לרכוב או לרפוס? / דובי

כשקיבלנו בערב שבת את נאום התוכחה של הפוליטרוק דובי בנוגע לשלד האיתן של הקבוצה לעומת הרופסים בעם, היה לי ברור שמדובר כאן בנאום אידיאולוגי העומד בשורה אחת עם נאומים של ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, אולי אףמגיע ל- Gettysburg Address המפורסמת של אברהם לינקולן. במילים אחרות – מסה על אידיאולוגיה חברתית מן השורה הראשונה שאסור לה שתעלם עם שיני הזמן ויש להנציח אותה בכל דרך אפשרית בין דפי הבלוג (לרבות השאלה של ויטה שהתשובה לה נעוצה בעצם השאלה) בפעם הקודמת שעמדנו בפני מצב דומה (לפניכ 7 שנים) פרסמתי את הפוסט "פאשקוויל" אשר נראה כי נשמט בהעברת הבלוג לאתר הנוכחי, ואני מפרסם אותו שוב במורד הבלוג. אבל שלא יהיה ספק, המשבר דאז אינו מגיע לדרגת המשבר הנוכחי והפאשקוויל אינו מגיע לדרגת התגובה הנמרצת של דובי. קשקושי הוואטסאפ על הבוקר, אותו ויכוח שהתעורר בין פלג הרוכבים ובין פלג הרופסים רק הדגישו עד כמה עמוק הקרע ועד כמה עומדים אנו בפני פילוג היסטורי, שלא לומר היסטרי (לא, לא בגלל שהם לא התייצבו, אלא בגלל שלא דאגו למלא את חובתם האזרחית, מי ביין, מי בקפה, מי בעוגה, מיבלימונצ'לו). אבל מצד שני הדגישו גם את ההתלבטות האידאולוגית הלגיטימית הרווחת בקרבנו. ואז, בעוד אני מתלבט איך להנציח את כתבהתוכחה הנ"ל של דובי, מגיע מייל עם הפוסט הבא של דובי.    לרכוב או לרפוס –שבת חורפית בכיסלון. (כתב דובי) מבין כל חברי לרכיבה אין ספק שמבחינה טכנית אני מופיע אי שם במורדות הרשימה תחת הכותרת הלא מחמיאה "מאותגר". בכל תקלה באופניים דואגים האחים לרכיבה לעזור לי הן מאהבתם הרבה אלי והן מהרצון שלא לעכב יתר על המידה את הקבוצה כולה, מודעים הם ליכולות המוגבלות/מגבילות שלי ועושים במלאכה באהבה. גם בידע והכרת המחשב על בניו ניניו ויוצא חלציו הבכיר הטלפון הסלולרי  אני נסרח אי שם מאחור, לא מיטיב לשחות בים האפליקציות, נמנע מלהעביר נתונים מימין לשמאל ואפילו בפייסבוק מקבל ציון נמוך ביותר. לא שאין לי יכולות אחרות בתחומים רבים ושונים אך אלה מתגמדות ומגומדות נוכח עולם ההנדסה בו החברים מרגישים בגן עדן ואני בגיהינום. אבל כאשר הדברים מגיעים לבדיקה פשוטה של מזג האויר לפי שעות באינטרנט (שאצלי מקוטלג בתחום הטכנולוגי) כולם מגלים בורות מפתיעה וחוסר השלמה והסכמה עם החזאי. מה שכחתם לקרוא? כשהוויז אומר לכם שמאלה אתם לא מאותתים? לא ראיתם את תחזית מזג האויר למחר? אז מה אם התחיל קצת גשם גאונים שלי? אז הוא פסק ואתם הפסדתם יום רכיבה שמן הסתם לא יחזור על עצמו. השעון צלצל בעשרה לשש ובחוץ היה חשוך קר והגשם נקש על התריסים בעצבנות. השתגעת? לצאת עכשיו מהמיטה לוחש לי הרופס באוזן שמאל (זאת שלא שומעת כל כך טוב אבל גם ימין לא משהוא). אני מוריד זוג רגליים יחפות מהמיטה ומגשש אחר הכפכפים. הגשם מממשיך שלו ואני בשלי. מעביר את הטלפון לשקט (לא לרטט) שאף אחד לא יפריע, מוציא לרופס לשון ארוכה ומתחיל בשיגרת עונג שבת. היום אני אוסף את גדי וזה עוד חמש דקות בלו"ז. דני מחכה בכניסה לכיסלון עם פונצ'ו צהוב ונראה כמו אפרוח ענקי שאיבד את אמא. יורדים זרזיפים, אפילו לא גשם, אבל השמיים אפרוריים, מאיימים מעט. דני האפרוח שאיבד את אמא (בהמשך הרכיבה)                                        מתחילים לרכוב, הגשם "לונדון סטייל" עדיין בשלו אבל כבר בעליה ל"דרומי" אנחנו פושטים את מעילי הגשם ומתחילים בדיווש. העלייה ארוכה ומתמשכת, כל בני העשרים עוקפים אותנו בלי כל בושה או כבוד לגילנו המופלג. אנחנו מאידך עושים את עצמנו בודקים כלניות ראשונות שנראות בשטח, מתעכבים על יד השקדיות לצילומים אומנותיים ומעבירים את העליה  בנחת. כלומר דני ועזרא כבר מחכים למעלה, אבל שכי גדי ואנוכי עמוק בצילומים.   מסבים לשולחן. אבי לא הביא יין, רפי לא הביא קפה, שמחה ומויש לא הביאו את עצמם וויטה היום בלא. כן מוריס גם אתה לא הבאת לימונצ'לו אז הסתפקנו בגרפה המעולה של שכי (במילים אחרות: אז מה אם שוב לא הגעת).      כשאתה בקבוצה של חמישה רוכבים קשוחים ואכזריים במיוחד (שלד איתן זוכרים?) אפשר לעלות לרדת ושוב לעלות, אז המשכנו לכיוון גבעת יערים וצובה, צלחנו את העליה וגם את הירידה לכיוון עין לימון שיד נעלמה דאגה שאפשר יהיה לרדת ברכיבה ולא ברגל. מזג האויר, אגב מר רופס, זה שלחש לי באוזן לא לקום, יפה במיוחד. שמש מדי פעם, קריר אבל לא קפוא, ואין מתאים ממנו לרכיבה.   סידרת צילומים בעין לימון ואחריה פתחנו בדהרה מלאת אדרנלין לכיוון המכוניות. עזרא מוביל במרץ סוחט עד הסוף את הדוושות מרחף על פני חלוקי הנחל ולא נותן לאף צלע סדוקה לקלקל לו את ההנאה הצרופה. גדי מתעצבן ונדבק אליו ושכי מראה שגם אם הרכב שלך הוא מספר 66  הוא יודע לתת בראש כאחד הילדונים. זה נגמר בטונה קלוריות קילומטרז' נאה וגובה מצטבר מחמיא (536 מ') ובעיקר בכמויות בילתי ניגמרות של סיפוק והנאה. ואי אפשר בלי תודות: לשכי שצילם והביא את הגרפה, לעזרא האיש והשקדים שהגיע למרות הכאבים והקור, לגדי שנלחם בעליות בגבורה, לדני שניווט והובילאת הכוח וגם לי סתם כך ללא סיבה. ולכל מי שנישאר בבית דאג לנו והתפלל לשלומנו תוד התודה תודה. *** עד כאן דובי. ואני, אין לי אלא להוסיף בתמונה את מה שאני חושב