YES WE CAN - משער הגיא לנטף / דובי

ושוב דובי מושך בעט הסופרים.... אני רק לא בטוח למען מי הדיווח - למעני (בוודאי), או למען כל היתר שהבריזו.

את רכיבת החג הבוקר נתן לסכם בחמש מילים"מי שלא בא הפסיד בגדול".
חבלי הלידה היו כרגיל קשים, על המייל ששלחתי לכולם ענו רק שניים בהתלהבות,
רפי(מלך נחל יתלה) ברט וכמובן שכי שאין לו מה להפסיד ומוכן בשלב זה לאשר
גם רכיבת שבת לפסגת ההימלאיה בתנאי שלא ינתקו אותו מהמקיאו "לטקה "שלו.
אוסקר כונן, דני בשוורצוולד, איזי וקיקה לא טורחים לענות, שמחה לשמחתו בצפון, ספי אישר ולבסוף ביטל ואבי עבאדי לא אישר לא ביטל וזכה להשכמת חג ב 7.00 (איזה חברים טובים אנחנו הא אבי? הלך היין). אהרון אישר בואו למרבית השמחה, הוא הרי מכיר היטב כל מסלול(כמעט), ומויש, מויש שלנו כרגיל בהתלבטות. כן, הוא רוצה לרכב, מת לרכוב, אבל האילוצים, סד הלו"ז שאינו מרפה לעולם בשבת ובחג (ומי יודע מה קורה בימות החול), שוב מעיק.
חשבתי לעצמי, מה היה עושה מנהיג אמיתי (איזי), רציני (איזי), שאינו מוכן לאבד חבר לרכיבה (איזי)...
הקדמנו את שעת הרכיבה ל- 7.00 תחמנו סיום ל- 10.30 והופ מויש איתנו, רפי אהרון ואנוכי כבר בדרך למבוא חורון.

מזג האויר מדהים, רוח קרירה פחות מ- 20 מעלות (לעומת החום הרצחני של אתמול), מלטפת קלות את שדות החיטה בנתיב המזרחי של K20 ואני חושב לעצמי איך היה שכי (איש שהופך תיאור שתית כוס קפה לשירה) רושם בבלוג את חויות הרכיבה הזו.
אף אחד עדיין לא התעורר, בכל זאת חג, עוברים את נחל יתלה לצערו של רפי, ופונים צפון מזרחה לכיוון נחל כפירה. שדות החיטה מתחלפים בשביל העובר בנחל, נאבקים בחלוקים ומתחילים בטיפוס לכיוון נטף. עדיין קריר. מבט ימינה ושמאלה מגלה משטחים מרהיבים בשלל צבעים ירוק סגול וצהוב עז, הכל פורח וכל כך יפה. עוצרים ומעיפים מבט מעבר לכתף, הנחל מתפתל לו בין גבעות צבעוניות שעוד חודש יהפכו לאפורות וקוצניות.

מתנשפים הגענו לעין נטף, עוד נביעה שנראית כמו בור מים במדבר סהרה, קצת סלעים מערה חמש טיפות מים וכמה דוסים צעירים בנים ובנות חמודים חמודים שבילו את הלילה במקום. עצרנו לקפה (מתרמוס כמובן -אין שמחה אין גזיה. בטח בצפון, בצימר, היה אחלה קפה), תמרים וחטיפים היו לר͘ב ובסעיף היין נרשם מינוס גדול והמבין יבין.
לאחר שאהרון סיפר לילדים על הפשיטה לכראמה, ואני הוספתי קצת חומר רקע על מלחמת יום כיפור, נגמרו סיפורי הגבורה והתחילה המלחמה האמיתית, העליה עד נטף.

אפילו ברגל זה היה קשה, קיר די תלול מלא בדרדרת אבל סביבו פריחה מופלאה מלווה בריחות עזים (לא של מקיעאטה), ובסיומו תוך התנשפות והשתנקות מעין דרך מלך אל תוך הישוב שכאילו גוננה משני צידיה על ידי גנן אומן שהיטיב לשלב בין הצמחים השונים מהמלאי שמצא במשתלה.
לצערנו הזמן היה קצר, העליה מרובה למדי וכך גם הירידה. נאלצנו לקצר את דרך החזרה המקורית ולרדת דרך נחל יתלה. כן ,אותה הדרך בה טיפסנו בקיץ שעבר. הירידה לא היתה קלה כרגיל, ובמיוחד כשבצוות הרוכבים יש לפחות שני שונאי ירידות (ופחדנים) מושבעים, אבל מה לא עושים על מנת שמויש יגיע הביתה בזמן. חתכנו מערבה, הדרדרנו בירידות, הלכנו כמובן את הירידה בצמוד למצוק של נחל יתלה, ומשם שוונג למבוא חורון. בשלב זה אני מפסיק לתאר את הפריחה בנחל יתלה כי דומני שהנושא מוצה, אבל גם שם...
זוכרים את הירידה לכיוון מבוא חורון? אז עכשיו מטפסים אותה, החולצות הארוכות כבר מזמן בתיק הגב, כבר מזהים אנשים באים מולנו בנתיב, עוד דיווש ועוד דיווש וגם העליה הזו מאחורינו, והפעם בלי לקרוע שרשרת וללא פנצרים.

מויש אפילו לא מחכה שנגיע למעלה, הוא כבר טס לכיוון הרכב. מבט בשעון - מויש יגיע בזמן, אפשר להרגע ולחכות לאהרון שמגיע עם חיוך מאוזן לאוזן "איזה כף של עליה, איזו עליה..."

כאלה אנחנו כולנו, קצת שרוטים, אבל נהנים מכל רגע.
ומי שלא בא, לא נורא לכל חג יש את השבת שבאה אחריו.
דובי