בוקר, כבר לא לילה אבל עדיין לא ממש יום. המאקינֶטה רוחשת וממלאת את חלל המטבח בניחוח קפה טרי. אני מוזג לעצמי ספל קפה קצר וחזק, רוכס את המעיל ויוצא ליום עבודה בביה"ח. הרחוב חצי חשוך ורסיסי גשם דקיקים ממלאים את האוויר, מרטיבים את המדרכה, כאילו עבר מישהו עם תרסיס ענק. החנויות עדיין לא נפתחו ורק הבר בפינת הרחוב פתוח כבר, חלון הראווה מכוסה באדים המעידים על כך שמישהו השכים קום לפני. מישהו פותח את הדלת המוגפת ויוצא לרחוב הקר וריח מתוק של מאפה שמרים טרי מעורב בניחוח עז של אספרסו ארומטי פורץ מבעד לדלת הנפתחת לרגע קל ואני שואף אותו במלוא הריאות. אוויר צונן של בוקר שעדיין לא הזדהם בערפיח הכרך, מעורב בניחוח הקפה שאני כל כך אוהב. רק השעון המתקתק באכזריות עוצר אותי מלהכנס לבר, ללגום (עוד) ספל קפה ולנגוס מהבריוש הטרי. אני ממהר ברחוב המנמנם אל הרכבת התחתית, נבלע בפתח המנהרה ביחד עם עשרות מעילים רכוסים אחרים היורדים במורד המדרגות הנעות כמו מימיו של נחל הזורם בשצף במורד ההר. לוקח אחד מעיתוני החינם ועולה לרכבת. כמו כולם אני שולף את נגן ה-MP3, נועץ באוזניים זוג אוזניות זעירות ומאזין למוסיקה המתנגנת. זהו אותו הנגן המוכר מרכיבות האופניים בשבת, ספוג זיעה, שהתלכלך לא פעם מבוץ, מפירורי חטיף אנרגיה שחדרו לסדקיו הקטנים ביותר, מטפטוף של קפה (לא, יין עבאדי הוא לא טעם. על זה הקפדתי שלא אאבד אף טיפה). אותו נגן, אותם שירים. קצת ביטלס, קצת איטלקית, להקות צבאיות ושאר נוסטלגיה. והשירים המתנגנים מזכירים כל אחד ואחד מהם את רכיבות השבת, ונדמה כי אפילו הלב מאיץ קצת את הקצב, כאילו באיזה רפלקס מותנה. צריך באמת לבדוק אם אין איזה רפלקס "אודיו-ווגאלי" (לטובת הקוראים שאינם מבינים, אוסקר יתן לכם בשבת הקרובה הרצאה על "רפלקס ואזו-ווגאלי"). אני עוצם עיניים, אלוויס שר את it's now or never ואני נזכר באותה רכיבה במעלה דרך הנוף הדרומית בכיסלון. קצת התלבטנו אם לעלות אותה. אהרון הפחיד וסיפר שזו היתה הרכיבה האחרונה לפני הצינתור.... שמחה הצטרף והודיע נחרצות שאנחנו פשוט לא רוצים לרכוב אותה. ואז, בדיוק כמו עכשיו, התנגן לי בנגן אלוויס, it's now or never הוא שר,ו- it's now or never אמרתי לעצמי וקדימה, יצאנו לדרך. ואכן לא עליה קלה כמו שהבטיח אהרון, והדופק עולה מעלה מעלה, ובנגן מזמזם לו ממש כמו אז ברכיבה ההיא little tony עם "לב משוגע", להיט איטלקי מהסיקסטי'ס. למעלה, בחורשה שבפסגת המסלול, כמו בכל פסגה עם או בלי חורשה, ממש כמו בשיר שהתנגן כמה דקות קודם (שיר עתיק יומין שאני לא יודע איך התגנב לי לנגן, "כשרתחו המים בקנקן..."), "...אז מן הקנקן עלה ניחוח..." וקפה חם ומהביל של אהרון נמזג לספלים, וסיבוב שני של קפה עם חטיף אנרגיה ותמרי מג'הול שדובי קנה אתמול בטבע-קסטל... מישהו מציע לרכב למעין הסמוך... מישהו אומר שהעצירה הבאה ב-duomo... הקול המתכתי של קריינית המטרו מעיר אותי מהחלומות בהקיץ, מודיע לי ש-la prossima fermata -Duomo! וצריך לרדת בתחנה הקרובה, ממש כמו אוסקר שקוטע באכזריות את הפסקות הקפה כי צריך לחזור מוקדם יען כי יש לו את כל המשפחה לצהרים.
חדר ניתוח. מסדרונות ארוכים מצופים לינוליאום ירוק, ריח סטרילי, מנוכר, קר. אנשים לבושים בחליפות ירוקות, נועלים כפכפי גומי ירוקים, כובעי ניר או בנדנות צבעוניות לראשם מתרוצצים במסדרונות. תחנה מרכזית של אלונקות נכנסות ויוצאות דרך דלתות נירוסטה קרות, מובילות את מנת הבשר היומית לחדרים שטופי אור בוהק ממנורות ענק. ובכל זאת, גם באתר הקר והמנוכר הזה יש פינה שפויה. חדר קטן בקצה המסדרון, ריח מוכר וחמים של קפה טרי באוויר. שולחן ומספר כסאות, ספה, ערימת עיתוני בוקר, אוטומטים של חטיפים ונישנושים ומכונת קפה של לוואצה. אספרסו איטלקי במיטבו, ואתה רק צריך להכניס קפסולה לשים ספל ולשתות. ובתחום זה אין על האיטלקים, הם אלופים בזה. בכל רגע פנוי נכנסים לפינת השפיות הזו ולוקחים ספל קפה. זופ קצר של קפה חזק וסמיך בכוס פלסטיק, ביס של חטיף או ביסקוויט, כמה מילים על אינטר או מילאן, (ובימים אלה גם על רעידת האדמה בל'אקווילה), וממשיכים הלאה.
בדרך הביתה אני יורד מהתחתית והולך דרך רחוב שאני קורא לו הקסבה של מילאנו. רחוב ארוך עם הרבה ח' ו-ע' גרוניות באוויר. מהמזרח התיכון עד למזרח הרחוק עם כל מה שבאמצע. הכי אני נהנה לראות את שתי החנויות הצמודות הממצות לדעתי את הרחוב – חנות האלקטרוניקה והפלאפונים של "חליל את נאביל", והפיצריה של וואן-שו-נאן. בין לבין יש גם חנויות/מסעדות שריח עז של בשר צרוב על האש וניחוח תבלינים מוכרים נודף מהם. עמודי דונר-קבב, הלא היא השווארמה המוכרת מסתובבים לפני עמוד אש, מהמדפים תופסות את העין שורות של קופסאות טחינה ושאר מטעמי המזרח התיכון. ויש חנויות המביאות את מוצרי המזרח הרחוק, הודו, תאילנד, סין, יפן. השילוב הזה של בשר על האש ליד חנויות מאכלים ותבלינים הודיים מזכיר לי את רמלה, ליד השוק. ואני נזכר ב"בית הקפה" המאולתר של מאיר בשוק, עם קפה מבושל בפינג'אן מפויח ומכוסה בשרידי קפה שגלש בסיבוב הקודם, מלווה בסיפורים צבעוניים של מאיר.
חדר ניתוח. מסדרונות ארוכים מצופים לינוליאום ירוק, ריח סטרילי, מנוכר, קר. אנשים לבושים בחליפות ירוקות, נועלים כפכפי גומי ירוקים, כובעי ניר או בנדנות צבעוניות לראשם מתרוצצים במסדרונות. תחנה מרכזית של אלונקות נכנסות ויוצאות דרך דלתות נירוסטה קרות, מובילות את מנת הבשר היומית לחדרים שטופי אור בוהק ממנורות ענק. ובכל זאת, גם באתר הקר והמנוכר הזה יש פינה שפויה. חדר קטן בקצה המסדרון, ריח מוכר וחמים של קפה טרי באוויר. שולחן ומספר כסאות, ספה, ערימת עיתוני בוקר, אוטומטים של חטיפים ונישנושים ומכונת קפה של לוואצה. אספרסו איטלקי במיטבו, ואתה רק צריך להכניס קפסולה לשים ספל ולשתות. ובתחום זה אין על האיטלקים, הם אלופים בזה. בכל רגע פנוי נכנסים לפינת השפיות הזו ולוקחים ספל קפה. זופ קצר של קפה חזק וסמיך בכוס פלסטיק, ביס של חטיף או ביסקוויט, כמה מילים על אינטר או מילאן, (ובימים אלה גם על רעידת האדמה בל'אקווילה), וממשיכים הלאה.
בדרך הביתה אני יורד מהתחתית והולך דרך רחוב שאני קורא לו הקסבה של מילאנו. רחוב ארוך עם הרבה ח' ו-ע' גרוניות באוויר. מהמזרח התיכון עד למזרח הרחוק עם כל מה שבאמצע. הכי אני נהנה לראות את שתי החנויות הצמודות הממצות לדעתי את הרחוב – חנות האלקטרוניקה והפלאפונים של "חליל את נאביל", והפיצריה של וואן-שו-נאן. בין לבין יש גם חנויות/מסעדות שריח עז של בשר צרוב על האש וניחוח תבלינים מוכרים נודף מהם. עמודי דונר-קבב, הלא היא השווארמה המוכרת מסתובבים לפני עמוד אש, מהמדפים תופסות את העין שורות של קופסאות טחינה ושאר מטעמי המזרח התיכון. ויש חנויות המביאות את מוצרי המזרח הרחוק, הודו, תאילנד, סין, יפן. השילוב הזה של בשר על האש ליד חנויות מאכלים ותבלינים הודיים מזכיר לי את רמלה, ליד השוק. ואני נזכר ב"בית הקפה" המאולתר של מאיר בשוק, עם קפה מבושל בפינג'אן מפויח ומכוסה בשרידי קפה שגלש בסיבוב הקודם, מלווה בסיפורים צבעוניים של מאיר.
אני נזכר, איך לא, בקובי קנטי ז"ל שהיה נוהג ללכת מידי יום ששי לעשות קניות בשוק והיה יושב לשעה קלה באחד מכוכי הקפה הקטנים, מושך לגימות קפה חזק סמיך ומתוק ומנהל את העולם בגובה העיניים עם בעל הכוך (ששמו פרח מזכרוני). ואי אפשר בלי הקפה שלנו, אשר אפילו שמדובר ברכיבה, משקל עודף וכו', אנחנו מקפידים על בישולו כהלכה, עם הקאיימאק, ספלי קרמיקה קטנים ותקניים, והרבה סיפורים ואגדות בין שלוק לשלוק, ממש כמו שסיפרו לנו על הצ'יזבאטים של ימי הפלמ"ח. שהרי היינו יכולים גם להביא קפה בטרמוס ולמזוג אותו לספלי פלסטיק חד פעמיים, לשתות בחפזה ולהמשיך לרכב., אבל לא, אנחנו מקפידים על סדר קפה כהלכתו.
וזה מביא אותי, שאני פריק לא קטן של אספרסו איטלקי, לחשוב ולתהות מה בעצם שווה יותר – לקחת אספרסו קצר בשלוק, או לבשל בפינג'אן קטן, להמתין שהקצף יעלה ויסגור כלפי המרכז, למזוג את הקאיימאק אט אט לספלים מבלי לקפח אף אחד, ואח"כ למלא את הספלים בקפה סמיך ומתוק ולשבת ולצ'זבט ולדבר ולקשקש וללהג ולספר ולברבר עד שיבואו תלמידינו ויאמרו לנו כי הגיע זמן לקום ולהמשיך ברכיבה.
לא פלא אפוא שלפני שנסעתי נתנו את הכבוד הראוי לפינג'אן ועשינו את טקס העברת המשמורת על הפינג'אן לדובי, כי הפינג'אן הזה והספלים האלה עשו כבר קילומטראז' רב על הגב שלי, שמעו כבר סיפורים מסיפורים שונים ואם היו יכולים לדבר, אין ספק שהיו מספרים את הסיפורים היפים ביותר בבלוג.
ועם כל זה בראש, אני חוזר הביתה נכנס לבר הצמוד ומבקש מפראנקו ספל אספרסו-מארוקינו. ניחוח עז של ארומה ממלא את האף, אין כמו ספל קטן של קפה איטלקי בסיומו של יום עבודה. אבל משום מה חסר לי משהו בארומה הזו. חסר קצת ניחוח הל, חסרה תערובת לא מוגדרת של ריחות - תערובת של פריחה, של אדמה רטובה, של שרף אורנים מהול בריח זיעה, של בוץ מעורב בשרידי שמן שחור על השרשרת.... אח"כ במטבח, אני לוקח את המאקינטה, ו... לא.... אני מוציא ממעמקי הארון שקית קטנה וירוקה, מקומטת משהו, ואני משאיר לכם להחליט איזה קפה אני מכין.
מוקדש באהבה לכל החבורה ובעיקר לחברותא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה