תהיה אצל ליצ'ה בתשע ותבואו אלי, אמרה מיקל̞ה. קצר ולענין.
בלי טלפונים ביום חמישי עם שאלות "לאן בשבת?", בלי ישיבה טלפונית סימולטנית על מפות מול דובי, ותכנון מעברים מהשביל האדום לכחול מיד אחרי הפיצול, כי שם העליה יותר קלה. בלי SMS ביום ששי "מחר בשבע וחצי...." בלי צלילי קבלת הודעה המלווים את ארוחת הערב של יום ששי, OK של דני, SORRY NO של אוסקר, בלי שאלות מתי אני חושב שנהיה בחזרה כי יש לי את כל המשפחה לצהרים, בלי קיטורים של איזי למה כל כך מוקדם ושל ספי למה כל כך מאוחר, בלי השקט הרועם של מויש המשאיר תמיד מקום לספק אם בכלל קיבל את ההודעה (במחשבה שניה, דווקא השקט הרועם של מויש זה הדבר היחיד שלא השתנה - כמו בארץ גם כאן לא שמעתי ממויש מילה וחצי מילה אם הוא בא או לא). מה כבר יכול לצאת מזה, חשבתי לעצמי.
כך החלה רכיבת האופניים הראשונה בתקופת מילאנו. בעצם כשבוע קודם היא אמרה שתארגן רכיבה עם בן דוד שלה שהוא רוכב "אמיתי", והבטיחה לארגן לי את האופניים של אחיה. כאן נגמרה הלוגיסטיקה, לפחות מצידי.
ואז, קם בבוקר כשבחוץ כבר זורחת שמש (!), לובש מכנסי רכיבה קצרים (שניצלתי, איך לא, את ההזדמנות לקנות זוג חדש) וחולצה מנדפת, בקבוק מים וכמובן את המצלמה ונגן ה-MP3 אשר אי אפשר בלעדיהם. זהו. לא תרמיל, לא מתאם את ערכת הקפה עם שמחה, לא קסדה, לא מהדק את רצועות התרמיל, לא מעמיס את האופניים על האוטו, לא דואג לשים לוחית רישוי בלי אוי, שכחתי את הכפפות באוטו. פשוט צועד בבגדי ספורט קצרים לתחתית ונוסע לליצ'ה. זהו! האמנם?
ליצ'ה כבר ארזה זוג אופני city-bike אפורים ורופפים במכונית, ואת עצמה ארזה בבגדי ספינינג שחורים והדוקים. היא כבר ממתינה (עם עוד חברה שלה, שה-city-bike שלה רופפים יותר אבל לעומת זאת בגדי הספינינג הדוקים יותר) בבר מתחת לבית על כוס קפה קצר. יאללה נוסעים למיקלה שגרה בעיירת לווין מחוץ לעיר. נו, נו, אני חושב בשקט בלב, ממש רכיבה מצפה לי היום. מילא, לפחות הנוף האנושי עושה שמח בלב.
מיקלה, עם זוג אופניים אמיתיים יותר, מציגה לי את האופנים שלי. שלדה מתכתית כסופה ומוזרה עם זוויות חדות, כאילו הורכבו ב"עשה זאת בעצמך", משהו שמזכיר לי קצת, לא יודע למה, את המשוריינים בשער הגיא, ונותנות משמעות חדשה למושג זנב קשיח. בולם קדמי של רוק-שוקס מעלה את מפלס האופטימיות, אך מבט מהיר על ההילוכים מוריד אותו מייד (אח...אח... איפה ה-XT וה-XTR.....). זנב קשיח כבר אמרתי? זה כלום לעומת המושג החדש – "אוכף קשיח". אוכף צר וספרטני, כמו לאופני כביש, שעד לרגע כתיבת שורות אלה אני מרגיש את חותמו על עכוזי הענוג. לא צילמתי את האופניים, אבל אפשר לקבל מושג קל ממה שנראה בפינה הימנית תחתונה של התמונה הזאת. אני הרי מכיר אתכם, אבל אני רוצה שתקבלו מושג מהאופניים וששום דבר לא יסב את תשומת לבכם.
בלי טלפונים ביום חמישי עם שאלות "לאן בשבת?", בלי ישיבה טלפונית סימולטנית על מפות מול דובי, ותכנון מעברים מהשביל האדום לכחול מיד אחרי הפיצול, כי שם העליה יותר קלה. בלי SMS ביום ששי "מחר בשבע וחצי...." בלי צלילי קבלת הודעה המלווים את ארוחת הערב של יום ששי, OK של דני, SORRY NO של אוסקר, בלי שאלות מתי אני חושב שנהיה בחזרה כי יש לי את כל המשפחה לצהרים, בלי קיטורים של איזי למה כל כך מוקדם ושל ספי למה כל כך מאוחר, בלי השקט הרועם של מויש המשאיר תמיד מקום לספק אם בכלל קיבל את ההודעה (במחשבה שניה, דווקא השקט הרועם של מויש זה הדבר היחיד שלא השתנה - כמו בארץ גם כאן לא שמעתי ממויש מילה וחצי מילה אם הוא בא או לא). מה כבר יכול לצאת מזה, חשבתי לעצמי.
כך החלה רכיבת האופניים הראשונה בתקופת מילאנו. בעצם כשבוע קודם היא אמרה שתארגן רכיבה עם בן דוד שלה שהוא רוכב "אמיתי", והבטיחה לארגן לי את האופניים של אחיה. כאן נגמרה הלוגיסטיקה, לפחות מצידי.
ואז, קם בבוקר כשבחוץ כבר זורחת שמש (!), לובש מכנסי רכיבה קצרים (שניצלתי, איך לא, את ההזדמנות לקנות זוג חדש) וחולצה מנדפת, בקבוק מים וכמובן את המצלמה ונגן ה-MP3 אשר אי אפשר בלעדיהם. זהו. לא תרמיל, לא מתאם את ערכת הקפה עם שמחה, לא קסדה, לא מהדק את רצועות התרמיל, לא מעמיס את האופניים על האוטו, לא דואג לשים לוחית רישוי בלי אוי, שכחתי את הכפפות באוטו. פשוט צועד בבגדי ספורט קצרים לתחתית ונוסע לליצ'ה. זהו! האמנם?
ליצ'ה כבר ארזה זוג אופני city-bike אפורים ורופפים במכונית, ואת עצמה ארזה בבגדי ספינינג שחורים והדוקים. היא כבר ממתינה (עם עוד חברה שלה, שה-city-bike שלה רופפים יותר אבל לעומת זאת בגדי הספינינג הדוקים יותר) בבר מתחת לבית על כוס קפה קצר. יאללה נוסעים למיקלה שגרה בעיירת לווין מחוץ לעיר. נו, נו, אני חושב בשקט בלב, ממש רכיבה מצפה לי היום. מילא, לפחות הנוף האנושי עושה שמח בלב.
מיקלה, עם זוג אופניים אמיתיים יותר, מציגה לי את האופנים שלי. שלדה מתכתית כסופה ומוזרה עם זוויות חדות, כאילו הורכבו ב"עשה זאת בעצמך", משהו שמזכיר לי קצת, לא יודע למה, את המשוריינים בשער הגיא, ונותנות משמעות חדשה למושג זנב קשיח. בולם קדמי של רוק-שוקס מעלה את מפלס האופטימיות, אך מבט מהיר על ההילוכים מוריד אותו מייד (אח...אח... איפה ה-XT וה-XTR.....). זנב קשיח כבר אמרתי? זה כלום לעומת המושג החדש – "אוכף קשיח". אוכף צר וספרטני, כמו לאופני כביש, שעד לרגע כתיבת שורות אלה אני מרגיש את חותמו על עכוזי הענוג. לא צילמתי את האופניים, אבל אפשר לקבל מושג קל ממה שנראה בפינה הימנית תחתונה של התמונה הזאת. אני הרי מכיר אתכם, אבל אני רוצה שתקבלו מושג מהאופניים וששום דבר לא יסב את תשומת לבכם.
ואח"כ הגיעו, אחרי שכבר רכבו לכאן 16 ק"מ, מרקו ופייטרו. שני מדוגמים על אופניים מלוכלכים בבוץ (מה שעושה לי קצת חם בלב) שניהם מדוגמים בלבוש, אבל אופניים... אהה... לא משהו. מרקו יותר מקצועי, עם זנב קשיח, מתחבר לפדאלים SPD ומצויד היטב (אבל הס מלהזכיר XT מעצורי דיסק וכאלה), ופייטרו, איך לומר זאת, לא היו נותנים לו להיכנס לכיסלון עם האופניים שלו. רק הפועלים הסינים בארץ היו מתעניינים בהם וגם זה לא בטוח.
יצאנו לרכיבה לאורך נהר ADDA שממזרח למילאנו.
כ-10 ק"מ על כביש בין מרחבי שדות ירוקים ומרחבי שמיים כחולים, ושולי הכביש עמוסים בהמוני רוכבי אופניים מכל הצבעים הגוונים הסוגים והרמות. החל ברוכבי כביש שנראה כאילו פרשו הרגע מהג'ירו, בגדי לייקרה צבעוניים עם כל הפרסומות, קסדות זוהרות, דוהרים במעלה הכביש על אופני כביש דקי גזרה וקלי משקל, וכלה בגרוטאות על גרוטאות, כל מיני שמנים וזקנים על אופניים בשחור לבן שנראה כי פרשו מהסרט "גונבי האופניים", מתאמצים ומתנשפים במורד הדרך. וכולם מה זה מבסוטים, כאילו אין להם דאגות אחרות (וכנראה שאין להם) חוץ מאשר להגיע בזמן הביתה כדי לראות את המשחק של אינטר או מילאן.
ואנחנו דוהרים במורד הכביש ומגיעים לשפת אגם (יותר נכון התרחבות של נחל ע"י סכר), בתי קפה, טיילת, המוני בית איטליה מטיילים טיול של דומניקה. אחלה מקום לקפה אני חושב לעצמי. אבל מרקו (המוביל) רק מוודא שכולם כאן וממשיך מבלי לעצור לשניה. הטיילת לשפת האגם הופכת מהר מאד לשביל לאורך הנהר. עם קצת דימיון, סליחה, עם הרבה דימיון, אפשר להשוות לרכיבה לאורך הירקון. נחל גועש עם מפלים וקצף בקטע הזה, אשר יתחלפו בהמשך לנהר רגוע אשר קייקים וברבורים משייטים בו זה ליד זה.
רחש המים, המיית הרוח הגוברת על המוסיקה באוזניות (שמהר מאד מוצאות את מקומן בכיס), ופתאום אותו שפריץ מוכר של בוץ, הפנים הופכים מנומשים, החולצה מנוקדת בפס בוץ, הצמיגים מתכסים בשכבת בוץ המתיזה פס חום רחב על הגב התחתון. אבל להבדיל מהבוץ שלאחר גשם אליו אנו רגילים, כאן הבוץ היה בשל פלג מים הזורם מההר, נופל במפל קטן אל השביל וממשיך לנהר. יחי ההבדל הקטן. אני מביט סביב וקדימה ומחפש מתוך הרגל את נקודת הקפה המתאימה. איזה קפה? מי לקח ערכת קפה? איפה הגזיה של שמחה? איפה הספלים והפינג'אן? איפה אהרון שיכין את הקפה? מקסימום נמצא איזה בר באמצע הדרך. אבל מרקו ופייטרו אפילו לא חושבים על עצירה למנוחה. מזל שאני מבקש לעצור רגע לצילום, אז אפשר לגמוע כמה לגימות מהבקבוק. שלוק או שניים וממשיכים. ואז – הפתעה. מחסום חוצה את הדרך ואומר כי אין להמשיך על השביל. אין מפה, אין GPS, אין איזי. אז מה הלאה?
מישהו מהרוכבים המזדמנים, כנראה האיזי של הקבוצה שלו, מתנדב להצביע על המשך הדרך והשיפוע של הזרוע שלו לא ממש מעודד את החבר'ה. קטע קצר של הליכה על השביל העולה במעלה ההר, ומשמאלנו נפתח בין העצים שביל הרים צר ופתלתל, או במילים אחרות סינגל! איינע קליינע זינגל, היה אומר על זה שמחה.
חיש קל מקפיצים את האופניים מעבר למעקה, וסינגל! קדימה סינגל! מה אתם יודעים?! 20-30מ' של רכיבה בשביל הצר, ענפי העצים מלטפים את פנינו, סיבוב ימינה בהטיית הגוף וחשש החלקה בבוץ, אבל עוד לפני שהספקנו לומר ספשלייזד סטאמפג'מפר, אנחנו שוב על דרך המלך. דרך המלך כן, אבל החסימה עדיין לפנינו. שער ברזל כבד, נעול על סוגר ובריח, חוסם את הירידה מגשרון על הנחל.
נזכרתי שרכבנו פעם במסלול הסוכה בכרם ליד שעלבים ונתקלנו בשער סגור. ניסיתי ליישם כאן את הפתרון ולצאת גדול, אבל כאן זה לא התאים יען כי היה זה שער ברזל כבד על מסילה ובעל כנף אחת, ולא איפשר את תרגיל המעבר בנוסח שעלבים. רוכבים חכמים מנוסים השכילו לייעץ לחזור כמה ק"מ לאחור, כי שם ליד הבקתה הקטנה שעברתם יש אפשרות לחצות את הנחל. קצת אקרובטיקה והטיית הגוף מעבר לקצה השער, קצת ריחוף מעל לנחל וקצת עיניים עצומות לרווחה מעל לנחל הקוצף למטה, והן האופניים, הן אנחנו מצידו השני של השער (ואני כרגיל על תקן צלם המשלחת).
ושוב רכיבה לאורך הנחל, והפעם הוא שוקט ורוגע, ברבורים וקייקים משייטים זה לצד זה כמו היה זה חזון אחרית הימים, ואנחנו ברכיבה מנהלתית על תקן פארק הירקון והכל שקט ושלו ואין מפריע. עד ש...
טראחחח... השרשרת של אחת מהן נפלה ונתקעה חזק חזק בין הקסטה לנאבה. שני המדוגמים היו חזק לפנים ולהביט לאחור זה לא בלקסיקון שלהם (גם בהמשך). זה אולי לא היה כמו שרשרת קרועה, ובוודאי לא מעביר אחורי שבור, אבל בנסיבות שהיו, החוליה הטכנית שלנו היתה יכולה להיות גאה בי.
אח"כ עוד הספקנו לאבד שתיים, לחזור ולמצוא אותן, ולחזור עם עוד 10 ק"מ כביש הביתה.
סה"כ למעלה מארבעים ק"מ, כחציים בשטח והנאה לכל ארכם. איך לומר, אותה גברת בשינוי אדרת.
ופינת המוסר השכל: אפשר להנות גם אחרת, בלי XTR, בלי מעצורי דיסק, בלי בולם אחורי עם מהלך 5 אינץ', אבל... ברוך הבורא XTR לעולם ועד, ובעיקר ברוך המוציא אוכף רך ואנטומי מן המצמן.
********
בדיוק שבוע לאחר הרכיבה הזו, הגיע הג'ירו ד'איטליה למילאנו. כמובן שעברתי מנקודה לנקודה בה עבר הג'ירו (הם עשו מספר סיבובים בעיר, מה שנתן לי מרווח זמן לנוע בין מספר נקודות)
בין השאר גיליתי בתמונות שהמצלמה קלטה אחד העונה לשם לאנס ארמסטרונג, וגם צילמתי את "החולצה הוורודה", בתחילה בתוך הפלוטון, ואח"כ שואטת בספרינט לעבר נקודת הסיום....
בין השאר גיליתי בתמונות שהמצלמה קלטה אחד העונה לשם לאנס ארמסטרונג, וגם צילמתי את "החולצה הוורודה", בתחילה בתוך הפלוטון, ואח"כ שואטת בספרינט לעבר נקודת הסיום....
כל התמונות מהג'ירו - כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה