יום שישי, 16 במרץ 2012

ריח של שוקולד או bicycle-paradiso


ריח של שוקולד  
מתוך הכבש השישה עשר
יהונתן גפן
בסוף רמת גן יש מקום מיוחד 
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד 
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות 
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות 
ושבעים פועלים עם סינר וכפפות 
מכינים שוקולד בכל הצורות 

שוקולד קטן ושוקולד גדול 
שוקולד יקר ושוקולד בזול 
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם 
לעשירים ולכולם והריח בחינם 
וכל האזרחים עוצרים ומריחים... 

לא יודע מה אתכם, אבל אם אתם פחות או יותר בני הדור שלי וגדלתם בגוש דן, אז בטוח שלמקרא מילות השיר הזה עולה באפכם אותו ריח מתקתק של שוקולד חם שאפף את צומת עלית ברמת גן, כשעוד היתה באמת צומת עלית. לא היו שם מגדלי זכוכית, לא צומת דרכים מורכב ומרומזר למשעי אלא בית פינתי במזלג רחובות, בנוי אבן אפורה-צהבהבה עם חזית עגולה החולשת על הצומת. אני לא בטוח אם היו שם שלוש ארובות כמאמר השיר של יהונתן גפן, אבל ריח של שוקולד היה גם היה וגם כיום, למרות השנים שחלפו, צרוב לי במח אותו ריח אופייני של שוקולד חם שזה עתה נאפה, שאזהה אותו עד יומי האחרון.
ועל משקל השיר הזה - גם בקיבוץ עין כרמל יש (עדיין יש, להבדיל מצומת עלית) מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח היסטוריה. שמורת טבע אשר כמו השיר של יונתן גפן, גם היא לוקחת אותי לאחור במרחב הזמן ומחזירה אותי לימי ילדותי.
יש שם צריף קטן עם חלון כמעט אטום שבקושי נותן למעט אור לחדור לאפלולית הצריף, ושייקה אחד שמשפץ אופנים מכל הצורות. אופנים גדולים ואופנים קטנים, אופנים איטלקיים ואופנים הודיים ואופניים פרסיים (שהם בעצם גרמניים אך הס מלהזכיר), אופניים עם טורפדו ואופניים עם פראיי-לוהף, עם מעצור יד ("שים לב איך השטאנגה נכנסת לתוך הכידון") ועם מעצור רגל, עם רמה כפולה או ללא רמה. ורק הצבע- צבע אחיד. צבע חום-אדום של חלודה. וערימות של גלגלי שיניים ושל כידוני אופניים על מדפי עץ הכורסים תחת הנטל.




הגעתי לשם עם חברי דוֹבי אשר לשם שינוי לא אסף אותי להצטרף אליו ליקב חדש שגילה אלא למסע במכונת הזמן, לימי ילדותנו בתל אביב של פעם. כמו טוטו הבוגר מ"סינמה פרדיסו" החוזר לעיירה ורואה את קטעי הסרטים הישנים, כך חזרנו אנחנו לתל אביב של אופני "חרש-אופן", או "דהר", לאופני "ראלי-שלושה-הילוכים" שהיו רק לילדי העשירים, של מתקני אופניים שכונתיים חגורים בסינור בד משומן עד שנתקשה ונראה כמו סינור עור, שמחלצים את הצמיג מהחישוק עם מקל עץ או כפית תה ישנה, של אופנים כאמצעי תחבורה ולא כטרנד אופנתי. לא אופניים להשכרה לפי שעות עם תשלום בכרטיס אשראי, לא אופניים בגלל הירוק או בגלל הבריאות, אלא אופניים ככורח מציאות כי אמא לא הקפיצה אותך לחוג עם המכונית שלה, כי לא העלית על דעתך שבגיל 17 תוציא רישיון ואבא יקנה לך מכונית או שתודיע לאמא שאתה מחרים לה את המכונית למסיבה בערב שבת במועדון הסרצ'רס כי כולם באים עם המכוניות של ההורים ואתה צריך לאסוף את דליה או נאווה שאם לא כן היא תצא עם מישהו אחר. אופניים שהתאימו לסרט "גונבי האופנים" של דה-סיקה יותר מאשר לספשלייזד או קנונדייל עם שיכוך כפול ושלושים הילוכים.

"תשתו גזוז?" שאל אותנו שייקה כשהגענו. ומבלי להמתין לתשובה הזמין אותנו להכנס לסדנא ומזג לנו מבקבוק פלסטי גזוז של פעם בטעם פטל. "להוסיף קצת ויטמינים?" שאל ומזג לכוסות גם מעט וודקה (?) מבקבוק קטן השמור לאנשים מיוחדים. 

לא הייתי זקוק לתוספת האלכוהול בגזוז. הראש החל להסתחרר ברגע שעצרנו בחזית הצריף הקטן ועיני קלטו את עשרות זוגות האופניים העומדים בחזית.


לא שאני לא רגיל לעשרות זוגות אופניים בחנות, תשאלו את החבר'ה ממצמן בילו, מעולם איני שבע מלהסתובב בחנות, להסתכל, לבחון, לשאול ולפנטז, אבל כאן זה היה משהו אחר. לא פינטוז על עתיד משופר של "29 מקרבון, לא על בולם קדמי 150 מ"מ אלא הפלגה במרחבי העבר. שייקה הוא סוג של "דוק" אמט בראון ואני כאילו מרטי מק'פליי ("בחזרה לעתיד"), וה"דוק" מכניס אותי למכונת הזמן ואנחנו ממריאים לימי ילדותי. האלכוהול בגזוז, כמו גם המוסיקה הקלאסית הבוקעת ממכשיר רדיו עתיק שראיתי כמותו לאחרונה בבית של סבא שלי, רק הקלו על המראת מכונת הזמן.

"כאן יש לי לוחיות רישוי של אופניים" אומר "דוק" שייקה ומצביע על עמוד עליו מוצגות לוחיות רישוי של אופניים מהימים ההם. מספר 514 של עירית חדרה 1974, 498 של עירית הרצליה,  915 מחיפה, 121 מכרכור..., משנות השמונים, השבעים והששים.




לוחיות חלודות, הצבע קצת שחוק, לפעמים אתה מתקשה לזהות את השנה. ופס חלודה אלכסוני בפינות מספר לך שבימים טובים יותר היתה הלוחית מקובעת ל"שפיצים" של איזה גלגל. והן מחזירות אותי לימים ההם, ת"א בשנות הששים, אני הולך לתחנת הרישוי של העיריה ליד מכבי האש ברחוב בזל, ובחזה מתוח מגאווה אני משליש בידי הפקיד כמה ל"י ומקבל רישיון לאופניים עם לוחית פח צבועה בצהוב או תכול או ירקרק (מתוחכמים, כל שנה צבע אחר...), תולה אותה בגאווה על אחורי האוכף, או מצמיד אותה ל"שפיצים", מכופף את הפינות לחיזוק ורוכב למחרת בגאווה לביה"ס, מתגאה במספר 1318 שקיבלתי שהוא מראה על ותק משמעותי לעומת דדי מהבית ממול שהלך יום אחרי וקיבל כבר 1470 או משהו כזה. לימים, בתיכון, כשכבר התחלנו להבין שאנחנו פראיירים של העיריה והתחלנו למרוד בממסד המוניציפאלי לא חידשנו את הרישיונות. הדופק מתחיל לעלות כשאני נזכר איך אני בורח מהפקח העירוני הבן-זונה (לעולם בני זונות הפקחים האלה)  שתפס אותי כמה ימים קודם בלי לוחית רישוי והוציא לי את האוויר מהגלגלים, וכשאני בורח למרחק בטוח ממנו אני מראה לו אצבע משולשת, משאיר שובל אבק ונעלם בין הבתים. "חסרה לי לאוסף לוחית של רחובות" מעיר אותי שייקה מהחלומות בהקיץ, ואני מבטיח לנסות ולמצוא משהו.
יום חורף שמשי וחמים ובצריף נעשה קצת חם. שייקה מציע עוד גזוז ועיני נתקלות בשלט התלוי על הדלת "כאן מוכרים גזוז עם מיץ טבעי על טהרת הסוכר. מחיר כוס גזוז 50 פרוטה, מחיר כוס סודה 25 פרוטה" וחתום על ההודעה "ענף בתי ההארחה, ההסתדרות הכללית של המעמד הבינוני בישראל".

לנגד עיני חולף הקיוסק בפינת הרחובות ויצמן-בארי, שהיינו עוצרים שם בדרך מביה"ס ושותים כוס סודה ב-½2 גרוש ולפעמים אפילו מפנקים עצמנו בכוס גזוז ב 5 גרוש. "חמוץ או מתוק?" היה שואל אותנו המוכר, כאילו שלא ידע שנבקש חמוץ-מתוק, ככה, כאילו מה? מה אנחנו פראיירים שנוותר על אחד הטעמים? והוא מזלף לכוס שפריץ מהצהוב ושפריץ מהאדום, מוסיף סודה שמעלה קצף עד שפת הכוס ואנחנו הרגשנו כמו הסוחרים המתוחכמים שבעולם, איך עבדנו עליו (אבל בסתר ליבנו מה זה קינאנו בבן שלו שיכול למזוג לעצמו כמה גזוז שרצה בלי לשלם).
משב רוח מחזיר אותי למציאות. "זה מאוורר גרמני ממלחמת העולם" אומר שייקה "מה אתה אומר? יותר חזק ממזגן, אה? עובד כמו שרק הגרמנים יודעים לעשות" מאוורר גדול, תלת-כנפי סובב על הקיר ממול, נראה יותר כמו רוטור של מסוק העומד להמריא. "ומה אתה אומר על הסמלים האלה?" שואל שייקה ומצביע בגאווה על לוח גדול עליו מקובעים עשרות סמלי מתכת של אופניים. אני מזהה רק את מקצתם, "חרש-אופן" ו"דהר" ו"ראלי" – בוודאי. וגם ICM שם כדבר מובן מאליו, גם מוסטנג וסנטוריון וסקוט ופיז'ו. אבל מי שמע על Shapira-Bikes? יש בירה שפירא, בירת בוטיק ירושלמית, אבל אופני שפירא? וגראנד-אוריינט? ושוגון? ובלק-הורס? ופייוניר? עשרות רבות של סמלים בפסיפס מופלא של זכרונות עבר ואניגמות.





 אח"כ אנחנו ניגשים לאופניים שדובי הביא לשיפוץ. משולש צינורות מתכת חלודים בין שני חישוקים חלודים לא פחות. שייקה מלטף במבטו את האופניים, כמו אמא המביטה על ילדה החולה, מתכנן את השיפוץ וכבר רואה בעיני רוחו את פאר היצירה המוגמר.

לפתע עיניו מבריקות וכולו התפעלות והוא מפטיר בחרדת קודש כאילו נגלתה לעיניו השכינה – "זה סטורמי ארצ'ר..."  דובי מסתכל עלי, שאני הרי המומחה בעינייני אופניים, ואני מביט על שייקה במבט שכולו סימן שאלה.


  "סטורמי ארצ'ר, מסביר שייקה, זה הגיר הראשון שיוצר לאופני ראלי לפני למעלה ממאה שנים, 3 הילוכים בתוך הנאבה" אנחנו עוברים לדום מתוח ועושים פרצוף של מביני ענין ושייקה ממשיך להתפעל ומבטיח לדובי שינסה למצוא לו סטורמי ארצ'ר אורגינל עם 3 הילוכים וטורפדו, אבל מקולו ניתן להבין שיותר קל יהיה למצוא את הגביע הקדוש של אינדיאנה ג'ונס.



"זה היה חידוש עולמי" אומר שייקה –"בכלל, פעם כמעט לא ראית הילוכים באופניים. היום זה הפך למשהו מיוחד, הוא מוסיף, ובאים אלי אנשים עם אופניים ישנים ללא הילוכים ומבקשים שאחדש אותם. הם גם קוראים לזה בשם שעושה את זה משהו ייחודי". "כן, קוראים לזה סינגל ספיד" אני אומר בקול חלש ותחושה מוזרה של אי נוחות וחילול הקודש נשמעת בקולי, כמו מי שנתפס מנגן הארד רוק של לד זפלין או דיפ פרפל על עוגב בכנסיה.
אחרי ההתפעלות מהסטורמי ארצ'ר, האוכף של ברוקס כבר היה כבר בבחינת מובן מאליו. אוכף רחב עשוי עור עבה ומסיבי על שלד מתכת עשיר בקפיצים ובניטים מתכתיים. אני התפעלתי ממשקלו – כמעט כמו כל האופניים שלי, ולא יכולתי שלא להשוות לאוכף החדש שקניתי בצירוף מקרים כמה ימים קודם ומשקלו רק קצת יתר מ-200 גרם.


לקינוח, לקח אותי שייקה ל"כספת" (או "מכלאה") – סככה מגודרת ונעולה עם עשרות זוגות אופניים ישנים. ולכל זוג – הסיפור שלו. אלה אופניים של המשטרה הבריטית, על אלו חילקו חלקי חילוף למוסכים בניו יורק בשנות ה-20, אלו גרמניים (שוב שים לב לשטאנגה שנכנסת לתוך הכידון...) ואלו הולנדיים, אלו "ראלי" שהחרמתי ממישהי ("שים לב ל "R" המוטבעת על כל בורג, אתה יודע כמה זה נדיר?")... וחבל שכבר מסרתי את ה"ביאנקי" משנת 51 ששיפצתי, אבל חכה, תיכף אראה לך תמונות... והוא שולף מצלמה דיגיטאלית קטנה ומראה לי תמונות של הביאנקי51 כמו סבתא פולניה המראה תמונות של הנכדים. שייקה מפליג על כנפי הדימיון ולי נדמה שאני שומע את קול משק כנפי ההיסטוריה. מה נדמה? בטוח!

בדרך חזרה אני נזכר שאני צריך להרכיב על האופנים שלי את האוכף החדש שקניתי לפני כמה ימים. ריפוד ג'ל סיליקון, שלד עשוי תערובת של סיבי פחם ושאר טכנולוגיות המוסיפות חוזק ומפחיתות משקל, נזכר  במוט האוכף ההידראולי המתכוונן בשליטה מהכידון, ב-27 ההילוכים, הבולמים, מעצורי דיסק הידראולי (איפה השטאנגה לכל הרוחות). אנחנו עושים דרכנו דרומה, חולפים בדרך על פני כמה רוכבי אופניים מדוגמים, לבושים בגדי לייקרה צבעוניים וצמודים, רכובים על אופניים אנורקסיים ואני שואל את עצמי מי צודק יותר בפילוסופיית האופניים שלו. ובתוך כך אני נזכר בקטע מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" לרוברט פירסינג:  "איכפת לי בדבר כפפות האופנוען הישנות ומעלות העובש האלה... שהרי הן נמצאות שם שנים כה רבות, - והן כה נושנות וכה עייפות וכה קרובות, - עד כי יש בהן משהו מצחיק. הן נספגו במרוצת הזמן בשמן, בזיעה, בלכלוך ... יש להן זכרון משלהן. הן עלו רק שלושה דולרים ומאז נתפרו מחדש פעמים כה רבות, עד כי כמעט שאי אפשר לתקנן עוד. ואף-על-פי-כן, מקדיש אני זמן וטרחה רבה כדי לתקנן בכל זאת, שכן איני מסוגל לראות זוג אחר התופס את מקומן. זוהי התנהגות בלתי מעשית, אך מעשיות אינה העיקר בכפפות או בכל דבר אחר."



למחרת רכבנו בסינגל זה או אחר. חולף על פנינו רוכב צעיר על "סינגל ספיד" ממותג, מתנשף במאמץ העליה. "אֶהה.. אופניים בלי הילוכים" אני אומר והוא מסתכל עלי בזלזול וזורק לעברי כאילו עושה לי טובה – "זה סינגל-ספיד, כדאי שתתעדכן!" ואני? אני אומר לו שבסוף רמת גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד...







יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

האסון שנמנע או יש דור המשך

השבת לא רכבתי. יום משפחה קוראים לזה.
בלית ברירה יצאה שיירת הרוכבים בלעדי, ולמחרת קיבלתי מרפי ברט מייל בהאי-לישנא


היום ברכיבתנו קרה דבר נורא.

בחנייה על ראשו של תל גזר עם פריקת מתקן הקפה התגלתה העובדה הנוראה כי נגמר הגז במיכל הקפה וכי אין לנו אפשרות להכין קפה.

מכיוון שלא ניתן להמשיך ולרכב ללא התדלוק החיוני (ויין ישמח לבב אנוש אך לא יניע את רגליו העייפות) נשקלו צעדי חירום של הזעקת מסוק חילוץ, חידוש החפירות כדי למצוא גז שוודאי נשאר מהתושבים הקדמונים ומשלחות סיור לחיפוש חבורות רוכבים אחרות עם גז.

אולם התושייה של חבורתנו גברה על כל הצרות והמצוקות:
הם קוששו עצים, בנו תנור, קטפו פולי קפה וטחנו אותם , הדליקו אש עם אבני צור ויהי קפה.

וכך נמנע האסון יכולנו להמשיך ולסיים את הרכיבה







מסקנות:
גם כשאני לא נמצא –
יש קפה
יש צלם
יש מי שידווח בבלוג (את זה כבר הוכיח דובי בעבר, אבל הוא מתרשל לאחרונה)

ומה אני לוקח הביתה? – יש דור המשך, יש על מי לסמוך, אני יכול לישון בשקט (בשבת בבוקר)

והעיקר – לא לפחד כלל

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

להיות חלק מהתמונה (וגם סגירת מעגל)

להיות או לא להיות (פיקסל אחד בתמונה) זו השאלה.

מידי שנה כשמתקרבים אירועי רכיבה המוניים מתעוררת השאלה האם נשתתף כקבוצה באירוע או לא. בד"כ ההתלבטות מסתיימת בכך שעודד משתתף, דני מכריז שהוא שונא אירועים כאלה, והאחרים מגמגמים תשובה לא מחייבת ונעמדים בצד של דני.

הפעם הראשונה שטעמתי טעם של כאילו השתתפות היתה ב-2003. אוסקר ואני יצאו לכנס "מכבי" באילת ולקחנו איתנו את האופניים. בדרך, בכביש הערבה, חלפנו על פני הרבה מכוניות עם אופניים בתחת. הייתי מאד מבסוט מהעובדה שהספורט הזה תופס תאוצה וכל כך הרבה אנשים יורדים לאילת עם אופניים. כשהגענו למלון, הסתבר כי באותו סופ"ש מתקיים הטריאתלון של אילת. בבוקר, כביש הערבה היה סגור עקב הטריאתלון ונאלצנו לרכוב ביחד עם כל הטריאטלונצ'יקים האלה לאורך הכביש (עד לכניסה לעמודי עמרם, שם התכוונו לרכוב). איזו תחושה נפלאה... שני חטיארים כרסתנים על אופני מדבקה בין מאות  ספורטאים בנויים לתלפיות על אופניים מקצועיים, בקבוקי משקה אנרגיה צבעוני צמודים לאחורי האוכף... לחלקם, כך הבחנו מבעד לחולצה המיוזעת, היתה אפילו רצועת חזה של שעון דופק... איזה דאווינצ'יקים, חשבנו לעצמנו...  וכך אנחנו רוכבים, מהווים חלק מהפלוטון הזה, נהנים לקחת תוך כדי רכיבה בקבוקי מים בתחנות החלוקה, ואני מדמיין אותנו כאילו אנחנו מינימום בטור דה פרנס... כולם היו נחמדים מאד, כולל מחלקי המים ואף אחד לא תמה מה עושים שני אלה כאן (או לפחות לא הראה זאת כלפי חוץ). בפניה לעמודי עמרם פרשנו מהדבוקה שלנו וירדנו לשטח. שוטר שעמד באותה נקודה שאל אם זהו, אם נשברנו. הסברנו לו שבשביל פעם ראשונה זה מספיק לנו ופנינו למגרש הביתי שלנו – השטח. אבל איפשהו בפנים הרגשתי שיש איזה ערך מוסף לרכיבה במסגרת אירוע ציבורי, ולא רק בקבוק המים של נביעות.

ב- 2006 רכבנו את הקפת הכינרת. זו היתה היתה הפעם הראשונה שהשתתפנו כקבוצה גדולה (היינו שבעה) באירוע מסוג זה. יציאה לדרך ב-5 בבוקר, הגעה לנקודת ההיערכות והזינוק ואתה מתערבב בשלל צבעי הקשת של תלבושות, ערב רב של רוכבים מכל הצבעים והגילים. אופני מדבקה, אופניים עם כתובות צבועות מסוג "מסגריה בית אלפא" או כאלה שארגז פלסטיק קשור לסבל, רוכבים "מקצועיים" בתלבושות זוהרות ומדוגמות, חלקם מצוידים באופני שטח ארוכי מהלך בולמים, חלקם עם אופני כביש דקי גזרה, ורכב פרסומת מחלק פחיות של רד-בול לכולם.


  הפעם אנחנו כבר נמנים על הרוכבים היותר מקצועיים. אופני מותגים, שעוני דופק, חטיפי אנרגיה ואיך לא, ערכת הקפה הקבועה על הגב. אז נכון שהיה קצת בלגן, קצת פקקי תנועה וילדים שעוצרים בדיוק איפה שלא צריך, אבל אח"כ בשטח הכינוס כשסיימנו, קבלת מדליות (מחזיק מפתחות), שי כזה או אחר... אתה מרגיש חלק מההמון, חלק מההוויה, חלק מהחוויה. שותף לאירוע וגם לברדק. אתה מרגיש שייך. כשעצרנו לאכול משהו בוואדי ערה והסובבים הסתכלו עלינו באיזה מבט תמה החזרנו להם מבט גאה, כאילו אומרים "כן, אנחנו היינו שם", גיבורי השלולית הקטנה. ושוב היתה לי איזו מן תחושה נעימה של חלק מתמונת הפאזל הכוללת, רכיבה עם ערך מוסף, לא רק בזכות פחית הרד-בול.

באוגוסט 2011 נהרגו שני רוכבי כביש, שלום גרוסמן ויצחק סימון, בעת רכיבתם. האירוע זעזע את קהילת הרוכבים ובשבת שלאחר מכן התארגנה רכיבת זיכרון / מחאה מלטרון למקום התאונה. הגענו לשם 3 בלבד לאחר רכיבת השטח הרגילה שלנו לעוד 20 ומשהו ק"מ של כביש. שוב אותה תחושה של להיות חלק ממשהו. כל רכב עמוס אופניים שעלה לתחנת הדלק, כל זוג אופניים עשה לנו את זה (לפחות לי). לא סתם רוכבים בודדים אלא כל אחד הוא בבחינת פיקסל של תמונה, חלק של פאזל, וכולם ביחד יוצרים את תמונה השלמה. וככל שהתמונה מורכבת מיותר פיקסלים, כך היא ברורה מפורטת ומהימנה יותר, אתה מבחין ביותר ויותר פרטים, משקפת יותר טוב את המציאות. ואני, הפיקסל הבודד מרגיש חלק מפנורמה אנושית גדולה עם מכנה משותף שכל כך קרוב ללבי.



והשבוע – שוב אירוע המוני. סובב ת"א. שוב התלבטויות. שוב עודד מודיע שהוא בא (וגם אווי) שוב דני מודיע שלא בא. שוב כל מיני מתנדנדים שלבסוף מתייצבים מאחורי דני (הפעם לשם שינוי יש גם כמה חו"לניקים שיש להם תירוץ). כבר בנסיעת הבוקר המוקדמת על האיילון אני חולף על פני רכבים עם אופניים והתחושה המוכרת של "להיות חלק מ..."  ממלאה אותי בחמימות נעימה. הכבישים המובילים לחניון רידינג כבר חסומים ואני מבקש מהשומר במחסום לעבור. "אין מעבר" הוא אומר לי, ואני כאילו שואל אותו – רבאק, הרי זה בשבילי אתה סוגר כאן את הכביש, אני הרי חלק מהפאזל הזה, אז מה אתה לא נותן לעבור? אח"כ אני רוכב לעבר נקודת המפגש בככר המדינה, חולף על פני הרחובות הכל כך מוכרים לי, על פני נוף הילדות הנגלה בדיוק ברחובות אלה של אזור ככר המדינה. נדמה לי שכל השוטרים האלה המוצבים שם, כל הסרטים האדומים לבנים החוסמים רחובות צדדיים, כל שלטי החוצות המזהירים ש"רכב חונה יגרר" – את כל זה עשה חולדאי לכבודי, כי אני הרי חלק מתמונת האירוע. נכון, פיקסל אחד מתוך 25000, אבל מה זה חשוב.   והרכיבה עצמה – אמנם רכיבת כביש מישורית, לא מאתגרת, אבל יש גם מעבר לכך, יש חיים אחרי הסינגלים. איזו הנאה לרכוב ברחובות המוכרים, בין הנופים האלה שאתה מכיר מימים ימימה, שחלפת על פניהם אין ספור פעמים עם המכונית, אך הפעם זה שונה, הכל סגור וחסום לכבודך, לכבוד אלה שרוכבים לצידך, לכבוד הבחורה הצעירה על אופני עיר מצועצעים, לכבוד הנכה הרוכב על אופני יד שעקפת לפני רגע, לכבוד הילד הרתום לכסא אחורי מאחורי אביו, לכבוד אותה רוכבת שעצרה וישבה על שפת הכביש והיניקה את תינוקה בעוד כל ההמון הצבעוני חולף על פניה, לכבוד שני המטורזנים העוקפים בדהרה את הדבוקה, לכבוד המשפחה הרוכבת בניחותא בצידי הדרך, לכבוד ה"להיות חלק מהתמונה".



ושוב באזור גימנסיה הרצליה, ככר המדינה. ואני נזכר באותו ילד, תלמיד כתה י' או י"א, הרוכב "בלי ידיים" מביתו ברח' שרת לתיכון עירוני ד' במורד רח' ויצמן. הילד על האופניים הפשוטים נטולי הצבע, "סינגל ספיד" היינו קוראים להם היום, אבל אז הם היו סתם "פושטים" בלי הילוכים וגם ... בלי כידון. כי הכידון נשבר והוא היה רוכב "בלי ידיים" במורד רחוב שרת ורחוב ויצמן עד לביה"ס, מתפתל בין מכוניות, לוקח בהטיית גוף את הסיבוב מרח' שרת שמאלה במורד ויצמן כאילו אין מחר ורק במקרי חירום היה תופס בתושבת הפנס ומסיט את האופניים בחדות. וכשהיה רוצה לעצור, היה הילד הזה נשען בידו על השפיץ של האוכף, דוחף את האופניים קדימה תוך שהוא קופץ לאחור משל היה לוליין בקרקס. והילד הזה גרם בוודאי להתקף לב לכמה נהגים, וגם להוריו (אם היו יודעים).  ועכשיו, בסוף הרכיבה של סובב ת"א, אני רוכב מככר המדינה במורד וייצמן לכיוון המכונית. ואני עוזב את הידיים, מטה עצמי לצדדים, חולף "בלי ידיים" על פני בית החייל עד לתיכון ד' במורד הרחוב, סוגר מעגל, כי הילד הזה הוא אני.



יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

עליה וקוץ בה



לפני כמה שנים רכבנו בפעם השניה או השלישית במורד ה"סרפנטינות" בדרך בורמה. קצת חריקות ברקסים, קצת חשש, קצת תמרון בין הבולדרים ואנחנו למטה. איפשהו במורד הדרך פגשנו רוכב שעשה דרכו אט אט ובנחישות במעלה הדרך. זה נראה לנו בלתי אפשרי בעליל והאיש ההוא נראה לנו מטורף לחלוטין. מאז ירדנו הרבה פעמים את הירידה הזו, אך מעולם לא ראינו עוד מישהו דפוק כמו אותו אחד שטיפס במעלה הדרך. יש לו שריטה בדיסק, חשבנו, ולא ידענו מה פשר החיידק הטורף הזה.

***
לפני מספר חדשים רכבנו את סינגל רוחמה-דורות. סינגל זורם, מהיר, מתפתל בין ביתרונות רוחמה ומאפשר לך לפתח מהירות ולשטוף את השביל. כשסיימנו היתה (לי לפחות) תחושה של חצי תאוותי ברגלי. מצד אחד המסלול היה סינגל זורם בין ביתרונות, אבל מצד שני היה חסר לי משהו. לא היו עליות של ממש, מד הדופק לא עלה על הממוצע, לא הזרקתי את מנת האנדורפינים השבועית. במילים אחרות – קריז! [כבר הוכח מדעית שהפרשת האנדורפינים בשעת מאמץ עצים גבוהה פי כמה מהמצב הרגיל וכי הם מפחיתים את התיאבון (הצחקתם אותי...) יוצרים תחושת אופוריה, תחושת ה- high של הפעילות הגופנית]. אז מסתבר שזה אכן כך. תחושת אופוריה? התמכרות? תחושת הידבקות בחידק טורף?

חולצה כחולה והיא עולה #1
לפני מספר שבועות טיילתי באיטליה, באזור חוף אמאלפי. דרך מרהיבה המתפתלת ונושקת למצוקים תלולים מצד אחד ולים כחול מצדה השני ולא בכדי נחשבת אחת הדרכים היפות באירופה. באחד הקטעים, אי שם בין פראייאנו לאמאלפי, אנחנו עושים דרכנו במכונית, וחולפים על פני רוכב אופניים, לבוש חולצת לייקרה כחולה, תרמיל על הגב, מדווש לאורך הדרך. אני זורק מבט מלא משמעות עליו ומקבל מבט מלא משמעות באותה מידה מהיושבת לצידי. "אני יודעת מה עובר לך בראש" היא אומרת, והיא אכן יודעת. אנחנו המשכנו לאמאלפי, ואח"כ חזרנו ופנינו בדרך המטפסת לראש ההר, לעיירה הציורית ראבלו. כביש תלול וצר שלעתים אינו מאפשר מעבר יותר ממכונית אחת, ובקטעים מסוימים בהם גם אין שוליים, יש רמזור המווסת את התנועה – פעם עולים ופעם יורדים. הכביש תלול ומנוע המכונית מתנשם וגונח בהילוך ראשון – שני וככל שאנחנו מטפסים הולך ונפרש תחתנו נוף מדהים.

זה יכול להיות נהדר לטוס כאן עם אופניים במורד הכביש, אני חושב לעצמי ומיד מתחלחל מהמחשבה על ירידה במהירות מטורפת כשפתאום מגיח לך איזה רכב מאחורי הסיבוב. ואז, איך שנפתחת הדרך אחרי איזה סיבוב, אני רואה לפני את אותו רוכב בחולצה הכחולה מדווש לו לאיטו במעלה הדרך. עוד דיווש, ועוד לחיצה, עוד נשיפה ועוד ליטר זיעה, כך הוא מדווש אט אט, מטר אחר מטר. "גם עכשיו אתה מתקנא בו?" היא שואלת בהתרסה. "תתפלאי, אבל כן" אני עונה. "אני מתקנא בנחישות ובאומץ שלו כשהחליט שהוא מטפס כאן". מבט משתאה של זר לא יבין זאת הונחת עלי מימיני והמשכנו במעלה ההר. הגענו לראבלו, טיילנו, אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו. במגרש החניה כשחזרנו למכונית, ראינו רוכב אופניים בחולצה כחולה מתנשם, מתנשף, מזיע ועל פניו הסמוקים מרוח רמז לחיוך דק. היא לא הבחינה בשום חיוך. זה היה אותו רמז לחיוך של סיפוק שרק מי שהכניע פעם הר, רק מי שראה את מד הדופק מטפס במקביל למד הגובה, מי שהתמכר לפרץ האנדורפינים, יוכל להבחין בו.

חולצה כחולה והיא עולה #2
בשבת שלפני הנסיעה הנ"ל לאיטליה, רכבנו במעלה נחל כפירה לנטף. מסלול יפה שרכבנו כבר לא פעם. חלוקי נחל במעלה הערוץ, קטע בלתי אפשרי אחד לקראת הסוף, כזה שעל הסלעים יש סימני שמן של לא ג'יפ אחד ולא שניים שניסו להכניע את המדרגה ודפקו את הקרטר. בסופו של הקטע הזה אתה מוצא עצמך באחת מאותן פינות חמד שמסבירות לך בקשת צבעי ירוק חום וכחול ובריח של אדמה יבשה, תאנים וזיעה מדוע גם בשבוע הבא תחפש שבילים דומים (ועל הקטע הזה כתבתי  גם  כאן).

כשהגענו לנטף התחלנו להתלבט איך חוזרים. התלבטות רגילה שתוקפת אותנו בכל טיפוס מעין נטף לישוב. תמיד עולה האפשרות התיאורטית להמשיך מנטף להר הרוח, תמיד יש את אהרון או את עודד שמסבירים לנו ברחל בתנו הקטנה למה אנחנו לא רוצים להגיע להר הרוח ותמיד אנחנו פונים איפשהו ימינה לכוון ירידה כזו או אחרת דרך נחל יתלה. אבל הפעם לא היו לא עודד ולא אהרון, מישהו לא אחראי זרק את הרעיון לרכוב להר הרוח ומישהו עוד פחות אחראי הסכים. המבוגר האחראי בשטח לא היה בשטח או שלא היה אחראי או שלא היה מבוגר.
זה לא סיפור, חשבנו (אני לפחות), כשפנינו ביער יהדות פולין. מבט קדימה על דרך העפר העושה בכיוון ההר והשד לא נראה  נורא כל כך.  בהמשך, הדרך מתחילה לטפס והופכת לכביש צר ושומם ללא תנועת רכב. אנחנו מטפסים במעלה הכביש, מסביב נשמעים החבר'ה מקטרים, למה לא האמנו לאהרון? אבל חורקים שיניים וחורקים גלגלי שיניים וממשיכים הלאה. אח"כ כבר לא מקטרים. חבל על כל טיפת אוויר לבזבז על קיטורים. רק קולות הנשימה המאומצת וקליקים של הורדות הילוכים והחלקות שרשרת. יער יהדות פולין, רבאק, למה מה? לא מספיקים להם לפולנים כל המיליונים שנספו שם? הם צריכים עוד 5 לרשימה? אתה מדווש ומתנשם, מתנשם ומדווש. לוחץ על הפדל הימני בכל הכח, מטה את הגוף לשמאל ולוחץ על הפדל השמאלי, ושוב ימני ושוב שמאלי. והמאמץ גדול עד כאב, כאב שמזכיר לי את שעורי האנטומיה, הארבע-ראשי, הדו-ראשי, התאומים, מתי בפעם האחרונה ידעתי בצורה כל כך ברורה ומוחשית לאן מתחבר כל שריר ושריר?  חלפו כבר דקות ארוכות של רכיבה מאומצת, הלב דופק בקצב מסחרר, טטם – טטם – טטם...  מבקש לקרוע את החולצה, לפרוץ החוצה מבית החזה. אתה מביט לפנים והפסגה עדיין רחוקה, כאילו לא התקדמת כלל. רק בעוד כמה מאות מטרים, כשתגיד זהו, עד כאן! (ואתה תגיד, אין ספק שתגיד. השאלה היא רק מתי) רק אז תתפנה להעיף מבט לאחור ואי שם למטה תראה את דרך הכורכר העוזבת את הכביש ואז תעכל את המרחק והגובה שרכבת. שם, איפה שכתוב "יער יהדות פולין", בפיתול הכביש תראה דמות קטנה של רוכב לבוש חולצה כחולה, תרמיל על גבו, מזכיר במשהו את אותו רוכב בדרך לראבלו שאני עדיין לא יודע שאפגוש בו בעוד שבוע. והוא, הרוכב הכחול מנטף, לא פונה לדרך העפר אלא ממשיך ישר בכביש. בחור חכם, אני מציין לעצמי. אבל בינתיים אנחנו עוד מפדלים, מפדלים ומתנשמים, עדיין אופטימיים אבל יודעים שזה זמני בלבד, כי זה טבעה של אופטימיות – להיות קצרה ולהסתיים בסטירת לחי אכזרית. עוד סחיטה של פדל ימין ועוד סחיטה של פדל שמאל, ושוב ימין, ואתה מביט בכביש הצר הזוחל מתחת לגלגלים, והוא זוחל ס"מ אחר ס"מ באיטיות מעצבנת. חיפושית זבל מזדחלת על הכביש מאתגרת אותך, אתה חייב לעקוף אותה ויהי מה. עוד דחיקה של הפדל בשארית הכוחות, סחיטה של מעביר ההילוכים בתקווה שאולי נשאר עוד הילוך להוריד. האצבע סוחטת את הידית לכל אורך מהלכה אבל הסחיטה הזו מסתיימת באיזה סוג של  dead end מייאש בלי הקליק המיוחל של קפיצת השרשרת לגלג"ש גדול יותר. אתה מתחיל לזגזג על הכביש, מנסה לשכנע עצמך שזה רק על מנת להקטין את זווית הטיפוס ולא זיגזוג של עייפות וחוסר שליטה, הגיון בריא של פיסיקה ולא תוצאה פיסיולוגית של חוסר חמצן בפנטהאוס. בזווית העין אתה רואה משמאלך למטה את הכביש ההוא שעזבת בחיוך ותקווה, והוא מתפתל בשמש הקופחת, ורק רוכב אחד, דמות זעירה לבושה חולצה כחולה ותרמיל על הגב, מדווש בכבדות, ונדמה לך שאתה שומע עד כאן את נשימותיו המהירות ואת הולם ליבו. ולמרות שחלפו כבר אי אלו דקות (או אולי רק כמה שניות?) אתה רואה את חיפושית הזבל זוחלת ליד הגלגל האחורי, והתרמיל על הגב נראה לך כמו אותו כדור זבל שהחיפושית דוחפת, שהוא גדול וכבד ממנה פי כמה, וגם התרמיל נדמה לך כבד פי כמה, מכביד, מקשה, מיותר, ומי אמר שצריך לסחוב את כלי העבודה האלה בתרמיל? ולמה תמיד אתה מוכרח לסחוב  ערכת קפה? ולמה תמיד אתה סוחב אותה? רק המים לא נראים לך מיותרים, נהפוך הוא, למה לא לקחת עוד ליטר מים במקום כל השטויות האלה שבתרמיל.
רעש מנוע מאחורינו קוטע את המחשבות הפילוסופיות האלה. מחשבת כפירה מבזיקה לרגע, אולי נבקש טרמפ מהרכב העולה? לעזאזל האופניים, בואו ונציל את עצמנו... רמת החמצן הנמוכה במח כבר מתחילה לתת אותותיה. והמכונית עולה מתאמצת, המנוע רועש בטורים גבוהים של הילוך ראשון מאומץ. 10 קמ"ש? 20? שני ילדים צוחקים במושב האחורי ואביהם נוהג בפנים מתוחות כאילו חושש שהמנוע הרועש ישבוק חיים בכל רגע.  אתה נעמד על הדוושות בכל כובד משקלך והן בקושי מגיבות. מי אמר שיש לי כמה קילו מיותרים? הנה אני לא מצליח בכל כובד גופי להכניע את הדוושה, כמעט ולא מצליח להתגבר על השיפוע התלול.
 את מאות המטרים האחרונים עד חוות העיזים של הר הרוח אנחנו כבר עושים רגלית, גם זה לא בדיוק טיפוס קל, בטח לא לאחר שסחטת את טיפת האנרגיה האחרונה. אנדורפינים שמנדורפינים, מה שנשפך ונוזל ממך עכשיו זה שרידי אנרגיה אחרונים. מזל שעברה כאן המכונית ההיא, לפחות אפשר לתלות בה את האשמה לכך שאנחנו הולכים ברגל. שלא יהיה מקום לטעות – זה לא המאמץ עד קצה גבול היכולת, זו המכונית שהפריעה לנו...


גבינות בחוות העיזים בהר הרוח



לאחר הפסקת קפה קצרה אותה ניצלנו בעיקר להסדרת דופק ונשימה, ואתנחתא קלה בחוות הגבינות, אנחנו ממשיכים. מכאן, הטיפוס כבר קל יחסית, דרך עפר פחות או יותר מוצלת מתמשכת על הגבעה. למטה נשקף הכביש המחבר את נטף עם אבו-גוש. דמות זעירה בחולצה כחולה עושה דרכה אט אט במעלה הדרך. הוא מדווש באיטיות, וגם מכאן, מלמעלה, ניכר כי כל גופו אומר מאמץ עילאי. עוד דיווש ועוד דיווש, עוד מטר ועוד מטר הוא עושה דרכו בדיוושי צב. קצת מזגזג, קצת ישר, מכונית חולפת דוחקת אותו קצת לשוליים אבל זה לא תרוץ, והוא ממשיך לדווש. זוג רוכבים באים מולנו על השביל. "משם – רק ירידות!" הם מנחמים אותנו ומצביעים על צומת שבילים על קו הרכס כמה מאות מטרים לפנינו.
ממשיכים בשביל שעיקרו ירידה, נהנים מהרוח הנושבת ומצננת את גופנו. אני מסתכל קדימה בחשד, בעיניים בוחנות ובחוסר אמון, מחפש את המשך השביל. האמנם? האם תמו העליות להיום? אני מתפלל שהשביל אינו מוביל למטה מידי ושאינו מתעקל אי שם שמאלה ולא יוביל אותנו אל הכביש והאיש בכחול. די לנו במה שעשינו עד עכשיו, תנו לנו רק להפקיר את גופנו לגרביטציה ולרוח.
השביל מסתיים במפגש עם הכביש לנטף בסמוך לצומת המוכרת. מכאן כבר הכל מוכר, ירידות ירידות ירידות עד לאוטו. נשימה עמוקה, אנחת רווחה, עשינו זאת. עוד מיתוס נשבר, עוד עליה מאיימת מאחורינו (אוקיי, עם קצת הליכה ברגל). עכשיו רמת האנדורפינים מאיימת לעלות על גדותיה, מד הדופק נרגע וחוזר למספרים ראציונליים ואנחנו גומעים בשקיקה את המים מהבקבוקים. במעלה הדרך מכיוון נטף מופיע רוכב עם חולצה כחולה ותרמיל על הגב. מזיע, מתנשף הוא חולף על פנינו, אנחנו מברכים בברכת שלום קצרה, הוא עונה בחצי פה ועוצר רגע בצומת, מסדיר נשימה ודופק, מושך לגימה ארוכה מהשלוקר שבתרמיל.
חיוך דו סיטרי ביננו ובינו, מבינים איש את רעיו בחצי חיוך ובלי אף מילה.

***
סוף דבר, או עוד מיתוס נשבר
שבת של חום יולי אוגוסט, הרשומה הנ"ל כבר כמעט גמורה, מחכה לקריאה אחרונה והגהה. 6:30 בבוקר ביער אשתאול האוויר צפוף וכבד, לחות גבוהה, אוויר במצב צבירה נוזלי. היום חפוז - כך סיכמנו -  גומרים הולכים! אנחנו מתכננים את המסלול בזמן אמיתי, ומחליטים בכל צומת שבילים לאן פנינו מועדות בהתאם לעומס החום ההולך ועולה, שומרים על מרחק סביר מהרכבים. השביל מוביל אותנו עד למרגלות הסרפנטינות על דרך בורמה. "מכאן נמשיך למעיין ונעשה שם הפסקת קפה" אומר מי שאומר. "זה יהיה קצת קצר" אומר עודד "אפשר גם לנסות ולטפס את הסרפנטינות בעליה ומשם לנווה שלום ולרדת למעיין מול לטרון" וחמישה זוגות עיניים מזרים כלפיו מבטים מסוג המבט שנותן דון קורלאונה במי שעוד מעט ימצא דרכו לתוך יציקת בטון. דיון קצר, מישהו עוד מנסה לשווא למשוך לדרך הקלה, ואנחנו מושכים שמאלה, פנינו אל הדרך העולה. כמה מטרים לאיזון כיוון והילוכים ואנחנו בקטע הבולדרים, סלעים היוצרים זוויות טיפוס בלתי הגיוניות. אתה מסובב את הכידון ימינה ושמאלה מנסה למצוא את הנתיב הפתלתל בין הסלעים ולהימנע ככל שניתן מעליות מדרגה שיסחטו ממך את כל הכח. גם כך המסלול תלול דיו ואתה לא צריך לאבד כח על הקפצות מדרגה. התמרונים האלה בין הבולדרים מביאים אותך למצבים של שיפוע צד (אם להשתמש במושגי ג'יפאים) שגם הם לא הגיוניים בעליל. אנחנו משקיעים מאמץ עילאי, מד המהירות מראה משהו ליד 0, ומד הדופק לעומתו מראה מספרים שאתה כבר מזמן לא רגיל אליהם (ואתה מברך על כך שזה לא הפוך). באחת הנקודות בהם המשוואה של זווית הטיפוס עם זווית שיפוע הצד, והמהירות השואפת לאפס, אינה מוצאת חן בעיניו של ניוטון הוא שולף את אחד מחוקיו, ואני מנסה לשווא לשלוף את רגל ימין מהקליט. יש לי בערך חצי שניה להחליט אם להתרכז בשאלה איזה חוק של ניוטון פועל עלי או להתמקד בדילמה מה יותר חשוב – לנסות לחלץ את הרגל מהפדל או לתכנן את המפגש הבלתי נמנע עם הסלע. האם עדיף לספוג את הנפילה באגן (אהרון מה אתה אומר?) או ביד (דובי?)? חצי שניה ארוכה, ומותקים לי רגבי עפרי. בדיעבד אפשר להרגע, זה היה כנראה ניוטון לייט, שריטה מזערית במרפק וזהו.
כמובן שזו היתה נפילה סוציאלית רק כדי לאפשר לכולם לעצור ולראות אם הכל בסדר. "א...תה..... ב...ס ..דר....? " שואל אחד "קרה.... מ...ש..הו?" שואל אחר בהתנשמות. אני בודק את המרפק, כולנו מסדירים נשימה. בנסיבות דומות בזמנים אחרים היינו מחליטים כנראה שזה בלתי אפשרי לחדש רכיבה באמצע עליה שכזו על התלילות ועל האלמנטים הטכניים, אבל כנראה שהשריטה במח שהעמיקה עם השנים גברה על השריטה במרפק וביחד עם האנדורפינים נתנו לנו איזה ערך מוסף, ואנחנו שוב על האופנים ממשיכים בחצי רכיבה חצי דילוג על הדרך המסולעת. צעד אחר צעד, סלע אחר סלע אנחנו מטפסים, אני סופר כל סלע וסלע שעברתי ויכול לספר בדיוק כמה סלעים יש, באיזו זווית הם ואיפה אפשר לחתוך בינהם באיזה קטע שפוי. עוד דיווש ועוד לחיצה, עוד מטר, עוד חצי מטר, קצת ימינה קצת שמאלה והנה אנחנו ליד השלט בראש הגבעה המורה על השביל ממנו באנו ואומר "לסרפנטינות".
אחד אחד מגיעים למעלה. לגימות ארוכות של מים, נשימות מהירות, מד הדופק משנה כיוון והמספרים מתחילים לרדת. עומדים ומביטים אחד בעיני השני, אף מילה לא נאמרת (למי יש כח?) אבל החיוך הנמתח מאוזן לאוזן אומר הכל. החידק הטורף שבע.

***

בהמשך הדרך, בקטע של עליה קלה ליד נווה שלום, חלפו על פנינו כמה דאונ-היליסטים שעשו דרכם במעלה המתון יחסית כדי להגיע לתחילת מסלול הדאון-היל שלהם. הם לא רכבו את העליה אלא טנדר גרר אותם למעלה עם כבל. למראה הזה נזכרתי שקראתי שבפעמים הראשונות לאחר פריצת הדרך, העלו את המשאיות בקטע הסרפנטינות במשיכה ע"י  טרקטורים
הכשרת דרך בורמה בנתיב ה"סרפנטינות" למעבר של משאיות. בשלב הראשון נגררו המשאיות ע"י טרקטורים.(מתוך אתר הפלמ"ח)
אם אהבת את העליות כאן ורוצה עוד – בבקשה!

יום ראשון, 15 במאי 2011

קופי ענן

שבת, 06:35, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר שמן הסתם אומרים לי שמשהו מהתכנונים של אמש עומד להתחרבש.
.....
בחפ"ק הטלפוני אמש ביני ובין דובי, אמרתי לו שאהרון כבר החלים מהפציעה בבארי והריהו מוכן ומזומן לעלות על האופניים, להצמיד את הפדלים לנעליים ולשחרר מעצורים. אוקיי, לשחרר מעצורים עדיין לא ממש, אבל אם נעשה רכיבה קלה, הוא בפנים. ה-SMS ששיגר דובי הכריז על סינגל חרובית-עגור שהוא "מתאים גם לאהרון" מה שעודד והלהיב גם את הקוטרים הגדולים שבינינו. ביני לבין עצמי אני יודע שמי שהגדיר את המסלול כ"סינגל זורם" הוא לאו דווקא רוכב מתחיל ו"סינגל זורם" עם הרקורד שלו זה לאו דווקא מה שאהרון צריך בתור רכיבת חזרה. אבל המסלול נשמע מרתק ואני לא מוותר. רק הרהור על היפוך הכיוון מנדנד קלות. כי תוך לימוד המסלול נודע לי על פסטיבל בירה בצפרירים, ואז, אם נסיים בעגור זה לא יוכל להזיק אם נקנח בבירה צוננת. אבל נאמן למקור, הרהור החטא הזה חולף כהרף עין. לא מערבבים שמחה בשמחה, לא מערבבים איזוסטאר באֵיזוֹ סטאוט וכל דבר בעתו.
שבת, 06:35, אני בסידורי תזוזה אחרונים, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.
לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר. טוב לא יוצא מהם.
דובי מסמס ומודיע ששמחה מויש ורפי לא באים בגלל הגשם ומה עושים?  אני מסתכל החוצה, שמש. אין סימן לגשם, רק ענן אפור נמוך במערב. יאללה, הולכים על המקור ויהיה מה שיהיה. שמונה חשבו כמוני, שמונה התייצבו מי עם מעיל ומי עם חולצה קייצית (שמש כבר אמרתי?). "שנעשה כאן קפה ונחזור הביתה, או נרכב אל הספסלים בפינת קק"ל מצידו השני של מגרש החניה?" שואל מישהו. "הקפה יוגש במושב עגור" עונה מי שמתעלם מהענן האפור שמתקרב ממערב.
מתחילים בסינגל חרובית הרגיל ואז כק"מ מתחילתו, פניה שמאלה מסומ"שת שחור. שחור כמו הענן המרחף מעלינו. וידוא הריגה במפות ואנחנו נכנסים לשביל צר המתפתל בין שיחים קוצניים ועצים שענפיהם מלטפים אותנו פה ושם כאילו לא די בשיחים. אט אט השביל הופך סינגל לכל דבר, מדרגות סלע שמצריכות פה ושם ירידה מהאופנים, מעברי מנע-בקר קשתיים, קצת עליות, קצת ירידות והרבה ירוק של ענפים סבוכים הסוגרים עלינו ממעל, מסתירים את הצל השחור שעוקב אחרינו. "סינגל זורם הבטחת לנו... " הם מקטרים, אבל החיוך מאוזן לאוזן מסגיר עד מהרה שאפילו השרשרת הקרועה של עודד לא הצליחה להעיב על תחושת הכיף שגרמו האנדורפינים בגופם.



 החלק השני של המסלול הוא סינגל בשטח פתוח. הירוק של עצי היער התחלף בצהוב של שיבולים וקוצים, מדרגות הסלע כבר יותר נמוכות. כמו הענן ממעל. מישהו הרגיש כמה טיפות. מישהו אחר הציע להתחיל לחתוך לכיוון המכוניות שכן אם ירד גשם, כל האדמה החומה הכבדה הזו תהפוך לבוץ טובעני שיתקע אותנו להליכה רגלית. מישהו מתעקש לשתות את הקפה והיין בעגור, שהרי לא יעלה על הדעת שנוותר עליהם רק בגלל איזה פאקינג ענן שחור שרובץ על עמק האלה. ורק כמה ציפורים מעופפות מעל לשדה הפתוח כמו מחפשות מקום מסתור, כאילו גם הן הרגישו כבר כמה טיפות.




בינתיים ממשיכים. ממילא צריך למצוא איזו דרך החותכת לרכבים והיא רק בהמשכו של הסינגל. ככה, כמעט בעגור, כשאנחנו חוצים את דרך השירות שבין השדות, וכשהוא עמד על במת קשת מנע בקר ירוקה, עודד מציע – let's not push our luck, כל עוד אנחנו ובעיקר הדרך, עדיין יבשים (פחות או יותר), בואו נתחיל לחזור. בזה אחר זה כולם מצטרפים ועודד מבטיח לחזור לנקודה הזו ביום אחר ולהמשיך מכאן לעגור. ואני חושב שהנה הענן ניצח, ואיפה הנשמה של ילדים, זו שכל כך היינו גאים בה רק לפני שבועיים בדהירה הרטובה במורד נחל אילן.


עוד כמה ק"מ על דרך בוצית משהו ואנחנו מתחילים להעלות בוץ, חציה של שדה תבואה קצור משאירה על כל אחד מאיתנו כמה אלומות שנדבקות לבוץ ומסתבכות בכל דבר אפשרי – גלג"שים, שרשרת, בולמים, ואחד לתפארת מדינת ישראל נעוץ בקסדה. המ"כ שלי בטירונות היה גאה בי איך הסתוויתי בצורה כל כך מרשימה.


בפינה הדרומית של יער חרובית, ליד ספסלי קק"ל אל מול תל צפית אנחנו מתלבטים אם לעשות קפה או להמשיך את הק"מ האחרונים למכוניות. הענן הכבד והשחור רובץ ממש עלינו, הטפטוף החלש מאיים להפוך לגשם זלעפות ואבי כבר רואה עצמו חוזר עם הקברנה סוביניון שלו הביתה. גם כך הוא כבר נושא אותו על גבו מרחק שמעולם לא נשא. מישהו מציע לשתות קפה ב-YELLOW הסמוך ואני מציין לעצמי שאנחנו עומדים בפני ארוע היסטורי, שלא לומר היסטרי – רכיבה בלי הפסקת קפה. ואז, כמו איזו רוח של גאוות יחידה, ואנו מתיישבים באחת סביב לשולחן, הגזיה נשלפת, הפקק נחלץ, יין וקפה נמזגים וכבוד המסורת נשמר.
הקפה ניצח את הענן.
קופי-ענן 0:1 !!





יום ראשון, 6 במרץ 2011

בארי 2011. טיול משפחות או מסע אלונקות 2.

פעם, לפני הרבה שנים טיילתי במדריד. אחה"צ אחד יצאנו לשוטט קצת בעיר ורציתי לקחת את המצלמה. איכשהו היא שכנעה אותי שאין טעם לסחוב מצלמה כשיוצאים לסיבוב קצר ליד המלון ואני, כמו טירון חסר ניסיון, השתכנעתי. שני רחובות מהמלון נתקלנו בתהלוכה דתית מדהימה, מהיותר מרשימות שראיתי בחיי. למותר לציין שזה היה בעידן שטלפון היה נייד רק ככל שהכבל המחבר אותו לקיר מאפשר לו וגם אילו היתה לו מצלמה, היה ניתן לצלם רק את הסלון בבית, כך שחוץ מהזיכרון שלי – נאדה! מאז אני משתדל להקפיד על שני דברים כשאני יוצא מהבית. אחד – והוא שייך לחינוך הפולני – אני לא יוצא מהבית כשאני לובש תחתונים שיש בהם חור (לא כל כך רלוונטי לאופניים) כי לך תדע מה יכול לקרות לך בדרך ואז אוי לבושה, והדבר השני – אני משתדל שתמיד תהיה לי מצלמה בהישג יד, כי לך תדע במה אתה נתקל.
נזכרתי בסיפור התהלוכה במדריד ביום ששי האחרון כשארגנתי את הציוד לקראת הרכיבה בבארי בשבת. לקחת מצלמת קסדה או לא לקחת, זו השאלה.
רכיבה בבארי היא כיף, לא חשוב מתי ובאיזה עונה, עם כלניות עגבניות או סתם בטלניות. הלונה פרק בביתרונות הרי לא משתנה, והעקוב לא הופך למישור לפי רמת הצבע האדום. ובכל זאת חשבתי לעצמי לפני הרכיבה השנתית של 2011 שהפעם זו תהיה רכיבה נטו, בלי עוד פוסט בבלוג ובלי צילומים מיותרים. הלא כתבנו כבר על הכלניות ועל יפי הטבע, על הצבע האדום תרתי משמע, ועל עזה המונחת מוחשית כל כך בהישט יד, על הלונה פרק של המסלול ועל החיוך המרוח מאוזן לאוזן כשמסיימים את קטעי המוגלים המקפיצים. אפילו פוסט מיוחד בשנה שעברה על פציעה וחילוץ, אמבולנס בשטח וצלעות שבורות. צילמנו כבר כלניות במרבדים, כלניות בפורטרט, ואבקנים של כלניות בקלוז-אפ, איתנו ובלעדינו. צילמנו קליפים בירידה-עליה על ההתחלה, זו שמדגימה לאלה שבפעם הראשונה את המצפה להם בהמשך, צילמנו את המסלול לאורך הערוץ המוביל אל "כיכר קיר המוות", את הטיפוס על הקיר עם נפילות ובלעדיהן, את הרכיבה בערוץ הזה העוזר לעיכול מיד לאחר הפסקת הקפה צילמנו מכל הכיוונים, עשינו בוק לקטעי המוגלים במצלמה יציבה על הקרקע ובמצלמת קסדה עולה-יורדת. אז מה כבר נחדש הפעם? רכיבה נטו מצפה לנו, ואת מצלמת הקסדה לקחתי רק מתוך מסורת. אפילו אהרון הקפיד הפעם שלא לנסות ולהכניע את "קיר המוות" כי בשנה שעברה הוא נפל שם והוא לא רוצה להסתכן. כאילו ראה את הנולד.

ואז הסתבר שבארי הפך למסלול משפחות. כולם, נשים וטף, פיזמו בקול את "אבא'לה בוא ללונה פארק". אבי הביא בנוסף ליין גם את ציפי ודובי את דורית ושניהם שיגרו אותן רגלית, מיד ממגרש החניה לכיוון מערב "עד שתשמעו שמדברים ערבית". ורדה הביאה את שָני ושמחה הביא את הפלוגה המסייעת. הסתדרנו בשלשות, חילקנו מספרי ברזל ויאללה לדרך לפני שיתחילו להחליף מתכונים של "העוגה הנהדרת ההיא שאכלנו אצלכם בחנוכה שעבר". מזג אוויר מחייך כאילו סיים הרגע רכיבה קופצנית במוגלים ואנחנו חולפים ביעף על פני עיקול ההתרסקות משנה שעברה, מטפסים על קיר המוות בכיכר תחריר, מטפסים על ה"סכין" העולה מהוואדי והכל זורם ונפלא. יותר מידי נפלא, יותר מידי זורם. כמו השקט שלפני הסערה.  

ואז, באמצע סינגל החורשה, שיא הפסטורליות, כשהכלניות בצידי הדרך, כשהריר כבר נוזל מהמחשבה על הקפה ועוגת היומולדת של אֶבי (אלוהים, רק שלא יבקשו את המתכון), כשאני מתכנן עם עודד את הצילומים ההדדיים במצלמת הקסדה, אז מגיע הטלפון מורדה. "אהרון נפל ואני לא יודעת אם הוא יוכל להמשיך" אמרה בזהירות, כאילו לא רוצה לפתוח פה לשטן. 180 מעלות על השביל, רכיבה זהירה כנגד הכיוון ונגד עיניהם המשתאות של הרוכבים לקראתנו בשביל הצר, ואנחנו חוזרים לכביש הבטון. אהרון שוכב מאובק, מנסה לזוז ונאנק מכאב. איפה? מה? איך? (כאן! כואב! מישהו נכנס בי!) ברור שלא נצא מזה בלי צילום ותפילה שלא שבר כלום. המכה באזור פרק הירך, הרגל הימנית  קצת קצרה מהשמאלית וכף הרגל מסובבת החוצה. זכרונות מימי הרוטציה באורטופדיה – ככה מאבחנים במבט מהיר שבר של פרק הירך.  ניסיון לקום... טלפון לחנות "לה מדווש"... 101...אמבולנס... בתמונת סחיבת האלונקה משנה שעברה, שניים נושאים את האלונקה מלפנים, נהג האמבולנס ואהרון. עכשיו האחד מעמיס את השני על האלונקה, איך שגלגל מסתובב... פעם אתה סוחב את האלונקה ופעם אתה שוכב עליה, ככה זה מסע אלונקות ככה זה כשאתה בלונה פארק, כמו על גלגל ענק - פעם אתה למעלה פעם אתה למטה. אני עוד זורק לו לאהרון לתוך האמבולנס – "אם יש לך שבר ורוצים לנתח, אל תסכים עד שאנחנו באים"...  ונפנפנו לו לשלום ולהתראות. נתגעגע אליך אהרון!!!!
ולא ידענו כמה מהר נתגעגע.
שיט.... כמה סוכר אהרון שם בקפה???

שמחה שנטל על עצמו את מפתחות האוטו של אהרון ניסה לרשת אותו גם בהכנת הקפה. קצת שבר את הראש והתלבט מה שמים איפה אבל בסוף עשה. מה נגיד? נקווה שרק לא שבר שום דבר אהרון!!!! אֶבי עוד ניסה להמתיק את האווירה עם עוגת יומולדת שהחזירה מייד את הקלוריות שנשרפו, ודני הסב את תשומת ליבנו לאחר הוואדי הצמוד לחדר האוכל שהמסלול נעשה קל משנה לשנה. תשאל את אהרון, דני.

והמשפחות?  שני של ורדה רכבה בגבורה. יש עתיד, יש יורשת לאמא.
היורשת

נוגה וענת הוכיחו למה שמחה משתדל לא להחמיץ אף רכיבה. עד שבאחת היריד-עליות נוגה לא הספיקה לפחד, לא הספיקה לעצור, המשיכה במלוא הקיטוּר לירידה וגילתה את סוד העליות התלולות. "וואאווו, לא הספקתי לעצור ופתאום עברתי את זה!!!" שמעתי אותה צוהלת  ומפנטזת כבר על שבת הבאה. אל תדאג שמחה, שבת הבאה ניקח אותה  לזנוח! מה לא עושים בשביל חברים. 
איך ממשיכים מכאן?

ככה ממשיכים

ויש גם יורש עצר ב"מסייעת"

ואם לכתוב על סינגל בארי, אז אי אפשר בלי שיר. איזה שיר אצמיד לרכיבה הזו? את כל שירי הכלניות מיציתי כבר,  גם "מי שלא קופץ – אדום" כבר שיחק כאן (כמה שזה מתאים למסלול הזה?!). אז כל הפרק הזה מוקדש באהבה וכבר בגעגועים לאהרון, והשיר לא קשור לאופניים, לא לכלניות ואפילו לא לברל כצנלסון. "שתים עשרה טון" של להקת הנחל, בזכות הבית האחרון - מוקדש לאהרון בתקווה להתראות כמה שיותר מהר בשבילים.

אך בשנים עשר לחודש שנים עשר 
הוא רץ לשדה והוא לא נזהר 
ופתאום הוא נשכב על כביש הבטון 
כי דרס אותו דיזל - שתים עשרה טון... 

[הקליפ המוצמד אינו המקורי, כי הקליפ היחיד של להקת הנח"ל חתוך בדיוק, אבל בדיוק, במשפט המפתח]