את מפלס האופטימיות וניבא שחורות. מה שחורות? לא רואים ממטר! גשם כבד, קיר מים אפור וסמיך מלווה בברד שוטף מסתיר את הרכב הזוחל 2 מטר לפנינו, ואנחנו מקווים שזה שמאחורינו דווקא כן מבחין בנו ובאופניים של שמחה התלויים מאחור. דובי ודני כבר מחכים לנו בצומת קמה, בטח מתחממים על ספל תה בארומה, ואני מתחיל להרהר ולקוות שיש שם גם חנות של צומת ספרים, שלא ישעמם בשבת במצפה בין השמיכות. עוד כמה ק"מ ועוד כמה קוב מים שוטפים את האוטו, אבל לא אנשים כמונו יאבדו את האופטימיות (שהפכה בשלב זה לאופטימיות זהירה, יש להודות), וזו אכן הצדיקה עצמה, ודרומית ללגימת הקפה בצומת קמה – אף טיפת גשם. רק שולי הכביש הרטובים מוכיחים לנו שלא תמיד זה "יבש כמו הנגב".

שדה בוקר, התחנה הראשונה בתכנית. מטבע הדברים, מזג האוויר הוא הדבר שהכי מענין אותנו. קריר, שמיים מעוננים, וסינגל חלוקים יבש ורכיב למשעי. טיפוס לא קל בתחילה, צבעונים מעטרים את שולי הדרך באדום לוהט. אני מתלהב מהצבעונים ושמחה מתלהב מהתחת שלי.





העליה לא קלה, השביל גם תלול למדי וגם מלא חלוקי אבן ("סינגל החלוקים" כזכור) ומצריך מעט טכניקה. קצת מתנשמים ומצפים כבר בקוצר רוח לסינגל הזורם המובטח לאחר העליה. איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה, אם להשתמש בביטוי של רוברט פירסיג מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" "יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אם אתה קצר רוח- הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה- האט". באיזון בין קוצר לקוצר אנחנו מגיעים לפסגה. מכאן מתחיל סינגל זורם במגמת ירידה עם קיפוץ מעל שרשרת טרסות נמוכות המשמשות בעילת בתולין הולמת ל"לפטי" החדשים של דובי. אבל דווקא כשמתחיל כל ה-FUN, העננים נעשים שחורים ונמוכים ומשמיעים קולות מפחידים של מרגמות 120. מהרעם הראשון התעלמנו בבוז, גם השני לא עשה עלינו רושם. השלישי כבר נשמע מכיוון אחר ועודד היה מבסוט מכך שמסת העננים הזו כבר חלפה על פנינו מדרום ושיחקנו אותה, ואנחנו חולפים בהשקט ובבטחה על פני שביל הבריחה הראשון מהסינגל. בצרור הרעמים הבא הבנו שאלוהים לא יתן לנו יותר מידי צ'אנסים והמשכיל בעת ההיא – ישוב ויצפור למכוניתו. ואכן בהזדמנות הבאה אנחנו חותכים לכיוון המדרשה, ועם טיפות הגשם הראשונות אנחנו ליד קבר בן גוריון והמכוניות עם תחושה שהיינו יכולים להוציא יותר מהסינגל הזה, אבל בטוחים שעוד יבוא היום. את הדרך למצפה אנחנו עושים כבר בגשם שוטף, חוצים את אפיקו של נחל צין שזורם ושוטף את הכביש, נזכרים בסיפורי השיטפון האחרון ומרגיעים את ספי המודאג שמטלפן לשאול מה המצב. למרות שהמגבים עובדים במלוא המרץ אנחנו אומרים לו שהגשם הקל שירד – פסק כבר.

במצפה פוגשת אותנו דמות מדברית הזויה לבושה בקפוצ'ון כאילו היה איזה נער שנעצר בשל אונס קבוצתי והוא מוביל אותנו לדירה. אחלה מקום בשביל לתת מנוחה לעצמנו ולאופניים ולהחזיר את הנוזלים שהפסדנו במשך היום, לפני הדבר האמיתי הצפוי למחרת.



שבת, 06.00. טירטור אכזרי של הטלפון מנפץ כל מחשבה על "נוכל לישון עד מאוחר". סדרת SMS מחברים, אחד מברר את המזג, אחר מודיע למה הוא לא בא וכו', והגדיל לעשות אבי שסבל כנראה מדודי שינה וכבר ב-6:30 התדפק על דלת הבית. לא זכות אלמנטרית לשינה מאוחרת למי שטרחו ויצאו עוד ביום ששי ולא חובה אלמנטרית של מי שמצלצל בדלת בשבת ב-6:30 בבוקר להביא קרואסון חם.

שבת, 08:30, תחנת הדלק במצפה. השמיים כחולים, השמש זורחת וציידי השיטפונות הבודדים בתחנה המכונסים ב-4X4 שלהם, מתבוננים במבט שחלקו השתאות וחלקו רחמים בקבוצת מופרעים הפורקים אופניים מהמכוניות, מתעטפים בבגדי רכיבה חמים (שמש, שמש, אבל זה מצפה רמון רבאק! קרררר...). מילא לרדוף אחרי שטפונות רכובים על פאג'רו, אבל על ספשלייזד???



זהו, יוצאים לדרך. מתחילים ברכיבה כמעט מנהלתית על שביל רחב המתאים לכל רכב חברה, לאורך דרך הפסלים שעל שפת המכתש. אט אט הדרך הופכת קופצנית ו-4X4ית אבל לא מהווה אתגר רכיבתי.


בשביל זה באנו לכאן? אני חושב. אז זהו, שלא בשביל זה. מידי פעם הדרך נצמדת לשפת המצוק והנוף המופלא, סוריאליסטי משהו, של מכתש רמון נפרש תחתנו מאופק עד אופק במבט ציפור. שורה ארוכה של רוכבי אופניים צבעוניים צמודים לסנטימטרים האחרונים של המצוק על שפת המכתש, ולמטה אתה מזהה כמו בציור את כביש 40 החוצה את המכתש, מנסה לזהות אתרים מוכרים כמו המנסרה, האגם, ורק ציור עדין של קווים מעוטרים בירוק מספרים ששם זורם נחל (והפעם, אחרי הגשם של אתמול, "כאפיקים בנגב" זה ממש זורם). קריאות התפעלות של כולם, המצלמות נשלפות וכולם עושים BOOK לכולם.






קשה להינתק מהנוף המדהים. הייתי יכול לשבת שם שעות לבהות במכתש, בצוקי הסלע האימתניים ולכתוב מהדורה מודרנית ל"אדם מחפש משמעות". אבל מישהו, בטח ספי כמו שאנחנו מכירים אותו, מזרז אותנו ויאללה ממשיכים. הדרך עוזבת את שפת המכתש וממשיכה בערוצו של נחל מחמל. כדרכן של דרכים בערוצי נחל, הצמחיה עשירה ואנחנו מדוושים בין חלוקי נחל וסלעים ובין שיחי רותם גדולים בשיא פריחתם מנצלים את הרגעים הרוגעים האחרונים של טרום-אדרנלין. בזמן שאנחנו נותנים קצת חמצן לנשמה ולנשימה, ספי, שסבתא שלי היתה אומרת שיש לו שפילקעס אין תוחעס, לא יושב בשקט ומקפץ על הגבעות כמו איזה מתנחל צעיר.




ממשיכים ברכיבה די שקטה, עד צומת שבילים עם רמז שחור על גבי ירוק: "למעלה מחמל... סע בכיוון החץ". נסענו בכיוון החץ.


שלוש אפשרויות יש לרדת למכתש מהדרך עליה אנו רוכבים. מעלה נוח הרחוק יותר, נוח לרכיבה יחסית, אבל מוריד אותך לאזור חולי וקשה לרכיבה. ישנו השביל הרגלי היורד ממצד מחמל (עליו המליצו אנשי המקום) וישנו מעלה מחמל האימתני על ציר הנפט, שעליו אמר אסף משדה בוקר – "אתם לא מתקרבים לשם".

בכתבה על טיול ג'יפים תאר כך יואב קווה ב"הארץ" את הירידה במעלה מחמל:

"היעד הראשון הוא מעלה מחמל, מלמעלה למטה - ירידה כמעט אנכית לתוך מכתש רמון, אתגר שמזמין מצנח ולא רכב שטח....
...בקצה העליון של מעלה מחמל מוצב שלט ירוק ידידותי. הכותרת מאירת פנים: "ברוכים הבאים למכתש רמון". רק החרוצים שקוראים את האותיות הקטנות מגלים ש"המעלה מסוכן. אנא השתמשו ב'מעלה נוח' הסמוך". אבל ברגע שחולפים על פני השלט ויורדים שלושה-ארבעה מטרים - אין דרך חזרה. גם שילוב להילוך אחורי וצעקות לאמא ולאלוהים לא יחזירו לאחור את רכב השטח. מלפנים, במבט מתוך הרכב, זה נראה כמו בור פעור. למטה, הרחק למטה, אפשר להבחין בכמה דמויות מיניאטוריות" (הכתבה כולה כאן)

אנחנו עומדים בפתחו העליון של המורד התלול, פצע קרוע בהר, כמו קרע במסך גדול אשר דרכו נשקף נוף המכתש אי שם למטה.

שני קירות זקופים חצובים בהר, וביניהם שביל דרדרתי תלול תלול היורד בקו ישר כמו סרגל עד לקרקעית המכתש. אנחנו מתפעלים מהעצמה ובזווית העין מחפשים (לשווא) את מצד מחמל השפוי יותר. ספי לא קרא כנראה את הכתבה הנ"ל ב"הארץ", ולא מודע לכך שאחרי 3-4 מטרים אין דרך חזרה. צעד אחד, שני צעדים וזהו. בלית ברירה הו אומר לנו שזה אפשרי ואפשר לרדת (רגלית כמובן, הס מלחשוב על ירידה רכובה), עופר מצטרף אליו ומתחיל לרדת ומכיוון שאין דרך חזרה, כולנו מצטרפים ואט אט, עקב בצד גלגל, צעד אחר צעד, מתחילים לרדת. גם זה לא קל, הירידה באמת תלולה. אתה עושה יותר משנים שלושה צעדים ברציפות ואתה מרגיש שעוד רגע לא תוכל לשלוט ומתחיל להבין מה זה טויוטה. אתה אוחז בכידון ומייצב את הגלגל הקדמי מקביל לציר הדרך, אך הגלגל האחורי, ברגע שסוטה מעט מקו הציר, הוא מתחיל בהידרדרות צידית ללא קשר למה שאתה מתכנן. שני המעצורים לחוצים עד סוף המהלך, והגלגלים הנעולים פשוט מחליקים במדרון הדרדרתי. אני, שנשארתי אחרון על מנת לצלם את הירידה, מביט למטה ורואה איך החברים הולכים וקטנים, הולכים ונעלמים, עופר ואביחי שרצו קדימה (רצו?... זחלו מהר!) כבר על ציר הנפט שבמכתש נראים כנקודות זעירת על השביל (בריבועים המודגשים בתמונה להלן – האם אתם מצליחים להבחין בהם?). וכשאתה מגיע למטה, מסתכל לאחור ורואה את הקבוצה היורדת אט אט על רקע המצוק, פתאום הביטוי "כחגבים היינו" מקבל משמעות חדשה ומוחשית.





סוף המעלה. אנחנו במישור של המכתש. טסים לאחת הגבעות הקרובות לקפה של הרגעה, ומכאן כבר רכיבה מנהלתית במכתש, דרכי 2X4 רחבות שמאפשרות להנות מהטבע. ערוצים שטופי בוץ שעדיין זרם חלש מקלח בהם, מזכרת מהגשם של אמש, חוצים את השביל, פריחה בלב המכתש, ופרא בודד המביט בנו בפליאה ומשתאה ממראה עיניו יותר משאנו מתפעלים ממנו.





עוד כמה ק"מ למאהל הבדואי בחניון בארות, תה בדואי מתוק וניגובי חומוס סינטטי לפני המאמץ האחרון המביא אותנו אל הכביש ושם מפגש עם שירות ההסעות המוזמן להקפצה חזרה למצפה.
מישהו רצה לעלות ברכיבה את מעלה העצמאות??

יום חמישי, 18 בפברואר 2010

בארי - מסע אלונקות

מה נשתנה סינגל בארי השנה מכל השנים? שבכל השנים עשינו אותו פעם אחת, השנה הזאת שתי פעמים.

בסוף ינואר עשינו את סינגל בארי בפעם הראשונה השנה. מזג האוויר המשוגע הכתיב את הלו"ז וחששנו להפסיד את שיא פריחת הכלניות. אותם משטחים ירוקים מאופק עד עזה, מנוקדים באין-ספור נקודות אדומות היוצרות כתמי מרבדים באדום לוהט המשמש רקע נפלא לאופיו הלונה-פארקי של המסלול. עשרות פעמים כבר אמרנו את זה, עשרות פעמים עוד נאמר את זה: מסלול שאתה מסיים אותו כשחיוך של אושר מרוח על פניך מאוזן לאוזן, משל היית ילד שאביו לקח אות לראשונה ללונה פארק.

חלפו שבועיים מאותה רכיבה, וסגרנו על שבת במוחרקה. אפילו החלטנו על מקום לאכול בדליית-אל-כרמל לאחר הרכיבה. אבל כנראה שההשגחה העליונה החליטה בשבילנו שפנינו דרומה. "אולי עוד פעם בארי?" שאל מישהו לאחר אישורי ה-SMSים. בעצם למה לא? לא הבנו למה, אבל החלפנו כיוון. שוב שמנו פעמינו לבארי. אפילו מויש שמוזמן ל"על האש" באור הנר יכול להצטרף אלינו. יהיו צלעות לצהרים הוא אומר, ולא יודע עד כמה הוא צודק. אכן יהיו צלעות.

שוב בארי, שוב כלניות. הפעם אפילו רבות יותר מאשר לפני שבועיים ולא לבד. על ההתחלה, מיד לאחר הכניסה לסינגל, מרבדים לבנים של פרח קטן שלא זיהיתי (איפה איזי לכל הרוחות?) משובצים בכתמים של הגל הצהוב שמתחיל כבר להשתלט על המרחבים.

חצייה של הערוץ הראשון במסלול. אחד-אחד גולשים במדרון, צוברים מהירות ומטפסים במעלה צידו השני. כיף שרק איזה גלוח רגליים חצוף שלא יכול להמתין לתורו ועוקף את קבוצת הממתינים מצליח להעיב והצליח להכעיס את עודד ולהוציא ממנו את מיטב הגנים המרוקאיים המוסתרים בו.



עוד כק"מ רכיבה על גדת הערוץ, ו.. מה זה? אופניים מוצבים לרוחב המסלול וחוסמים אותו ובהמשך קבוצה של אנשים ניצבים סביב למישהו שרוע בצידי השביל.
מישהו מאיתנו, עודד? שמחה? כבר מודיע לי שיש לי עבודה. הבנתי למה שינתה ההשגחה העליונה את הרכיבה היום מהצפון לדרום. הבחור שוכב בתוך גומה בצידי השביל, קסדה משמשת לו ככרית וכולו נאנק מכאבים. אני זורק את האופניים בצד, מוריד את התרמיל ומוריד הרבה אבק מקורס ה-ATLS (advanced trauma life support) שעשיתי לפני שנים.



בדיקה ראשונית והערכה מהירה, ולא צריך להיות מנהל יחידת טראומה בשביל לקלוט שהבחור שבר אי אלו מצלעותיו אם לא יותר. על סמך ידע אישי, אני ממש לא מקנא בו. כל תזוזה גוררת אחריה אנקות וצעקות. מישהו כבר הזמין אמבולנס ואנחנו תמהים איזה אמבולנס זה יהיה. הכי אמבולנס לתנאי השטח נראים האופניים הלבנים של שמחה. משהו יותר מזה בטח לא יוכל להיכנס לשטח. ממתינים. וכשממתינים, ואהרון בסביבה – שולפים את הגזייה ומכינים קפה. מפצירים בבחור על השביל, אבל לא, הוא לא רוצה את הקפה של אהרון. בטח רוצה ארומה, לא ארון. צפונבוני, ילד-טוב-גבעתיים. אם היינו מציעים לו מאקיאטונה כפול עם קרואסון שקדים היה נעתר להפצרותינו. סתאאם... מסכן, מת מכאבים ואנחנו מבלבלים לו את המח עם קפה.

עודד ובן זוגו לרכיבה של הבחור נעלמים במעלה השביל להמתין לאמבולנס שאולי יגיע (לאיפה יגיע? איך הוא יכנס לשטח? מה עם 669?), עזרא חוסם בגופו את השביל ומכריח את הרוכבים שמגיעים לעשות את המטרים האלה רגלית ולא לדרוס את הבחור וזה כמעט עולה בריב נוסף עם איזה גלוח רגלים אחר. שמחה מקבל צו 8 לדובר צה"ל ומתחיל לתעד את הארוע, אהרון בקפה ומויש מהרהר בצלעות.

הזמן חולף, מישהו שמע רעש של מנוע, ועל קו הרקיע מופיע החבר של הבחור כשהוא נושא בידיו קרש גב. אני מזהיר את הבחור שהנה מגיע הרגע הכי כואב – צריך להעביר אותו לקרש גב, וזה מה זה יכאב... וזה מה זה כאב... שלוק אחרון מהקפה ובזהירות ולפי כל החוקים אנחנו מעבירים אותו ללא תזוזה מיותרת לקרש-גב, רותמים אותו, ומקבעים את הצוואר בצווארון פילדלפיה.




אבל האמבולנס? איפה האמבולנס? "רואים שם את הגבעה? מאחורי הגבעה!" אומר נהג האמבולנס. אההמממ... אוקיי... הבנו... מישהו צועק "אלונקה הרם!" וקדימה, מסע אלונקות. נכון שעזה זה פה ממול, נכון שלא פצוע אחד ולא שניים פיניתי מעזה, אבל רבאק, אחרי כל כך הרבה שנים שוב מסע אלונקות? קדימה לדרך! שלושה מכל צד, אלונקה בתווך, והשביל הוא כזכור סינגל-טראק... רק לא למעוד ולהדרדר לערוץ שמתחתינו.



מכח ההרגל והמסורת (אפילו שחלפו כבר אי אלו שנים) רציתי לקלל את המנייאק על האלונקה. שמן! מזל שלא שתה קפה... עוד היה מבקש גם חטיף אנרגיה והיה מוסיף עוד קילו... אני מכיר אותם, אלה שתמיד על האלונקה... בלילה הוא בטח מרטיב את הביסקוויטים כדי שלא ירעישו... (הוא נשבע שמעולם לא היה על האלונקה, תמיד סחב). עוד קצת ואנחנו ליד האמבולנס. עוד מאמץ אחרון, עוד כאב אחרון (אשרי המאמין) והבחור מועמס על האמבולנס שעוזב את השטח עם משמר כבוד של עודד והחבר של הבחור ומפנה אותו לביה"ח.



בסוף, כשסיימנו והעמסנו את האופנים על הרכבים במגרש החניה, פגשנו את החבר שחזר מביה"ח כדי לקחת את האופניים והרכב שלהם והוא דיווח על תוצאות הצילומים. התוצאה של הנפילה – 5 צלעות שבורות + עצם הבריח.

כן מויש, היו צלעות היום. וגם פעמיים קפה.

ואנחנו? אנחנו המשכנו לרכוב, אבל ביתר זהירות (נשארנו עם פחות משולש לקיבוע וגם האמבולנס עוד לא חזר), ורק אהרון הקפיץ לנו את הדופק כשהתגלגל באחד המורדות, כי מי יכין לנו את הקפה השני בסוף סינגל החורשה?


והיו גם הבאמפים המפורסמים, וסינגל החורשה הטובל באדום ועוד כמיטב המסורת של בארי.





(עוד קליפים - ראה קישור ל-you-tube בשוליים)