יום ד'- אריוודרצ'י טורבולה, ווילקומן קלאוסן / דובי

איזה כף, ישנתי שעתיים הלילה.
מתעוררים לבוקר האחרון שלנו באיטליה עם שרירים דואבים, המאמץ המתמשך כבר מתחיל להיות מורגש. בשלב הראשון הצלחנו להגיע לחדר האוכל. הילד הגרמני ששכי כה מחבב כבר פזז בין השולחנות מחפש קורבנות להתעמרות פוטנציאלית. הצלחתי לפלח כמה שקיות סוכר חום שיהיה לקפה של ההפסקה, שוב מתארגנים, מים, תמרים (מסתבר שהגויים מתים על תמרים) וקדימה אל הבודקה.
היום כולם הגיעו, הסוסונים הגרמנים, הבנות מאוסטריה זוג דנים ושויצרית מוזרה. היום הרכיבה קצת יותר ארוכה אם כי הטיפוס אינו לגבהים בלתי אפשריים. יוצאים כרגיל לכיוון הנחל ופונים אל הרכס שמצפון לטורבולה. העובדה שמרקו (*) מוביל אינה עושה את החיים קלים. עוצרים להפסקה קלה על גשר רומי עתיק ומשם טיפוס אל עבר תחנת כוח במעלה ההר.

כאן מתחיל מסלול שמתפתל לו ביער עם עליות וירידות קטנות וקצת אבנים. הרכיבה הופכת יותר טכנית אבל לא ברמה שצריכה להטריד אותנו. שמחה מרוכז בדנית, גם שכי מרוכז בדנית. אני מנסה לפתח שיחה בגרמנית אבל לא תמיד נשאר אויר בריאות בכדי להתמודד עם המילים הארוכות הללו.
הפסקת הקפה הפעם ברחבת דשא מוצלת (עם ברזיית מים קרים מן הטבע), הפינג'ן הקפה והגזיה נשלפים מהתיק משאירים את שאר הקבוצה בהלם קל. שכי תופס פיקוד, שולח אותי למלא מים, משגיח בזהירות מרובה על תהליך הרתיחה, מקפיד על חלוקת הקאימק וזוכה לאנחות השתאות ומילות תודה מקהל המעריצות

גם שמחה מתחמם, קלט את ההתלהבות האוסטרית מההל ובאבירות פולנית העניק את שקית הקפה לאוסטרית מגודלת ואסירת תודה עד מאד.
ההפסקה נסתיימה לצערי וממשיכים לרכב. הפטנט הזה להתחיל ב-10.00 בבוקר גובה מחיר בימים בהם מזג האויר חם, כמו היום למשל. טיפוס ארוך בשביל בחום של שתים עשרה בצהריים אינו תענוג גדול אפילו אם אתה מוקף בעלמות חן. גונחים במעלה אבל בסיומו אנו נצבים מעל האגם ובתיהן אדומי הגגות של טורבולה וריבה. מצלמים ומצטלמים, תמונות אחרונות מאיטליה ומהדנית, ירידה בשביל סלעי ודהרה לאורך הנחל המוכר חזרה לטורבולה.

נפרדנו מהקבוצה וממרקו (או קרלו ) (*), שכי נפרד מהקנונדייל ושמחה מקרפנטרי. מקלחת, מעמיסים את האופניים על הרכב, נפרדים משכי. פה ושם נקווית לה דמעה בזוית העין. שלשה ימים ביחד הם זמן לא מועט, כבר התרגלנו לנחירות ההדדיות (מה פתאום!!), לדיבור הקצר והעיניני, לתרגום הסימולטני ולחברותא. אגב חברות, שכי לא שכח להעניק לנו מתנת פרידה שלשה טון קפה בשקיות אדומות ושלל כבסים מלוכלכים לדרך. שמחה כבר אוחז בהגה ונותן בגז, שכי בוכה חרישית בתחנת האוטובוס ע"י המלון. שמחה ואני, ראש בראש, נחיר בנחיר, משאירים את טורבולה מאחור, גם רוברטו כבר פסה, אנחנו בדרך לאוסטריה.
שלש שעות ושלש מאות ק"מ משם מצאנו את עצמנו בקלאוסן, כפר קטן בין קופשטיין (עיירה קטנה), לקיצביהל, (עיירת סקי גדולה יותר ומפורסמת). פסענו אל המלון רצוצים למדי, קבלנו מפתח למחסן האופניים, צריף עץ נעול ובו פינת טיפולים מאובזרת במעמד לאופניים, מתקן ניפוח אויר, שמן סמרטוטים מיוחדים לניקוי ואפילו פנימיות (משומשות) היו תלויות על הקיר.
מיהרנו לחדר האוכל, ארוחת ערב דשנה, מבחר סלטים לא רע, מצב הרוח משתפר וכבר יש עוד קצת אנרגיה להעיף מבט נוסף במלון. סאונה, בריכת זרמים, ספא, חדר ליבוש ביגוד. בתנאים התקדמנו, אבל מה צופן יום המחר? הלילה על כל פנים אינו צופן בחובו דבר, שמחה ממשיך לנחור בגרמנית רהוטה.
בפעם הבאה חדר נפרד, כבר אמרתי?

דובי

*****

(*) והוא בכלל לא ידע שהוא מרקו, או קרלו. אמא שלו תמיד קראה לו בכלל רוברט.

כמו שאמר דובי – דמעות נקוו בעינינו כשנפרדנו. אצל דובי היו אלה דמעות של שמחה. סוף סוף הוא נוסע לאוסטריה אהובתו, סוף סוף יוכל לדבר גרמנית שוטפת, להנות מאפFל-שטרודל מיט ואנילה-זואוסה ולא להסתפק באוכל ים-תיכוני דקדנטי. ברור שגם אצל שמחה היו אלה דמעות של שמחה, אלא של מי? ואילו אצלי היו אלה דמעות אמיתיות, כי בעוד ששמחה ופראנץ-יוזף נוסעים להמשיך בקרנבל האופניים, אני חוזר למילאנו, להשלים עוד כמה דברים, וזהו, סוף פרק מילאנו. אבל זה כבר לא שייך לכאן. מכאן והלאה כל הדיווחים יהיו של פרנץ יוזף, ואם הוא יגיד שלמדריך שלהם קוראים קארל-היינץ, נצטרך כולנו להאמין לו, אפילו אם שמחה יגיד שבכלל קראו לו וולפגאנג או לודוויג.

וכדי לסיים את פרק איטליה, אני מצרף את הקליפ הזה ממונטה-באלדו,[הקליפ הוסר עם השנים שחלפו] לא בגלל הביצועים של הרוכבים (וגם לא להתרשם מהמסלול הטכני, כי כאמור יש הרבה מסלולים ברמות שונות), אלא בגלל החנות של קרפנטארי המופיעה בתחילת הקליפ. אתם שמים לב בוודאי ששמחה כבר היה כאן. המדפים מה זה נקיים....