יום ראשון, 15 במאי 2011

קופי ענן

שבת, 06:35, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר שמן הסתם אומרים לי שמשהו מהתכנונים של אמש עומד להתחרבש.
.....
בחפ"ק הטלפוני אמש ביני ובין דובי, אמרתי לו שאהרון כבר החלים מהפציעה בבארי והריהו מוכן ומזומן לעלות על האופניים, להצמיד את הפדלים לנעליים ולשחרר מעצורים. אוקיי, לשחרר מעצורים עדיין לא ממש, אבל אם נעשה רכיבה קלה, הוא בפנים. ה-SMS ששיגר דובי הכריז על סינגל חרובית-עגור שהוא "מתאים גם לאהרון" מה שעודד והלהיב גם את הקוטרים הגדולים שבינינו. ביני לבין עצמי אני יודע שמי שהגדיר את המסלול כ"סינגל זורם" הוא לאו דווקא רוכב מתחיל ו"סינגל זורם" עם הרקורד שלו זה לאו דווקא מה שאהרון צריך בתור רכיבת חזרה. אבל המסלול נשמע מרתק ואני לא מוותר. רק הרהור על היפוך הכיוון מנדנד קלות. כי תוך לימוד המסלול נודע לי על פסטיבל בירה בצפרירים, ואז, אם נסיים בעגור זה לא יוכל להזיק אם נקנח בבירה צוננת. אבל נאמן למקור, הרהור החטא הזה חולף כהרף עין. לא מערבבים שמחה בשמחה, לא מערבבים איזוסטאר באֵיזוֹ סטאוט וכל דבר בעתו.
שבת, 06:35, אני בסידורי תזוזה אחרונים, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר. טוב לא יוצא מהם.
דובי מסמס ומודיע ששמחה מויש ורפי לא באים בגלל הגשם ומה עושים?  אני מסתכל החוצה, שמש. אין סימן לגשם, רק ענן אפור נמוך במערב. יאללה, הולכים על המקור ויהיה מה שיהיה. שמונה חשבו כמוני, שמונה התייצבו מי עם מעיל ומי עם חולצה קייצית (שמש כבר אמרתי?). "שנעשה כאן קפה ונחזור הביתה, או נרכב אל הספסלים בפינת קק"ל מצידו השני של מגרש החניה?" שואל מישהו. "הקפה יוגש במושב עגור" עונה מי שמתעלם מהענן האפור שמתקרב ממערב.
מתחילים בסינגל חרובית הרגיל ואז כק"מ מתחילתו, פניה שמאלה מסומ"שת שחור. שחור כמו הענן המרחף מעלינו. וידוא הריגה במפות ואנחנו נכנסים לשביל צר המתפתל בין שיחים קוצניים ועצים שענפיהם מלטפים אותנו פה ושם כאילו לא די בשיחים. אט אט השביל הופך סינגל לכל דבר, מדרגות סלע שמצריכות פה ושם ירידה מהאופנים, מעברי מנע-בקר קשתיים, קצת עליות, קצת ירידות והרבה ירוק של ענפים סבוכים הסוגרים עלינו ממעל, מסתירים את הצל השחור שעוקב אחרינו. "סינגל זורם הבטחת לנו... " הם מקטרים, אבל החיוך מאוזן לאוזן מסגיר עד מהרה שאפילו השרשרת הקרועה של עודד לא הצליחה להעיב על תחושת הכיף שגרמו האנדורפינים בגופם.



 החלק השני של המסלול הוא סינגל בשטח פתוח. הירוק של עצי היער התחלף בצהוב של שיבולים וקוצים, מדרגות הסלע כבר יותר נמוכות. כמו הענן ממעל. מישהו הרגיש כמה טיפות. מישהו אחר הציע להתחיל לחתוך לכיוון המכוניות שכן אם ירד גשם, כל האדמה החומה הכבדה הזו תהפוך לבוץ טובעני שיתקע אותנו להליכה רגלית. מישהו מתעקש לשתות את הקפה והיין בעגור, שהרי לא יעלה על הדעת שנוותר עליהם רק בגלל איזה פאקינג ענן שחור שרובץ על עמק האלה. ורק כמה ציפורים מעופפות מעל לשדה הפתוח כמו מחפשות מקום מסתור, כאילו גם הן הרגישו כבר כמה טיפות.




בינתיים ממשיכים. ממילא צריך למצוא איזו דרך החותכת לרכבים והיא רק בהמשכו של הסינגל. ככה, כמעט בעגור, כשאנחנו חוצים את דרך השירות שבין השדות, וכשהוא עמד על במת קשת מנע בקר ירוקה, עודד מציע – let's not push our luck, כל עוד אנחנו ובעיקר הדרך, עדיין יבשים (פחות או יותר), בואו נתחיל לחזור. בזה אחר זה כולם מצטרפים ועודד מבטיח לחזור לנקודה הזו ביום אחר ולהמשיך מכאן לעגור. ואני חושב שהנה הענן ניצח, ואיפה הנשמה של ילדים, זו שכל כך היינו גאים בה רק לפני שבועיים בדהירה הרטובה במורד נחל אילן.


עוד כמה ק"מ על דרך בוצית משהו ואנחנו מתחילים להעלות בוץ, חציה של שדה תבואה קצור משאירה על כל אחד מאיתנו כמה אלומות שנדבקות לבוץ ומסתבכות בכל דבר אפשרי – גלג"שים, שרשרת, בולמים, ואחד לתפארת מדינת ישראל נעוץ בקסדה. המ"כ שלי בטירונות היה גאה בי איך הסתוויתי בצורה כל כך מרשימה.


בפינה הדרומית של יער חרובית, ליד ספסלי קק"ל אל מול תל צפית אנחנו מתלבטים אם לעשות קפה או להמשיך את הק"מ האחרונים למכוניות. הענן הכבד והשחור רובץ ממש עלינו, הטפטוף החלש מאיים להפוך לגשם זלעפות ואבי כבר רואה עצמו חוזר עם הקברנה סוביניון שלו הביתה. גם כך הוא כבר נושא אותו על גבו מרחק שמעולם לא נשא. מישהו מציע לשתות קפה ב-YELLOW הסמוך ואני מציין לעצמי שאנחנו עומדים בפני ארוע היסטורי, שלא לומר היסטרי – רכיבה בלי הפסקת קפה. ואז, כמו איזו רוח של גאוות יחידה, ואנו מתיישבים באחת סביב לשולחן, הגזיה נשלפת, הפקק נחלץ, יין וקפה נמזגים וכבוד המסורת נשמר.
הקפה ניצח את הענן.
קופי-ענן 0:1 !!





יום ראשון, 6 במרץ 2011

בארי 2011. טיול משפחות או מסע אלונקות 2.

פעם, לפני הרבה שנים טיילתי במדריד. אחה"צ אחד יצאנו לשוטט קצת בעיר ורציתי לקחת את המצלמה. איכשהו היא שכנעה אותי שאין טעם לסחוב מצלמה כשיוצאים לסיבוב קצר ליד המלון ואני, כמו טירון חסר ניסיון, השתכנעתי. שני רחובות מהמלון נתקלנו בתהלוכה דתית מדהימה, מהיותר מרשימות שראיתי בחיי. למותר לציין שזה היה בעידן שטלפון היה נייד רק ככל שהכבל המחבר אותו לקיר מאפשר לו וגם אילו היתה לו מצלמה, היה ניתן לצלם רק את הסלון בבית, כך שחוץ מהזיכרון שלי – נאדה! מאז אני משתדל להקפיד על שני דברים כשאני יוצא מהבית. אחד – והוא שייך לחינוך הפולני – אני לא יוצא מהבית כשאני לובש תחתונים שיש בהם חור (לא כל כך רלוונטי לאופניים) כי לך תדע מה יכול לקרות לך בדרך ואז אוי לבושה, והדבר השני – אני משתדל שתמיד תהיה לי מצלמה בהישג יד, כי לך תדע במה אתה נתקל.
נזכרתי בסיפור התהלוכה במדריד ביום ששי האחרון כשארגנתי את הציוד לקראת הרכיבה בבארי בשבת. לקחת מצלמת קסדה או לא לקחת, זו השאלה.
רכיבה בבארי היא כיף, לא חשוב מתי ובאיזה עונה, עם כלניות עגבניות או סתם בטלניות. הלונה פרק בביתרונות הרי לא משתנה, והעקוב לא הופך למישור לפי רמת הצבע האדום. ובכל זאת חשבתי לעצמי לפני הרכיבה השנתית של 2011 שהפעם זו תהיה רכיבה נטו, בלי עוד פוסט בבלוג ובלי צילומים מיותרים. הלא כתבנו כבר על הכלניות ועל יפי הטבע, על הצבע האדום תרתי משמע, ועל עזה המונחת מוחשית כל כך בהישט יד, על הלונה פרק של המסלול ועל החיוך המרוח מאוזן לאוזן כשמסיימים את קטעי המוגלים המקפיצים. אפילו פוסט מיוחד בשנה שעברה על פציעה וחילוץ, אמבולנס בשטח וצלעות שבורות. צילמנו כבר כלניות במרבדים, כלניות בפורטרט, ואבקנים של כלניות בקלוז-אפ, איתנו ובלעדינו. צילמנו קליפים בירידה-עליה על ההתחלה, זו שמדגימה לאלה שבפעם הראשונה את המצפה להם בהמשך, צילמנו את המסלול לאורך הערוץ המוביל אל "כיכר קיר המוות", את הטיפוס על הקיר עם נפילות ובלעדיהן, את הרכיבה בערוץ הזה העוזר לעיכול מיד לאחר הפסקת הקפה צילמנו מכל הכיוונים, עשינו בוק לקטעי המוגלים במצלמה יציבה על הקרקע ובמצלמת קסדה עולה-יורדת. אז מה כבר נחדש הפעם? רכיבה נטו מצפה לנו, ואת מצלמת הקסדה לקחתי רק מתוך מסורת. אפילו אהרון הקפיד הפעם שלא לנסות ולהכניע את "קיר המוות" כי בשנה שעברה הוא נפל שם והוא לא רוצה להסתכן. כאילו ראה את הנולד.

ואז הסתבר שבארי הפך למסלול משפחות. כולם, נשים וטף, פיזמו בקול את "אבא'לה בוא ללונה פארק". אבי הביא בנוסף ליין גם את ציפי ודובי את דורית ושניהם שיגרו אותן רגלית, מיד ממגרש החניה לכיוון מערב "עד שתשמעו שמדברים ערבית". ורדה הביאה את שָני ושמחה הביא את הפלוגה המסייעת. הסתדרנו בשלשות, חילקנו מספרי ברזל ויאללה לדרך לפני שיתחילו להחליף מתכונים של "העוגה הנהדרת ההיא שאכלנו אצלכם בחנוכה שעבר". מזג אוויר מחייך כאילו סיים הרגע רכיבה קופצנית במוגלים ואנחנו חולפים ביעף על פני עיקול ההתרסקות משנה שעברה, מטפסים על קיר המוות בכיכר תחריר, מטפסים על ה"סכין" העולה מהוואדי והכל זורם ונפלא. יותר מידי נפלא, יותר מידי זורם. כמו השקט שלפני הסערה.  

ואז, באמצע סינגל החורשה, שיא הפסטורליות, כשהכלניות בצידי הדרך, כשהריר כבר נוזל מהמחשבה על הקפה ועוגת היומולדת של אֶבי (אלוהים, רק שלא יבקשו את המתכון), כשאני מתכנן עם עודד את הצילומים ההדדיים במצלמת הקסדה, אז מגיע הטלפון מורדה. "אהרון נפל ואני לא יודעת אם הוא יוכל להמשיך" אמרה בזהירות, כאילו לא רוצה לפתוח פה לשטן. 180 מעלות על השביל, רכיבה זהירה כנגד הכיוון ונגד עיניהם המשתאות של הרוכבים לקראתנו בשביל הצר, ואנחנו חוזרים לכביש הבטון. אהרון שוכב מאובק, מנסה לזוז ונאנק מכאב. איפה? מה? איך? (כאן! כואב! מישהו נכנס בי!) ברור שלא נצא מזה בלי צילום ותפילה שלא שבר כלום. המכה באזור פרק הירך, הרגל הימנית  קצת קצרה מהשמאלית וכף הרגל מסובבת החוצה. זכרונות מימי הרוטציה באורטופדיה – ככה מאבחנים במבט מהיר שבר של פרק הירך.  ניסיון לקום... טלפון לחנות "לה מדווש"... 101...אמבולנס... בתמונת סחיבת האלונקה משנה שעברה, שניים נושאים את האלונקה מלפנים, נהג האמבולנס ואהרון. עכשיו האחד מעמיס את השני על האלונקה, איך שגלגל מסתובב... פעם אתה סוחב את האלונקה ופעם אתה שוכב עליה, ככה זה מסע אלונקות ככה זה כשאתה בלונה פארק, כמו על גלגל ענק - פעם אתה למעלה פעם אתה למטה. אני עוד זורק לו לאהרון לתוך האמבולנס – "אם יש לך שבר ורוצים לנתח, אל תסכים עד שאנחנו באים"...  ונפנפנו לו לשלום ולהתראות. נתגעגע אליך אהרון!!!!
ולא ידענו כמה מהר נתגעגע.
שיט.... כמה סוכר אהרון שם בקפה???

שמחה שנטל על עצמו את מפתחות האוטו של אהרון ניסה לרשת אותו גם בהכנת הקפה. קצת שבר את הראש והתלבט מה שמים איפה אבל בסוף עשה. מה נגיד? נקווה שרק לא שבר שום דבר אהרון!!!! אֶבי עוד ניסה להמתיק את האווירה עם עוגת יומולדת שהחזירה מייד את הקלוריות שנשרפו, ודני הסב את תשומת ליבנו לאחר הוואדי הצמוד לחדר האוכל שהמסלול נעשה קל משנה לשנה. תשאל את אהרון, דני.

והמשפחות?  שני של ורדה רכבה בגבורה. יש עתיד, יש יורשת לאמא.
היורשת

נוגה וענת הוכיחו למה שמחה משתדל לא להחמיץ אף רכיבה. עד שבאחת היריד-עליות נוגה לא הספיקה לפחד, לא הספיקה לעצור, המשיכה במלוא הקיטוּר לירידה וגילתה את סוד העליות התלולות. "וואאווו, לא הספקתי לעצור ופתאום עברתי את זה!!!" שמעתי אותה צוהלת  ומפנטזת כבר על שבת הבאה. אל תדאג שמחה, שבת הבאה ניקח אותה  לזנוח! מה לא עושים בשביל חברים. 
איך ממשיכים מכאן?

ככה ממשיכים

ויש גם יורש עצר ב"מסייעת"

ואם לכתוב על סינגל בארי, אז אי אפשר בלי שיר. איזה שיר אצמיד לרכיבה הזו? את כל שירי הכלניות מיציתי כבר,  גם "מי שלא קופץ – אדום" כבר שיחק כאן (כמה שזה מתאים למסלול הזה?!). אז כל הפרק הזה מוקדש באהבה וכבר בגעגועים לאהרון, והשיר לא קשור לאופניים, לא לכלניות ואפילו לא לברל כצנלסון. "שתים עשרה טון" של להקת הנחל, בזכות הבית האחרון - מוקדש לאהרון בתקווה להתראות כמה שיותר מהר בשבילים.

אך בשנים עשר לחודש שנים עשר 
הוא רץ לשדה והוא לא נזהר 
ופתאום הוא נשכב על כביש הבטון 
כי דרס אותו דיזל - שתים עשרה טון... 

[הקליפ המוצמד אינו המקורי, כי הקליפ היחיד של להקת הנח"ל חתוך בדיוק, אבל בדיוק, במשפט המפתח]











יום שלישי, 8 בפברואר 2011

חמוש במשקפיים


יום ששי היה שטוף גשם.
הבנאדם זקוק למשקפיים ורודים מאד בשביל לראות עצמו רוכב מחר. עם הבוץ כבר נסתדר, תמיד יש לנו תכנית מגירה לשבילי כורכר לבנים ונטולי בוץ, אבל הגשם שאינו פוסק זה כבר סיפור אחר.

מצד שני,  האלטרנטיבה היא לוותר על עוד שבת של אופניים אחרי 4 שבתות ללא רכיבה וזה הרי לא בא בחשבון. שבת אחת של גשם, שתי שבתות באיטליה ושבת נוספת של כוננות זה כבר מעל ומעבר למה שהדעת סובלת. אז סיכמנו (אני ועצמי) שגשם קל לא ירתיענו ורק מבול יחזיר אותנו בבושת פנים הביתה, ומי שרוצה - שיצטרף. ההיענות, כמצופה, לא היתה משהו אבל היו עוד 3 צדיקים בסדום שהרימו את הכפפה. את שתי הכפפות לאמיתו של דבר, כפפות ארוכות, מלאות וחמות.
שבת  בבוקר, שמים נמוכים ואפורים. הכל סביב אפור, אולי בגלל השעה המוקדמת של טרם בוקר, אולי בגלל העננים הכבדים המונחים על העיר כמו שמיכת פוך כבדה. רחוב מנוחה ונחלה ברחובות רטוב ושומם. רק איש אחד, מכורבל ומכונס בתוך מעיל כבד, הולך לבית הכנסת בצעדים מהירים כאילו מתחרה בגשם שמאיים לרדת בכל רגע. קטע הכביש שנמצא כבר מספר שבועות בשיפוץ טובע במים ובוץ ולא משאיר מקום לספק לגבי מה שאמור להיות ביער אשתאול. "בטוח שאתה עושה נכון?" אני פונה אל עצמי ושואל. משקפיים עם ורוד עמוק מאד דרושים למי שמקווה לרכוב היום. ברדיו, ברשת ג' מתנגנים שירי חיילים מתקופת הבריגדה. "צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה" ואני חושב כמה שזה מתאים בשינוי קל – צאנה הבנות וראינה מופרעים במושבה. כמו תמיד יש בשירים המלווים את הרכיבות מעין אספקלריה של המציאות אני חוזר ומציין לעצמי בפעם המי יודע כמה, חושב שאכן רק מופרעים מסתובבים בבוקר גשום כזה במושבה (ורחובות כידוע עדיין קרויה בפי תושביה הוותיקים "מושבה"). ואז מתחלף השיר, וקולו העמוק של שמשון בר-נוי מהדהד עם "הורה נהלל", "משתמט אני הייתי, ולא התביישתי כלל וכלל ...." ואני מהרהר בכל המשתמטים של השבת שגם הם כלל לא מתביישים. היה לנו סיפור הנוער העובד והלומד, ז"א אֶבי  עובד השבת וספי לומד. אָבי, שיהיה לי בריא, חולה, רפי זה לא אבל לא  בגלל הגשם והאחרים סתם לא.
ארבעה צדיקים בסדום, ארבעה צדיקים מחנים את הרכבים במסילת ציון ופורקים את האופניים. אני מזהה שדובי מתכונן לסקי והוציא כבר מהארון את ציוד הסקי הקטן, זה שמשמש אותנו גם וגם. אני שואל עצמי אם גם הוא לבוש כמוני (שעוד לא החזרתי את ציוד הסקי לארון), גופיה, וחולצה טרמית, וחולצה רגילה (מנדפת זיעה עלאק, כאילו שנזיע בקור הזה), וחולצה חרפית עבה, ובתרמיל מעיל גשם נגד עין רעה, וצווארון פליס וכובע גרב של שודדי בנקים וטייטס מעוררי דמיון. ובתרמיל, ליד ערכת הקפה והחטיפים, גם בקבוק נוזל אנטי-פריז שאף פעם לא מזיק. המחשבה על הקור הצפוי מעוררת צמרמורת ורק הידיעה שבעצם חשבנו לרכוב היום במסלול של עין קובי – יד קנדי, רק המחשבה על הדהירה בקור הבוקר המקפיא של הרי ירושלים במורד ההר מעין קובי לנחל רפאים חיממה קצת את הלב במסילת ציון.
מתחילים בטיפוס חימום בדרך העולה למצפה אשתאול, נהנים ממצבורי רקפות הפזורים פה ושם לאורך הדרך. כיאה לדרך לבנה אין בוץ והרכיבה שוטפת. מהר מאד מתחממים, כי בסופו של דבר לא היה ממש קר והמעיל העליון, החולצה הטרמית, הכובע-גרב, מתחילים להעיק. מתחתינו מתגלה מושב אשתאול טובל בירק פסטורלי, מכוסה בשרידי ענני בוקר נמוכים הרובצים על העמק.




 בנקודה כלשהי מיתמר מתחתנו עשן מאיזה מקום במושב ועולה מעלה מעלה בקו אנכי להפליא. אהרון מגלה את הגנים האינדיאניים שלו ומבטיח שזה סימן שלא ירד גשם בשעות הקרובות. לא יודע אם הסימן הזה, שנראה כי מקורו בשבטי האפאצ'י, מבוסס על משהו מציאותי, אבל עובדה היא שעד סיום הרכיבה לא ראינו טיפת גשם. ככל שהדרך מתמשכת אנחנו מתחממים ומברכים על ההחלטה ללבוש גם חולצה מנדפת זיעה. שלוליות מועטות על השביל ואנחנו חוצים אותן בכוונה על מנת להשפריץ קצת בוץ, להתלכלך וללכלך את האופניים. אבל כמה שניסינו, רק מעט בוץ דבק בגחונם, רק רסיסי בוץ בודדים לכלכו את המשקפיים שלא הצריכו בסופו של דבר החלפת עדשות לוורודות.


  
ורק כשישבנו להכין את הקפה, שלפתי מהתרמיל את האנטי-פריז שהזכיר לנו שזו היתה אמורה להיות רכיבה של חורף.
נוזל אנטי-פריז, המקור והיישום בשטח
From
והמשתמטים? נו, באמת....



אומרים ששבת הקרובה אמורה להיות גשומה....



יום ראשון, 2 בינואר 2011

על שירים וחישורים ומה שבינהם


פעם, כשהייתי במילאנו כתבתי (מתוך געגועים) על צירופי המקרים המדהימים של הקשר בין שיר המתנגן לי באזניות ובין המצב ברכיבה.
באחת הרכיבות כשהתלבטנו אם לעלות לדרך נוף דרומית בכיסלון ואהרון הזכיר לנו ששם, באחד מעיקולי השביל המטפס, הוא קיבל זימון לצינתור, באותו רגע שר לי אלוויס באזניות את it's now or never. עכשיו או לעולם לא אמרנו לעצמנו והתחלנו לטפס. אח"כ במעלה השביל, כשמד הדופק עמד על מספרים שאני מתבייש לציין, ניגן לי טוני הקטן את הלהיט האיטלקי הישן un cuore matto – לב מטורף.
באחד השבועות האחרונים, בשבת שהכרמל בער ואנחנו רכבנו תחת הרושם האדיר של תמונות השריפה, שרו לי התרנגולים "אם תרצי חימום בביתך, את העיר אצית בשבילך" לא בדיוק פוליטיקלי קורקט באותה שבת, אבל אפשר לסבול זאת ממי ששרו את הגירסא המקורית של "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", עוד פחות פוליטיקלי קורקט.
השבת האחרונה היתה שבת חורפית עם גשם ושמש חליפות. בשלב מסוים רכבנו מזרחה אל מול השמש שקרניה חדרו בין ענפי העצים וציירו קווים של צל בערפילי הבוקר הסמיכים שנחו עדיין על השביל. בנגן נשמע שיר ישן נושן מסידרת שירי תנועות הנוער – "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה". לא הייתי טורח לכתוב את השורות האלה בשביל עוד התאמה כזו של שיר למציאות אילמלא צילם עודד תמונה מדהימה במצלמת הטלפון שלו (וזה אפילו לא אייפון). התמונה לבדה מצדיקה פוסט בפני עצמו (אני רק חתכתי קצת) ומדברת בעד עצמה. כל מילה מיותרת. 
פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה
והקרדיט לתמונה - כולו של עודד
ולכל אלה שלא זכרו את השיר, הנה תזכורת

מילים יצחק שנהר (ואיזה מילים!!!)
לחן דניאל סמבורסקי 

פנינו אל השמש העולה,
דרכנו שוב פונה מזרחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.

חוצבים אנו גורל ביד רמה,
נושאים בלב תקוה יוקדת.
אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.
אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.

הולכים אנו לקץ של הנכר,
חלום חרות יחדיו נגשימה.
אנו דוגלים בעוז בשם מחר,
וטור אל טור נלך תמיד קדימה!
אנו דוגלים בעוז בשם מחר,
וטור אל טור נלך תמיד קדימה!

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

היפה והחיה

האופנים החדשים של דני - גם יפה גם חיה.
ג'ניוס מי שבנה אותם.
 scott genius 30 , שלדת קרבון
מהיום, שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה פעם, לא ספשלייזד s-works, לא קנונדייל לפטי, כלום!!! ההיסטוריה שלנו ושל האופניים מתחלקת מהיום לתקופה שלפני האופניים החדשים של דני ולתקופה שאחרי.
תוציאו את הכסף מתחת לבלטות ותתחילו לחשוב על תירוצים למה הגיע הזמן לשדרג את האופניים

הקליקו על התמונה בשביל להגדיל. שווה!!!
על גבעות הכורכר בנס ציונה בכניסה לסינגלון מעל בית עובד

על גבעות הכורכר בנס ציונה בכניסה לסינגלון מעל בית עובד

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

ההר הירוק תמיד – שחור. כמו הספד ליערות הכרמל.

ההר הירוק כל ימות השנה, 
אני עוד חולם ושואל 
לנשום רוחותיך כבראשונה,
לשכב בצילך כרמל.
                                   יורם טהרלב                           
רשומה זו נכתבה לאחר השריפה הגדולה ביערות הכרמל בדצמבר 2010

מוהל אחד הציג קומקום בחלון הראווה של חנותו. שאלו אותו – מה פתאום קומקום? ענה- מה אתם רוצים שאציג שם?
נזכרתי בזה הבוקר בהפסקת הקפה של הרכיבה. אתמול שלחתי את ה-SMS הרגיל והודעתי שלרגל החנוכה נרכב באזור מודיעין – בן שמן ונאכל סופגניות על קברות המכבים. היום, כשהקפה רתח, ובמקום סופגניות היו חטיפי האנרגיה של כל שבת-חול רגילה, שאל דני למה הבטחתי סופגניות. מה רצית שאבטיח לך בשבת כזו, דני? שנדליק נרות ביער בן שמן? האמת שאפילו את הקפה חששנו לעשות ביער ועשינו אותו על משטח סלע גדול רחוק מכל צמחיה.
זה כמעט ענין שבשגרה לרכוב ביערות בכלל וביערות האורן בפרט. הרי ירושלים, בן-שמן, יער אשתאול – זה הרי המגרש הביתי שלנו. צל העצים בחום השמש, ריח השרף החריף, אצטרובלים פזורים על השביל, חניוני קק"ל, כל אלה הפכו כבר לריטואל הכמעט קבוע של השבת. ריטואל שלנו כמו של מאות רוכבים אחרים באזור המרכז, כמו של מאות רוכבים אחרים מידי שבת המדוושים בדרכיו של הר הירוק תמיד, בשבילים של יערות הכרמל. הפעם נוסף אלמנט נוסף לריטואל שהוסיף מימד חדש מוחשי וריאלי  שקשר אותנו חזק חזק למציאות הכואבת - באחד מהחניונים לא רחוק מגדר ההפרדה, עמדה כבאית בכוננות, דבר שמעולם לא ראינו ומקווים שגם לא נראה יותר, לפחות לא בהקשר הנסיבות של היום.
את זה לא ראינו למזלנו. תמונה מהרשת

חלקנו רכבו שם, בנחל אורן בעוספייה, בדרך נוף כרמל אך מעולם לא רכבנו שם כקבוצה, אבל דובי יכול להעיד כמה זמן אוויר בוזבז בימי ששי על דיסקוסים בנושא רכיבה שם, כמה פעמים ישבנו משני צידי הטלפון על מפות ותכנונים – נתחיל בדליית אל כרמל, נמשיך לעוספייה, נחל אורן... פתאום זה כמו לתכנן רכיבה ב"מבט", רכיבה שכנראה כבר לא תתממש, לא בקרוב. לא שאין איפה לרכוב במרכז הארץ, לא שחסרים יערות ומסלולים קרוב לבית, אבל עכשיו, בעיקר עכשיו יש איזו משיכה בלתי מוסברת לרכוב דווקא שם.
בינתיים נצטרך להסתפק במגרש הביתי שלנו (שהוא לא רע בכלל) נמשיך להריח את שרף האורנים, לנקות את שולחנות קק"ל ממחטי האורן, נמשיך לעשות קפה בצל העצים ונהנה מכל טוב הטבע, נמתין עד שהטבע יעשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – להתחדש, ונחכה לרכיבה ביערות הכרמל.
וגם רכבנו, בעיקר דרכי קק"ל, רמז לסינגל, קצת היסטוריה ברוח חנוכה – מערת קבורה מתקופת החשמונאים, קברי המכבים וגם צניר סלע בנחל נטוף אשר משמש לקינון ציפורים בחגוויו, ושימש לנו בין השאר גם מקום בטוח להכנת הקפה.
וכרגיל פנצ'רים, והדגש על צורת רבים, לא פנצר אחד, לדובי, שהרי אי אפשר בלי זה. 
***
בנגן המוסיקה רצים השירים. כמו שכבר כתבתי פעם (אי שם במורד הרשומה ההיא על קפה במילאנו) לפעמים יש צירוף מקרים בין השיר המתנגן למציאות (it's now or never בהיסוס לפני עליה קשה ועוד). הפעם מתנגן השיר של התרנגולים "אם תרצי" - ".... אם תרצי חימום בביתך / את העיר אצית בשבילך..." . כמה מטורף, כמה הזוי.

9/12/2010: תוספת: במקרה נתקלתי ברשומה של קרנית גולדווסר, בין השאר רוכבת אופניים מושבעת, שהכרמל היה המגרש הביתי שלה וכתבה כל כך יפה על תחושות של מי שנשרף לו המגרש הביתי. לא יכולתי לתאר זאת יותר יפה ממנה.
מערת קבורה מתקופת החשמונאים

צניר בנחל נטוף









יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

כמו קפה ריסטרטו

יש קפה הפוך, עם חלב וערמת קצף בספל גדול, יש בכוס בינונית, ויש קפה ריסטרטו, RISTRETTO, כמו שקוראים האיטלקים שכמובן לא מבינים דבר בנושא, ל"אספרסו קצר". קצר או ריסטרטו, לא חשוב, אתם הרי כבר יודעים שזה מה אני אוהב (ושדובי לא יתחיל לשחזר לי את המרוקינו והארלקינו, המקיאבלי ההפוך או השוקוצ'ינו השפוך הזכורים לטוב מימי גארדה העליזים). כל הטוב שבקפה מתומצת לכמה טיפות דחוסות. שלוק קצר אחד עם כל הארומה. קטן, צפוף, וממזר. כמו סינגל-טראק.

רכיבות זה לפעמים כמו קפה. יש כאלו עם הרבה חבר'ה, כמו קפוצ'ינו בכוס גדולה, עם כיפת קצף סמיכה ואבקת קקאו זרויה למעלה וציור של לב ואולי אפילו איזה בריוש על יד, ולשתות אותו זה כבר ארוע חברתי. ויש מצומצמות עם 3-4 משתתפים, כמו קפה ריסטרטו. בהתחלה, מין תחושת דיכּי כזו תופסת אותנו (לפחות אותי) שהתרגלנו כבר לנורמה של 10-9 אנשים לפחות ולשני סיבובי קפה מינימום. כמו להביט בסיפלון של קפה ריסטרטו ולחשוב –"מה ? זה יספיק לי?" כאילו מה? רק 3 אנשים זו רכיבה ששווה להקדיש לה מחשבה ותכנון? האם נהנה ממנה בכלל? אבל דווקא רכיבות כאלה יש להן את הפוטנציאל להיות רכיבות כיף (לא שרכיבות המוניות אינן רכיבות של כיף) ולא פעם, יש את אותו דבר מה קטן וחסר משמעות לכאורה ההופך אותן למשהו אחר. כמו קוביית קליפת לימון פיצפונת בתוך ספל אספרסו, כמו נגיעת קקאו וחלב מוקצף לקפה "מרוקינו", כמו הל בקפה של אופניים.

לפעמים זה הנוף החדש הנגלה לעיניך כמו ציור ענק במזיאון הפתוח של הטבע, או איזה גרנד-פינאלה לא צפוי שמשנה את הכל. לפני מספר שנים רכבנו 4 בלבד, קצת מאוכזבים מהפורום המצומצם, לאורך דרך הפטרולים בעדולם. ככל שרכבנו עלה מצב הרוח ושירו של אורי אבנרי, "שועלי שמשון" טירטר לי בראש כמו תקליט שחוק, "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר (ואני פיזמתי אז "על הסטאמפ הדוהר") / ובוקע השיר מן הלב, / והשביל בדרכם מרקד ומזמר, / זה השביל המוביל אל אויב...." כך גם השביל מתחת לגלגלי האופניים ריקד וזימר ו(לפחות לי) בקע השיר מן הלב. כקינוח לאותה רכיבה התוודענו אל שני רוכבים שרכבו במקביל אלינו, ועל קפה זעיר מרוכז ומתוק בספלים עשויים קרמיקה עם סיפורים ואוונטות לפי כל כללי הטקס, נכרתה הברית עם ספי ודובי (ודני בעקבותיהם) והשאר כידוע כבר היסטוריה.

לפעמים זה מזג האוויר שעושה את ההבדל, כמו אותה רכיבה של דובי ושלי, רק שנינו, בשבת שלאחר יום ששי מהסוערים שהיו באותה שנה. כולם השתפנו והתחפרו מתחת לפוך, מה שהעצים את ההנאה שלנו ממזג אוויר נפלא בשבת כשרכבנו ביער אשתאול הרחוץ וריח עז של אדמה רוויה הכה באפינו. אפילו הבוץ הדביק לקראת סוף הרכיבה היה חוויה והעצים את ההנאה (טוב, יחסית כמובן).

ויש את הרכיבות מצומצמות הקאדר בחו"ל – ועל זה כבר הוקלדו אין ספור מילים. ויש עוד כהנה וכהנה.

השבת האחרונה היתה עוד אחת מאותן רכיבות. זה התחיל זמן קצר לאחר שדובי שלח את ה-SMS השבועי על איפה ומתי. דובי מתקשר אלי ומודיע שרק ארבעה אישרו את בואם, וזה כבר כולל את שנינו.

- טוב, אני מנחם את עצמי ואת דובי, זה יום ששי ובטח הם עסוקים ועוד מעט יאשרו.

- לא, עונה דובי, כולם ענו וכל השאר ענו לא באלף רבתי. משהו מיואש נשמע בקולו.

- עודד מאשר הרבה פעמים מאוחר וכבר קרה שהתייצב בבוקר מבלי לשלוח "כן" בערב הקודם, אני מנסה לנחם ולהתנחם.

- אז מה עושים? שואל דובי, נשנה מסלול?

- למה מה? אם נכריז על אשתאול, הם יבואו? הקשיתי.

- צודק. יאללה, לפי התכנון.

7:15 אני מגיע לנקודת המפגש בכניסה למושב לוזית. עודד (שכמובן הודיע והתייצב כדרכו בקודש) ואֶבי כבר ממתינים. הם נראים קצת עם חיוך כמו בתור לרופא שיניים, מתלבטים האם העובדה שהם רק שניים מרמזת על איזו אי הבנה בקשר למפגש. מזמן לא ראיתי אנשים שכל כך שמחים לראות אותי כמו שני אלה, כשהם פולטים אנחת רווחה. לא, לא טעינו בנקודת המפגש והנה אנחנו כבר שלושה. עוד כמה דקות וגם דובי אבי ובקבוק היין מתייצבים וזה כבר שווה רכיבה.

אולי זה באשמת מזג האוויר הנפלא, מעט קריר, שמיים מעוננים חלקית ושמש נעימה של בוקר רק מלטפת קלות, אולי זה משהו אחר אבל בהעדרו של ספי, אבי תפס פיקוד ודהר בראש, ממתין לנו בכניסה לשביל הכחול, כאילו השביל לא מקבל אזימוט לשמיים בעוד כמה עשרות מטרים, כאילו אין מחר. מה מחר? כאילו אין עוד חצי שעה.







מטפסים. ומטפסים. ומטפסים. אבי כבר מתחיל לדבר על הקומנדקר שממתין בסוף ואֶבי מתחיל להבין מה זה נוף. כשמגיעים למצפה משואה נעתקת הנשימה של שניהם. של אבי מהעליה ושל אֶבי מהנוף. יין קפה וחטיפים, כמו שהורגלנו, וממשיכים, לא לפני שאני פוגש בחבר, רוכב עם קבוצה אחרת ששתו קפה בכוסות פלסטיק חד פעמיות, ואני נוזף בו על זילות הקפה. מנמיכים כיסא לקראת סינגל קצר ועצבני משהו, מישורי רמת אבישור עם נוף עד האופק לימין ונוף עד האופק משמאל, חירבת צורי ותל גודד על רכס הפארק. דהירה חסרת אחריות עד למרגלת הגבעה ואנחנו מגיעים לפיצול שבילים וצריך לקבל החלטה. השביל הימני חסום בשער ונעול בשלשלת ברזל כבדה. השלט על השער אומר "אסורה כניסת רכבים לשטח" ואין לך דבר מאתגר יותר משלט כזה. ניצוץ שובב בעיניים ואנחנו בוחרים, כמה לא מפתיע, בשביל הימני, גמור ומנוי עימנו לברר למה אסורה הכניסה ומה הם כבר רוצים להסתיר שם. וכשאנחנו מאותגרים, מה לך מנעול, מה לך שלשלת כבדה בפני 5 רוכבים שאפתנים? לא מנעול ולא שלשלת, לא יחסמו את דרכנו. קצת התעמלות, תרגילי אופניים הנף, ואנחנו מעברו הפנימי של השער.




כמו עליסה, מרגע שהגיעה לארץ הפלאות כך אנחנו, מרגע שנכנסנו לתחום האסור, כאילו אנחנו רוכבים בארץ פלאות משלנו, ארץ בראשית. כמו לרכוב באתר צילומים של סרט תנכי. עמק רחב ידיים עם כרם זיתים ענק. עצי זית עם גזעים אדירים חרושי קמטים שנראה כי נטעו שם בראשית ימי הטורקים לפני מאות שנים, על הגבעות סביב תילי עתיקות מוקפים משוכות צבר ובוסתני פרי ובתוך כל הפסטורליה הזו אין אף אחד, לא רוכבי אופנים, לא ג'יפים, לא טרקטורונים, רק אנחנו עם עצמנו ועם עצי הזית.





ממשיכים הלאה ומגיעים לעוד גדר, גדר בקר הפעם. לא מנעול ולא שלשלת, רק תיל דק מחזיק את השער. אנו חומקים פנימה ורוכבים על קרקע "דשנה" המעידה כאלף עדים כי זהו שטח ריכוז עדרי בקר. ואז הם נגלו לעינינו, עדר של עשרות אנטרקוטים רובצים בצל העצים ואנחנו, שבקטע הדשן הזה העדפנו לצעוד רגלית, פוזלים בעין אחת על האנטרקוטים התוקעים בנו מבט סקרני, מקווים שלא יעלה ברצונו של מי מהם לבדוק מקרוב מי הם האורחים הלא צפויים ובעין השניה סוקרים טוב טוב את הקרקע שלא נדרוך רחמנא ליצלן על מה שלא צריך. ורק לאחר שיצאנו מהשטח, כשאנו שוב מחוץ לגדר המכלאה, קראנו לעברם באומץ – להתראות בצלחת!





הסיום, מקיבוץ בית ניר ללוזית יכול להיות על הכביש, דרך שכבר עשינו וקיטרנו על כל ק"מ, או דרך השטח. ברור שבחרנו בשטח, דרך מישורית מאובקת ולא ממש מעניינת שהוכיחה למי שהיה צריך את ההוכחה, שאם תוואי השטח לא מענין, אז לא משנה באיזה דרך תבחר. סיום קצת מעצבן למסלול נפלא, ממש כמו הבוץ המכוספס בשלוק האחרון בסיום ספל קפה טוב. רכיבות זה לפעמים כמו קפה, כבר אמרנו?



הרכיבה הוקלטה באמצעות תכנת sports-tracker אשר קרסה לקראת הסוף, ככל הנראה גם ל-GPS נשבר מהסיום האפור. לאחר הקריסה רכבנו עוד כ- 7-8 ק"מ עד לרכבים, כפי שמודגם בתמונה המעובדת הזו.