כמו ציפורים (או נאום תודה לקפיטן מקומי) – סיפור של רכיבה אחת, סיפורן של הרבה

כבר 5 חדשים שלא נכתבה מילה בבלוג. 5 חדשים תמימים.
לא שלא רכבנו, דוקא כן, אבל היו אלה חדשי קיץ וחום שהניבו רכיבות שגרתיות בסביבה הקרובה, עם דגש על מסלולים מוצלים, לא ארוכים מידי ובוודאי שלא רחוקים מידי. קצת כיסלון, קצת יער אשתאול, קצת דרך הפסלים. Nothing to write blog about.
לא פלא אפוא שברגע שהגיח ניצוץ של סתיו, עננים אפורים של בוקר, להקות של ציפורים הנודדות דרומה, קצת רוח שרק במעט חזקה יותר מבריזה, והאדרנלין מתחיל לחלחל לדם ומפות סימון השבילים נשלפות ומנוערות מהאבק שכיסה אותן. דיון טלפוני קצר ו-SMS מבשר לכולם על מסלול שמזמן לא רכבנו בו: אזור תל ירמות שבפאתי בית שמש, בואכה עמק האלה. מסלול עם עליות, עם ירידות, עם נוף, כל מה שאפשר לבקש במזג אוויר שכזה. אבל אז מגיעות התשובות –"בלעדי" מודיע דני (פחות ספל קפה לסחוב, אני חושב), "לצערי אני עם חום" מדווח ספי (ואני חושב לעצמי, נו, טוב, לפחות נעשה רק סיבוב אחד בקטעי העליות התלולות),

"הנכדים אצלי, לא מגיע" מודיע איזי (אאוץ' אני אומר לעצמי, ומציין שאסור לשכוח את המפות וה- GPS), "עדיין חולה" אומר רפי (נו, אז שיבוא, הוא צריך לראות רופא), וכך הלאה. טפטוף גשם קצר בלילה הרתיע עוד כמה ש"התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי מבול", כך שהגענו רק 5 לרכיבה החגיגית של ערב ראש השנה.
מתחילים בשביל המוכר, ללא פיצולים והכל זורם. שוטפים את המורד המסולע והמדורדר לכוון מושב זכריה, אבל בפיצול שבפאתי המטע בסוף השביל מתחיל הבלבול.
קליפ
פונים ימינה, אבל הזיכרון אומר שמאלה. שמחה כבר נעלם בימין הקיצוני.
עוצרים
מתלבטים.
חוזרים.
איפה איזי? הוא, כדרכו בקודש, בוודאי היה מכין שעורי בית והיה מכיר את המסלול. אבל הוא לא כאן. מדפדפים במפות, קוראים שוב את סיפור הדרך ופונים שמאלה... אבל לא לשביל הנכון. למה איזי לא בא?
קצת רוכבים, נזכרים בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" (והדגש על הלך) וחוזרים לשביל הנכון. לא לאורך זמן. מאתרים על סמך זיכרון שביל המטפס דרך החורש המוצל ומפספסים פניה שמאלה בקצהו, מה שמביא אותנו לעליה קשה ובלתי מוכרת לעבר חירבה עוד פחות מוכרת.
-"חירבת קיאפה" אומר מישהו.
-"נעים מאד, אנחנו" אנחנו מציגים את עצמנו לחירבת המחמד החדשה שלנו אשר גורמת לנו לתפוס עצמאות בניסיונות אישיים לאתר את השביל המקורי שהלך לנו לאיבוד.

קצת מתברברים, אבל לבסוף אנחנו על השביל, בדיוק בקטע שבו מתחילות היריד-עליות המפורסמות של המסלול. אתה עומד על ראש הגבעה, מבט סוקר את הירידה התלולה למדי שלפניך, ירידה שבד"כ תספק לך תחושת כיף, אבל כאן אתה שואל עצמך אם היא תספיק, כי הירידה הזו היא ספק הכח העיקרי שלך לעליה התלולה שבצידו השני של הערוץ. אתה יורד, צובר מהירות, מנסה להדביק בדיווש את קצב סיבובי הגלגל בירידה וכל מה שאתה מפיק זה סיבובי סרק של הפדלים. הכל בכדי לקבל עוד קצת מהירות, קרי עוד קצת כח לעליה. לא חשוב כמה מהירות תצבור, לעולם לא תעלה את העליה עד סופה. מטר פחות, שניים יותר, אבל איפה שהוא, העליה תגבר עליך. אחת מאותן עליות שכנראה כבר לא נוכל להן. או אולי בכל זאת? כבר אמרנו כך על יותר מעליה אחת. נמשיך לחלום, הרי לפעמים חלומות מתגשמים....

ואז, בעוד אנו מנסים לשבור שיא חדש בטווח העליה, נשמע טרטור מעצבן, קבוצה של רוכבי אופנועי שטח חוצה את השביל ונערכת לעליה על הגבעה הסמוכה. "זה לא קצת קשה לכם, הדיווש הזה?" אנחנו מקניטים. והם – בנהמת מנוע מרעיש משאירים שובל אבק ונעלמים במעלה הגבעה, מתחפרים בדרדרת, מקפצים על תלוליות ונעלמים לבסוף מעבר לפסגת הגבעה.
ראה קליפ
עוד ניפגוש בהם בהמשך, ושם יודה אחד מהם שכמעט ונשבר לקראת סוף העליה, אך המחשבה של מה יגידו "האופניים" הקשישים למטה, היא זו שדחפה אותו במטרים האחרונים של העליה.
"טוב חבר'ה – אופניים" מעיר אותנו שמחה מהחלומות בהקיץ כשההצגה נגמרה. יאללה לדווש.
ממשיכים במסלול עד לנקודת ההפסקה. אחת מאותן נקודות מנוחה שמצדיקות את הטיול כולו. אתה כבר עייף, מזיע, הלב פועם במהירות, ואתה מגיע לאחת מנקודות השיא של המסלול, הנוף פתוח ב- 360 מעלות ורק משוכת הצברים (שריד לבוסתני הכפר בית נטיף) מסתירה זווית קטנה מהאופק. רמת בית שמש מצפון, הגבעות התוחמות את עמק האלה מדרום, מישור החוף ממערב והר חברון במזרח, גבעות ושבילים סביב. אח, לשבת בצילו של האורן העבות, לשאוף מלוא החזה את אוויר ההרים הצלול, רוח קרירה של סתיו מייבשת את הזעה, וריח מתקתק של קפה עולה מן הפינג'אן.... רק החברותא, הנוף וספל קפה... מימוש הכיף של רכיבותינו. מי צריך עוד...?
ושוב, כמו אחרי הקטע של האופנועים, שמחה מחזיר אותי למציאות.
- "איך ממשיכים מכאן?" הוא שואל כשהוא מקפל את ערכת הקפה.
- "מה אני יודע?"
אני רק יודע שמכאן גולשים בשביל הזה מערבה ולא יותר. מעולם לא הסתכלתי בשלב זה של המסלול על המפה. הסתכלתי רק על הגב של איזי ורכבתי אחריו כמו עיוור. אני זוכר במעורפל איזו עליה סוחטת דופק שמורידה את רמת החמצן המגיע למוח וזהו. אח"כ תמיד יש מישהו שמציע שאולי נמשיך הפעם גם למנזר בית ג'מאל ("חכה רגע- אני חושב- כשנגיע לגשר נחליט אם לעבור"), ותמיד יש מישהו אחר המציל אותנו ואומר שהיום הוא ממש ממהר לחזור הביתה (או במילים פשוטות – היום אני ממש עייף) וכולם נעתרים לבקשתו בקול קיטור (קרי– באנחת רווחה). ואז העיניים מופנות לאיזי, כאילו שואלות – אוקיי, ואיך ממשיכים מכאן? ואיזי? הוא כדרכו מביט מבט קצר בשמיים, כאילו בודק באיזה כיוון השמש, עולה על האופניים ואומר "אחרי"!
אבל היום איזי עם הנכדים.

להקת ציפורים נודדות חולפת מעלינו בדרכה דרומה. מבנה אופייני של ראש חץ. ציפור אחת מובילה את הלהקה מרחק של אלפי ק"מ. מחקרים על נדידת הציפורים העלו כל מיני תיאוריות על האינסטינקט המורה לציפורים את כיוון נדידתן, כוחות מגנטיים של כדור הארץ, זיכרון חזותי ועוד. כל הציפורים נחנו בתכונות האלה, אבל משום מה יש תמיד ציפור אחת המובילה את הלהקה. פתאום הכל מתערבב לי, ואנחנו נדמים בעיני ללהקת ציפורים נודדות, וכל כך ברור לי מי הוא הציפור המובילה אותנו.

חת'כת טיפוס הוא איזי.
פעם נשאל מה הסיבות המוציאות אותו מידי שבת עם שחר לרכיבה. האם זה הספורט? הבריאות? חבירה אל הטבע? כולם נכונים, אבל – כך איזי – הדבר שבאמת מחזיק אותו במסלולי הרכיבה זו החברותא. החברותא של שבת בבוקר, ממש אותה אחת שנהנינו ממנה על גבעה 411 בבוסתני בית נטיף. חברות אמיצה ספוגה בהרבה יזע ודפיקות לב. ויש לו לאיזי חלק גדול מאד ביצירת החברותא הזו. אם היינו איזו מסגרת עם הירארכיה, אין לי ספק שהוא היה מתמנה לראש השבט. אני מסתכל באלבום התמונות שלנו, לאורך השנים, ואיכשהו, תמיד אני מוצא את איזי עם מפה ביד, בודק את השטח, מחפש כיוון. תמיד מוביל. גם כשהוא לא ראשון בטור, גם אז הוא מוביל, וזה כל כך טבעי וברור.

הוא משרה עליך איזו תחושה של אמון שאפילו אם כל המפות והג'י-פי-אסים יראו ימינה והוא יגיד שמאלה, אתה תרכב שמאלה.
פעם נתקענו באיזה שביל בלתי מזוהה, וניסינו לאלתר קיצור על שביל בתולי. איזי העיף מבט במיקום השמש, כיוון הרוח או האזין לציוץ הציפורים, ובכל מקרה הוביל וכל השאר רכבנו בעקבותיו. כשהגענו לשביל המוכר, אמר איזי:
- "ואללה היה קשה, לא היו שום עקבות ישנים של אופנים או איזה סימן כלשהו על השביל המעיד שמישהו עבר פה פעם".
- "למה?" (שאל קובי שרכב אחריו) "לי דווקא היה כל כך קל וברור, היו כל הזמן עקבות טריים של אופניים על השביל ופשוט עקבתי אחריהם. קלי קלות!"כל כך אופייני הסיפור הזה, איזי עושה את העבודה, פורץ את הדרך, וכולנו נהנים מהפירות כאילו זה מובן מאליו. זה כנראה משהו הטבוע בדמו- לתת את הטון, להוביל, לקבל החלטות. יסודי עד לפרטי פרטים, שום דבר אינו בבחינת "נגיע לשטח ואז נראה כבר". שיטת ה"סמוך" הכל כך מוכרת לנו, אינה השיטה שלו. לפעמים כשאני מדבר איתו ומתכננים את רכיבת המחר, אני אומר "טוב, ניפגש בחניון ההוא, ואז כבר נחליט לאיפה נרכב", ודרך הטלפון אני מזהה את המבט הנוקב האומר "בלי פארטאץ'! בוא נתכנן בדיוק מה עושים!" הכל מתוכנן ומדוד. דמות המפקד? לאו דווקא. זה הטיפוס של החבר שתמיד ניתן לסמוך עליו, תמיד יתן עצה טובה, זה שתמיד היית רוצה לראותו לידך בשעה שצריך חבר טוב. כמו קברניט של ספינה האמון על הבאתה לחוף מבטחים, כמו הציפור המובילה את הלהקה לארצות החום.
ואם אני כבר נסחף (ואללה נסחף), ואם כבר קברניט של ספינה – אז כמו שכתב אלתרמן בשנת 1946 ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי, לאחר ליל הורדה" -

עננים על ראשנו, הרוח איתן,

המלאכה נעשתה, חי שמיים!

נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן,

עוד נשוב ניפגש על המים ("עוד נשוב ניפגש על אופניים" לצרכינו).

אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,

ובלוידים אינה מפורסמת,

אך אם אין היא כיום רשומה במפות,

בהיסטוריה אולי היא נרשמת.

על הצי הלזה, האפור, הקטן,

יסופר עוד בשיר ורומנים,

יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,

יקנאו עוד הרבה קפיטנים.
,

ואם כבר הזכרתי את זה, ולטובת כל מיני חברינו שלא מכירים את הסיפור
למשמע גידי גוב ואפרים שמיר (ומי מזהה את השלישי?) תקראו את הסיפור ההיסטורי כאן (מעל לתמונה בתחתית העמוד).
למיטב זכרוני, בהופעה של להקת הנח"ל, אמר גידי גוב בפתיח לשיר (בתור הקפיטן האיטלקי הנוחת בחוף נהריה) –
Nahariya, mamma-mia! Un posto abbandonato da Dio!
או בתרגום חופשי – "נהריה, מאמה-מיה! מקום שכוח אל!" ותגידו בעצמכם, האם זה לא נכון? האם לא נדמה לכם לפעמים באיזה אי-שם על קצה הפיסטין, שאנחנו נמצאים ב- un posto abbandonato da Dio ? נו, ומי מוציא אותנו מהבוץ? ומה כבר ההבדל? סנטה-מריה או סנטה קרוז?

***

ומכיוון שהפוסט הזה מתיחס לרכיבה של ערב ראש השנה (הגם שפורסם לאחר חודש) אז נרים כוס של "עבאדי – ספיישל ריזרב" לחיי הקפיטן, לחיי כל הצוות ולחיי רכיבות שבדרך! ושתהיה לנו שנה טובה!

====

נ.ב.- השלישי בקליפ הוא ראובן גבירץ, להקת הנח"ל, ולימים "חלב ודבש".