יום ראשון, 29 באפריל 2007

נחל ירמות

טיול לנחל ותל ירמות אשר בין בית שמש לעמק האלה. לא כל כך בשביל לכתוב כמו בשביל לנסות את השתלת הוידאו. בראשון איזי גולש לירידה, אבל מוותר מראש על ניסיון העליה. בשני ספי מנסה את כוחו. מאיור מפחד ממתחרה , אבל לא לדאוג בסוף ספי הצליח

ולא שאין מה לספר על המסלול הנפלא הזה. דוקא יש ויש. היו עליות שסחטו דופק, היו ירידות שסחטו אדרנלין (קצת), נופים יפים המשקיפים על עמק האלה. מפגש עם בע"ח - צבי שהביט בנו מרחוק, נחש שחצה את דרכנו ואנו הבטנו בו מרחוק (מאותה סיבה שהצבי הביט בנו מרחוק) אבל הפעם הפוסט הוא כדי לבדוק איך התקבלה השתלת הסרטים (מאחד משלושת קטעי עליה-ירידה מקפיצי דופק). מאחר ובפעמיים שרכבנו שם יצא כך שלקראת סיום נוצר קוצר זמן למספר אנשים, ויתרנו פעמיים על הקטע האחרון - מנזר בית ג'מאל. וזה מה שמשאיר טעם של עוד, זה מה שיביא ואתנו לשם בשלישית וברביעית, ואז יהיה גם תאור מפורט יותר. אני מקווה


זהו. סוף הניסיון

יום שבת, 21 באפריל 2007

המלך מת, יחי המלך!

וצ'יף צ'יף צ'ף
הקטר כבר לא נשף
ותיק תיק תק
הגלגל לא דפק
ואז פס אחד לשני לחש
המלך מת יחי המלך החדש

הם היו האופניים האמיתיים הראשונים שלי ב"ילדותי השניה". למען האמת, היה זוג קודם, זוג אופני מדבקה עשויים צינורות פלדה כבדים וקפיץ של כאילו שיכוך מלא, אבל אלו היו "הדבר האמיתי" הראשון. הזוג הראשון, אופני המדבקה היו כמו חברה ראשונה, אבל לא ממש אהבה. יציאה לסרט, קצת יד ביד וזהו. אך אלו היו אהבה אמיתית, אהבה ראשונה, אהבה שמומשה בהרבה יזע, פה ושם קצת דם, והרבה טכיקרדיה


תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני חושב לעצמי שבעצם גם עם הזוג הראשון, זה לא היה רק "ללכת יד ביד לסרט". נכון שהם נרכשו בעיקר בכדי לבחון את עצמי אם יש בכוחי להשכים מידי שבת עם שחר, נכון שדי בהתחלה לא היה לי ממש איכפת אם הם יתפרקו, כי כך יהיה תרוץ לקנות חדשים, אבל גם עליהם רכבתי במקומות נפלאים וגם איתם היו לי חוויות שלא אשכח. אתם טיפסתי לראשונה במעלה נחל כיסלון (איזו התרגשות היתה זו), ואיתם התרסקתי במורדו (ואיזה פחד זה היה ), איתם רכבתי מאילת לעמודי עמרן, לקניון שחורת, ואפילו היה מי שחשב שאני חלק מהטריאטלון (טוב, לא מישהו שממש מבין). אבל אהבה אמיתית לא היתה זו


זה היה בתחילת 2004 כשראיתי אותם לראשונה במצמן בילו. שחורים, מבריקים, עם כתובת גדולה "ספשלייזד" על השלדה. בדחילו ורחימו הבאתי אותם הביתה, כמו שמביאים תינוק שזה אך נולד. רכיבה ראשונה עם קובי לכוון צרעה. בוץ על השביל החזיר אותנו מהר הביתה. האם בגלל הקושי של הבוץ? או שמא היה זה החשש ללכלך את האופניים החדשים? אבל התחושה הזו של "יש לי אופניים אמיתיים" היתה נפלאה, ופתאום הכל כאילו קל יותר, כאילו זורם יותר
וכך חלפו להן שלוש שנים של רכיבות ברחבי הארץ, מנחל שלמה והרי אילת בדרום עד לסובב כינרת בצפון, רכיבות קצרות במגרש הביתי, ורכיבות ארוכות בהרי ירושלים, נופים מדהימים ורכיבות נפח משעממות, מישורים שטוחים ומדרגות סלע, שבילי קק"ל וסינגלים, מסלולים קלים ושבילים מקפיצי דופק


ואני לומד להכיר אותם והם לומדים להכיר אותי, וכל חריקה אומרת לי מה כואב להם, וכל דפיקה אומרת מה כואב לי. לא שלא פזלתי במשך השנים הצידה, לא שלא העפתי מבט עורג לעבר אחרות (כן, אני יודע, אופניים זה בזכר, אופניים אחרים יש לומר, אבל הרבה יותר מתאים לי כאן לעשות שימוש בָטעות הרווחת ולומר אופניים אחרות, בלשון נקבה. סיפור אהבה או לא?), נהפוך הוא! בכל ביקור במכון היופי של מצמן פזלתי גם פזלתי ופינטזתי על היפהפיות המוצגות שם לראווה, "אפיק" זריזות וצרות מותניים, "סנטה קרוז" עם פרונט שופע... אבל תמיד ידעתי שצריך לחזור הביתה. במשך השנים הרעפתי עליהם מתנות יקרות ושידרוגים לרוב, בולם אחורי, ובולם קדמי, מעצורי דיסק וצמיגי טיובלס, קרניים ארגונומיות, ופדלים עם קליטים, עד שאסף ממצמן הגדיר אותם בתור ה-איקס-סי הכי משודרגים בעולם
ואז הגיע אותו יום, כמו בכל הרומנים והטלנובלות, ולקחתי אותם לטיפול שוטף במכון היופי של מצמן. ושם בצד, מעבר לדלפק הטיפולים ראיתי אותם, אופניים דקי גזרה וקלי משקל, עונדות עדיי איקס-טי-אר, צעירות מאהובתי (כן, שוב בלשון נקבה), ומה לעשות, גם יפות ממנה, ואסף הבטיח שהביצועים שלהם – שפתיים יישק, אין עליהם בכל הממלכה. י
בחשש והתנצלות, בטון של נו, מה אני יכול לעשות, זה חזק ממני... הבאתי את בחירתי החדשה, הצעירה הביתה. לא כפילגש, לא כצרה, אלא בתור מספר אחד. והאיקס-סי הישנות והנאמנות עמדו להן במחסן כאילו נכלמות, מבוישות, ויש מי שיאמר שאף הרכינו את הכידון בהכנעה, כאילו הבינו שזה מה שנגזר עליהן בגילן, ופינו מקום ליורשת...... י


ואז הגיע טל, והוא התאהב בגברת הזקנה ממבט ראשון. לפני שהעמיס אותה על רכבו, עמדנו הם ואני, בחצר הבית ונפרדנו. טפיחה קלה על אחורי האוכף, ליטוף של השילדה, ומישהו יאמר שהיה גם קצת מחנק בגרון. "תתיחס אליהן יפה" אמרתי לטל, "זה מגיע להן. אהבתי אותן". י

אז ברמן את צינור הדלק אט סגר
האש כבתה לאט והקיטור גם כן נגמר
וברמן למנהל בקול חנוק אמר
הנה שבעים ארבע מאות ארבעה עשר
וצ'יף צ'יף צ'ף
הקטר כבר לא נשף
ותיק תיק תק
הגלגל לא דפק
ואז פס אחד שני לחש
המלך מת יחי המלך החדש
.
חיים חפר

.

.
.נ.ב
את הכתוב לעיל יש לקחת בפרופורציות הנכונות

יום רביעי, 11 באפריל 2007

פאשקוויל

כבר מספר שבועות לא רכבנו בצורה מסודרת וקבועה, בהרכב מלא. היתה רכיבה פה, רכיבה שם, אבל אף פעם לא בהרכב המלא. כאן איזי נבצר בטיול בדרום אמריקה, שם אני נבצר בין מסלולי הסקי של אנדורה, אוסקר בספרד, ואחרים סתם תפסו טרמפ על הנבצרויות האלה. פה מזג האוויר הפריע, ושם ארוחה משפחתית או מעבר דירה, כל פעם מישהו חסר. וכשחזרנו והתקבצנו - נשמעו כל מיני קרעכצען של "אני לא בכושר", "כבר לא רכבתי חודש" וכיוצא בהללו תרוצים. אח"כ אביב הגיע פסח בא עם ההתחייבויות המשפחתיות, הארוחות וכל השאר. והאוויר מלא בריח פריחת האביב, והשמש עדיין לא קופחת, והתקופה הכל כך יפה הזו הולכת ובורחת לנו בין השפיצים של הגלגלים

ואז לא נותר אלא להפיץ ברבים באמצעות הפוסטא האלעקטרונית את הפאשקוויל הזה




איזי מיהר וענה בהאי לישנא
נשבע אני לקיים קול קורא זה ומצווה זו ככתבה וכלשונה אי"ה למרות הנזיקין הרבים והעצומים שנפלו עלי בידי שמים בבוקרו של חג שני של פסח. קריעת שלשלת, כפי ששמשון, קרע את לוע הארי, קריסת מעביר אחורי כחרס הנשבר, יציר כפיהם של הגויים מלוכסני העיניים ימ"ש, (שימנו איקס-טי עלאק) וקריעת תבריג בדל האוזן אליו קשור אותו מעביר כמעט כקריעת דש בגדי, לא עלינו. כל אלה מחייבים את תעניתו של הצרור הנקוב הלא הוא כתב האשראי הפלסטי בנזק העולה לשיעור של 1000 שקלי כסף תבין ותקילין ותפילתי נשואה אל המכניקאר שישלים מלאכתו הקדושה טרם כניסת השבת הבעל"ט על מנת שנוכל לקיים מצות חילול השבת בשבילי ארצנו הקדושה, בצהלה דיצה ודיווש כהלכה
איז
י

ור' שמחה פוסק הלכה כדלקמן
לו יהי רצון
ואנו בימי ספירת העומר והזהירות והדקדקנות מתבקשות בכל צעד, קל וחומר על גלגל, וחמור שבעתיים דו אופן. חובה עלינו לצאת לרכיבה בשדות, בין פרחים, ועצים וריחות אביבים
והיה האמור בשבת קודש לרכיבה
ואמרו אמן
הללו יה

אבל שכחנו רק שגם רפי קיבל את ה"פוסטא" הזו בניכר, והתגובה שלו בשני מיילים, ליתר ביטחון, היתה קצרה ונחרצת
.... ואני חשבתי שכבר מבין את השפה די טוב .... לא הבנתי כלום
לא חשוב, עוד 10 ימים תסביר לי
וכשהתיאש מתשובה מובנת ממני פנה לעזרת הכלל
חברה !!! שמישהו יסביר לי מה קורה פה ! קרה משהו שאני לא יודע וכולם התחילו לדבר ולהתכתב בשפה שאין סיכוי שאני אבין
לא נורא ... אני אלמד יפנית , אם כך

רפ
י

לאוסקר, כבר לא העברנו את הדואר


יום שלישי, 20 בפברואר 2007

מי שלא קופץ אדום

כלניות, כלניות
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות
כלניות מטוללות חינניות
שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה
אבל תמיד כלניות תפרחנה
סופות לרוב תהומנה ותסערנה
אך מחדש כלניות תבערנה
כלניות,כלניות
כלניות אדמדמות אדמוניות


נתן אלתרמן



הצבע האדום השתלט על השטח! למרות שפה ושם נראים עדיין כתמים צהובים, אין ספק שהאדום הוא הצבע השולט על כר הדשא. תם העידן הצהוב, והתחיל העידן האדום!!!יזה נשמע כמו מאיר איינשטיין, אבל לא! זה לא תאור של הקהל בדרבי התל אביבי בבלומפילד. בימי חורף אלה, התאור הוא של מרחבי הפריחה בצפון הנגב. ולנו, רוכבי האופניים, מרחבי הפריחה של צפון הנגב מסתכמים במילה אחת – בארי. רוצים שתי מילים? סינגל-בארי. לונה פארק לרוכבי האופניים ושוב חוזר לבלומפילד. לונה- פארק = בלומפילד. מי זוכר את הלונה פארק ביפו? לונה-פארק הטובל במרבדי כלניות. וכמו הכותרת (שוב אני חוזר לעולם הכדורגל) – מי שלא קופץ (במהמורות הסינגל הזה) - אדום, כי רק הכלניות אדומות הכותרת השתולות באדמה אינן קופצות שם בבארי (מבלי לפגוע בפרחים האחרים שאינם אדומים, ומבלי לפגוע ברוכבים הלבושים אדום. פשוט עניין של סטטיסטיקה)י
היכרנו את המסלול לפני שנה. ל' רוכבת אופנים וקולגה, סיפרה עליו. מ', בעלה, הוביל במסלול. בשלב מסוים של הרכיבה טלפנה ל' (שנשארה בבית מפאת החודש השביעי להריונה) למ' ושאלה: "נו? הם (ז"א אנחנו) נהנים?" ומ' בחיוך עונה לה: "את צריכה לראות את החיוך המרוח להם על הפנים..." חלפה שנה, וכמאמר שירה של שושנה דמארי (אלתרמן ליתר דיוק) –"מחדש כלניות תבערנה", ושוב אנו שמים פעמינו דרומה
זה התחיל קצת בבאסה. ראשית – חלק מהחברים היה בנבצרות זמנית ולא כולם יכלו להתייצב. שנית - היציאה מרחובות לוותה בגשם שוטף, והמחשבות על הגשם הצפוי והבוץ שימלא את ערוצי ארץ הביתרונות קצת מטרידות. אבל ראיתם פעם ילד המצפה שנה תמימה לביקור בלונה-פארק, וגשם מנע ממנו ללכת? כך גם אנחנו, מוטרדים או לא, שמנו פעמינו לדרום האדום

בארי. לה-מדווש. כאן מתחיל הדבר האמיתי. קשה להעביר בכתב למי שלא רכב מעולם במסלול שכזה, את התחושה המופלאה הזו של עליות, של ירידות, של דופק המטפס מעלה בשל המאמץ הרב המושקע לאורך כמה מטרים של טיפוס תלול או של החסרת פעימת לב בגלל הצניחות החפשיות לערוצי הנחלים. כמו תנסו להמחיש למי שלא ביקר שם מעודו, את התחושה בלונה פארק במשפט סתמי כגון "היינו על הקרוסלה" או "הייתי על הגלגל ענק". מילים יבשות שלא יכולות לבטא את עצמת התחושה המפעמת, את תחושת הלב היורד לשיפולי הבטן, את תחושת האופוריה. מי שכבר רכב בסינגל הזה, יבין זאת אבל מי שלא עשה זאת מעולם – לעולם לא תוכלו להמחיש לו. כמו לנסות להמחיש לעוור מלידה את משמעות האדום האדום של פריחת הכלניות
סינגל קצר בחורשה הנושקת למגרש החניה, ואתה מגיע ל"ירידעליה" הראשונה. שפריץ ראשון של אדרנלין במינון נמוך. אבל לא לדאוג, המינון הגבוה עוד יגיע. ואתה ממשיך ומגיע לכיכר הניסיונות. כמו בקרקס, רוכב האופנוע המזנק אל "קיר המוות", כך כאן, אתה נכנס לכיכר-מכתש, ובוחר את העלייה הרצויה, שועט לעברה ומנסה בכל כוחך (או בכל הטכניקה שלך, והכי טוב בשילוב של השניים) לנצח את קיר המוות הפרטי שלך ולצאת מהמכתש

יצאת? רק בשביל לזרוק את התחת לאחור, אל מאחורי האוכף, ולדהור במורד בחזרה פנימה, ולנסות שוב. כמו באנג'י שאתה עולה מעלה מעלה רק כדי לצנוח שוב למעמקים. ואתה יוצא מהככר הזו, לתוך ערוצו של נחל, דוהר לארכו, מתפתל בפיתוליו, מתמזג עם השביל המתעקל בינות לסבך השיחים, לוקח את הסיבובים תוך טיפוס על קירות הערוץ, עד שאתה מגיע ליציאה הבלתי אפשרית מהערוץ על גבי סכין תלולה ובוצית

או אז אתה מעמיס את האופניים על כתפיך ומטפס אל מחוץ לערוץ. ושוב אתה דוהר, צולל לתוך חריצי קרקע בזווית תלולה, כמעט בלתי אפשרית המעלה את ארוחת הבוקר שאכלת במעלה הוושט, רק כדי לקבל מספיק תנופה שתוציא אותך ממול בעליה תלולה לא פחות, לקראת ה"ירידעליה" הבאה המחכה לך מעבר לסיבוב. ארץ ביתרונות היא ארץ בארי, ואתה עולה ויורד, יורד ועולה, כמו ילד הרוכב על סוס עץ בסחרחורת בלונה פארק

ואתה ממשיך וחוצה מרחבים ירוקים המשתרעים עד קו האופק, צבועים בכתמים ענקיים של אודם הכלניות. והשמיים כחולים כחולים, והכלניות אדומות לוהטות, ואתה מביט סביב סביב עד האופק, ומבטך נעצר אל האופק הנשקף ממערב, והוא קרוב עד כדי הושט היד וגע בו, והוא מוחשי עד כדי צריבה, והוא בנוי מקו רקיע של בתים צפופים צפופים. משכנות עוני עטופי יאוש ושטופי שנאה

ואני לא יכול שלא להיזכר בימים אחרים, בשירות מילואים בעזה בתקופת האינטיפאדה הראשונה. מחנות פליטים צפופי אוכלוסין, שאטי, סאג'עייה, אל בורייג'… סגורים ודחוסים עד להתפוצץ, ואנחנו הסוגרים עליהם, סגורים בעצמנו בבסיס, נוסעים ברכבים ממוגנים ומסורגי חלונות. פעם אנחנו סוגרים אותם ופעם הם סוגרים עלינו, אנחנו מטילים עוצר והם ספונים בבתיהם, והם משליכים אבנים ואנחנו מגיפים את חלונות הרכבים. וכמו ברכיבה בבארי - פעם אתה למעלה פעם למטה, רוכב על סוס עץ בסחרחורת של החיים. בית כלא אחד גדול היא עזה, ולא משנה אם אתה אסיר-תושב או אסיר-חייל. קשה שלא להיזכר בימים ההם ולחשוב עד כמה צורם עד היום הניגוד בין הדוחק והמחנק בצד ההוא של האופק, לבין הפסטורליה של המרחבים הפתוחים, האוויר הבהיר, הפרחים הפורחים, בצד הזה של האופק. פסטורליה העלולה להיקטע באחת עם מטח קסאמים. נד-נד, נד-נד, רד עלה, עלה ורד
והכלניות – הן תמיד כאן כמאמר שירו של אלתרמן, חוזרות ומשתלבות כחוט השני במהלך ההיסטוריה של המקום. ה"כלניות" הלא הם חיילי הדוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי בימי המנדט שהחלו את פעילותם בא"י בדיוק כאן, באזור עזה, ועל פני שרידי שדה התעופה שלהם רכבנו לפני רגע. הצנחנים, ה"כלניות" של אריק שרון, אלה ש"ניקו" את עזה בזמנו. וכיום, מרבדי הכלניות המשתרעים ככל שמגעת העין, מכאן ועד קצה האופק, מפאתי עזה ועד חוות השקמים של שרון הנמצאת לא הרחק. איך שגלגל מסתובב, איך מעגלים נסגרים... יחוזרים למגרש החניה. 24 ק"מ של סינגל מדהים. והחיוך ההוא שראה מ' על פנינו לפני שנה, שוב נמתח מאוזן לאוזן, כמו ילדים שסיימו יום כיף בלונה פארק, ויודעים ש"שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה, אבל תמיד כלניות תפרחנה. סופות לרוב תהומנה ותסערנה, אך מחדש כלניות תבערנה" יודעים שתחלוף עוד שנה, השדות יבערו באודם הכלניות, ושוב נצא דרומה, שוב נחזור ללונה פארק, שוב נחזור לכלניות. והלוואי רק שלא נחזור שוב לעזה

קישורים


יום שישי, 15 בדצמבר 2006

לכל רוכב יש הר

יוני 2004. מדוושים במעלה ערוצו של נחל כיסלון, עד עין לימון. חלקנו כבר עשה את המסלול הזה, אבל ל-ע' זו הפעם הראשונה. ליד "המדרגות" (תחנת הורדת דופק אחת מני כמה באותה תקופה) ע' חושב על גלישה חזרה לרכבים. בהמשך הוא חושב על האמבולנס שיצטרך בוודאי לפנותו. אח"כ הוא כבר לא חושב. אין לו את מעט החמצן הדרוש לכך. רק עושה דרכו באיטיות, חלקה ברכיבה, חלקה בהליכה. הטיפוס האחרון אל המעין עצמו, מטרים אחרונים של דרדרת תלולה נראים לו כמתוך חלום הזוי. גם לטפס רגלית זו משימה שלעולם לא יעמוד בה. כך ביוני 2004
דצמבר 2006. חזרנו לאחר תקופה ארוכה לכיסלון. ע' כבר אחרי המהפך. עשינו כבר מסלולים קשים פי כמה מהכיסלון, וע' היה כמעט תמיד בראש הקבוצה. אבל לע' זו חזרה ראשונה לכיסלון אחרי למעלה משנתיים. חזרה להר שהביס אותו. בתחילה הוא רכב בניחותא, כמו חש כבוד להר וכאילו מבקש שלא להרגיז אותו, אולם עד מהרה פרץ ע' לראש הטור ושעט קדימה. את תחנת הורדת הדופק המסורתית ב"מדרגות" הוא כלל לא ספר. במפגש השבילים אחרי 10 ק"מ של טיפוס הוא עצר רק כדי להמתין לכל השאר ולוודא לאיזה שביל להמשיך. וכך הוא הגיע, ראשון כמובן, למרגלות המעין, 15 מטרים אחרונים עד למעיין, תלולים במיוחד, אדמה דרדרתית ללא אחיזה טובה עם 2-3 בולדרים שמצריכים מידה של תרגול טכני. עצירה קלה, מבט חודר לכוון המעין, רגע של היסוס. כמו מטאדור הנועץ מבט אחרון בשור לפני ההסתערות האחרונה, הקטלנית, כאילו על מנת לגלות ברגע האחרון פרט שנעלם מעיניו עד כה, כדי למנוע כל אפשרות של טעות. ואז, סיבוב על השביל, הורדת הילוך, הטיית הגוף לפנים, וע' מסתער על השביל התלול. דיווש עצבני, קצת התחפרות בדרדרת, עוד מטר ועוד מטר וע' עומד לו בראש הגבעה, נועץ סכינו במפרקת השור במכת חסד אחרונה. חולפות עוד מספר שניות, כאילו מתקשה לעכל, כאילו מבקש לוודא שאכן השור הוכרע, שאכן ההר נכבש. ואז חיוך אדיר נשפך על פניו. חיוך של ניצחון, של "עשיתי זאת"י


זה הכל בראש" אומר ק'. 
"לא נכון, זה הכל בשפיץ שבתחת (השפיץ של הכסא)" עונה ע', ומסתכל בחיוך של ניצחון, בנו, העושים את המטרים האחרונים למעיין בטיפוס רגלי. ואני חושב, האם ה"שפיץ שבתחת" הוא השפיץ של הכיסא, כמו שאומר ע', או שאלו הן סיכות שנעוצות לנו בתחת, שפילקעס אין תוחס כמו שהיתה אומרת סבתא שלי, סיכות שאף אחד לא יוכל להוציא.


**************

לכל רוכב יש הר. הר שמטיל את צילו המאיים בכל פעם שאתה מתקרב אליו
לכל רוכב יש הר. הר מאתגר, אשר צוחק לו לרוכב בפנים, כאילו מתריס – מי אתה שתטפס עלי
לכל רוכב יש הר. הר כזה שבפעם הראשונה שאתה מנסה לכבוש אותו, אתה משקשק רק מהסיפורים ששמעת מגדולים ומנוסים ממך. בפעם השניה אתה מנסה, אבל תמיד יש מישהו בדרך שעצר לפניך ואילץ אותך להמשיך ברגל. ובפעם הבאה, דווקא בנקודה הקשה ביותר, יש איזה חריץ באדמה או אבן גדולה על השביל, או שההילוכים לא יורדים, או סתם לא היספקת להוריד הילוך. אלף ואחד סיבות ותרוצים שרק בגללם, עלאק, נאלצת לרדת מהאופניים, ומי יכול להתחיל מ-0 בקטע תלול שכזה? הר כזה שמעלה לך את הדופק עד למספרים שלא היכרת. שאתה מרגיש את כל שרידי האנרגיה שלך נמסים ונוזלים, את כוחותיך האחרונים אוזלים עד שכאילו איזו נורית אדומה מהבהבת במוחך וצועקת "עצור!!" ושוב ההר הכניע אותך. ושוב הנחמה היחידה היא שהתקדמת יחסית לפעם הקודמת. ושוב ההר צוחק אחרון. ושוב אתה מחכה לפעם הבאה



לכל רוכב יש הר. כזה שיושב לך על הנשמה, מציק, אשר צלליתו לנגד עיניך כל הזמן. כזה שבכל סופ"ש, כשמתכננים את רכיבת השבת אתה חושב אולי הפעם... כזה שאתה יודע שיום אחד תוכל לו, יום יבוא ותכבוש אותו, יום יבוא ואתה תצחק אחרון
ואז מגיע אותו יום מיוחל. אתה קם בבוקר ומרגיש שהפעם אתה תנצח. אתה זורם עם השביל, מתמזג עם הרוח המכה בפניך. הדופק עולה, הנשימה קשה, אבל אתה מתעלם, אתה מתגבר, אתה מדווש כמו שלא דיוושת זמן רב. אתה מתקתק את ההילוכים, והצליל החלק של הורדת ההילוכים נשמע כמו סימפוניה לכלי הקשה, כמו הלמות התופים במארש הניצחון, כמו צליל מנדולינה בסרנדה הכי מתוקה. ואף אחד לא מפריע לך בדרך, והמבטים של אלה שכבר מדשדשים רגלית דוחפים אותך ומזרימים את האדרנלין בעורקיך כמו זריקת רופא בהחייאה. והחריץ ההוא בשביל בשיא התלילות, זה שבפעם הקודמת עצר אותך? הבולם החדש שהתקנת מגהץ אותו כאילו לא היה קיים. ואולי זה לא הבולם? וההילוכים שפתאום עוברים בצורה חלקה ושוטפת. אולי זה לא הטיפול האחרון אצל המכנופן? אולי זה הכל הראש שלך שהחליט כי היום אתה עושה זאת? אולי זו הנחישות שמפעמת בך מהרגע שהתעוררת הבוקר? ונותרת רק אתה לבדך עם מחשבותיך הכמוסות, רק אתה וההר, ההר ואתה. רק הוא יודע את העובר לך בראש, רק הוא מכיר את מחשבותיך ברגעי המאמץ כשאתה לבד עם עצמך. רק ההר יודע שנשבעת שאם אתה מנצח אותו היום.... מין ערוב של בן ברית ויריב. והלב הולם בחזה כאילו מבקש לפרוץ החוצה מבעד לחולצה המיוזעת, ואתה מתנשף כמו רכבת העמק בימיה הטובים, והעיניים נקרעות ובוהות למרומי ההר כאילו מבקשות לקרב את הפסגה הרחוקה
ואז כשאתה כבר חושב ששוב נצחה המפלצת, ושוב תחזור הביתה מובס עם זנב (קשיח או לא) בין הרגליים, פתאום היא מופיעה בשיא יופיה. מעבר לעיקול הדרך אתה רואה אותה נוצצת וקרובה מתמיד, מאפילה על בוהק השמש, זוהרת ככלה ביום חופתה. פיסגת ההר. ופתאום ההר מתרכך, כאילו מבקש את סליחתך על שהציק לך בכל הפעמים ההן. כמו השלים עם זה שהפעם אתה תנצח, וכדרכם של מפסידים חנפנים, הוא מנסה לרצות אותך ולהתחבב עליך. ואתה דורס את המטרים האחרונים בכוחות שלא ברור לך מהיכן הגיעו, ובחיוך מאוזן לאוזן, בצעקת ניצחון, אתה יורד מאופניך על הפיסגה ועומד משעין רגל על סלע כמו צייד על החיה שצד זה עתה. אתה נותן לדופק להרגע, לנשימה לחזור לסדרה, ועם ספל קפה ביד אתה מביט סביב סביב אל הנוף המופלא הנשקף מלמעלה, שרק מי שניצח את ההר זכאי להנות ממנו. ואתה יודע – הפעם זה מגיע לך, היום אתה מלך ההר
לכל רוכב יש הר. הר שכבש אותו. הר שיודע את כל סודותיו הכמוסים. הר שהפך בן בריתו




יום שישי, 24 בנובמבר 2006

ילדותנו השניה

זו ילדותי השניה
עול השנים כבר נשכח
זו ילדותי השניה
ליבי נפתח
אהוד מנור

סתם כך באמצע החיים, אנשים שדווקא נראים שפויים מחליטים פתאום ששבת בבוקר לא נועד להסתלבט במיטה עד כלות. במקום זאת הם משכימים עם אור ראשון (ולפעמים עוד לפניו) ויוצאים לרכב על אופניים בשבילי הרים, בין כרמים, לאורך ערוצי נחלים, בצפון הארץ, בהרי המרכז ובמרחבי הדרום. הריאות מתמלאות באוויר צח וצלול, הלב הולם בחזה בקצב מואץ, האף מפקיר עצמו לריחות הטבע המשכרים. מחפשים לאורך המסלול את הכרם או התאנה, את השקד, החרוב, גפנים עמוסות אשכולות, כרמי זיתים. ועסיס הפרי המתוק, מתערבב במי השתייה הניגרים מבקבוק הפלסטיק, ומרטיב את חולצת הלייקרה הצבעונית הספוגה בתערובת דביקה של נקטר וזיעה. ותמיד תמיד נמצאת אותה נקודה, שם נותנים מנוחה לשרירים המאומצים, מתווכחים כמו ילדים על בולמים אחוריים עם נעילה, ועל מעצורי דיסק, על צמיגי טיובלס ועל זנב קשיח. והגזייה נשלפת ממעמקי התרמיל, וניחוח הקפה הטרי מתערבב בבושם הפרחים ובשיכר מטעי פרי בפריחתם, בריח יבש של סוף הקיץ או בניחוח אדמה בוצית שהורוותה הלילה בגשם ראשון. ואח"כ קמים ועולים שוב על האוכף הנוקשה, והניחוחות הללו מתערבבים בריח הזיעה, קולות הנוף נבלעים בהלמות הלב, ומשב הרוח הצוננת עד כאב בדהירה המקפצת במורד, מתחלף בנשיפות המאמץ בעליה המתמשכת הסוחטת כל טיפת אנרגיה בניסיון להכניע את ההר. ובסופו של יום, כשמעמיסים את האופניים על הרכבים, כשמתרווחים במושב הרך והנוח של המכונית, ופותחים את המזגן (או החימום, תלוי) במכונית למקסימום נשאלת רק שאלה אחת: לאן בשבת הבאה?י