וצ'יף צ'יף צ'ף
הקטר כבר לא נשף
ותיק תיק תק
הגלגל לא דפק
ואז פס אחד לשני לחש
המלך מת יחי המלך החדש
הם היו האופניים האמיתיים הראשונים שלי ב"ילדותי השניה". למען האמת, היה זוג קודם, זוג אופני מדבקה עשויים צינורות פלדה כבדים וקפיץ של כאילו שיכוך מלא, אבל אלו היו "הדבר האמיתי" הראשון. הזוג הראשון, אופני המדבקה היו כמו חברה ראשונה, אבל לא ממש אהבה. יציאה לסרט, קצת יד ביד וזהו. אך אלו היו אהבה אמיתית, אהבה ראשונה, אהבה שמומשה בהרבה יזע, פה ושם קצת דם, והרבה טכיקרדיה
הם היו האופניים האמיתיים הראשונים שלי ב"ילדותי השניה". למען האמת, היה זוג קודם, זוג אופני מדבקה עשויים צינורות פלדה כבדים וקפיץ של כאילו שיכוך מלא, אבל אלו היו "הדבר האמיתי" הראשון. הזוג הראשון, אופני המדבקה היו כמו חברה ראשונה, אבל לא ממש אהבה. יציאה לסרט, קצת יד ביד וזהו. אך אלו היו אהבה אמיתית, אהבה ראשונה, אהבה שמומשה בהרבה יזע, פה ושם קצת דם, והרבה טכיקרדיה
תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני חושב לעצמי שבעצם גם עם הזוג הראשון, זה לא היה רק "ללכת יד ביד לסרט". נכון שהם נרכשו בעיקר בכדי לבחון את עצמי אם יש בכוחי להשכים מידי שבת עם שחר, נכון שדי בהתחלה לא היה לי ממש איכפת אם הם יתפרקו, כי כך יהיה תרוץ לקנות חדשים, אבל גם עליהם רכבתי במקומות נפלאים וגם איתם היו לי חוויות שלא אשכח. אתם טיפסתי לראשונה במעלה נחל כיסלון (איזו התרגשות היתה זו), ואיתם התרסקתי במורדו (ואיזה פחד זה היה ), איתם רכבתי מאילת לעמודי עמרן, לקניון שחורת, ואפילו היה מי שחשב שאני חלק מהטריאטלון (טוב, לא מישהו שממש מבין). אבל אהבה אמיתית לא היתה זו
זה היה בתחילת 2004 כשראיתי אותם לראשונה במצמן בילו. שחורים, מבריקים, עם כתובת גדולה "ספשלייזד" על השלדה. בדחילו ורחימו הבאתי אותם הביתה, כמו שמביאים תינוק שזה אך נולד. רכיבה ראשונה עם קובי לכוון צרעה. בוץ על השביל החזיר אותנו מהר הביתה. האם בגלל הקושי של הבוץ? או שמא היה זה החשש ללכלך את האופניים החדשים? אבל התחושה הזו של "יש לי אופניים אמיתיים" היתה נפלאה, ופתאום הכל כאילו קל יותר, כאילו זורם יותר
וכך חלפו להן שלוש שנים של רכיבות ברחבי הארץ, מנחל שלמה והרי אילת בדרום עד לסובב כינרת בצפון, רכיבות קצרות במגרש הביתי, ורכיבות ארוכות בהרי ירושלים, נופים מדהימים ורכיבות נפח משעממות, מישורים שטוחים ומדרגות סלע, שבילי קק"ל וסינגלים, מסלולים קלים ושבילים מקפיצי דופק
ואני לומד להכיר אותם והם לומדים להכיר אותי, וכל חריקה אומרת לי מה כואב להם, וכל דפיקה אומרת מה כואב לי. לא שלא פזלתי במשך השנים הצידה, לא שלא העפתי מבט עורג לעבר אחרות (כן, אני יודע, אופניים זה בזכר, אופניים אחרים יש לומר, אבל הרבה יותר מתאים לי כאן לעשות שימוש בָטעות הרווחת ולומר אופניים אחרות, בלשון נקבה. סיפור אהבה או לא?), נהפוך הוא! בכל ביקור במכון היופי של מצמן פזלתי גם פזלתי ופינטזתי על היפהפיות המוצגות שם לראווה, "אפיק" זריזות וצרות מותניים, "סנטה קרוז" עם פרונט שופע... אבל תמיד ידעתי שצריך לחזור הביתה. במשך השנים הרעפתי עליהם מתנות יקרות ושידרוגים לרוב, בולם אחורי, ובולם קדמי, מעצורי דיסק וצמיגי טיובלס, קרניים ארגונומיות, ופדלים עם קליטים, עד שאסף ממצמן הגדיר אותם בתור ה-איקס-סי הכי משודרגים בעולם
ואז הגיע אותו יום, כמו בכל הרומנים והטלנובלות, ולקחתי אותם לטיפול שוטף במכון היופי של מצמן. ושם בצד, מעבר לדלפק הטיפולים ראיתי אותם, אופניים דקי גזרה וקלי משקל, עונדות עדיי איקס-טי-אר, צעירות מאהובתי (כן, שוב בלשון נקבה), ומה לעשות, גם יפות ממנה, ואסף הבטיח שהביצועים שלהם – שפתיים יישק, אין עליהם בכל הממלכה. י
ואז הגיע טל, והוא התאהב בגברת הזקנה ממבט ראשון. לפני שהעמיס אותה על רכבו, עמדנו הם ואני, בחצר הבית ונפרדנו. טפיחה קלה על אחורי האוכף, ליטוף של השילדה, ומישהו יאמר שהיה גם קצת מחנק בגרון. "תתיחס אליהן יפה" אמרתי לטל, "זה מגיע להן. אהבתי אותן". י
אז ברמן את צינור הדלק אט סגר
זה היה בתחילת 2004 כשראיתי אותם לראשונה במצמן בילו. שחורים, מבריקים, עם כתובת גדולה "ספשלייזד" על השלדה. בדחילו ורחימו הבאתי אותם הביתה, כמו שמביאים תינוק שזה אך נולד. רכיבה ראשונה עם קובי לכוון צרעה. בוץ על השביל החזיר אותנו מהר הביתה. האם בגלל הקושי של הבוץ? או שמא היה זה החשש ללכלך את האופניים החדשים? אבל התחושה הזו של "יש לי אופניים אמיתיים" היתה נפלאה, ופתאום הכל כאילו קל יותר, כאילו זורם יותר
וכך חלפו להן שלוש שנים של רכיבות ברחבי הארץ, מנחל שלמה והרי אילת בדרום עד לסובב כינרת בצפון, רכיבות קצרות במגרש הביתי, ורכיבות ארוכות בהרי ירושלים, נופים מדהימים ורכיבות נפח משעממות, מישורים שטוחים ומדרגות סלע, שבילי קק"ל וסינגלים, מסלולים קלים ושבילים מקפיצי דופק
ואני לומד להכיר אותם והם לומדים להכיר אותי, וכל חריקה אומרת לי מה כואב להם, וכל דפיקה אומרת מה כואב לי. לא שלא פזלתי במשך השנים הצידה, לא שלא העפתי מבט עורג לעבר אחרות (כן, אני יודע, אופניים זה בזכר, אופניים אחרים יש לומר, אבל הרבה יותר מתאים לי כאן לעשות שימוש בָטעות הרווחת ולומר אופניים אחרות, בלשון נקבה. סיפור אהבה או לא?), נהפוך הוא! בכל ביקור במכון היופי של מצמן פזלתי גם פזלתי ופינטזתי על היפהפיות המוצגות שם לראווה, "אפיק" זריזות וצרות מותניים, "סנטה קרוז" עם פרונט שופע... אבל תמיד ידעתי שצריך לחזור הביתה. במשך השנים הרעפתי עליהם מתנות יקרות ושידרוגים לרוב, בולם אחורי, ובולם קדמי, מעצורי דיסק וצמיגי טיובלס, קרניים ארגונומיות, ופדלים עם קליטים, עד שאסף ממצמן הגדיר אותם בתור ה-איקס-סי הכי משודרגים בעולם
ואז הגיע אותו יום, כמו בכל הרומנים והטלנובלות, ולקחתי אותם לטיפול שוטף במכון היופי של מצמן. ושם בצד, מעבר לדלפק הטיפולים ראיתי אותם, אופניים דקי גזרה וקלי משקל, עונדות עדיי איקס-טי-אר, צעירות מאהובתי (כן, שוב בלשון נקבה), ומה לעשות, גם יפות ממנה, ואסף הבטיח שהביצועים שלהם – שפתיים יישק, אין עליהם בכל הממלכה. י
בחשש והתנצלות, בטון של נו, מה אני יכול לעשות, זה חזק ממני... הבאתי את בחירתי החדשה, הצעירה הביתה. לא כפילגש, לא כצרה, אלא בתור מספר אחד. והאיקס-סי הישנות והנאמנות עמדו להן במחסן כאילו נכלמות, מבוישות, ויש מי שיאמר שאף הרכינו את הכידון בהכנעה, כאילו הבינו שזה מה שנגזר עליהן בגילן, ופינו מקום ליורשת...... י
ואז הגיע טל, והוא התאהב בגברת הזקנה ממבט ראשון. לפני שהעמיס אותה על רכבו, עמדנו הם ואני, בחצר הבית ונפרדנו. טפיחה קלה על אחורי האוכף, ליטוף של השילדה, ומישהו יאמר שהיה גם קצת מחנק בגרון. "תתיחס אליהן יפה" אמרתי לטל, "זה מגיע להן. אהבתי אותן". י
אז ברמן את צינור הדלק אט סגר
האש כבתה לאט והקיטור גם כן נגמר
וברמן למנהל בקול חנוק אמר
הנה שבעים ארבע מאות ארבעה עשר
וצ'יף צ'יף צ'ף
הקטר כבר לא נשף
ותיק תיק תק
הגלגל לא דפק
ואז פס אחד שני לחש
המלך מת יחי המלך החדש
.
חיים חפר
.
.
.נ.ב
את הכתוב לעיל יש לקחת בפרופורציות הנכונות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה