יום שני, 13 באוגוסט 2012

חום יולי אוגוסט


בחום יולי-אוגוסט קשה לכולם, לא משנה מה עושים.

בחום יולי-אוגוסט קשה שבעתיים למי שרוצה לעשות ספורט תובעני.

התכנונים השגרתיים בערב קודם עוד מגלים מידה של אופטימיות זהירה. אולי נרכב כאן? אולי שם? מין סוג של אשליה, כאילו יש לך מבחר מי יודע מה של מסלולים מתאימים לימים אלה בהם מכריז הרדיו של הממשלה שיהיה חם מן הרגיל לעונה. בסוף, באופן לא מפתיע אנחנו דבקים בצל העצים של המשולש המיוער – אשתאול-צרעה-כיסלון. קרוב, מוצל ולא קורע, בלי הפתעות - אבל עם פוטנציאל.

בין אם מרצון, בין אם בלית ברירה מתחילים מוקדם, לפני החום הגדול. קצת מוזר להתעורר לפני הזריחה, כאילו חורף כזה. הבית חשוך ודומם ורק רחש לחישת המזגן והנשימות הקצובות לידך במיטה מעידים על כך שעדיין יש פעילות כלשהי בבית. מבט החוצה לרחוב החשוך מגלה טור פנסי רחוב המפיצים אור צהוב דלוח משהו על רחוב שומם ורק במורד הרחוב מהבהב לעצמו רמזור משועמם בין אדום לירוק מבלי שאף מכונית  מטרידה את מנוחתו. אי שם בסביבה חוזרת חבורת צעירים רעשנים מבילוי ערב שבת, אתה לא רואה אותם אבל קולם מהדהד ברחובות העיר הישנה שנדמה כאילו מתכסה מעל לראש בשמיכת צמר גפן עבה של לחות כדי שאותה חבורה רעשנית לא תעיר אותה.


את הזריחה אתה כבר רואה בדרך. בהתחלה מתבהרים השמיים במזרח, צבע כחלחל אפרפר של טרם שמש הולך ומשתלט על השמיים, מחליף את השחור. אח"כ מתחילים השמיים במזרח להצהיב וכדור האש של שמש של יום חדש הולך ועולה אט אט. השמיים מכוסים עדיין בעננים של אשמורת שלישית ומאבק איתנים בין קרני השמש ובין העננים מתרחש מול עיניך, יוצר על השמיים פסי אור וצל המתערבבים אלה באלה וצובע את הגבעות של כרמי יוסף שבדרך בצבע כתום סוריאליסטי.


בגלי צה"ל משמיעים את שמעון ישראלי בשיר "סתיו". "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים..." אתה מת להתפתות ולהאמין שזה אכן סתיו, מה גם שזה הולך טוב עם העננים בשמיים ואפילו להקת ציפורים שחולפת ממעל משתלבת בפאזל הזה. אבל אתה יודע שזה לעג לרש, שזו רק אשליה והמציאות החמה של הקיץ עומדת לטפוח על פניך בעוד זמן קצר בכל עצמתה החמה והלחה. הם הלא הבטיחו שיהיה חם מן הרגיל, ההם שם ברדיו של הממשלה...

השמש עולה אט אט ואני מגיע למקום המפגש. יוצא מהמכונית כמו לתוך סאונה ושרידי האשליות לגבי מזג האוויר מתנפצים לרסיסים. אד סמיך של לחות מכה בי, עוטף אותי כמו צמר גפן, מצפה את המשקפים בדוק עדין של לחות, אד חם ולח, כבד. כמו עמוד ענן. אט אט מתקבצים החבר'ה. הבדיחות הרגילות לתחילתו של יום, כמו "אולי נעשה פה קפה ונחזור הביתה" או "מי האידיוט שהחליט לרכוב היום" מקבלות משמעות מיוחדת ואני תוהה שמא יש בהן ממש.

ההתחלה עוד בסדר. דרך מישורית יחסית, הדופק רגוע והנשימה סדירה. לאט לאט, כמה לא מפתיע, הדרך מתחילה לטפס. מגיעים לצומת דרכים. ימינה או שמאלה? שמאלה זה עוד סביר, ימינה מובילה לראס-אל-מאז'נון או איך שקוראים לו לאותו פיסטין. אני מנסה להתעלם מהמחשבה איך פעם השאלה ימינה או שמאלה חרצה חיים ומוות ואנחנו פונים ימינה. הנשימות מהירות יותר, עמוקות יותר, תובעניות יותר. מנסה למלא את הריאות בכמה שיותר אוויר, כמה שיותר חמצן, אבל האוויר שנכנס לריאות הוא חם, סמיך, רווי לחות עד שאי אפשר יותר. זה לא אוויר מה שנכנס לריאות, זה אדי מים. אני מרגיש שיותר מאשר לנשום את זה, אני שותה את זה, כמעט לועס אותו, את האוויר.

 הדרך ממשיכה ומטפסת במעלה ההר, ראס-אל-מאז'נון עוד לא נראית באופק (אם לפחות היו קוראים לזה capo pazzo זה היה נותן איזו תחושה מנחמת של איטליה, אבל ראס אל מאז'נון...). בהשקט ובבטחה אנחנו תופסים גובה ויוצאים מתוך ענן הלחות הרובץ על העמק. הלחות פוחתת  באיטיות ומפנה את הבמה לשמש העולה במזרח. נגן ה-MP3   משמיע באזניות את "חמסינים במשלט". מציאותי יותר מאשר ה"סתיו" של גל"צ באוטו, אני חושב, גם השמש מציאותית יותר מענני הבוקר. הדרך, כמו הזמן בשיר, זוחלת לאט. מטר ועוד מטר, מטר אחר מטר, מטר לאורך ועוד מטר לגובה וגם אנחנו זוחלים לאט. ורק דובי אימץ לעצמו שורה אחרת מהשיר שבכלל אינו שומע, והוא מסביר לאבי הרוכב לצידו ש"הבוקר הוא שעה נאה כל כך לעסקים, נקנה מגרש בזיל הזול, נמכור אותו ביוקר, ובצפון דירה נשכורה בתנאים נוחים" דירה בברלין כמובן.

השביל עולה ומטפס, וככל שתופסים גובה הנוף נפתח במלוא הודו, מפצה על המאמץ שהשקענו. מורדות ההר משני צידי העמק מכוסים בחורש ירוק, מוצל, מפתה. למטה למטה בעמק מתפתל השביל שלא לקחנו, כמו נחש פתלתל אפרפר בין העצים, כמה נקודות צבעוניות נעות עליו באיטיות, רוכבים שבחרו לפנות שמאלה באותה התפצלות למרגלות ההר. ריח יבש, צהוב, ריח מאובק של קיץ ממלא את הנחיריים. ריח של קוצים יבשים, של עצי חורש מאובקים, ריח של אבק השביל. אני מתמכר לנוף, לריחות, למשבי הרוח המצננים בקטעי ירידה קצרים, מתמסר לשקט המופר מידי פעם ע"י רחש צמיגים המדשדשים בשביל מאחור וקולות נשימה מהירים של מישהו שרוכב מאחורי. קולות התחפרות קלה של הצמיגים בדרדרת, חריקת אבנים המוסטות ממקומן ע"י סיבוב צמיג גומי מעובה קוביות. אני לא מביט לאחור לראות מי זה שמשיג אותי, מקווה שזה לא אבי או דובי ושמח כשעוקף אותי איזה רוכב עול ימים מזדמן שמנסה לתת בראש להר. נראה אותו בעוד כמה עשרות שנים, כשיגיע לגילנו, אני מתנחם.




ככל שחולף הזמן השמש עולה גבוה יותר וחסדיו של השביל המוצל מהבוקר הולכים וכלים. בתחילה היא מסתכלת עלינו בגובה העיניים. בוהקת, מסנוורת, השביל הופך לבליל של צללים בשחור לבן. אח"כ היא עושה דרכה לזניט, לא עוד מסנוורת אבל מחממת. ואגלי זיעה גדולים מבצבצים על המצח, גולשים על הפנים צורבים בעיניים, משאירים טעם מלוח בזוית הפה, מרטיבים את החולצה ויורדים במורד הגב למכנסיים, הפד המרפד את המכנסיים ספוג זיעה כאילו אבדת שליטה על הסוגרים. ביגוד מנדף זיעה עלאק. איפה הם בדקו את זה? שיבואו לכאן בחום יולי אוגוסט, נראה אותם.

בסוף העליה אנחנו מתקבצים למנוחה קצרה להסדרת הדופק והנשימה. מישהו תוהה מה טעם היה לבחור בעליה הקשה והאתגרית הזו, שהרי היינו יכולים להגיע לאותה נקודה בשביל מקביל שהוא הרבה יותר נוח לרכיבה, הרבה פחות אתגרי. והתשובה המתבקשת ניתנת מאליה. גם לו היינו מחזירים את הזמן לאחור וצריכים לבחור שוב בין שני השבילים, גם אז היינו בוחרים בשביל האתגרי. כי השביל המקביל הוא קשה. קשה, אבל רכבנו אותו ושכמותו לא פעם. אבל השביל הזה, האתגרי, זה שמוציא את הנשמה ואת הנשימה, זה שאתה מזיל בו דמעות כמעט כמו זיעה, השביל הזה יש בו אתגר. מעולם לא רכבנו אותו ב"ווִיש" אחד, ללא עצירה להסדרת הדופק, ללא תירוצים של איזה בולדר שכביכול עצר אותנו, עדיין לא סימנו עליו V. אתגר, יש למה לצפות. ולחיוך המרוח על הפנים האדומים, המיוזעים, חיוך שמנסה להימתח מאוזן לאוזן בין שברי נשימה מהירים לבין לגימות המשקה החפוזות מבקבוק הפלסטיק, לחיוך הזה שכולו סיפוק – אין לו תחליף בשביל המקביל.

שרוטים כבר אמרתי?

מתחילים לטוס במורד. הרוח מכה בחולצה הרטובה, מצננת את הפנים, את הגוף, איזה עונג צרוף, איזה פיצוי הולם על המאמץ שהושקע. אנחנו רוכבים בין העצים, בתוך גלוית הנוף ההיא שראינו מלמעלה, ואני מבחין בריחות אחרים. בושם משכר של פרחים, ריח מתקתק של מייפל (איזה עץ זה?) ואפילו שזה קיץ, כאן בתוך היער, בשעיטה במורד, זה ריח ירוק רענן. האופניים מקפצים על הדרך, מתיזים לכל עבר חלוקי אבן קטנים, ובתוך זמן קצר אנחנו ליד הרכבים.

- מה קורה בשבוע הבא? שואל מי ששואל.

- אומרים שיהיה חם מהרגיל לעונה.

- טוב, חם מהרגיל לעונה, זה חם כרגיל לנו!



יום שבת, 28 באפריל 2012

השמש זרחה והשיטה פרחה... לא בדיוק ביאליק


הרכיבה בפארק בריטניה בשבת שלאחר יום העצמאות היתה רכיבה של כפרת עוונות ומוסר כליות. יומיים קודם שרפנו בשר, בשבת שרפנו אנרגיה.
יצאנו מלוזית לעבר מצפה משואה. עם כל דיווש במעלה השביל אתה ממלמל בנשימה כבדה "על חטא שחטאנו לפניך בבליסה  ובהאבסה ועל חטא שחטאנו לפניך בשתיה כדת". בכל מטר של רכיבה אתה חוזר ושואל עצמך מה טעם היה  לאנטרקוט והאם הקבב היה הכרחי והפה נמלא בזכרון טעם הפנה-קוטה וטעם העוגות שהאבסת עצמך במהלך החג ועם כל ק"מ של טיפוס אתה מרגיש שאתה משלם על העודפים האלה, מכפר על פשעיך ומקווה לקבל ניכוי שליש על התנהגות טובה.
בהתפצלות של השביל האדום מהכחול, לאחר 3 ק"מ, אתה מרגיש שהשלת מעצמך את הקבבים של מונקה, אלה שאתה כל כך אוהב וממתין להזדמנויות מיוחדות על מנת להרשות לעצמך להנות מהבשר הנוטף. אחרי טיפוס של עוד 100 מ' גובה אנכי, נעלמו משקעי האנטרקוט המשויש, זה שהיה עשוי בדיוק במידה והפעם בצורת אסאדו מעושן שאין כמותו שהיה אדום ועסיסי כמו שרק אנטרקוט משויש כהלכה שהונח גבוה מעל האש לפני כמה שעות יכול להיות. ואחריו הרגשת איך הנקניקיות של אלן טלמור עוזבות אותך אחת אחת, קודם זו בטעם מקסיקני חריף, אח"כ ה"פורסט" בשר עגל חלב עם הפטריות והצנוברים ולבסוף ה"פורט" אלה העשויות בשר טלה ביין פורט עם שזיפים. אחרונים לעזוב, אחרונים מאד חביבים היו המתוקים למיניהם. אלה שחררו אותי מכובד משקלם בטיפוס האחרון לפני מצפה משואה. הפאנה-קוטה וניל –לימון, וזו בטעם שוקולד עם דובדבני אמארנה ממעל, הטירמיסו מעשה ידיה של חדווה, עוגת הגבינה של דדי... אחד אחד ובאין רואה, על כל ביס וביס אתה משלם ומחזיר חובך לחברה.
אבל הקטע המרגש של הרכיבה היה דווקא בחציה השני, כשהגענו למרבץ הבקר של קיבוץ בית ניר.
אנחנו עוד זוכרים את העדר המפואר שרבץ שם  בפעם האחרונה. קהילה גדולה ומפוארת של אנטרקוטים משויישים שהיו רובצים להם לאחר המרעה בצל העצים ומעלים גירה, שבילים עמוסי "בוץ" חם טרי ומהביל המעידים על עדר חי פעיל ותוסס. אבל היום – רק אודים עשנים ואין נפש חיה בין עצי המרבץ. ורק כמה "עוגות" יבשות על השביל ועצי הזית עתיקי היומין נותרו להיות עדים אילמים לימי תור הזהב שלפני יום העצמאות. אט אט הם מגיחים בקול דממה דקה מבין עצי היער, יחידים, בקבוצות, מבט עצוב, עיניים כבויות כשהם מביטים על השממה סביב, וקול שירה חלש בוקע מאי-שם – "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, עשן כבד כיסה את שמי המדינה..." בראשם מתנהל בכבדות פר זקן אחד. לא סתם פר, הוא אומר, אני פר-טיזן. והוא מתחיל לספר לנו סיפורי גבורה, על פרה אחת שסוככה בגופה על עגל חלב בניסיון להצילו, אך שניהם סיימו את חייהם על המנגל, פרה אחרת שהסתתרה שבועות ארוכים בסככת הטרקטורים עד צאת החג וכך ניצלה.  ופרה נוספת שולפת תמונה דהויה ומקומטת שנשאה עמה בכל התקופה שהסתתרה ביער ומראה לנו את משפחתה בימים טובים יותר. נתח לרפואה לא נותר היא אומרת בעצב, כולם סיימו חייהם על המנגל.




הפר-טיזן סיפר לנו שהחג הזה פקח להם את העיניים והבהיר שמקומם אינו כאן בבית ניר. קולות נשמעים בקרב הבקר הצעיר שהם צריכים כולם, כפר אחד, להגר להודו. אח"כ נתקל מבטו בעזרא, הצימחוני שבינינו, ובהתרגשות אמר שימליץ להעניק לו את תואר חסיד עדרי העולם. ובאנחה כבדה הוסיף הפר-טיזן כי לקראת יום העצמאות הבא הם מתכוונים לצאת במיזם הנצחה וזיכרון אשר ייקרא "עוד מעט נהפוך לסִיח".

יום שישי, 16 במרץ 2012

ריח של שוקולד או bicycle-paradiso


ריח של שוקולד  
מתוך הכבש השישה עשר
יהונתן גפן
בסוף רמת גן יש מקום מיוחד 
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד 
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות 
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות 
ושבעים פועלים עם סינר וכפפות 
מכינים שוקולד בכל הצורות 

שוקולד קטן ושוקולד גדול 
שוקולד יקר ושוקולד בזול 
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם 
לעשירים ולכולם והריח בחינם 
וכל האזרחים עוצרים ומריחים... 

לא יודע מה אתכם, אבל אם אתם פחות או יותר בני הדור שלי וגדלתם בגוש דן, אז בטוח שלמקרא מילות השיר הזה עולה באפכם אותו ריח מתקתק של שוקולד חם שאפף את צומת עלית ברמת גן, כשעוד היתה באמת צומת עלית. לא היו שם מגדלי זכוכית, לא צומת דרכים מורכב ומרומזר למשעי אלא בית פינתי במזלג רחובות, בנוי אבן אפורה-צהבהבה עם חזית עגולה החולשת על הצומת. אני לא בטוח אם היו שם שלוש ארובות כמאמר השיר של יהונתן גפן, אבל ריח של שוקולד היה גם היה וגם כיום, למרות השנים שחלפו, צרוב לי במח אותו ריח אופייני של שוקולד חם שזה עתה נאפה, שאזהה אותו עד יומי האחרון.
ועל משקל השיר הזה - גם בקיבוץ עין כרמל יש (עדיין יש, להבדיל מצומת עלית) מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח היסטוריה. שמורת טבע אשר כמו השיר של יונתן גפן, גם היא לוקחת אותי לאחור במרחב הזמן ומחזירה אותי לימי ילדותי.
יש שם צריף קטן עם חלון כמעט אטום שבקושי נותן למעט אור לחדור לאפלולית הצריף, ושייקה אחד שמשפץ אופנים מכל הצורות. אופנים גדולים ואופנים קטנים, אופנים איטלקיים ואופנים הודיים ואופניים פרסיים (שהם בעצם גרמניים אך הס מלהזכיר), אופניים עם טורפדו ואופניים עם פראיי-לוהף, עם מעצור יד ("שים לב איך השטאנגה נכנסת לתוך הכידון") ועם מעצור רגל, עם רמה כפולה או ללא רמה. ורק הצבע- צבע אחיד. צבע חום-אדום של חלודה. וערימות של גלגלי שיניים ושל כידוני אופניים על מדפי עץ הכורסים תחת הנטל.




הגעתי לשם עם חברי דוֹבי אשר לשם שינוי לא אסף אותי להצטרף אליו ליקב חדש שגילה אלא למסע במכונת הזמן, לימי ילדותנו בתל אביב של פעם. כמו טוטו הבוגר מ"סינמה פרדיסו" החוזר לעיירה ורואה את קטעי הסרטים הישנים, כך חזרנו אנחנו לתל אביב של אופני "חרש-אופן", או "דהר", לאופני "ראלי-שלושה-הילוכים" שהיו רק לילדי העשירים, של מתקני אופניים שכונתיים חגורים בסינור בד משומן עד שנתקשה ונראה כמו סינור עור, שמחלצים את הצמיג מהחישוק עם מקל עץ או כפית תה ישנה, של אופנים כאמצעי תחבורה ולא כטרנד אופנתי. לא אופניים להשכרה לפי שעות עם תשלום בכרטיס אשראי, לא אופניים בגלל הירוק או בגלל הבריאות, אלא אופניים ככורח מציאות כי אמא לא הקפיצה אותך לחוג עם המכונית שלה, כי לא העלית על דעתך שבגיל 17 תוציא רישיון ואבא יקנה לך מכונית או שתודיע לאמא שאתה מחרים לה את המכונית למסיבה בערב שבת במועדון הסרצ'רס כי כולם באים עם המכוניות של ההורים ואתה צריך לאסוף את דליה או נאווה שאם לא כן היא תצא עם מישהו אחר. אופניים שהתאימו לסרט "גונבי האופנים" של דה-סיקה יותר מאשר לספשלייזד או קנונדייל עם שיכוך כפול ושלושים הילוכים.

"תשתו גזוז?" שאל אותנו שייקה כשהגענו. ומבלי להמתין לתשובה הזמין אותנו להכנס לסדנא ומזג לנו מבקבוק פלסטי גזוז של פעם בטעם פטל. "להוסיף קצת ויטמינים?" שאל ומזג לכוסות גם מעט וודקה (?) מבקבוק קטן השמור לאנשים מיוחדים. 

לא הייתי זקוק לתוספת האלכוהול בגזוז. הראש החל להסתחרר ברגע שעצרנו בחזית הצריף הקטן ועיני קלטו את עשרות זוגות האופניים העומדים בחזית.


לא שאני לא רגיל לעשרות זוגות אופניים בחנות, תשאלו את החבר'ה ממצמן בילו, מעולם איני שבע מלהסתובב בחנות, להסתכל, לבחון, לשאול ולפנטז, אבל כאן זה היה משהו אחר. לא פינטוז על עתיד משופר של "29 מקרבון, לא על בולם קדמי 150 מ"מ אלא הפלגה במרחבי העבר. שייקה הוא סוג של "דוק" אמט בראון ואני כאילו מרטי מק'פליי ("בחזרה לעתיד"), וה"דוק" מכניס אותי למכונת הזמן ואנחנו ממריאים לימי ילדותי. האלכוהול בגזוז, כמו גם המוסיקה הקלאסית הבוקעת ממכשיר רדיו עתיק שראיתי כמותו לאחרונה בבית של סבא שלי, רק הקלו על המראת מכונת הזמן.

"כאן יש לי לוחיות רישוי של אופניים" אומר "דוק" שייקה ומצביע על עמוד עליו מוצגות לוחיות רישוי של אופניים מהימים ההם. מספר 514 של עירית חדרה 1974, 498 של עירית הרצליה,  915 מחיפה, 121 מכרכור..., משנות השמונים, השבעים והששים.




לוחיות חלודות, הצבע קצת שחוק, לפעמים אתה מתקשה לזהות את השנה. ופס חלודה אלכסוני בפינות מספר לך שבימים טובים יותר היתה הלוחית מקובעת ל"שפיצים" של איזה גלגל. והן מחזירות אותי לימים ההם, ת"א בשנות הששים, אני הולך לתחנת הרישוי של העיריה ליד מכבי האש ברחוב בזל, ובחזה מתוח מגאווה אני משליש בידי הפקיד כמה ל"י ומקבל רישיון לאופניים עם לוחית פח צבועה בצהוב או תכול או ירקרק (מתוחכמים, כל שנה צבע אחר...), תולה אותה בגאווה על אחורי האוכף, או מצמיד אותה ל"שפיצים", מכופף את הפינות לחיזוק ורוכב למחרת בגאווה לביה"ס, מתגאה במספר 1318 שקיבלתי שהוא מראה על ותק משמעותי לעומת דדי מהבית ממול שהלך יום אחרי וקיבל כבר 1470 או משהו כזה. לימים, בתיכון, כשכבר התחלנו להבין שאנחנו פראיירים של העיריה והתחלנו למרוד בממסד המוניציפאלי לא חידשנו את הרישיונות. הדופק מתחיל לעלות כשאני נזכר איך אני בורח מהפקח העירוני הבן-זונה (לעולם בני זונות הפקחים האלה)  שתפס אותי כמה ימים קודם בלי לוחית רישוי והוציא לי את האוויר מהגלגלים, וכשאני בורח למרחק בטוח ממנו אני מראה לו אצבע משולשת, משאיר שובל אבק ונעלם בין הבתים. "חסרה לי לאוסף לוחית של רחובות" מעיר אותי שייקה מהחלומות בהקיץ, ואני מבטיח לנסות ולמצוא משהו.
יום חורף שמשי וחמים ובצריף נעשה קצת חם. שייקה מציע עוד גזוז ועיני נתקלות בשלט התלוי על הדלת "כאן מוכרים גזוז עם מיץ טבעי על טהרת הסוכר. מחיר כוס גזוז 50 פרוטה, מחיר כוס סודה 25 פרוטה" וחתום על ההודעה "ענף בתי ההארחה, ההסתדרות הכללית של המעמד הבינוני בישראל".

לנגד עיני חולף הקיוסק בפינת הרחובות ויצמן-בארי, שהיינו עוצרים שם בדרך מביה"ס ושותים כוס סודה ב-½2 גרוש ולפעמים אפילו מפנקים עצמנו בכוס גזוז ב 5 גרוש. "חמוץ או מתוק?" היה שואל אותנו המוכר, כאילו שלא ידע שנבקש חמוץ-מתוק, ככה, כאילו מה? מה אנחנו פראיירים שנוותר על אחד הטעמים? והוא מזלף לכוס שפריץ מהצהוב ושפריץ מהאדום, מוסיף סודה שמעלה קצף עד שפת הכוס ואנחנו הרגשנו כמו הסוחרים המתוחכמים שבעולם, איך עבדנו עליו (אבל בסתר ליבנו מה זה קינאנו בבן שלו שיכול למזוג לעצמו כמה גזוז שרצה בלי לשלם).
משב רוח מחזיר אותי למציאות. "זה מאוורר גרמני ממלחמת העולם" אומר שייקה "מה אתה אומר? יותר חזק ממזגן, אה? עובד כמו שרק הגרמנים יודעים לעשות" מאוורר גדול, תלת-כנפי סובב על הקיר ממול, נראה יותר כמו רוטור של מסוק העומד להמריא. "ומה אתה אומר על הסמלים האלה?" שואל שייקה ומצביע בגאווה על לוח גדול עליו מקובעים עשרות סמלי מתכת של אופניים. אני מזהה רק את מקצתם, "חרש-אופן" ו"דהר" ו"ראלי" – בוודאי. וגם ICM שם כדבר מובן מאליו, גם מוסטנג וסנטוריון וסקוט ופיז'ו. אבל מי שמע על Shapira-Bikes? יש בירה שפירא, בירת בוטיק ירושלמית, אבל אופני שפירא? וגראנד-אוריינט? ושוגון? ובלק-הורס? ופייוניר? עשרות רבות של סמלים בפסיפס מופלא של זכרונות עבר ואניגמות.





 אח"כ אנחנו ניגשים לאופניים שדובי הביא לשיפוץ. משולש צינורות מתכת חלודים בין שני חישוקים חלודים לא פחות. שייקה מלטף במבטו את האופניים, כמו אמא המביטה על ילדה החולה, מתכנן את השיפוץ וכבר רואה בעיני רוחו את פאר היצירה המוגמר.

לפתע עיניו מבריקות וכולו התפעלות והוא מפטיר בחרדת קודש כאילו נגלתה לעיניו השכינה – "זה סטורמי ארצ'ר..."  דובי מסתכל עלי, שאני הרי המומחה בעינייני אופניים, ואני מביט על שייקה במבט שכולו סימן שאלה.


  "סטורמי ארצ'ר, מסביר שייקה, זה הגיר הראשון שיוצר לאופני ראלי לפני למעלה ממאה שנים, 3 הילוכים בתוך הנאבה" אנחנו עוברים לדום מתוח ועושים פרצוף של מביני ענין ושייקה ממשיך להתפעל ומבטיח לדובי שינסה למצוא לו סטורמי ארצ'ר אורגינל עם 3 הילוכים וטורפדו, אבל מקולו ניתן להבין שיותר קל יהיה למצוא את הגביע הקדוש של אינדיאנה ג'ונס.



"זה היה חידוש עולמי" אומר שייקה –"בכלל, פעם כמעט לא ראית הילוכים באופניים. היום זה הפך למשהו מיוחד, הוא מוסיף, ובאים אלי אנשים עם אופניים ישנים ללא הילוכים ומבקשים שאחדש אותם. הם גם קוראים לזה בשם שעושה את זה משהו ייחודי". "כן, קוראים לזה סינגל ספיד" אני אומר בקול חלש ותחושה מוזרה של אי נוחות וחילול הקודש נשמעת בקולי, כמו מי שנתפס מנגן הארד רוק של לד זפלין או דיפ פרפל על עוגב בכנסיה.
אחרי ההתפעלות מהסטורמי ארצ'ר, האוכף של ברוקס כבר היה כבר בבחינת מובן מאליו. אוכף רחב עשוי עור עבה ומסיבי על שלד מתכת עשיר בקפיצים ובניטים מתכתיים. אני התפעלתי ממשקלו – כמעט כמו כל האופניים שלי, ולא יכולתי שלא להשוות לאוכף החדש שקניתי בצירוף מקרים כמה ימים קודם ומשקלו רק קצת יתר מ-200 גרם.


לקינוח, לקח אותי שייקה ל"כספת" (או "מכלאה") – סככה מגודרת ונעולה עם עשרות זוגות אופניים ישנים. ולכל זוג – הסיפור שלו. אלה אופניים של המשטרה הבריטית, על אלו חילקו חלקי חילוף למוסכים בניו יורק בשנות ה-20, אלו גרמניים (שוב שים לב לשטאנגה שנכנסת לתוך הכידון...) ואלו הולנדיים, אלו "ראלי" שהחרמתי ממישהי ("שים לב ל "R" המוטבעת על כל בורג, אתה יודע כמה זה נדיר?")... וחבל שכבר מסרתי את ה"ביאנקי" משנת 51 ששיפצתי, אבל חכה, תיכף אראה לך תמונות... והוא שולף מצלמה דיגיטאלית קטנה ומראה לי תמונות של הביאנקי51 כמו סבתא פולניה המראה תמונות של הנכדים. שייקה מפליג על כנפי הדימיון ולי נדמה שאני שומע את קול משק כנפי ההיסטוריה. מה נדמה? בטוח!

בדרך חזרה אני נזכר שאני צריך להרכיב על האופנים שלי את האוכף החדש שקניתי לפני כמה ימים. ריפוד ג'ל סיליקון, שלד עשוי תערובת של סיבי פחם ושאר טכנולוגיות המוסיפות חוזק ומפחיתות משקל, נזכר  במוט האוכף ההידראולי המתכוונן בשליטה מהכידון, ב-27 ההילוכים, הבולמים, מעצורי דיסק הידראולי (איפה השטאנגה לכל הרוחות). אנחנו עושים דרכנו דרומה, חולפים בדרך על פני כמה רוכבי אופניים מדוגמים, לבושים בגדי לייקרה צבעוניים וצמודים, רכובים על אופניים אנורקסיים ואני שואל את עצמי מי צודק יותר בפילוסופיית האופניים שלו. ובתוך כך אני נזכר בקטע מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" לרוברט פירסינג:  "איכפת לי בדבר כפפות האופנוען הישנות ומעלות העובש האלה... שהרי הן נמצאות שם שנים כה רבות, - והן כה נושנות וכה עייפות וכה קרובות, - עד כי יש בהן משהו מצחיק. הן נספגו במרוצת הזמן בשמן, בזיעה, בלכלוך ... יש להן זכרון משלהן. הן עלו רק שלושה דולרים ומאז נתפרו מחדש פעמים כה רבות, עד כי כמעט שאי אפשר לתקנן עוד. ואף-על-פי-כן, מקדיש אני זמן וטרחה רבה כדי לתקנן בכל זאת, שכן איני מסוגל לראות זוג אחר התופס את מקומן. זוהי התנהגות בלתי מעשית, אך מעשיות אינה העיקר בכפפות או בכל דבר אחר."



למחרת רכבנו בסינגל זה או אחר. חולף על פנינו רוכב צעיר על "סינגל ספיד" ממותג, מתנשף במאמץ העליה. "אֶהה.. אופניים בלי הילוכים" אני אומר והוא מסתכל עלי בזלזול וזורק לעברי כאילו עושה לי טובה – "זה סינגל-ספיד, כדאי שתתעדכן!" ואני? אני אומר לו שבסוף רמת גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד...







יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

האסון שנמנע או יש דור המשך

השבת לא רכבתי. יום משפחה קוראים לזה.
בלית ברירה יצאה שיירת הרוכבים בלעדי, ולמחרת קיבלתי מרפי ברט מייל בהאי-לישנא


היום ברכיבתנו קרה דבר נורא.

בחנייה על ראשו של תל גזר עם פריקת מתקן הקפה התגלתה העובדה הנוראה כי נגמר הגז במיכל הקפה וכי אין לנו אפשרות להכין קפה.

מכיוון שלא ניתן להמשיך ולרכב ללא התדלוק החיוני (ויין ישמח לבב אנוש אך לא יניע את רגליו העייפות) נשקלו צעדי חירום של הזעקת מסוק חילוץ, חידוש החפירות כדי למצוא גז שוודאי נשאר מהתושבים הקדמונים ומשלחות סיור לחיפוש חבורות רוכבים אחרות עם גז.

אולם התושייה של חבורתנו גברה על כל הצרות והמצוקות:
הם קוששו עצים, בנו תנור, קטפו פולי קפה וטחנו אותם , הדליקו אש עם אבני צור ויהי קפה.

וכך נמנע האסון יכולנו להמשיך ולסיים את הרכיבה







מסקנות:
גם כשאני לא נמצא –
יש קפה
יש צלם
יש מי שידווח בבלוג (את זה כבר הוכיח דובי בעבר, אבל הוא מתרשל לאחרונה)

ומה אני לוקח הביתה? – יש דור המשך, יש על מי לסמוך, אני יכול לישון בשקט (בשבת בבוקר)

והעיקר – לא לפחד כלל

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

להיות חלק מהתמונה (וגם סגירת מעגל)

להיות או לא להיות (פיקסל אחד בתמונה) זו השאלה.

מידי שנה כשמתקרבים אירועי רכיבה המוניים מתעוררת השאלה האם נשתתף כקבוצה באירוע או לא. בד"כ ההתלבטות מסתיימת בכך שעודד משתתף, דני מכריז שהוא שונא אירועים כאלה, והאחרים מגמגמים תשובה לא מחייבת ונעמדים בצד של דני.

הפעם הראשונה שטעמתי טעם של כאילו השתתפות היתה ב-2003. אוסקר ואני יצאו לכנס "מכבי" באילת ולקחנו איתנו את האופניים. בדרך, בכביש הערבה, חלפנו על פני הרבה מכוניות עם אופניים בתחת. הייתי מאד מבסוט מהעובדה שהספורט הזה תופס תאוצה וכל כך הרבה אנשים יורדים לאילת עם אופניים. כשהגענו למלון, הסתבר כי באותו סופ"ש מתקיים הטריאתלון של אילת. בבוקר, כביש הערבה היה סגור עקב הטריאתלון ונאלצנו לרכוב ביחד עם כל הטריאטלונצ'יקים האלה לאורך הכביש (עד לכניסה לעמודי עמרם, שם התכוונו לרכוב). איזו תחושה נפלאה... שני חטיארים כרסתנים על אופני מדבקה בין מאות  ספורטאים בנויים לתלפיות על אופניים מקצועיים, בקבוקי משקה אנרגיה צבעוני צמודים לאחורי האוכף... לחלקם, כך הבחנו מבעד לחולצה המיוזעת, היתה אפילו רצועת חזה של שעון דופק... איזה דאווינצ'יקים, חשבנו לעצמנו...  וכך אנחנו רוכבים, מהווים חלק מהפלוטון הזה, נהנים לקחת תוך כדי רכיבה בקבוקי מים בתחנות החלוקה, ואני מדמיין אותנו כאילו אנחנו מינימום בטור דה פרנס... כולם היו נחמדים מאד, כולל מחלקי המים ואף אחד לא תמה מה עושים שני אלה כאן (או לפחות לא הראה זאת כלפי חוץ). בפניה לעמודי עמרם פרשנו מהדבוקה שלנו וירדנו לשטח. שוטר שעמד באותה נקודה שאל אם זהו, אם נשברנו. הסברנו לו שבשביל פעם ראשונה זה מספיק לנו ופנינו למגרש הביתי שלנו – השטח. אבל איפשהו בפנים הרגשתי שיש איזה ערך מוסף לרכיבה במסגרת אירוע ציבורי, ולא רק בקבוק המים של נביעות.

ב- 2006 רכבנו את הקפת הכינרת. זו היתה היתה הפעם הראשונה שהשתתפנו כקבוצה גדולה (היינו שבעה) באירוע מסוג זה. יציאה לדרך ב-5 בבוקר, הגעה לנקודת ההיערכות והזינוק ואתה מתערבב בשלל צבעי הקשת של תלבושות, ערב רב של רוכבים מכל הצבעים והגילים. אופני מדבקה, אופניים עם כתובות צבועות מסוג "מסגריה בית אלפא" או כאלה שארגז פלסטיק קשור לסבל, רוכבים "מקצועיים" בתלבושות זוהרות ומדוגמות, חלקם מצוידים באופני שטח ארוכי מהלך בולמים, חלקם עם אופני כביש דקי גזרה, ורכב פרסומת מחלק פחיות של רד-בול לכולם.


  הפעם אנחנו כבר נמנים על הרוכבים היותר מקצועיים. אופני מותגים, שעוני דופק, חטיפי אנרגיה ואיך לא, ערכת הקפה הקבועה על הגב. אז נכון שהיה קצת בלגן, קצת פקקי תנועה וילדים שעוצרים בדיוק איפה שלא צריך, אבל אח"כ בשטח הכינוס כשסיימנו, קבלת מדליות (מחזיק מפתחות), שי כזה או אחר... אתה מרגיש חלק מההמון, חלק מההוויה, חלק מהחוויה. שותף לאירוע וגם לברדק. אתה מרגיש שייך. כשעצרנו לאכול משהו בוואדי ערה והסובבים הסתכלו עלינו באיזה מבט תמה החזרנו להם מבט גאה, כאילו אומרים "כן, אנחנו היינו שם", גיבורי השלולית הקטנה. ושוב היתה לי איזו מן תחושה נעימה של חלק מתמונת הפאזל הכוללת, רכיבה עם ערך מוסף, לא רק בזכות פחית הרד-בול.

באוגוסט 2011 נהרגו שני רוכבי כביש, שלום גרוסמן ויצחק סימון, בעת רכיבתם. האירוע זעזע את קהילת הרוכבים ובשבת שלאחר מכן התארגנה רכיבת זיכרון / מחאה מלטרון למקום התאונה. הגענו לשם 3 בלבד לאחר רכיבת השטח הרגילה שלנו לעוד 20 ומשהו ק"מ של כביש. שוב אותה תחושה של להיות חלק ממשהו. כל רכב עמוס אופניים שעלה לתחנת הדלק, כל זוג אופניים עשה לנו את זה (לפחות לי). לא סתם רוכבים בודדים אלא כל אחד הוא בבחינת פיקסל של תמונה, חלק של פאזל, וכולם ביחד יוצרים את תמונה השלמה. וככל שהתמונה מורכבת מיותר פיקסלים, כך היא ברורה מפורטת ומהימנה יותר, אתה מבחין ביותר ויותר פרטים, משקפת יותר טוב את המציאות. ואני, הפיקסל הבודד מרגיש חלק מפנורמה אנושית גדולה עם מכנה משותף שכל כך קרוב ללבי.



והשבוע – שוב אירוע המוני. סובב ת"א. שוב התלבטויות. שוב עודד מודיע שהוא בא (וגם אווי) שוב דני מודיע שלא בא. שוב כל מיני מתנדנדים שלבסוף מתייצבים מאחורי דני (הפעם לשם שינוי יש גם כמה חו"לניקים שיש להם תירוץ). כבר בנסיעת הבוקר המוקדמת על האיילון אני חולף על פני רכבים עם אופניים והתחושה המוכרת של "להיות חלק מ..."  ממלאה אותי בחמימות נעימה. הכבישים המובילים לחניון רידינג כבר חסומים ואני מבקש מהשומר במחסום לעבור. "אין מעבר" הוא אומר לי, ואני כאילו שואל אותו – רבאק, הרי זה בשבילי אתה סוגר כאן את הכביש, אני הרי חלק מהפאזל הזה, אז מה אתה לא נותן לעבור? אח"כ אני רוכב לעבר נקודת המפגש בככר המדינה, חולף על פני הרחובות הכל כך מוכרים לי, על פני נוף הילדות הנגלה בדיוק ברחובות אלה של אזור ככר המדינה. נדמה לי שכל השוטרים האלה המוצבים שם, כל הסרטים האדומים לבנים החוסמים רחובות צדדיים, כל שלטי החוצות המזהירים ש"רכב חונה יגרר" – את כל זה עשה חולדאי לכבודי, כי אני הרי חלק מתמונת האירוע. נכון, פיקסל אחד מתוך 25000, אבל מה זה חשוב.   והרכיבה עצמה – אמנם רכיבת כביש מישורית, לא מאתגרת, אבל יש גם מעבר לכך, יש חיים אחרי הסינגלים. איזו הנאה לרכוב ברחובות המוכרים, בין הנופים האלה שאתה מכיר מימים ימימה, שחלפת על פניהם אין ספור פעמים עם המכונית, אך הפעם זה שונה, הכל סגור וחסום לכבודך, לכבוד אלה שרוכבים לצידך, לכבוד הבחורה הצעירה על אופני עיר מצועצעים, לכבוד הנכה הרוכב על אופני יד שעקפת לפני רגע, לכבוד הילד הרתום לכסא אחורי מאחורי אביו, לכבוד אותה רוכבת שעצרה וישבה על שפת הכביש והיניקה את תינוקה בעוד כל ההמון הצבעוני חולף על פניה, לכבוד שני המטורזנים העוקפים בדהרה את הדבוקה, לכבוד המשפחה הרוכבת בניחותא בצידי הדרך, לכבוד ה"להיות חלק מהתמונה".



ושוב באזור גימנסיה הרצליה, ככר המדינה. ואני נזכר באותו ילד, תלמיד כתה י' או י"א, הרוכב "בלי ידיים" מביתו ברח' שרת לתיכון עירוני ד' במורד רח' ויצמן. הילד על האופניים הפשוטים נטולי הצבע, "סינגל ספיד" היינו קוראים להם היום, אבל אז הם היו סתם "פושטים" בלי הילוכים וגם ... בלי כידון. כי הכידון נשבר והוא היה רוכב "בלי ידיים" במורד רחוב שרת ורחוב ויצמן עד לביה"ס, מתפתל בין מכוניות, לוקח בהטיית גוף את הסיבוב מרח' שרת שמאלה במורד ויצמן כאילו אין מחר ורק במקרי חירום היה תופס בתושבת הפנס ומסיט את האופניים בחדות. וכשהיה רוצה לעצור, היה הילד הזה נשען בידו על השפיץ של האוכף, דוחף את האופניים קדימה תוך שהוא קופץ לאחור משל היה לוליין בקרקס. והילד הזה גרם בוודאי להתקף לב לכמה נהגים, וגם להוריו (אם היו יודעים).  ועכשיו, בסוף הרכיבה של סובב ת"א, אני רוכב מככר המדינה במורד וייצמן לכיוון המכונית. ואני עוזב את הידיים, מטה עצמי לצדדים, חולף "בלי ידיים" על פני בית החייל עד לתיכון ד' במורד הרחוב, סוגר מעגל, כי הילד הזה הוא אני.



יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

עליה וקוץ בה



לפני כמה שנים רכבנו בפעם השניה או השלישית במורד ה"סרפנטינות" בדרך בורמה. קצת חריקות ברקסים, קצת חשש, קצת תמרון בין הבולדרים ואנחנו למטה. איפשהו במורד הדרך פגשנו רוכב שעשה דרכו אט אט ובנחישות במעלה הדרך. זה נראה לנו בלתי אפשרי בעליל והאיש ההוא נראה לנו מטורף לחלוטין. מאז ירדנו הרבה פעמים את הירידה הזו, אך מעולם לא ראינו עוד מישהו דפוק כמו אותו אחד שטיפס במעלה הדרך. יש לו שריטה בדיסק, חשבנו, ולא ידענו מה פשר החיידק הטורף הזה.

***
לפני מספר חדשים רכבנו את סינגל רוחמה-דורות. סינגל זורם, מהיר, מתפתל בין ביתרונות רוחמה ומאפשר לך לפתח מהירות ולשטוף את השביל. כשסיימנו היתה (לי לפחות) תחושה של חצי תאוותי ברגלי. מצד אחד המסלול היה סינגל זורם בין ביתרונות, אבל מצד שני היה חסר לי משהו. לא היו עליות של ממש, מד הדופק לא עלה על הממוצע, לא הזרקתי את מנת האנדורפינים השבועית. במילים אחרות – קריז! [כבר הוכח מדעית שהפרשת האנדורפינים בשעת מאמץ עצים גבוהה פי כמה מהמצב הרגיל וכי הם מפחיתים את התיאבון (הצחקתם אותי...) יוצרים תחושת אופוריה, תחושת ה- high של הפעילות הגופנית]. אז מסתבר שזה אכן כך. תחושת אופוריה? התמכרות? תחושת הידבקות בחידק טורף?

חולצה כחולה והיא עולה #1
לפני מספר שבועות טיילתי באיטליה, באזור חוף אמאלפי. דרך מרהיבה המתפתלת ונושקת למצוקים תלולים מצד אחד ולים כחול מצדה השני ולא בכדי נחשבת אחת הדרכים היפות באירופה. באחד הקטעים, אי שם בין פראייאנו לאמאלפי, אנחנו עושים דרכנו במכונית, וחולפים על פני רוכב אופניים, לבוש חולצת לייקרה כחולה, תרמיל על הגב, מדווש לאורך הדרך. אני זורק מבט מלא משמעות עליו ומקבל מבט מלא משמעות באותה מידה מהיושבת לצידי. "אני יודעת מה עובר לך בראש" היא אומרת, והיא אכן יודעת. אנחנו המשכנו לאמאלפי, ואח"כ חזרנו ופנינו בדרך המטפסת לראש ההר, לעיירה הציורית ראבלו. כביש תלול וצר שלעתים אינו מאפשר מעבר יותר ממכונית אחת, ובקטעים מסוימים בהם גם אין שוליים, יש רמזור המווסת את התנועה – פעם עולים ופעם יורדים. הכביש תלול ומנוע המכונית מתנשם וגונח בהילוך ראשון – שני וככל שאנחנו מטפסים הולך ונפרש תחתנו נוף מדהים.

זה יכול להיות נהדר לטוס כאן עם אופניים במורד הכביש, אני חושב לעצמי ומיד מתחלחל מהמחשבה על ירידה במהירות מטורפת כשפתאום מגיח לך איזה רכב מאחורי הסיבוב. ואז, איך שנפתחת הדרך אחרי איזה סיבוב, אני רואה לפני את אותו רוכב בחולצה הכחולה מדווש לו לאיטו במעלה הדרך. עוד דיווש, ועוד לחיצה, עוד נשיפה ועוד ליטר זיעה, כך הוא מדווש אט אט, מטר אחר מטר. "גם עכשיו אתה מתקנא בו?" היא שואלת בהתרסה. "תתפלאי, אבל כן" אני עונה. "אני מתקנא בנחישות ובאומץ שלו כשהחליט שהוא מטפס כאן". מבט משתאה של זר לא יבין זאת הונחת עלי מימיני והמשכנו במעלה ההר. הגענו לראבלו, טיילנו, אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו. במגרש החניה כשחזרנו למכונית, ראינו רוכב אופניים בחולצה כחולה מתנשם, מתנשף, מזיע ועל פניו הסמוקים מרוח רמז לחיוך דק. היא לא הבחינה בשום חיוך. זה היה אותו רמז לחיוך של סיפוק שרק מי שהכניע פעם הר, רק מי שראה את מד הדופק מטפס במקביל למד הגובה, מי שהתמכר לפרץ האנדורפינים, יוכל להבחין בו.

חולצה כחולה והיא עולה #2
בשבת שלפני הנסיעה הנ"ל לאיטליה, רכבנו במעלה נחל כפירה לנטף. מסלול יפה שרכבנו כבר לא פעם. חלוקי נחל במעלה הערוץ, קטע בלתי אפשרי אחד לקראת הסוף, כזה שעל הסלעים יש סימני שמן של לא ג'יפ אחד ולא שניים שניסו להכניע את המדרגה ודפקו את הקרטר. בסופו של הקטע הזה אתה מוצא עצמך באחת מאותן פינות חמד שמסבירות לך בקשת צבעי ירוק חום וכחול ובריח של אדמה יבשה, תאנים וזיעה מדוע גם בשבוע הבא תחפש שבילים דומים (ועל הקטע הזה כתבתי  גם  כאן).

כשהגענו לנטף התחלנו להתלבט איך חוזרים. התלבטות רגילה שתוקפת אותנו בכל טיפוס מעין נטף לישוב. תמיד עולה האפשרות התיאורטית להמשיך מנטף להר הרוח, תמיד יש את אהרון או את עודד שמסבירים לנו ברחל בתנו הקטנה למה אנחנו לא רוצים להגיע להר הרוח ותמיד אנחנו פונים איפשהו ימינה לכוון ירידה כזו או אחרת דרך נחל יתלה. אבל הפעם לא היו לא עודד ולא אהרון, מישהו לא אחראי זרק את הרעיון לרכוב להר הרוח ומישהו עוד פחות אחראי הסכים. המבוגר האחראי בשטח לא היה בשטח או שלא היה אחראי או שלא היה מבוגר.
זה לא סיפור, חשבנו (אני לפחות), כשפנינו ביער יהדות פולין. מבט קדימה על דרך העפר העושה בכיוון ההר והשד לא נראה  נורא כל כך.  בהמשך, הדרך מתחילה לטפס והופכת לכביש צר ושומם ללא תנועת רכב. אנחנו מטפסים במעלה הכביש, מסביב נשמעים החבר'ה מקטרים, למה לא האמנו לאהרון? אבל חורקים שיניים וחורקים גלגלי שיניים וממשיכים הלאה. אח"כ כבר לא מקטרים. חבל על כל טיפת אוויר לבזבז על קיטורים. רק קולות הנשימה המאומצת וקליקים של הורדות הילוכים והחלקות שרשרת. יער יהדות פולין, רבאק, למה מה? לא מספיקים להם לפולנים כל המיליונים שנספו שם? הם צריכים עוד 5 לרשימה? אתה מדווש ומתנשם, מתנשם ומדווש. לוחץ על הפדל הימני בכל הכח, מטה את הגוף לשמאל ולוחץ על הפדל השמאלי, ושוב ימני ושוב שמאלי. והמאמץ גדול עד כאב, כאב שמזכיר לי את שעורי האנטומיה, הארבע-ראשי, הדו-ראשי, התאומים, מתי בפעם האחרונה ידעתי בצורה כל כך ברורה ומוחשית לאן מתחבר כל שריר ושריר?  חלפו כבר דקות ארוכות של רכיבה מאומצת, הלב דופק בקצב מסחרר, טטם – טטם – טטם...  מבקש לקרוע את החולצה, לפרוץ החוצה מבית החזה. אתה מביט לפנים והפסגה עדיין רחוקה, כאילו לא התקדמת כלל. רק בעוד כמה מאות מטרים, כשתגיד זהו, עד כאן! (ואתה תגיד, אין ספק שתגיד. השאלה היא רק מתי) רק אז תתפנה להעיף מבט לאחור ואי שם למטה תראה את דרך הכורכר העוזבת את הכביש ואז תעכל את המרחק והגובה שרכבת. שם, איפה שכתוב "יער יהדות פולין", בפיתול הכביש תראה דמות קטנה של רוכב לבוש חולצה כחולה, תרמיל על גבו, מזכיר במשהו את אותו רוכב בדרך לראבלו שאני עדיין לא יודע שאפגוש בו בעוד שבוע. והוא, הרוכב הכחול מנטף, לא פונה לדרך העפר אלא ממשיך ישר בכביש. בחור חכם, אני מציין לעצמי. אבל בינתיים אנחנו עוד מפדלים, מפדלים ומתנשמים, עדיין אופטימיים אבל יודעים שזה זמני בלבד, כי זה טבעה של אופטימיות – להיות קצרה ולהסתיים בסטירת לחי אכזרית. עוד סחיטה של פדל ימין ועוד סחיטה של פדל שמאל, ושוב ימין, ואתה מביט בכביש הצר הזוחל מתחת לגלגלים, והוא זוחל ס"מ אחר ס"מ באיטיות מעצבנת. חיפושית זבל מזדחלת על הכביש מאתגרת אותך, אתה חייב לעקוף אותה ויהי מה. עוד דחיקה של הפדל בשארית הכוחות, סחיטה של מעביר ההילוכים בתקווה שאולי נשאר עוד הילוך להוריד. האצבע סוחטת את הידית לכל אורך מהלכה אבל הסחיטה הזו מסתיימת באיזה סוג של  dead end מייאש בלי הקליק המיוחל של קפיצת השרשרת לגלג"ש גדול יותר. אתה מתחיל לזגזג על הכביש, מנסה לשכנע עצמך שזה רק על מנת להקטין את זווית הטיפוס ולא זיגזוג של עייפות וחוסר שליטה, הגיון בריא של פיסיקה ולא תוצאה פיסיולוגית של חוסר חמצן בפנטהאוס. בזווית העין אתה רואה משמאלך למטה את הכביש ההוא שעזבת בחיוך ותקווה, והוא מתפתל בשמש הקופחת, ורק רוכב אחד, דמות זעירה לבושה חולצה כחולה ותרמיל על הגב, מדווש בכבדות, ונדמה לך שאתה שומע עד כאן את נשימותיו המהירות ואת הולם ליבו. ולמרות שחלפו כבר אי אלו דקות (או אולי רק כמה שניות?) אתה רואה את חיפושית הזבל זוחלת ליד הגלגל האחורי, והתרמיל על הגב נראה לך כמו אותו כדור זבל שהחיפושית דוחפת, שהוא גדול וכבד ממנה פי כמה, וגם התרמיל נדמה לך כבד פי כמה, מכביד, מקשה, מיותר, ומי אמר שצריך לסחוב את כלי העבודה האלה בתרמיל? ולמה תמיד אתה מוכרח לסחוב  ערכת קפה? ולמה תמיד אתה סוחב אותה? רק המים לא נראים לך מיותרים, נהפוך הוא, למה לא לקחת עוד ליטר מים במקום כל השטויות האלה שבתרמיל.
רעש מנוע מאחורינו קוטע את המחשבות הפילוסופיות האלה. מחשבת כפירה מבזיקה לרגע, אולי נבקש טרמפ מהרכב העולה? לעזאזל האופניים, בואו ונציל את עצמנו... רמת החמצן הנמוכה במח כבר מתחילה לתת אותותיה. והמכונית עולה מתאמצת, המנוע רועש בטורים גבוהים של הילוך ראשון מאומץ. 10 קמ"ש? 20? שני ילדים צוחקים במושב האחורי ואביהם נוהג בפנים מתוחות כאילו חושש שהמנוע הרועש ישבוק חיים בכל רגע.  אתה נעמד על הדוושות בכל כובד משקלך והן בקושי מגיבות. מי אמר שיש לי כמה קילו מיותרים? הנה אני לא מצליח בכל כובד גופי להכניע את הדוושה, כמעט ולא מצליח להתגבר על השיפוע התלול.
 את מאות המטרים האחרונים עד חוות העיזים של הר הרוח אנחנו כבר עושים רגלית, גם זה לא בדיוק טיפוס קל, בטח לא לאחר שסחטת את טיפת האנרגיה האחרונה. אנדורפינים שמנדורפינים, מה שנשפך ונוזל ממך עכשיו זה שרידי אנרגיה אחרונים. מזל שעברה כאן המכונית ההיא, לפחות אפשר לתלות בה את האשמה לכך שאנחנו הולכים ברגל. שלא יהיה מקום לטעות – זה לא המאמץ עד קצה גבול היכולת, זו המכונית שהפריעה לנו...


גבינות בחוות העיזים בהר הרוח



לאחר הפסקת קפה קצרה אותה ניצלנו בעיקר להסדרת דופק ונשימה, ואתנחתא קלה בחוות הגבינות, אנחנו ממשיכים. מכאן, הטיפוס כבר קל יחסית, דרך עפר פחות או יותר מוצלת מתמשכת על הגבעה. למטה נשקף הכביש המחבר את נטף עם אבו-גוש. דמות זעירה בחולצה כחולה עושה דרכה אט אט במעלה הדרך. הוא מדווש באיטיות, וגם מכאן, מלמעלה, ניכר כי כל גופו אומר מאמץ עילאי. עוד דיווש ועוד דיווש, עוד מטר ועוד מטר הוא עושה דרכו בדיוושי צב. קצת מזגזג, קצת ישר, מכונית חולפת דוחקת אותו קצת לשוליים אבל זה לא תרוץ, והוא ממשיך לדווש. זוג רוכבים באים מולנו על השביל. "משם – רק ירידות!" הם מנחמים אותנו ומצביעים על צומת שבילים על קו הרכס כמה מאות מטרים לפנינו.
ממשיכים בשביל שעיקרו ירידה, נהנים מהרוח הנושבת ומצננת את גופנו. אני מסתכל קדימה בחשד, בעיניים בוחנות ובחוסר אמון, מחפש את המשך השביל. האמנם? האם תמו העליות להיום? אני מתפלל שהשביל אינו מוביל למטה מידי ושאינו מתעקל אי שם שמאלה ולא יוביל אותנו אל הכביש והאיש בכחול. די לנו במה שעשינו עד עכשיו, תנו לנו רק להפקיר את גופנו לגרביטציה ולרוח.
השביל מסתיים במפגש עם הכביש לנטף בסמוך לצומת המוכרת. מכאן כבר הכל מוכר, ירידות ירידות ירידות עד לאוטו. נשימה עמוקה, אנחת רווחה, עשינו זאת. עוד מיתוס נשבר, עוד עליה מאיימת מאחורינו (אוקיי, עם קצת הליכה ברגל). עכשיו רמת האנדורפינים מאיימת לעלות על גדותיה, מד הדופק נרגע וחוזר למספרים ראציונליים ואנחנו גומעים בשקיקה את המים מהבקבוקים. במעלה הדרך מכיוון נטף מופיע רוכב עם חולצה כחולה ותרמיל על הגב. מזיע, מתנשף הוא חולף על פנינו, אנחנו מברכים בברכת שלום קצרה, הוא עונה בחצי פה ועוצר רגע בצומת, מסדיר נשימה ודופק, מושך לגימה ארוכה מהשלוקר שבתרמיל.
חיוך דו סיטרי ביננו ובינו, מבינים איש את רעיו בחצי חיוך ובלי אף מילה.

***
סוף דבר, או עוד מיתוס נשבר
שבת של חום יולי אוגוסט, הרשומה הנ"ל כבר כמעט גמורה, מחכה לקריאה אחרונה והגהה. 6:30 בבוקר ביער אשתאול האוויר צפוף וכבד, לחות גבוהה, אוויר במצב צבירה נוזלי. היום חפוז - כך סיכמנו -  גומרים הולכים! אנחנו מתכננים את המסלול בזמן אמיתי, ומחליטים בכל צומת שבילים לאן פנינו מועדות בהתאם לעומס החום ההולך ועולה, שומרים על מרחק סביר מהרכבים. השביל מוביל אותנו עד למרגלות הסרפנטינות על דרך בורמה. "מכאן נמשיך למעיין ונעשה שם הפסקת קפה" אומר מי שאומר. "זה יהיה קצת קצר" אומר עודד "אפשר גם לנסות ולטפס את הסרפנטינות בעליה ומשם לנווה שלום ולרדת למעיין מול לטרון" וחמישה זוגות עיניים מזרים כלפיו מבטים מסוג המבט שנותן דון קורלאונה במי שעוד מעט ימצא דרכו לתוך יציקת בטון. דיון קצר, מישהו עוד מנסה לשווא למשוך לדרך הקלה, ואנחנו מושכים שמאלה, פנינו אל הדרך העולה. כמה מטרים לאיזון כיוון והילוכים ואנחנו בקטע הבולדרים, סלעים היוצרים זוויות טיפוס בלתי הגיוניות. אתה מסובב את הכידון ימינה ושמאלה מנסה למצוא את הנתיב הפתלתל בין הסלעים ולהימנע ככל שניתן מעליות מדרגה שיסחטו ממך את כל הכח. גם כך המסלול תלול דיו ואתה לא צריך לאבד כח על הקפצות מדרגה. התמרונים האלה בין הבולדרים מביאים אותך למצבים של שיפוע צד (אם להשתמש במושגי ג'יפאים) שגם הם לא הגיוניים בעליל. אנחנו משקיעים מאמץ עילאי, מד המהירות מראה משהו ליד 0, ומד הדופק לעומתו מראה מספרים שאתה כבר מזמן לא רגיל אליהם (ואתה מברך על כך שזה לא הפוך). באחת הנקודות בהם המשוואה של זווית הטיפוס עם זווית שיפוע הצד, והמהירות השואפת לאפס, אינה מוצאת חן בעיניו של ניוטון הוא שולף את אחד מחוקיו, ואני מנסה לשווא לשלוף את רגל ימין מהקליט. יש לי בערך חצי שניה להחליט אם להתרכז בשאלה איזה חוק של ניוטון פועל עלי או להתמקד בדילמה מה יותר חשוב – לנסות לחלץ את הרגל מהפדל או לתכנן את המפגש הבלתי נמנע עם הסלע. האם עדיף לספוג את הנפילה באגן (אהרון מה אתה אומר?) או ביד (דובי?)? חצי שניה ארוכה, ומותקים לי רגבי עפרי. בדיעבד אפשר להרגע, זה היה כנראה ניוטון לייט, שריטה מזערית במרפק וזהו.
כמובן שזו היתה נפילה סוציאלית רק כדי לאפשר לכולם לעצור ולראות אם הכל בסדר. "א...תה..... ב...ס ..דר....? " שואל אחד "קרה.... מ...ש..הו?" שואל אחר בהתנשמות. אני בודק את המרפק, כולנו מסדירים נשימה. בנסיבות דומות בזמנים אחרים היינו מחליטים כנראה שזה בלתי אפשרי לחדש רכיבה באמצע עליה שכזו על התלילות ועל האלמנטים הטכניים, אבל כנראה שהשריטה במח שהעמיקה עם השנים גברה על השריטה במרפק וביחד עם האנדורפינים נתנו לנו איזה ערך מוסף, ואנחנו שוב על האופנים ממשיכים בחצי רכיבה חצי דילוג על הדרך המסולעת. צעד אחר צעד, סלע אחר סלע אנחנו מטפסים, אני סופר כל סלע וסלע שעברתי ויכול לספר בדיוק כמה סלעים יש, באיזו זווית הם ואיפה אפשר לחתוך בינהם באיזה קטע שפוי. עוד דיווש ועוד לחיצה, עוד מטר, עוד חצי מטר, קצת ימינה קצת שמאלה והנה אנחנו ליד השלט בראש הגבעה המורה על השביל ממנו באנו ואומר "לסרפנטינות".
אחד אחד מגיעים למעלה. לגימות ארוכות של מים, נשימות מהירות, מד הדופק משנה כיוון והמספרים מתחילים לרדת. עומדים ומביטים אחד בעיני השני, אף מילה לא נאמרת (למי יש כח?) אבל החיוך הנמתח מאוזן לאוזן אומר הכל. החידק הטורף שבע.

***

בהמשך הדרך, בקטע של עליה קלה ליד נווה שלום, חלפו על פנינו כמה דאונ-היליסטים שעשו דרכם במעלה המתון יחסית כדי להגיע לתחילת מסלול הדאון-היל שלהם. הם לא רכבו את העליה אלא טנדר גרר אותם למעלה עם כבל. למראה הזה נזכרתי שקראתי שבפעמים הראשונות לאחר פריצת הדרך, העלו את המשאיות בקטע הסרפנטינות במשיכה ע"י  טרקטורים
הכשרת דרך בורמה בנתיב ה"סרפנטינות" למעבר של משאיות. בשלב הראשון נגררו המשאיות ע"י טרקטורים.(מתוך אתר הפלמ"ח)
אם אהבת את העליות כאן ורוצה עוד – בבקשה!