יום שלישי, 8 בפברואר 2011

חמוש במשקפיים


יום ששי היה שטוף גשם.
הבנאדם זקוק למשקפיים ורודים מאד בשביל לראות עצמו רוכב מחר. עם הבוץ כבר נסתדר, תמיד יש לנו תכנית מגירה לשבילי כורכר לבנים ונטולי בוץ, אבל הגשם שאינו פוסק זה כבר סיפור אחר.

מצד שני,  האלטרנטיבה היא לוותר על עוד שבת של אופניים אחרי 4 שבתות ללא רכיבה וזה הרי לא בא בחשבון. שבת אחת של גשם, שתי שבתות באיטליה ושבת נוספת של כוננות זה כבר מעל ומעבר למה שהדעת סובלת. אז סיכמנו (אני ועצמי) שגשם קל לא ירתיענו ורק מבול יחזיר אותנו בבושת פנים הביתה, ומי שרוצה - שיצטרף. ההיענות, כמצופה, לא היתה משהו אבל היו עוד 3 צדיקים בסדום שהרימו את הכפפה. את שתי הכפפות לאמיתו של דבר, כפפות ארוכות, מלאות וחמות.
שבת  בבוקר, שמים נמוכים ואפורים. הכל סביב אפור, אולי בגלל השעה המוקדמת של טרם בוקר, אולי בגלל העננים הכבדים המונחים על העיר כמו שמיכת פוך כבדה. רחוב מנוחה ונחלה ברחובות רטוב ושומם. רק איש אחד, מכורבל ומכונס בתוך מעיל כבד, הולך לבית הכנסת בצעדים מהירים כאילו מתחרה בגשם שמאיים לרדת בכל רגע. קטע הכביש שנמצא כבר מספר שבועות בשיפוץ טובע במים ובוץ ולא משאיר מקום לספק לגבי מה שאמור להיות ביער אשתאול. "בטוח שאתה עושה נכון?" אני פונה אל עצמי ושואל. משקפיים עם ורוד עמוק מאד דרושים למי שמקווה לרכוב היום. ברדיו, ברשת ג' מתנגנים שירי חיילים מתקופת הבריגדה. "צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה" ואני חושב כמה שזה מתאים בשינוי קל – צאנה הבנות וראינה מופרעים במושבה. כמו תמיד יש בשירים המלווים את הרכיבות מעין אספקלריה של המציאות אני חוזר ומציין לעצמי בפעם המי יודע כמה, חושב שאכן רק מופרעים מסתובבים בבוקר גשום כזה במושבה (ורחובות כידוע עדיין קרויה בפי תושביה הוותיקים "מושבה"). ואז מתחלף השיר, וקולו העמוק של שמשון בר-נוי מהדהד עם "הורה נהלל", "משתמט אני הייתי, ולא התביישתי כלל וכלל ...." ואני מהרהר בכל המשתמטים של השבת שגם הם כלל לא מתביישים. היה לנו סיפור הנוער העובד והלומד, ז"א אֶבי  עובד השבת וספי לומד. אָבי, שיהיה לי בריא, חולה, רפי זה לא אבל לא  בגלל הגשם והאחרים סתם לא.
ארבעה צדיקים בסדום, ארבעה צדיקים מחנים את הרכבים במסילת ציון ופורקים את האופניים. אני מזהה שדובי מתכונן לסקי והוציא כבר מהארון את ציוד הסקי הקטן, זה שמשמש אותנו גם וגם. אני שואל עצמי אם גם הוא לבוש כמוני (שעוד לא החזרתי את ציוד הסקי לארון), גופיה, וחולצה טרמית, וחולצה רגילה (מנדפת זיעה עלאק, כאילו שנזיע בקור הזה), וחולצה חרפית עבה, ובתרמיל מעיל גשם נגד עין רעה, וצווארון פליס וכובע גרב של שודדי בנקים וטייטס מעוררי דמיון. ובתרמיל, ליד ערכת הקפה והחטיפים, גם בקבוק נוזל אנטי-פריז שאף פעם לא מזיק. המחשבה על הקור הצפוי מעוררת צמרמורת ורק הידיעה שבעצם חשבנו לרכוב היום במסלול של עין קובי – יד קנדי, רק המחשבה על הדהירה בקור הבוקר המקפיא של הרי ירושלים במורד ההר מעין קובי לנחל רפאים חיממה קצת את הלב במסילת ציון.
מתחילים בטיפוס חימום בדרך העולה למצפה אשתאול, נהנים ממצבורי רקפות הפזורים פה ושם לאורך הדרך. כיאה לדרך לבנה אין בוץ והרכיבה שוטפת. מהר מאד מתחממים, כי בסופו של דבר לא היה ממש קר והמעיל העליון, החולצה הטרמית, הכובע-גרב, מתחילים להעיק. מתחתינו מתגלה מושב אשתאול טובל בירק פסטורלי, מכוסה בשרידי ענני בוקר נמוכים הרובצים על העמק.




 בנקודה כלשהי מיתמר מתחתנו עשן מאיזה מקום במושב ועולה מעלה מעלה בקו אנכי להפליא. אהרון מגלה את הגנים האינדיאניים שלו ומבטיח שזה סימן שלא ירד גשם בשעות הקרובות. לא יודע אם הסימן הזה, שנראה כי מקורו בשבטי האפאצ'י, מבוסס על משהו מציאותי, אבל עובדה היא שעד סיום הרכיבה לא ראינו טיפת גשם. ככל שהדרך מתמשכת אנחנו מתחממים ומברכים על ההחלטה ללבוש גם חולצה מנדפת זיעה. שלוליות מועטות על השביל ואנחנו חוצים אותן בכוונה על מנת להשפריץ קצת בוץ, להתלכלך וללכלך את האופניים. אבל כמה שניסינו, רק מעט בוץ דבק בגחונם, רק רסיסי בוץ בודדים לכלכו את המשקפיים שלא הצריכו בסופו של דבר החלפת עדשות לוורודות.


  
ורק כשישבנו להכין את הקפה, שלפתי מהתרמיל את האנטי-פריז שהזכיר לנו שזו היתה אמורה להיות רכיבה של חורף.
נוזל אנטי-פריז, המקור והיישום בשטח
From
והמשתמטים? נו, באמת....



אומרים ששבת הקרובה אמורה להיות גשומה....



יום ראשון, 2 בינואר 2011

על שירים וחישורים ומה שבינהם


פעם, כשהייתי במילאנו כתבתי (מתוך געגועים) על צירופי המקרים המדהימים של הקשר בין שיר המתנגן לי באזניות ובין המצב ברכיבה.
באחת הרכיבות כשהתלבטנו אם לעלות לדרך נוף דרומית בכיסלון ואהרון הזכיר לנו ששם, באחד מעיקולי השביל המטפס, הוא קיבל זימון לצינתור, באותו רגע שר לי אלוויס באזניות את it's now or never. עכשיו או לעולם לא אמרנו לעצמנו והתחלנו לטפס. אח"כ במעלה השביל, כשמד הדופק עמד על מספרים שאני מתבייש לציין, ניגן לי טוני הקטן את הלהיט האיטלקי הישן un cuore matto – לב מטורף.
באחד השבועות האחרונים, בשבת שהכרמל בער ואנחנו רכבנו תחת הרושם האדיר של תמונות השריפה, שרו לי התרנגולים "אם תרצי חימום בביתך, את העיר אצית בשבילך" לא בדיוק פוליטיקלי קורקט באותה שבת, אבל אפשר לסבול זאת ממי ששרו את הגירסא המקורית של "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", עוד פחות פוליטיקלי קורקט.
השבת האחרונה היתה שבת חורפית עם גשם ושמש חליפות. בשלב מסוים רכבנו מזרחה אל מול השמש שקרניה חדרו בין ענפי העצים וציירו קווים של צל בערפילי הבוקר הסמיכים שנחו עדיין על השביל. בנגן נשמע שיר ישן נושן מסידרת שירי תנועות הנוער – "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה". לא הייתי טורח לכתוב את השורות האלה בשביל עוד התאמה כזו של שיר למציאות אילמלא צילם עודד תמונה מדהימה במצלמת הטלפון שלו (וזה אפילו לא אייפון). התמונה לבדה מצדיקה פוסט בפני עצמו (אני רק חתכתי קצת) ומדברת בעד עצמה. כל מילה מיותרת. 
פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה
והקרדיט לתמונה - כולו של עודד
ולכל אלה שלא זכרו את השיר, הנה תזכורת

מילים יצחק שנהר (ואיזה מילים!!!)
לחן דניאל סמבורסקי 

פנינו אל השמש העולה,
דרכנו שוב פונה מזרחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.

חוצבים אנו גורל ביד רמה,
נושאים בלב תקוה יוקדת.
אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.
אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.

הולכים אנו לקץ של הנכר,
חלום חרות יחדיו נגשימה.
אנו דוגלים בעוז בשם מחר,
וטור אל טור נלך תמיד קדימה!
אנו דוגלים בעוז בשם מחר,
וטור אל טור נלך תמיד קדימה!

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

היפה והחיה

האופנים החדשים של דני - גם יפה גם חיה.
ג'ניוס מי שבנה אותם.
 scott genius 30 , שלדת קרבון
מהיום, שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה פעם, לא ספשלייזד s-works, לא קנונדייל לפטי, כלום!!! ההיסטוריה שלנו ושל האופניים מתחלקת מהיום לתקופה שלפני האופניים החדשים של דני ולתקופה שאחרי.
תוציאו את הכסף מתחת לבלטות ותתחילו לחשוב על תירוצים למה הגיע הזמן לשדרג את האופניים

הקליקו על התמונה בשביל להגדיל. שווה!!!
על גבעות הכורכר בנס ציונה בכניסה לסינגלון מעל בית עובד

על גבעות הכורכר בנס ציונה בכניסה לסינגלון מעל בית עובד

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

ההר הירוק תמיד – שחור. כמו הספד ליערות הכרמל.

ההר הירוק כל ימות השנה, 
אני עוד חולם ושואל 
לנשום רוחותיך כבראשונה,
לשכב בצילך כרמל.
                                   יורם טהרלב                           
רשומה זו נכתבה לאחר השריפה הגדולה ביערות הכרמל בדצמבר 2010

מוהל אחד הציג קומקום בחלון הראווה של חנותו. שאלו אותו – מה פתאום קומקום? ענה- מה אתם רוצים שאציג שם?
נזכרתי בזה הבוקר בהפסקת הקפה של הרכיבה. אתמול שלחתי את ה-SMS הרגיל והודעתי שלרגל החנוכה נרכב באזור מודיעין – בן שמן ונאכל סופגניות על קברות המכבים. היום, כשהקפה רתח, ובמקום סופגניות היו חטיפי האנרגיה של כל שבת-חול רגילה, שאל דני למה הבטחתי סופגניות. מה רצית שאבטיח לך בשבת כזו, דני? שנדליק נרות ביער בן שמן? האמת שאפילו את הקפה חששנו לעשות ביער ועשינו אותו על משטח סלע גדול רחוק מכל צמחיה.
זה כמעט ענין שבשגרה לרכוב ביערות בכלל וביערות האורן בפרט. הרי ירושלים, בן-שמן, יער אשתאול – זה הרי המגרש הביתי שלנו. צל העצים בחום השמש, ריח השרף החריף, אצטרובלים פזורים על השביל, חניוני קק"ל, כל אלה הפכו כבר לריטואל הכמעט קבוע של השבת. ריטואל שלנו כמו של מאות רוכבים אחרים באזור המרכז, כמו של מאות רוכבים אחרים מידי שבת המדוושים בדרכיו של הר הירוק תמיד, בשבילים של יערות הכרמל. הפעם נוסף אלמנט נוסף לריטואל שהוסיף מימד חדש מוחשי וריאלי  שקשר אותנו חזק חזק למציאות הכואבת - באחד מהחניונים לא רחוק מגדר ההפרדה, עמדה כבאית בכוננות, דבר שמעולם לא ראינו ומקווים שגם לא נראה יותר, לפחות לא בהקשר הנסיבות של היום.
את זה לא ראינו למזלנו. תמונה מהרשת

חלקנו רכבו שם, בנחל אורן בעוספייה, בדרך נוף כרמל אך מעולם לא רכבנו שם כקבוצה, אבל דובי יכול להעיד כמה זמן אוויר בוזבז בימי ששי על דיסקוסים בנושא רכיבה שם, כמה פעמים ישבנו משני צידי הטלפון על מפות ותכנונים – נתחיל בדליית אל כרמל, נמשיך לעוספייה, נחל אורן... פתאום זה כמו לתכנן רכיבה ב"מבט", רכיבה שכנראה כבר לא תתממש, לא בקרוב. לא שאין איפה לרכוב במרכז הארץ, לא שחסרים יערות ומסלולים קרוב לבית, אבל עכשיו, בעיקר עכשיו יש איזו משיכה בלתי מוסברת לרכוב דווקא שם.
בינתיים נצטרך להסתפק במגרש הביתי שלנו (שהוא לא רע בכלל) נמשיך להריח את שרף האורנים, לנקות את שולחנות קק"ל ממחטי האורן, נמשיך לעשות קפה בצל העצים ונהנה מכל טוב הטבע, נמתין עד שהטבע יעשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – להתחדש, ונחכה לרכיבה ביערות הכרמל.
וגם רכבנו, בעיקר דרכי קק"ל, רמז לסינגל, קצת היסטוריה ברוח חנוכה – מערת קבורה מתקופת החשמונאים, קברי המכבים וגם צניר סלע בנחל נטוף אשר משמש לקינון ציפורים בחגוויו, ושימש לנו בין השאר גם מקום בטוח להכנת הקפה.
וכרגיל פנצ'רים, והדגש על צורת רבים, לא פנצר אחד, לדובי, שהרי אי אפשר בלי זה. 
***
בנגן המוסיקה רצים השירים. כמו שכבר כתבתי פעם (אי שם במורד הרשומה ההיא על קפה במילאנו) לפעמים יש צירוף מקרים בין השיר המתנגן למציאות (it's now or never בהיסוס לפני עליה קשה ועוד). הפעם מתנגן השיר של התרנגולים "אם תרצי" - ".... אם תרצי חימום בביתך / את העיר אצית בשבילך..." . כמה מטורף, כמה הזוי.

9/12/2010: תוספת: במקרה נתקלתי ברשומה של קרנית גולדווסר, בין השאר רוכבת אופניים מושבעת, שהכרמל היה המגרש הביתי שלה וכתבה כל כך יפה על תחושות של מי שנשרף לו המגרש הביתי. לא יכולתי לתאר זאת יותר יפה ממנה.
מערת קבורה מתקופת החשמונאים

צניר בנחל נטוף









יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

כמו קפה ריסטרטו

יש קפה הפוך, עם חלב וערמת קצף בספל גדול, יש בכוס בינונית, ויש קפה ריסטרטו, RISTRETTO, כמו שקוראים האיטלקים שכמובן לא מבינים דבר בנושא, ל"אספרסו קצר". קצר או ריסטרטו, לא חשוב, אתם הרי כבר יודעים שזה מה אני אוהב (ושדובי לא יתחיל לשחזר לי את המרוקינו והארלקינו, המקיאבלי ההפוך או השוקוצ'ינו השפוך הזכורים לטוב מימי גארדה העליזים). כל הטוב שבקפה מתומצת לכמה טיפות דחוסות. שלוק קצר אחד עם כל הארומה. קטן, צפוף, וממזר. כמו סינגל-טראק.

רכיבות זה לפעמים כמו קפה. יש כאלו עם הרבה חבר'ה, כמו קפוצ'ינו בכוס גדולה, עם כיפת קצף סמיכה ואבקת קקאו זרויה למעלה וציור של לב ואולי אפילו איזה בריוש על יד, ולשתות אותו זה כבר ארוע חברתי. ויש מצומצמות עם 3-4 משתתפים, כמו קפה ריסטרטו. בהתחלה, מין תחושת דיכּי כזו תופסת אותנו (לפחות אותי) שהתרגלנו כבר לנורמה של 10-9 אנשים לפחות ולשני סיבובי קפה מינימום. כמו להביט בסיפלון של קפה ריסטרטו ולחשוב –"מה ? זה יספיק לי?" כאילו מה? רק 3 אנשים זו רכיבה ששווה להקדיש לה מחשבה ותכנון? האם נהנה ממנה בכלל? אבל דווקא רכיבות כאלה יש להן את הפוטנציאל להיות רכיבות כיף (לא שרכיבות המוניות אינן רכיבות של כיף) ולא פעם, יש את אותו דבר מה קטן וחסר משמעות לכאורה ההופך אותן למשהו אחר. כמו קוביית קליפת לימון פיצפונת בתוך ספל אספרסו, כמו נגיעת קקאו וחלב מוקצף לקפה "מרוקינו", כמו הל בקפה של אופניים.

לפעמים זה הנוף החדש הנגלה לעיניך כמו ציור ענק במזיאון הפתוח של הטבע, או איזה גרנד-פינאלה לא צפוי שמשנה את הכל. לפני מספר שנים רכבנו 4 בלבד, קצת מאוכזבים מהפורום המצומצם, לאורך דרך הפטרולים בעדולם. ככל שרכבנו עלה מצב הרוח ושירו של אורי אבנרי, "שועלי שמשון" טירטר לי בראש כמו תקליט שחוק, "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר (ואני פיזמתי אז "על הסטאמפ הדוהר") / ובוקע השיר מן הלב, / והשביל בדרכם מרקד ומזמר, / זה השביל המוביל אל אויב...." כך גם השביל מתחת לגלגלי האופניים ריקד וזימר ו(לפחות לי) בקע השיר מן הלב. כקינוח לאותה רכיבה התוודענו אל שני רוכבים שרכבו במקביל אלינו, ועל קפה זעיר מרוכז ומתוק בספלים עשויים קרמיקה עם סיפורים ואוונטות לפי כל כללי הטקס, נכרתה הברית עם ספי ודובי (ודני בעקבותיהם) והשאר כידוע כבר היסטוריה.

לפעמים זה מזג האוויר שעושה את ההבדל, כמו אותה רכיבה של דובי ושלי, רק שנינו, בשבת שלאחר יום ששי מהסוערים שהיו באותה שנה. כולם השתפנו והתחפרו מתחת לפוך, מה שהעצים את ההנאה שלנו ממזג אוויר נפלא בשבת כשרכבנו ביער אשתאול הרחוץ וריח עז של אדמה רוויה הכה באפינו. אפילו הבוץ הדביק לקראת סוף הרכיבה היה חוויה והעצים את ההנאה (טוב, יחסית כמובן).

ויש את הרכיבות מצומצמות הקאדר בחו"ל – ועל זה כבר הוקלדו אין ספור מילים. ויש עוד כהנה וכהנה.

השבת האחרונה היתה עוד אחת מאותן רכיבות. זה התחיל זמן קצר לאחר שדובי שלח את ה-SMS השבועי על איפה ומתי. דובי מתקשר אלי ומודיע שרק ארבעה אישרו את בואם, וזה כבר כולל את שנינו.

- טוב, אני מנחם את עצמי ואת דובי, זה יום ששי ובטח הם עסוקים ועוד מעט יאשרו.

- לא, עונה דובי, כולם ענו וכל השאר ענו לא באלף רבתי. משהו מיואש נשמע בקולו.

- עודד מאשר הרבה פעמים מאוחר וכבר קרה שהתייצב בבוקר מבלי לשלוח "כן" בערב הקודם, אני מנסה לנחם ולהתנחם.

- אז מה עושים? שואל דובי, נשנה מסלול?

- למה מה? אם נכריז על אשתאול, הם יבואו? הקשיתי.

- צודק. יאללה, לפי התכנון.

7:15 אני מגיע לנקודת המפגש בכניסה למושב לוזית. עודד (שכמובן הודיע והתייצב כדרכו בקודש) ואֶבי כבר ממתינים. הם נראים קצת עם חיוך כמו בתור לרופא שיניים, מתלבטים האם העובדה שהם רק שניים מרמזת על איזו אי הבנה בקשר למפגש. מזמן לא ראיתי אנשים שכל כך שמחים לראות אותי כמו שני אלה, כשהם פולטים אנחת רווחה. לא, לא טעינו בנקודת המפגש והנה אנחנו כבר שלושה. עוד כמה דקות וגם דובי אבי ובקבוק היין מתייצבים וזה כבר שווה רכיבה.

אולי זה באשמת מזג האוויר הנפלא, מעט קריר, שמיים מעוננים חלקית ושמש נעימה של בוקר רק מלטפת קלות, אולי זה משהו אחר אבל בהעדרו של ספי, אבי תפס פיקוד ודהר בראש, ממתין לנו בכניסה לשביל הכחול, כאילו השביל לא מקבל אזימוט לשמיים בעוד כמה עשרות מטרים, כאילו אין מחר. מה מחר? כאילו אין עוד חצי שעה.







מטפסים. ומטפסים. ומטפסים. אבי כבר מתחיל לדבר על הקומנדקר שממתין בסוף ואֶבי מתחיל להבין מה זה נוף. כשמגיעים למצפה משואה נעתקת הנשימה של שניהם. של אבי מהעליה ושל אֶבי מהנוף. יין קפה וחטיפים, כמו שהורגלנו, וממשיכים, לא לפני שאני פוגש בחבר, רוכב עם קבוצה אחרת ששתו קפה בכוסות פלסטיק חד פעמיות, ואני נוזף בו על זילות הקפה. מנמיכים כיסא לקראת סינגל קצר ועצבני משהו, מישורי רמת אבישור עם נוף עד האופק לימין ונוף עד האופק משמאל, חירבת צורי ותל גודד על רכס הפארק. דהירה חסרת אחריות עד למרגלת הגבעה ואנחנו מגיעים לפיצול שבילים וצריך לקבל החלטה. השביל הימני חסום בשער ונעול בשלשלת ברזל כבדה. השלט על השער אומר "אסורה כניסת רכבים לשטח" ואין לך דבר מאתגר יותר משלט כזה. ניצוץ שובב בעיניים ואנחנו בוחרים, כמה לא מפתיע, בשביל הימני, גמור ומנוי עימנו לברר למה אסורה הכניסה ומה הם כבר רוצים להסתיר שם. וכשאנחנו מאותגרים, מה לך מנעול, מה לך שלשלת כבדה בפני 5 רוכבים שאפתנים? לא מנעול ולא שלשלת, לא יחסמו את דרכנו. קצת התעמלות, תרגילי אופניים הנף, ואנחנו מעברו הפנימי של השער.




כמו עליסה, מרגע שהגיעה לארץ הפלאות כך אנחנו, מרגע שנכנסנו לתחום האסור, כאילו אנחנו רוכבים בארץ פלאות משלנו, ארץ בראשית. כמו לרכוב באתר צילומים של סרט תנכי. עמק רחב ידיים עם כרם זיתים ענק. עצי זית עם גזעים אדירים חרושי קמטים שנראה כי נטעו שם בראשית ימי הטורקים לפני מאות שנים, על הגבעות סביב תילי עתיקות מוקפים משוכות צבר ובוסתני פרי ובתוך כל הפסטורליה הזו אין אף אחד, לא רוכבי אופנים, לא ג'יפים, לא טרקטורונים, רק אנחנו עם עצמנו ועם עצי הזית.





ממשיכים הלאה ומגיעים לעוד גדר, גדר בקר הפעם. לא מנעול ולא שלשלת, רק תיל דק מחזיק את השער. אנו חומקים פנימה ורוכבים על קרקע "דשנה" המעידה כאלף עדים כי זהו שטח ריכוז עדרי בקר. ואז הם נגלו לעינינו, עדר של עשרות אנטרקוטים רובצים בצל העצים ואנחנו, שבקטע הדשן הזה העדפנו לצעוד רגלית, פוזלים בעין אחת על האנטרקוטים התוקעים בנו מבט סקרני, מקווים שלא יעלה ברצונו של מי מהם לבדוק מקרוב מי הם האורחים הלא צפויים ובעין השניה סוקרים טוב טוב את הקרקע שלא נדרוך רחמנא ליצלן על מה שלא צריך. ורק לאחר שיצאנו מהשטח, כשאנו שוב מחוץ לגדר המכלאה, קראנו לעברם באומץ – להתראות בצלחת!





הסיום, מקיבוץ בית ניר ללוזית יכול להיות על הכביש, דרך שכבר עשינו וקיטרנו על כל ק"מ, או דרך השטח. ברור שבחרנו בשטח, דרך מישורית מאובקת ולא ממש מעניינת שהוכיחה למי שהיה צריך את ההוכחה, שאם תוואי השטח לא מענין, אז לא משנה באיזה דרך תבחר. סיום קצת מעצבן למסלול נפלא, ממש כמו הבוץ המכוספס בשלוק האחרון בסיום ספל קפה טוב. רכיבות זה לפעמים כמו קפה, כבר אמרנו?



הרכיבה הוקלטה באמצעות תכנת sports-tracker אשר קרסה לקראת הסוף, ככל הנראה גם ל-GPS נשבר מהסיום האפור. לאחר הקריסה רכבנו עוד כ- 7-8 ק"מ עד לרכבים, כפי שמודגם בתמונה המעובדת הזו.









יום שני, 7 ביוני 2010

הפצוע האוסטרי, או עוד פצוע בקרב על לטרון

לפני שבוע רכבנו בסינגל עדולם. איפשהו בדרך, בצילו של עץ בודד עמד מישהו שנפצע בידו והמתין מן הסתם לחילוץ. ידו היתה נתונה במתלה מאולתר העשוי מפנימית גומי שחורה מידה 26X2.1. זה הזכיר לי שטרם עשיתי ריענון ציוד לאחר החילוץ המפורסם בבארי, ולא דאגתי למשולש חדש. מצד שני זה רעיון טוב לאילתור הפנימית הזו. דו שימושית – לפנצ'ר או להתרסקות, מה שבא קודם. נכון אמנם שאם אתה מתרסק בגלל פנצ'ר בגלגל הקדמי ושובר יד, יש לך דילמה מה יותר חשוב - אתה או האופניים, אבל תמיד יש חברים לתרום עוד פנימית. צחקנו אז ליד העץ למרגלות חירבת עטרי, אבל לא ידענו כמה מהר זה יהיה למציאות, ולאו דווקא בשל פנצ'ר.
בוקר שבת בחניון תחנת הדלק בלטרון. האוויר עוד צונן מהלילה, השמיים כחולים עם עננות קלה, מזג אוויר אידיאלי. דיון קצר על המפות ואנחנו מתחילים לעקוף את המנזר ולטפס על הגבעה שם ניצבים שרידי מבצר צלבני "לה טורון דה שבאלייה" – ממנו נגזר השם לטרון. חולפים על פני האנדרטה של חטיבה 7, ונכנסים לסינגל קצר ובלתי צפוי היורד לכיוון נחל נחשון. דני מזהיר מהדרדרת בעיקול השביל וממשיך בנון-שאלאנטיות במורד. רפי עוקף, עזרא ואני נזהרים וצופים על נווה שלום במרומי הגבעה ממול (ואני יודע שהטיפוס הצפוי לנו לנווה שלום, מכיוון צפון, הוא הקשה ביותר). אני שואל את עצמי אם אנחנו רוצים להגיע לנווה שלום, למה מוכרחים ברכיבה? מה רע להתחיל משם, ליד המסעדה הקטנה החביבה עלינו? בתוך כך אני שומע מישהו מאחור צועק וקורא לי. אני מביט לאחור ורואה לשמחתי את כולם ניצבים בריאים ושלמים על השביל, אבל לאחר כמה שניות דמותו של דובי מתרוממת מבין השיחים שבצד השביל. קצת חיוור, מחזיק את ידו ואומר לי "פרקתי את היד". אההמממ..... מבט קצר על פרק ידו השמאלית, העיוות של האמה, הנפיחות,  אם זה לא מה שקרוי בז'רגון המקצועי Colles fracture אז אני תולה את הסטטוסקופ. לנגד עיני אני רואה את עודד ש' ואת הבחור מבארי, מין דז'ה-וו בתערובת של צילומי אופנים וצילומי רנטגן וביניהם מישהו בבגדי אופניים מוכתמים בעפר ומנוקדים בקוצים ועלים שנדבקו בהם.
צריך קיבוע ליד אני חושב, אבל קיבינימאט, הרי אין לי משולש בתרמיל. צריך לאלתר משהו, אומר מישהו ונזכר באותו רוכב בצילו של העץ הבודד בעדולם לפני שבוע. אביחי שולף פנימית עם ג'יפה ואנחנו תולים את היד של דובי, גם היא עם לא מעט ג'יפה. דווקא לא רע אני חושב. אלסטי, גמיש וזמין. עם תוספת מגן המרפק של דובי המשמש כסד, המצב נראה כמעט אידיאלי. דובי הוא כנראה היחיד שחושב שזה לא כל כך אידיאלי. מביט סביבו, מבט של קדוש מעונה ושואל מאין יבוא עזרו. טרטור מנוע בשמיים והוא משוכנע שבכושר האילתור שלנו אירגנו גם חילוץ אווירי, 669 או משהו. לא 6 ולא 9, רק גלשן ממונע משייט מעלינו ורפי שנטל את מקומו של ספי, חזר לחניון והביא את ג'יפ החילוץ השחור. שוב ג'יפ שחור, שוב אמבולנס שחור... הומור שחור.... גם עתידה של הרכיבה בחו"ל בעוד שבועיים נראה ברגע זה שחור.





שעה 8:30 בבוקר שבת, השמיים כחולים מעל המדשאה בחזית בי"ח קפלן. חדר המיון עוד שקוע בתרדמה, שלא לומר תרדמת. תפר בין תורני הלילה המפהקים פיהוקים אחרונים של סוף משמרת לילה לבין צוות משמרת הבוקר שרק מתחילים לקטר על מר גורלם על כי נגזר עליהם לבלות בוקר של שבת באור הניאון במקום באור השמש. האולם הגדול של המיון כמעט ריק ורק מישהו, פליט של הלילה, עדיין שוכב באחת המיטות מחובר למציאות בין שקית עירוי לשקית שתן. אנחנו נכנסים והצוות מקבל אותי בחיוך – "שוב הבאת לנו חבר שלך מהאופניים? אתם הסיפתח שלנו לשבת, אבל לא לדאוג, עוד מעט הם יתחילו לזרום, פצועי האופניים של השבת". וכמו הריטואל הקבוע שלנו ברכיבות – עליה, ירידה, דואגים לאבי, יין קפה, עליה, למי איכפת מאבי...  כך גם כאן הגלגל מתחיל להסתובב בריטואל הקבוע – אורטופד, רנטגן, התעללות בקרבן, משיכת היד המנותצת והחזרתה למקום, קיבוע, גבס, טלפון הביתה וכמובן צילומים לתעוד ההיסטוריה.






ביציאה מביה"ח, בעוד אנחנו מתלבטים אם נשתה את היין והקפה על המדשאה בחזית, נעצר לפני המיון רכב גדול ופורק בחור לבוש בגדי לייקרה צבעוניים וקרועים, שפשופים על הידיים, כתמי דם בין קרעי החולצה, והוא מדדה בצליעה אל פקידת הקבלה.
-            "אספנו אותו לאחר שנמרח על הכביש" אומר מישהו מהמכונית.
-          "NEXT!" קורא האח במיון ומזמין את האורטופד.
ורק אופני כביש מיותמים, קצת מעוקמים, נשארים שעונים על הספסל, ממתינים לאיפסון ממושך במחסן כלשהו.

כך הסתיימה לה רכיבת השבת של 5 ביוני, בדיוק שנה חסר יום מההתרסקות של עודד.  ובאיטלקית אומרים  non c'è due senza tre  שמשמעותו אין שניים בלי שלוש, ולכן בשבת הראשונה של יוני 2011 מי שרוצה לרכוב – שירכב. אני לא.
ודובי?  – הוא יכול להוסיף פרק ב-CV שלו, כמו אריק שרון – גם הוא נפצע בלטרון.





יום חמישי, 8 באפריל 2010

MARZO PAZZO

מארצו-פאצו, חודש מרץ המשוגע. כך מכנים באיטליה את חודש מרץ והכוונה היא בעיקר לתהפוכות מזג האוויר האופייניות לחודש זה. אף איטלקי לא מופתע אם בוקר אחד בחודש מרץ הוא מתעורר ליום שמש אביבי, אבל עוד לפני ספלון הקפה השני בבר, השמיים מתקדרים וגשם כבד מלווה בסערת ברקים ניתך ארצה. כעבור שעה, כאילו כלום. רק מדרכות האבן הרטובות וכמה אנשים המסתובבים עם מטריות מקופלות שנשלפו מהאיכסון הקבוע במושב האחורי של המכונית מספרים מה קרה רק שעה קודם ועומדים בסתירה מוחלטת לשמיים ששוב חזרו להיות תכולים ונטולי עננים.

החורף של 2010 היה כמו הרחבה של חודש מרץ איטלקי. שטפונות בנגב וימים סוערים וגשומים במרכז מתחלפים עם ימי קיץ באמצע החורף. גם מרץ עצמו (בתוספת השוליים הגולשים לסוף פברואר ותחילת אפריל) לא היו שונים מכל החורף והיו המחשה יפה למה שהאיטלקים מתכוונים ב"מרץ המשוגע".

* * *

רק לפני כשבוע רכבנו בכיסלון את רכיבת הזיכרון לקובי. סופשבוע שהבטיח ואף קיים סדר חורף כהלכתו. התחלנו אמנם בתקווה שהגשם יסתיים בלילה וכמה מהספקנים אפילו התקשרו לוודא אם רוכבים (בוודאי שרוכבים! למה מה? אנחנו לא בוגרי הישרדות בכמעט שיטפונות במכתש? לא הכפלנו ושילשנו לפני כמה חורפים את משקל האופנים בבוץ של שמורת פורה?). התחלנו דווקא טוב. יום סגרירי, קריר, רק מעט שלוליות קטנות ורדודות פה ושם, רק מעט בוץ וגם הוא מהזן המתיז ומלכלך ולא מהזן הדביק והתוקע. מזג אוויר אירופאי למהדרין, כזה שתמיד סוחט ממך בטיול בחו"ל איזו אנחה שמשמעה למה משה רבנו היה צריך לעצור איפה שנתקע ולא המשיך הלאה. הנוף ההררי הירוק גם הוא מדבר בכל מיני שפות זרות ובתוספת הערפל שרבץ על ערוץ הכיסלון והֶעֱצים את תחושת אירופה, אתה מדמיין בקלות שאתה רוכב אי שם בשבילי הדולומיטים או האלפים (ותודה לאיילת המפדלת שדאגה לכך שסוף סוף מצלמים אותנו מלפנים וממעל ולא סתם מאחור).





אח"כ התחיל לטפטף. טיפות זעירות, כאילו לרכוב בתוך ענן, לא ממש גשם. רק מסך רטוב וערפילי שאתה חוצה אותו והוא משאיר לך אגלי לחות על המשקפיים. אבל החולצה נעשית יותר ויותר ספוגה ופס כתם הבוץ בשיפולי הגב הולך ומתעבה. מזל שמעיל הגשם הצהוב חבוי בתרמיל. רק נגד עין הרע, אמרתי לעצמי כששמתי אותו, אבל בהזדמנות הראשונה אני מברך על כך ועוטף עצמי בשכבת המגן. הגלישה בשביל הפתלתל המחבר את דרך הנוף הדרומית על הרכס אל השביל המרכזי בעומק הערוץ כבר מעוררת סימני שאלה וחשש מבוץ והחלקות, אבל הבוץ לא היה בעיה והחלקות לא היו כלל, רק כמה חברים שהלכו לאיבוד. טלפון מאיזי מעכב אותי קצת במורד השביל, וכשאני מגיע למפגש עם השביל הראשי עומדים כולם, למעט האובדים, ופניהם לכיוון מטה.

- "מה זה?" אני שואל "הרי סיכמנו להמשיך לעין לימון!"

- "אז תמשיך"! עונה לי מקהלה רטובה, "אנחנו נחכה לך במסעדה למטה". הם כבר מתחילים לדווש ואני מעדכן את איזי על השינוי בלו"ז.

הטלפון מתכסה בטיפות גשם שממחישות טיפות על גבי מסך שזה גשם גשם ורק אז, אולי משום שהסרתי את המשקפיים מכוסי הבוץ מבחוץ ואדים מבפנים, אני מתפנה ושם לב איך כולנו נראים. רטובים, מנוקדי בוץ על הבגדים, הפנים, המשקפיים, הנעליים, הקסדות, התרמילים, הכל! כאילו עבר מישהו וריסס אותנו בתרסיס צבע חום-בוץ.

ירדנו למסעדה שבכניסה ליער והעלנו זכרונות מימי הרכיבה עם קובי. אבל עם כל מה שאכלנו ושתינו, התברר כי גם הפעם, כמו באותה שבת גשומה ההיא, השבת בה נפרדתי מקובי, גם הפעם לא שתינו קפה.

*

לא חלף אלא שבוע, 7 ימים בלבד מאותה שבת חורפית, (נכון שכבר אפריל, אבל כמו שאמרתי בתחילה, מרץ נוגס קצת בשוליים וגורף בשיגעונו גם בשלהי פברואר וראשית אפריל), וחודש מרץ שכח כנראה ליטול את כדור ההרגעה הכחול בבוקר. החזאי מודיע על שרב ודובי מודיע שנטפס לנטף דרך נחל כפירה ושם כבר הרוב יחליט. הרוב או החום? אני שואל את עצמי. מתחילים בטיפוס איטי. כבר על הבוקר האוויר יבש וחמים, אוויר יבש של טרם קיץ עם רמז גס לניחוח צהוב שלא מסתדר לנו עם הירוק סביב. איפה אנחנו ואיפה אירופה של לפני שבוע? רק להקת חסידות שהטרדנו את מנוחתן מזכירה לנו שכאן זה "ארצות החום" ואירופה זה אי שם רחוק, עוד אלפי ק"מ של מעוף, שם מן הסתם ממתינה להן איזו גירסא עדכנית של ביאליק שיקבל את פניהן ב"שלום רב שובך...".




ואנחנו כבר מתגעגעים לקור ולגשם של שבוע שעבר, אבל לא נותר זכר לחורף שהיה, זולת שבילים שטופים וחשופי טרשים ומדרגות סלע עירומות שהאדמה נסחפה מהם, הסימן היחיד לגשמים שירדו השנה. הרבה ממה שהיה רכיב למדי לפני 4 חדשים הפך לבלתי רכיב בעליל.


בין רכיבה להליכה, אנחנו נהנים מהטבע, והטבע מתמסר ומאפשר לנו להנות ממנו. גשם או שרב, מרץ משוגע או לא, הטבע כנראה חזק יותר והוא מה זה יפה באביב, כשהפריחה בעיצומה והכל צבוע עדיין במשיכות מכחול אחרונות של ירוק בטרם יחליף הצייר לפאלטה של גווני צהוב. אבל גם הצמחים, נראה כי חלקם הרכינו ראשם בפני השמש הקופחת ממעל ורק החוטמית הזיפנית זקופה בגאון וצובעת את צידי השבילים בכתמי סגול לוהט.




על קפה דווקא לא ויתרנו הפעם. אהרון שופת כהרגלו את הפינג'אן בצל התאנה ליד המעין בנטף. מקום קסום המעין הזה, כמרבית המעיינות בהרי ירושלים. נוף פתוח של הרים עדיין עוטים ירוק, עץ תאנה רחב נוף שענפיו מצילים על פתחו של בור המים. כמו ילד אתה לעולם אינך עומד בפיתוי ומשליך אבן לאפילת הבור סופר בקול אחת... שתיים... שלוש... ארבע... עד שאתה שומע את הקול המהדהד של מגע האבן במים שבמעמקי הבור, רואה את האפלולית, חש את הצינה שבפנים, מהרהר הרהורי חטא על ניסיון לרדת ולהשתכשך במים, לו רק היה שם איזה חבל. ומזל שאין שם חבל – כך יש לך תירוץ. ופתאום מופיע לו רוכב אופנים בודד מאי שם, מפלס דרכו מתוך סינגל הבוקע מהסבך שכלל לא שמת לב אליו. אנחנו מתפעלים והוא מצטנע ואומר שהלך רגלית את רוב השביל. עוצר לכמה דקות לנשום ולהרוות את הצמא. לא, תודה, הוא לא רוצה קפה. אנחנו קצת מראיינים אותו, כן הוא נוהג לרכוב לבדו, ואנחנו מזכירים שרק השבוע נמצא בשרון רוכב בודד ללא רוח חיים. כן גם הוא שמע על זה ולא, תודה, הוא לא מחפש מישהו לרכוב אתו, חובש את הקסדה, עולה על האופנים וממשיך בדרכו. אנחנו מסיימים את הקפה ושתי דמויות יורדות בשביל מנטף, גבר ובחור צעיר, אב מטייל עם בנו? מה הסיפור שלהם? נעולים בנעלי הליכה, חובשים כובע רחב שולים ומעיינים במפות סימון שבילים, מתלבטים באיזה שביל ימשיכו. המבוגר שבהם משליך אבן לבור, מנסה להעריך את עמקו, שתים.. שלוש... ארבע שניות... מחפש אולי יש איזה חבל בשביל לרדת ולטבול במים הצוננים באפלולית הבור. אנחנו מביטים בהם, מנסים לפענח אותם והם מביטים בנו מנסים לפענח אותנו ואני מרגיש כאילו בפרק מתוך "אשה בורחת מבשורה" של דייויד גרוסמן.

הפעם שינינו קצת את המסלול וירדנו, רגלית כמובן, דרך מצוק נחל יתלה. מצוק וקניון טובלים בירוק כאילו אותו צייר אלמוני שפך על ההרים את כל מלאי הירוק שנשאר לו. ירוק בהיר, ירוק כהה, ירוק צהבהב, וירוק כחלחל, ירוק אפור וירוק כסוף. השיגעון של מרץ דבק כנראה בעודד שהחל לטפס על המצוק, ורק המבטים של אהרון ודובי מספרים על הדאגה והמתח.






אבל אז התעוררנו מחלום אירופה. יצאנו מהשביל הלובש ירוק ועשינו דרכנו אט אט במעלה השביל בפארק איילון ממבוא חורון לעבר תחנת הדלק בלטרון. דרך חשופה מטפסת בהר, שמש צהובה קופחת, עוד לגימה מהמים בבקבוק, עוד מנוחה. שרב ראשון בסידרה. דחפורים פוצעים בנוף של נחל יתלה, נוגסים בו וקורעים ממנו פיסות אירופה בשביל לסלול את מסילת הברזל לירושלים.

אז מי כאן המשוגע?



קרדיט: תודות לאיילת על התמונות מהכיסלון
יתר התמונות מהרכיבה לנטף ונחל יתלה כאן