יום חמישי, 18 בפברואר 2010

בארי - מסע אלונקות

מה נשתנה סינגל בארי השנה מכל השנים? שבכל השנים עשינו אותו פעם אחת, השנה הזאת שתי פעמים.

בסוף ינואר עשינו את סינגל בארי בפעם הראשונה השנה. מזג האוויר המשוגע הכתיב את הלו"ז וחששנו להפסיד את שיא פריחת הכלניות. אותם משטחים ירוקים מאופק עד עזה, מנוקדים באין-ספור נקודות אדומות היוצרות כתמי מרבדים באדום לוהט המשמש רקע נפלא לאופיו הלונה-פארקי של המסלול. עשרות פעמים כבר אמרנו את זה, עשרות פעמים עוד נאמר את זה: מסלול שאתה מסיים אותו כשחיוך של אושר מרוח על פניך מאוזן לאוזן, משל היית ילד שאביו לקח אות לראשונה ללונה פארק.

חלפו שבועיים מאותה רכיבה, וסגרנו על שבת במוחרקה. אפילו החלטנו על מקום לאכול בדליית-אל-כרמל לאחר הרכיבה. אבל כנראה שההשגחה העליונה החליטה בשבילנו שפנינו דרומה. "אולי עוד פעם בארי?" שאל מישהו לאחר אישורי ה-SMSים. בעצם למה לא? לא הבנו למה, אבל החלפנו כיוון. שוב שמנו פעמינו לבארי. אפילו מויש שמוזמן ל"על האש" באור הנר יכול להצטרף אלינו. יהיו צלעות לצהרים הוא אומר, ולא יודע עד כמה הוא צודק. אכן יהיו צלעות.

שוב בארי, שוב כלניות. הפעם אפילו רבות יותר מאשר לפני שבועיים ולא לבד. על ההתחלה, מיד לאחר הכניסה לסינגל, מרבדים לבנים של פרח קטן שלא זיהיתי (איפה איזי לכל הרוחות?) משובצים בכתמים של הגל הצהוב שמתחיל כבר להשתלט על המרחבים.

חצייה של הערוץ הראשון במסלול. אחד-אחד גולשים במדרון, צוברים מהירות ומטפסים במעלה צידו השני. כיף שרק איזה גלוח רגליים חצוף שלא יכול להמתין לתורו ועוקף את קבוצת הממתינים מצליח להעיב והצליח להכעיס את עודד ולהוציא ממנו את מיטב הגנים המרוקאיים המוסתרים בו.



עוד כק"מ רכיבה על גדת הערוץ, ו.. מה זה? אופניים מוצבים לרוחב המסלול וחוסמים אותו ובהמשך קבוצה של אנשים ניצבים סביב למישהו שרוע בצידי השביל.
מישהו מאיתנו, עודד? שמחה? כבר מודיע לי שיש לי עבודה. הבנתי למה שינתה ההשגחה העליונה את הרכיבה היום מהצפון לדרום. הבחור שוכב בתוך גומה בצידי השביל, קסדה משמשת לו ככרית וכולו נאנק מכאבים. אני זורק את האופניים בצד, מוריד את התרמיל ומוריד הרבה אבק מקורס ה-ATLS (advanced trauma life support) שעשיתי לפני שנים.



בדיקה ראשונית והערכה מהירה, ולא צריך להיות מנהל יחידת טראומה בשביל לקלוט שהבחור שבר אי אלו מצלעותיו אם לא יותר. על סמך ידע אישי, אני ממש לא מקנא בו. כל תזוזה גוררת אחריה אנקות וצעקות. מישהו כבר הזמין אמבולנס ואנחנו תמהים איזה אמבולנס זה יהיה. הכי אמבולנס לתנאי השטח נראים האופניים הלבנים של שמחה. משהו יותר מזה בטח לא יוכל להיכנס לשטח. ממתינים. וכשממתינים, ואהרון בסביבה – שולפים את הגזייה ומכינים קפה. מפצירים בבחור על השביל, אבל לא, הוא לא רוצה את הקפה של אהרון. בטח רוצה ארומה, לא ארון. צפונבוני, ילד-טוב-גבעתיים. אם היינו מציעים לו מאקיאטונה כפול עם קרואסון שקדים היה נעתר להפצרותינו. סתאאם... מסכן, מת מכאבים ואנחנו מבלבלים לו את המח עם קפה.

עודד ובן זוגו לרכיבה של הבחור נעלמים במעלה השביל להמתין לאמבולנס שאולי יגיע (לאיפה יגיע? איך הוא יכנס לשטח? מה עם 669?), עזרא חוסם בגופו את השביל ומכריח את הרוכבים שמגיעים לעשות את המטרים האלה רגלית ולא לדרוס את הבחור וזה כמעט עולה בריב נוסף עם איזה גלוח רגלים אחר. שמחה מקבל צו 8 לדובר צה"ל ומתחיל לתעד את הארוע, אהרון בקפה ומויש מהרהר בצלעות.

הזמן חולף, מישהו שמע רעש של מנוע, ועל קו הרקיע מופיע החבר של הבחור כשהוא נושא בידיו קרש גב. אני מזהיר את הבחור שהנה מגיע הרגע הכי כואב – צריך להעביר אותו לקרש גב, וזה מה זה יכאב... וזה מה זה כאב... שלוק אחרון מהקפה ובזהירות ולפי כל החוקים אנחנו מעבירים אותו ללא תזוזה מיותרת לקרש-גב, רותמים אותו, ומקבעים את הצוואר בצווארון פילדלפיה.




אבל האמבולנס? איפה האמבולנס? "רואים שם את הגבעה? מאחורי הגבעה!" אומר נהג האמבולנס. אההמממ... אוקיי... הבנו... מישהו צועק "אלונקה הרם!" וקדימה, מסע אלונקות. נכון שעזה זה פה ממול, נכון שלא פצוע אחד ולא שניים פיניתי מעזה, אבל רבאק, אחרי כל כך הרבה שנים שוב מסע אלונקות? קדימה לדרך! שלושה מכל צד, אלונקה בתווך, והשביל הוא כזכור סינגל-טראק... רק לא למעוד ולהדרדר לערוץ שמתחתינו.



מכח ההרגל והמסורת (אפילו שחלפו כבר אי אלו שנים) רציתי לקלל את המנייאק על האלונקה. שמן! מזל שלא שתה קפה... עוד היה מבקש גם חטיף אנרגיה והיה מוסיף עוד קילו... אני מכיר אותם, אלה שתמיד על האלונקה... בלילה הוא בטח מרטיב את הביסקוויטים כדי שלא ירעישו... (הוא נשבע שמעולם לא היה על האלונקה, תמיד סחב). עוד קצת ואנחנו ליד האמבולנס. עוד מאמץ אחרון, עוד כאב אחרון (אשרי המאמין) והבחור מועמס על האמבולנס שעוזב את השטח עם משמר כבוד של עודד והחבר של הבחור ומפנה אותו לביה"ח.



בסוף, כשסיימנו והעמסנו את האופנים על הרכבים במגרש החניה, פגשנו את החבר שחזר מביה"ח כדי לקחת את האופניים והרכב שלהם והוא דיווח על תוצאות הצילומים. התוצאה של הנפילה – 5 צלעות שבורות + עצם הבריח.

כן מויש, היו צלעות היום. וגם פעמיים קפה.

ואנחנו? אנחנו המשכנו לרכוב, אבל ביתר זהירות (נשארנו עם פחות משולש לקיבוע וגם האמבולנס עוד לא חזר), ורק אהרון הקפיץ לנו את הדופק כשהתגלגל באחד המורדות, כי מי יכין לנו את הקפה השני בסוף סינגל החורשה?


והיו גם הבאמפים המפורסמים, וסינגל החורשה הטובל באדום ועוד כמיטב המסורת של בארי.





(עוד קליפים - ראה קישור ל-you-tube בשוליים)



יום חמישי, 21 בינואר 2010

לפעמים חלומות מתגשמים

זה בעצם סיכום של כמה שבועות, לטובת אלה מקוראינו שלא הזיזו את התחת בשבת האחרונה, ובזו שלפניה ובזו שלפניה, ועוד אחת ועוד אחת וכך מספר חדשים. היו לי כל מיני חלומות כפי שתקראו להלן, חלקם התגשם חלקם לא.

היה חלום הריבאנז'.
כשעודד נפצע בזמנו, חלמתי על חזרתו לרכיבה. חלמתי על נקמה במסלול, חלמתי שהוא חוזר לרכוב דווקא בסינגל עדולם, איך לא? לפני מספר שבועות חשבתי שהנה מתגשם החלום. שמחה דיווח שעודד כבר כשיר וקבענו שנצא לעדולם. הנה מתגשם החלום, חשבתי לעצמי. אבל חלומות מתגשמים רק לפעמים. בד"כ הם לא. בערב הגיע האישור לכך מעודד בצורת SMS "לא הפעם". הלך החלום.





לאחר שבוע כשרכבנו למצפה שער הגיא, אמרתי לעצמי אוקי, הנה העליה ההיא שהשכיבה את עזרא על הקרשים בפעם הקודמת. הפעם הוא כבר ישן מספיק שעות בלילה, ודאגנו שישתה ויאכל כמו בן אדם, ואולי כאן יתגשם חלום הריבאנז'. אבל אז משך מאן דהוא לכיוון השביל הנמוך מימין וויתרנו על אותה עליה, ושוב הלך החלום.

חולף עוד שבוע, ואנחנו מתכננים את נחל כפירה. "זה איפה שרפי (ברט) התרסק בפעם הקודמת" הזכיר לי דובי,


והתנחמתי שאולי כאן יהיה איזה מיני-ריבאנז'. אולי אם רפי יגלוש במהירות במורד נחל כפירה, זה יהיה בבחינת נקמה. אולי זה יענה על הדרישות ויספק את החלום הממאן להתגשם. אבל רפי לא בא והחלום ממתין.





והיה חלום בית ג'ימאל.
הנה חלום שדווקא כן התגשם. את מנזר בית ג'ימאל אני מכיר כבר שנים רבות. מקום יפה לטייל שם. נוף, מנזר, יין, נזיר המדבר איטלקית... מה עוד צריך הבן אדם בשביל להשלות עצמו שהוא באיטליה? (תשובה מהירה וברורה – צריך שגם היין ידבר איטלקית. היין במנזר אינו מצדיק את הכינוי יין).
בפעם הראשונה שרכבנו את מסלול תל ירמות שמחתי לקרוא שהמסלול מסתיים בעליה (זה דווקא החלק שלא שימח אותי) לבית ג'ימאל. בדימיוני ראיתי איך אנו מטפסים למנזר, גולשים לחצר ומשלים עצמנו שאנחנו אי שם בטוסקנה. אפילו דימיינתי איך אנחנו מציצים לחדר הנזירות.... איכשהו, תמיד כשהגענו לרגע המכריע על הכביש לרמת בית שמש, שם צריך להחליט הלנו אתה או לצרינו, ז"א האם למכוניות פנינו או למנזר, איכשהו תמיד היה מישהו שממהר הביתה כי יש לו את כל המשפחה לצהרים או שהוא מוזמן לקפה אצל החותנת או כל מיני תירוצים אחרים. ומכיוון שכבר עייפים, תמיד היה מי שמיהר להצטרף ולהכריז שגם הוא חותך למכוניות, ואז מישהו מכריז שלא נוטשים חברים ואם שניים רוצים לקצר – אז כולם ביחד. וכך נשאר בית ג'מאל בגדר חלום. באחד משבועות אלה סיכמנו דובי ואני שנרכב שוב את ירמות, אבל הפעם by hook or by crook אנחנו עולים לרגל למנזר, אפילו אם העליה לרגל כרוכה בעליה ברגל. דובי, שכידוע צופה את העתיד, מצא בתחילת הרכיבה איזה חיתוך על שביל ירוק שיקצר בין האדום לכחול או להיפך, וכך עברנו מצידו האחד של הרכס לצידו השני וחסכנו כמה ק"מ של הסיבוב לחירבת בית נטיף. ייאמר מיד כי הודות לשני רוכבים שפגשנו בדרך, מצאנו בחיתוך הזה נקודת קפה המשקיפה על עמק האלה ממעוף ציפור וזה היה בונוס בפני עצמו.


דובי ניצל את המקום בשביל לתפוס קצת שמש, משל היה עכשיו על פסגת הר מושלג ליד אינסברוק, ושמחה החליט ללקט פטריות.



כך, ללא התנגדות יתרה וללא קיטורים, פנינו לשביל השחור העולה למנזר. קצת מאבק עם שיירת ג'יפים יורדת, על זכות קדימה לרכב העולה ואנחנו בפסגת ההר ("אני מקווה שאנחנו לא התירוץ" אמר לי אחד הנהגים כשנאלצתי לעצור ולתת לו מעבר. "אתם לא התירוץ, אתם הסיבה!" עניתי לו בכעס), ושוב נפתח הנוף המדהים לכיוון בית שמש, נוף שנותן סיפוק על כל טיפת זיעה שנודפה מהחולצה הנושמת ומתנשפת, פיצוי על כל פעימת לב מעל 140 (הרבה מעל) שהוצגה על צג הפולאר. דני עוד ניסה לשאול בשביל מה בעצם אנחנו צריכים את זה, אבל כשגלשנו מתנשמים ומזיעים למתחם המנזר השוקק המוני מטיילים, כשפילסנו דרכנו באיטיות ובזהירות בשביל הכניסה, מתפתלים בין ילדים מתרוצצים והוריהם הבודקים בעין אחת את היין והגבינות בחנות המנזר וזורקים לעברנו מבט חטוף בזווית העין השניה, המבטים האלה שזכינו להם נתנו לדני תשובה ברורה וחותכת בשביל מה אנחנו צריכים את זה.



טוב, נסחפתי קצת עם הגדרת החלומות שלי. כששומעים את מרטין לותר קינג מכריז I HAVE A DREAM, הוא בטח לא התכוון לרכיבה לבית ג'מאל או איזו נקמה ברמת הריבאנז' של עודד בסינגל עדולם. אבל במסגרת זו של חלומות, אני חולם לפעמים על רכיבה של כולנו, עם איזי, אוסקר, רפי מ', ויש כאלה שאפילו שכחתי לחלום אותם, כל כך הרבה זמן חלף מאז שרכבו איתנו. לראות שוב את כל החבורה, שורה ארוכה של חברים בטייטס הדוקים וחולצות צבעוניות משתרכת בעקבות איזי... לשמוע את אוסקר מתלהב מהאופניים החדשה שלו (כן, אופניים זה תמיד בנקבה אצלו, bicicleta es siempre bicicleta).... רפי מילר מגיע היישר מאיזו מסיבה מתודלק היטב בצ'ה-צ'ה.... שיעורים באנולוגיה מפי הפרופסור.... והרשימה עוד ארוכה.

העיקר זה החברותא, כבר אמרנו?


אז כן, I have a dream    ולפעמים חלומות מתגשמים, לא?


יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

It's Raining Men, Haleluyah

It's Raining Men, Haleluyah
,
או אולי יותר מתאים.. I'm thinking in the rain.

סוף השבוע היה סוער במיוחד. סוף סוף חורף אמיתי עם הרבה גשם, רוחות, ברקים ורעמים. זה היה אך טבעי שחצי מחברינו יעדיפו מיטה חמה וחרופ ארוך על פני השכמה ליום חורפי, בוקר חרופי ולא בוקר חורפי. זה שהתחזית צפתה יום שבת יפה לאחר כמה ימי גשם, זה לא ממש הרשים אותם. אחד שמע טיף טיף טף על הגג לפנות בוקר, שני היה בטוח שהבוץ יטביע אותנו עד מעבר לאוזניים (האוזניים של המעביר האחורי כמובן), ספי עוד מנסה לגשש ושואל "מה נסגר עם הגשם?" כאילו אני הבוס של דני רופ, ואחר סתם יצא מהנחה שזה מובן מאליו שלא רוכבים. אז זהו שלא, זה לא מובן מאליו שלא רוכבים. אתה הבנת את זה ברוך?




בבוקר, בדרך, הכביש רטוב מהגשם שירד בלילה מחזיר את אור השמש המפציעה ושוב, בפעם המי יודע כמה, אני מתפעל מהזריחה החורפית מבעד לעננים. מכוניות בודדות חולפות בכביש, חלקן הגדול נושאות אופניים על הגג או באחוריים, משאירות שובל של רסיסי מים מאחריהן ומרססות את החלון הקדמי בערפל דק של תערובת מים ובוץ. אני חושב לעצמי מה אני מחפש כאן בשעה כזו? מה בעצם מושך אותי ביום כזה לצאת ולרכב? האם זה רק הספורט שבענין? בוודאי שלא. כבר מזמן הסכמנו שהחברותא היא הגורם העיקרי. זה כבר הפך להרגל הטבוע עמוק בדמנו, הרכיבה הלכה ונכנסה לנו לעצמות, והפכה לחלק בלתי נפרד מסדר היום של השבת.
וכאילו איזה במאי נעלם תכנן את כל זה ומבלי שאני רוצה, חולפות לנגד עיני תמונות מיום קודם.
יום ששי היה יום סוער במיוחד, ואני יצאתי לבוקר של צילומים בנמל ת"א הסוער. בד"כ בבוקר יום ששי מתחם הנמל הומה באנשים הבאים לבלות את הבוקר בלראות ולהראות (בעיקר), כוס קפה ב"ארומה" ודומיה, בדיג, ויש גם רבים הבאים לרוץ, לרכוב על אופניים, ומיני ספורט אחרים. לנמל ביום חרפי, יום סוער עם שמיים אפורים ונמוכים, גשם סמיך וגלים המתנפצים אל המזח יש ערך מוסף, זה אתר נהדר לצילומים. הרבה עצמה יש לנמל ביום כזה, לשמיים הנמוכים, האפורים, לקצף הגלים הנשברים אל החוף, לרוחות, למשטחי ה"דק" השוממים. האנשים הבאים לנמל גם ביום כזה (לא כולל אותי שבאתי במיוחד ביום כזה), מעוררים תמיהה, גם להם יש איזו עצמה מיוחדת ואתה שואל עצמך מה להם שבאים ביום כזה לרוץ, לרכוב, להשליך חכה או אפילו סתם לכוס קפה וקרואסון, מה חסר להם בבית? מי זרק אותם מהמיטה בבוקר שכזה?




משטח העץ של ה"דק" רטוב ושומם, ורק עמודי התאורה המזדקרים נשארים על מקומם ומתנדנדים במשבי הרוח העזים. דייג שרוט משהו נלחם במשבים העזים ומשליך חכה הרחק לתוך הגלים הקוצפים וכולו סיפוק כשמעלה דג בחכתו, על סיפון העץ רצים כמה משוגעים לדבר, בגדיהם ספוגים מים (למעט אחד שרץ כמעט במערומיו), מישהו הולך עם כלבו לאורך הרציף הרטוב ורק בתי הקפה הפזורים לאורך הרציף מהווים מחסה חם ויבש, מוסתרים מאחורי ויטרינה שטופת גשם ומכוסה באדים. רוכבי אופניים בתלבושות צבעוניות, עטופים במעילי רוח רוכבים לאורך החוף, דמותם משתקפת בסיפון הרטוב, משאירים פס דק של עקבות הגלגלים בשלוליות המים. אבל מי שגורמים לך להשתאות ולהתפעל יותר מכולם הם אותם רוכבים נכים, יושבים נמוך על אופניים תלת-גלגליים ומדוושים בכח ידיהם. ואני שואל את עצמי מה הם מחפשים כאן היום, מה כולם מחפשים כאן אך בעיקר אותם רוכבים נכים שמן הסתם קשה להם פי כמה.



מאוחר יותר, בבית, כשפתחתי את התמונות גילה לי אותו במאי אלמוני את התשובה – "דרך חיים"!




אז למה אני נוסע בבוקר של שבת חורפית לפגוש את דובי ולהתפלש בבוץ? למה אני לא נתפס למראה הגשם (שאגב, לא היה ברכיבה הזו, ורק בסופה היה קטע קטן של בוץ דביק) במצב רוח מלנכולי? למה אני נתפס דווקא לשיר קצבי ושמח: It's raining men! Haleluyah! אולי כי גם זו דרך חיים.



הוגש כחומר למחשבה לקראת השבת הגשומה הבאה.

יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

גארדה, שבת - בעקבות קלאוס / דובי

רגע לפני שחזר לאגם גארדה, לאנדריאה, לכפרים הציוריים, לפסטה, לגלידה, ומן הסתם גם לאוסטריה, לאפFל שטרודל עם הואנילה-זואוסה ולנופים ההרריים - רגע לפני, ממש בדקה התשעים על חשבון הדיוטי-פרי, השלים דובי את הפרק האחרון במהדורת יוני 2009.

היום הוא היום האחרון לרכיבה, מתייצבים כמו ילדים טובים ב9.30 בפתח משרדי הבייק אקדמי זו הרי רכיבה קבוצתית ולא יפה לאחר והנה הפתעה - הקבוצה זה אנחנו שמחה ואני, אני ושמחה. הוא מדושן עונג אחרי שנת לילה וארוחה טובה ואני כרגיל, רק ארוחה טובה אבל נכון לכל. קלאוס מצטרף אלינו לנסיעה, אוסטרי צעיר חביב ומנומס, כן הוא היה בישראל ונהנה מאד אבל מספיק לפטפט יוצאים לדרך.
קלאוס מבטיח רכיבה כיפית וגם מקיים, גשם טורדני מתקיל אותנו כבר על ההתחלה, קלאוס לא מתבלבל, שולף מתיקו זוג מכנסי גשם קצרים, על הקסדה כיסוי נגד גשם, המעיל עליו כבר מזמן. הוא את הישבן והקרקפת לא ירטיב היום, אנחנו כן. מתחילים בחציית שדות ירוקים רטובים רטובים בסינגלים משגעים, יורדים בשוונג כמה גבעות ומגיעים לכפר בשם GOING שם מצטרף לטיול כלב שובב שנדבק אלינו ולא רוצה לזוז. גם כאן קלאוס לא מאבד עשתונות, בכפר הראשון מחבר את הכלב לאחד השכנים, דואג שהלה יתקשר לבעלי הכלב האבוד ורק אח"כ ממשיכים. עליות ירידות, חורשות ופלגים קטנטנים עליהם גשרי עץ קטנים וחלקלקים, יערות מלאי שורשים בולטים, חלומו הרטוב תרתי משמע של כל רוכב.
מבלי ששמנו לב עברו שעתיים ואנחנו דוהרים על הקוליס הבוציים של קלאוס לאוברנדורף למנוחה קצרה. עצרנו לפני מלון חדש דנדש, אף אחד לא טורח לקשור את האופניים או אפילו לשמור איתם על קשר עין. עולים מרפסת, מתרווחים על כסאות העץ מזמינים איך לא, אפפל שטרודל מיט וונילה זוסה עם קפוצינו קטן בצד. שמחה מגלגל עיניים לשמיים,יש לו עכשיו שיחה עם קב"ה, בטח שואל בגין אילו מצוות זכה להגיע לגן עדן עלי אדמות בו יש דבש מעץ אשוח ועוגות אלוהיות. המנוחה נגמרה ואנחנו לכיוון קיצביהל, כן שוב, טיפוס ארוך וחסר רחמים, מקיפים את העיירה ממערב, הדופק בשמיים אבל סוף סוף מגיעה הירידה חזרה הביתה.
בתום 30 קמ של כף נפרדנו מקלאוס, עלינו למגרש החניה ויחד עם עוד עשרות רוכבים (שבדיוק סיימו תחרות מפרכת מול המלון שלנו), שוטפים את האופניים ברחבה. מוציאים את הקרטונים מהרכב, מפרקים את האופניים כך שיהיה מקום לקפה של שכי וזהו מוכנים.
מקלחת, גונבים ארוחת אחרי רכיבה וקדימה למינכן, שמחה כבר נותן בגז ותוך שעה ומחצה נעלמו נופיה הקסומים של אוסטריה לטובת העיר הגדולה.
הבירה במינכן לא פחות טובה מזו האוסטרית ויתכן שאפילו טובה יותר, ארוחת ערב של בשרים וחזרה למלון. מחר הביתה.
יום א- חוזרים
שמחה בלחץ, אפילו את החולצה לבש הפוך, קשה לעמוד בפיתוי של ארוחת הבוקר המפנקת בהולידי אין שווביג וכאמת לא עמדנו בפיתוי. חצי שעה ואנחנו בשדה אפילו שמחה כבר לא בלחץ, היה שבוע מדהים, הכל דפק כמו שעון, הזמן טס לו מבלי שנרגיש.
איטליה נפלאה, אוסטריה יפיפייה ואנחנו זכינו בחוויה שחייבים לחזור עליה ואליה רק בפורום גדול יותר.
-
ולא שכחתי - לבד, חדר לבד.
*
זהו. תמו חובות הדיווח, חובות שהיו בעצם זכויות, כי אני בטוח שכמוני, גם דובי כשכתב את מה שכתב וגם שמחה כשקרא, לשלושתנו זה היה כאילו לחיות מחדש את החוויה. אז כמו שכתבתי בסוף הלקסיקון, באות ת' - תם ולא נשלם! כי יש גם שנה הבאה! (ויש מי שלא יכל להמתין וכבר חזר לסיבוב נוסף).

יום שני, 21 בספטמבר 2009

גארדה יום ו' - יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה / דובי

בעוד אני מתרפק לי כבר על "שיר תשרי" של רחל שפירא, ורוח מלנכולית פיוטית תופסת אותי (ר' הפוסט של שלשום), דובי עוד מתרפק בערגה על ימי אוסטריה העליזים. אולי זה בגלל ששלושת החודשים האחרונים בארץ היו רק גשר צר מאד בין איטליה ואוסטריה של יוני לאיטליה ואוסטריה של ספטמבר/אוקטובר הבא עליו לטובה. יש למה לצפות לכשישוב.

יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה.../ דובי
לא אלאה אתכם פעם נוספת בתיאור הלילה שחלף, ודאי הבינותם שיש מכונות שאינן מפסיקות לפעול אף פעם ואחת מהן חולקת איתי חדר. היום החלטנו לנוח, לפחות מחצית היום. עזרו לנו בהחלטה השמיים הקודרים שקבלו את פנינו הבוקר, גישמון בלתי פוסק זרזף לו מהעננים שכסו שוב את ההרים שמסביב ולמרות שהתחזית צפתה יום נאה בהמשך חרצנו את דינו של הבוקר הזה לטיול ממנוע בסביבה.
על ארוחת הבוקר שופעת הבריאות לא ויתרנו כמובן, הסבנו לשולחן עם הנס וזוגתו (שכי שים לב שפה אין טעות, לא פריץ או רולף –הנס וזהו), נפרדנו בתום הארוחה ויצאנו איש איש לדרכו, הם בחזרה לוינה ואנחנו לבייק אקדמי. אנה שמחה לקראתנו ונרשמנו לטיול של יום המחרת. שמחה לא התאפק וקנה לו סט מפתחות אלן קטנטן ואדום ובלוני גז לניפוח צמיגים. ליתר בטחון, אבל רק ליתר ביטחון ביקשנו מאנה מסלול לאחה"צ אם נחזור מוקדם מהסיור ברכב. אנה כבר הבינה עם מי יש לה עסק והמליצה על מסלול קצר וקליל לכיוון קיצביהל, מסלול שהוגדר על ידה ככזה שהחבר'ה באזור עושים אחרי העבודה על מנת למתוח קצת את האברים.
שמחה כבר מניע ואנחנו בדרך לוורגל, עיירת המחוז, בכל זאת צריך קצת קניות ואי אלו מתנות למשפחה שנותרה בבית.

ושוב כמו ביום ג' הפסקה מתודית קצרה. כאן אולי המקום להסביר למה אוסטריה? אז ככה...
לדעתי ולדעת רבים אחרים הנוף האוסטרי הוא פנינת טבע שאין דומה לה באירופה ולא אחטא אם אומר בעולם. בחורף היא עטופה בלבן משמים מעט אבל מהווה תפאורה הולמת להפליא לאתרי הסקי הצמודים כמעט לכל עיירה. עם הגיע האביב והקיץ מפנה המעטה הלבן את מקומו למרבדים ירוקים, בנחלים ובנהרות זורמים מי השלגים שזה עתה הפשירו, האגמים צבועים בכחול יחיד במינו, ההרים הנשאים, העיירות הקטנות המשתלבות היטב בנוף, האדניות הפורחות, האוכל ובעיקר האנשים שעושים הכל על מנת שתרגיש בנוח ותבוא גם בשנה הבאה לבלות את חופשתך באוסטריה.
אשר לאופניים, פה כבר לא צריך להכביר במילים. תרבות שלמה של רכיבה, בתי מלון מיוחדים, אלפי רוכבים בדרכים שמקבלים הרבה כבוד מהנהגים מזג אויר מדהים בקיצור מושלם (חוץ מהקפה שאין כמו באיטליה).

בקניון בוורגל היה קצת לחוץ כי שמחה הוא לא פרטנר לשופינג כאשר לא מדובר בחנויות אופניים. די מהר המשכנו לכיוון סנט יוהאן (אין טירול), בדרך אני חייב לעבור על יד מלון שכבר לא יהיה שלי בכפר קטן בשם איטר. סנט יוהאן, עיירה יפה, ככר שוק הומה מלאה בדוכנים שונים ומשונים. לחמניה עם קבנוס מבשר צבי השביע את רעבוננו אבל התיאבון לרכיבת אחה"צ דווקא התגבר. קפצנו לביקור קצר בקיצביהל, עיירה גדולה יחסית שבחורף מרכזת אלפי גולשים ונחשבת ליוקרתית במיוחד אבל בקיץ זה לא זה.
חזרנו למלון עלינו על האופניים ושוב לכיוון קיצביהל רק הפעם המנוע זה אנחנו. מזג אויר נפלא המסלול קליל ושוב אנחנו בקיצביהל ממשיכים לפי הוראותיה של אנה לכיוון הרכבל ומשם כמתוכנן סיבוב קטן בעליה וחזרה. לרכבל הגענו, אפילו המשכנו לפי סיפור הדרך. יצאנו מהעיירה והתחלנו לטפס. הכביש הפך לדרך והמעלה הלך ונהיה תלול יותר ויותר. שמחה מביט בי, אני מחזיר מבט, שנינו מעיפים מבט אל העליה שראשה בשמיים וכמעט ללא מילים מוחלים על כבודנו האבוד הנרמס מול זה של האוסטרי הממוצע שטוחן את העליה הזאת בנעלי בית (העיקר הבריאות), ודוהרים חזרה במורד, נפרדים לשלום מסימטאות קיצביהל ועפים הביתה.
דווקא בתחרות עם הגשם היתה ידינו על העליונה, הקדמנו אותו בדקות מספר במרוץ אל המלון רק כדי לפגוש ברחבה הענקית שלפניו עשרות רוכבים מתארגנים לתחרות שתהיה במקום מחר. סאונה, זרמים בבריכה, ארוחת ערב טובה נכנסים למיטה עם השרירים הדואבים מהמאמץ המתמשך. שמחה נרדם מייד ואני חולם על לילה בו אישן שעה רצוף.

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

גארדה - יום ה. אלפיניסטים / דובי

היום קיבלתי על הראש שטרם פרסמתי את הפרק הזה. דובי מרגיש שאינו מאותגר דיו בשביל לכתוב את הפרק הבא, אבל אני ממתין לתמונות משמחה. אז זה לא אני, זה שמחה. ובינתיים הנה נטול תמונות

יום ה- אלפיניסטים
במסגרת ההתרגשות והעייפות מארועי יום ד' שכחתי לציין שעל עצם הנסיעה לאוסטריה העיבה עננה גדולה- עננת מזג אויר. האוסטריות החביבות מגרדה ששמעו על תוכניותינו לשלשת הימים הבאים פערו עיניים והבהירו לנו שבימים אחרונים יש סופת גשמים שגרמה להצפות בכל רחבי אוסטריה ומזג האויר איום ונורא. שמחה (בעל רגישות ידועה לקור), החל רועד, והציע מייד להשאר עד סוף החופשה בטורבולה
פקחנו עיניים בבקר, השמש לא הציצה מבעד לעננים כמקווה אבל גם המבול המובטח נשאר באגדות. ירדנו לארוחת הבוקר, על השולחנות שלטי קרמיקה קטנים ועליהם כתוב שם האורח, מזנון מאובזר בכל טוב , קבלנו חטיפי בריאות ואוסטרית מסבירת פנים מילאה בקמצנות את בקבוקי השתייה שלנו במשקה איזוטוני. יצאנו מהמלון לרחבה ענקית שמשמשת בחורף מגרש חניה הצמוד למעלית הסקי שממול, שם משמאל למלון שוכן סניף הקרפנטרי והגרדה און בייק המקומי או בשמו האוסטרי "בייק אקאדמי" לא מאד מסובך. את פנינו קבלה אנה, מין תואמת אנדריאה שכזו, אוסטרית שרירית וחביבה. אנחנו לא באיטליה ולא היא אינה יכולה לארגן הדרכה להיום שכן יש להירשם יום קודם, אולם היא תשמח להמליץ לנו על מסלול קל משפחתי כזה ללא בעיות ניווט. המפות נשלפות המסלול נמתח לאורך נחל וממשיך לעבר קווי גובה צפופים וכן, לא לשכוח להירשם למחר. שמחה כבר מרחרח בין המדפים אבל המבחר כאן דל, ניצלנו. אנחנו כבר על האופניים, כאן זה לא גרדה, מעילי גשם, חולצות ארוכות, אבל מזג האוויר נפלא, מעט קריר, עוברים בזהירות את הכביש ומדוושים במרץ לאורך נחל שוצף וגועש לכיוון קירשברג. העננים רובצים להם על הפסגות הירוקות מחכים רק לנו, מדי פעם גולש אחד מהם לעמק לביקור קצר. השבילים לחים, שלוליות פה ושם, סוג של סתיו ישראלי באמצע הקיץ. התחת נרטב מדי פעם אבל שטויות לא נורא. הכל ירוק אדניות פורחות בשלל צבעים על כל מרפסת והופ הנה אנחנו כבר בקירשברג. מכאן מדרימים על שביל 204 אדום לעבר אשאו. כאן השבילים מסומנים לרוכבים ולהייקרים המרחק מנקודה לנקודה מצוין שעות או דקות הליכה או רכיבה - "אורדנונג מוס זיין"- או בתרגום חופשי "סדר צריך להיות". מתחילים בטיפוס לאורך הנחל שאינו מפסיק לגעוש וככל שעולים מפגין שרירים רב קצף ומפלים. מתנתקים אחרוני הבתים של העיירה וממשיכים בשביל לצד העצים. אפילו לשמחה כבר לא קר, עוזבים את ציר הנחל וממשיכים לטפס, מלפנים הרים, משמאל הרים וגם מימין הרים, הכול טובל בירק ובעננה, כמה פרות עדרי כבשים וכמובן גם לא מעט אנשים שמטילים בנוף היפיפה. והנה הפתעה, ההר הגבוה ההוא שהיה לפנינו, נמצא לפתע מתחת לגלגלי האופניים. בגובה 1200 מנוחה קצרה, מתיישבים על ספסל נוגסים בחטיף האנרגיה איזה נוף כמה קריר ונעים. 1400 מ' אנחנו בתוך ענן, שולפים את מעילי הגשם וממשיכים בטיפוס אל הנקודה בה הורתה לנו אנה להתחיל בתנועה חזרה הביתה. גם כאן עליה. איך לכל הרוחות יורדים?י
מטפסים לכיוון דרום מזרח, הרכיבה כולה על דרך עפר נוחה, רטובה אך מהודקת היטב, מדי פעם מתפרץ לו אל הדרך אחד מהמפלונים הרבים שיורדים ממהר, זכר לגשמים של השבוע שעבר, חולף על פני השביל וממהר בדרכו מטה מטה אל הנחל הזורם בעמק. כל מעבר מים מהיר מדי גורם לשפריץ מצנן ישבן. לפתע מתגלים חילוקי דעות שמחה טוען שהגענו לירידות אבל אני שדוחף את האופניים ברגל מול העליה הבלתי נגמרת לא ממש מסכים. לרגע נדמה היה שהתברברנו אבל רוכב שהגיע מולנו הבהיר לנו שהכיוון בסדר. מבט מהיר במפה מסביר לי שאנחנו מדשדשים אי שם בין 1500 ל1600 מטר (גובה לא מרחק). סוף סוף מגמת יריה על באמת, הגענו למעלית סקי פנגלשטיין 1 שמה, שמובילה בחורף את הגולשים מעלה לתחילת מסלול הסקי בראש ההר. מכאן יש כבר רק דרך אחת, דאון היל-בשביל. שמחה קלט מיד את הפרינציפ, חישב במוחו האנליטי את זווית הירידה, הכפיל במשקל האופניים הוסיף קצת מסה, גרע חסכונות באנרגיה והופ הוא כבר טס, ואני אחריו
השביל בוצי, המהירות מסחררת, אני ב50 קמש שמחה בטח ב60, החלקה במדרון במהירת כזו עלולה להגמר לא טוב. אני מעיף מבטים חטופים מסביב, צובע בלבן את המדרונות ואומר לעצמי סקי אופניים – צריך לבדוק את זה בחורף אמיתי. חולפים בין עצי האשוח והופ, השביל הפך לדרך סלולה, אפשר קצת להרגע למרות שהמהירות אינה רגועה כלל
הענן כבר מאחורינו אבל הגשם תפס אותנו דווקא למטה. נסנו ממנו מייד והמשכנו בדיווש מהיר לקירשברג, חזרה לאורך הנחל השוצף על מפליו והופ אנחנו חזרה במלון בקלאוסן
בסה"כ היו אלה כחמש שעות רכיבה כמעט ללא הפסקה 40 ק"מ, טיפוס של 700 מטר, ירידה מסחררת או במילים אחרות קריעת תחת אבל כיף לא נורמלי בדיוק כפי שאנה הגדירה, קל ומהנה
מקלחת טובה ויורדים לארוחת"אפרה בייק", יוגורט רגיל ובטעמים, פרות שונים גבינות צהובות וכמובן קפה ועוגה .אורחי המלון האחרים גם הם אינם מוותרים על הארוחה, חלקם רוכבים בעלי רגליים דקות ומגולחות, אחרים קשישים שבאו לטיולי הליכה, ערב רב של גילאים ולכולם מטרה אחת:נופש, אויר צח נוף הררי ירוק, עצבים איין, לחצים? אין מילה כזו, כולם רגועים להפליא, גם אנחנו רגועים ובעיקר ועייפים מאד
מנוחת צהריים קצרה, שמחה במרפסת מעשן לו את הסיגרילות אל מול השקט והנוף הנשקף ממול. אני יורד לספא סיבוב בברכת הזרמים, מסג קטן לגב ולרגליים שעבדו קשה, קצת סאונה יבשה ורטובה, ואח"כ פוגשים את הנס. הנס ממש אינו קשור לאופניים, הוא חבר לעסקים ומאז שהכרנו בשנת 2004 אנו מקפידים להפגש מדי שנה באוסטריה כמובן. מדברים באנגלית (לידיעתך שכי - בניגוד לאיטלקים האוסטרים מבינים אנגלית) קצת פוליטיקה ושוב לחדר האוכל. מסבים לארוחת ערב עם שמחה, בירה, בקבוק יין טוב, וארוחה דשנה מסכמים יום נפלא נוסף, מכבסים את בגדי הרכיבה ותולים הכל לייבוש בחדר הסקי עד הבוקר. האמת, רק שכי חסר להשלמת האידיליה, כן זו לא בושה, לא עבר יום ואנחנו כבר מתגעגעים

יום רביעי, 19 באוגוסט 2009

יום ד'- אריוודרצ'י טורבולה, ווילקומן קלאוסן / דובי

איזה כף, ישנתי שעתיים הלילה.
מתעוררים לבוקר האחרון שלנו באיטליה עם שרירים דואבים, המאמץ המתמשך כבר מתחיל להיות מורגש. בשלב הראשון הצלחנו להגיע לחדר האוכל. הילד הגרמני ששכי כה מחבב כבר פזז בין השולחנות מחפש קורבנות להתעמרות פוטנציאלית. הצלחתי לפלח כמה שקיות סוכר חום שיהיה לקפה של ההפסקה, שוב מתארגנים, מים, תמרים (מסתבר שהגויים מתים על תמרים) וקדימה אל הבודקה.
היום כולם הגיעו, הסוסונים הגרמנים, הבנות מאוסטריה זוג דנים ושויצרית מוזרה. היום הרכיבה קצת יותר ארוכה אם כי הטיפוס אינו לגבהים בלתי אפשריים. יוצאים כרגיל לכיוון הנחל ופונים אל הרכס שמצפון לטורבולה. העובדה שמרקו (*) מוביל אינה עושה את החיים קלים. עוצרים להפסקה קלה על גשר רומי עתיק ומשם טיפוס אל עבר תחנת כוח במעלה ההר.






כאן מתחיל מסלול שמתפתל לו ביער עם עליות וירידות קטנות וקצת אבנים. הרכיבה הופכת יותר טכנית אבל לא ברמה שצריכה להטריד אותנו. שמחה מרוכז בדנית, גם שכי מרוכז בדנית. אני מנסה לפתח שיחה בגרמנית אבל לא תמיד נשאר אויר בריאות בכדי להתמודד עם המילים הארוכות הללו.
הפסקת הקפה הפעם ברחבת דשא מוצלת (עם ברזיית מים קרים מן הטבע), הפינג'ן הקפה והגזיה נשלפים מהתיק משאירים את שאר הקבוצה בהלם קל. שכי תופס פיקוד, שולח אותי למלא מים, משגיח בזהירות מרובה על תהליך הרתיחה, מקפיד על חלוקת הקאימק וזוכה לאנחות השתאות ומילות תודה מקהל המעריצות






גם שמחה מתחמם, קלט את ההתלהבות האוסטרית מההל ובאבירות פולנית העניק את שקית הקפה לאוסטרית מגודלת ואסירת תודה עד מאד.
ההפסקה נסתיימה לצערי וממשיכים לרכב. הפטנט הזה להתחיל ב-10.00 בבוקר גובה מחיר בימים בהם מזג האויר חם, כמו היום למשל. טיפוס ארוך בשביל בחום של שתים עשרה בצהריים אינו תענוג גדול אפילו אם אתה מוקף בעלמות חן. גונחים במעלה אבל בסיומו אנו נצבים מעל האגם ובתיהן אדומי הגגות של טורבולה וריבה. מצלמים ומצטלמים, תמונות אחרונות מאיטליה ומהדנית, ירידה בשביל סלעי ודהרה לאורך הנחל המוכר חזרה לטורבולה.





נפרדנו מהקבוצה וממרקו (או קרלו ) (*), שכי נפרד מהקנונדייל ושמחה מקרפנטרי. מקלחת, מעמיסים את האופניים על הרכב, נפרדים משכי. פה ושם נקווית לה דמעה בזוית העין. שלשה ימים ביחד הם זמן לא מועט, כבר התרגלנו לנחירות ההדדיות (מה פתאום!!), לדיבור הקצר והעיניני, לתרגום הסימולטני ולחברותא. אגב חברות, שכי לא שכח להעניק לנו מתנת פרידה שלשה טון קפה בשקיות אדומות ושלל כבסים מלוכלכים לדרך. שמחה כבר אוחז בהגה ונותן בגז, שכי בוכה חרישית בתחנת האוטובוס ע"י המלון. שמחה ואני, ראש בראש, נחיר בנחיר, משאירים את טורבולה מאחור, גם רוברטו כבר פסה, אנחנו בדרך לאוסטריה.
שלש שעות ושלש מאות ק"מ משם מצאנו את עצמנו בקלאוסן, כפר קטן בין קופשטיין (עיירה קטנה), לקיצביהל, (עיירת סקי גדולה יותר ומפורסמת). פסענו אל המלון רצוצים למדי, קבלנו מפתח למחסן האופניים, צריף עץ נעול ובו פינת טיפולים מאובזרת במעמד לאופניים, מתקן ניפוח אויר, שמן סמרטוטים מיוחדים לניקוי ואפילו פנימיות (משומשות) היו תלויות על הקיר.
מיהרנו לחדר האוכל, ארוחת ערב דשנה, מבחר סלטים לא רע, מצב הרוח משתפר וכבר יש עוד קצת אנרגיה להעיף מבט נוסף במלון. סאונה, בריכת זרמים, ספא, חדר ליבוש ביגוד. בתנאים התקדמנו, אבל מה צופן יום המחר? הלילה על כל פנים אינו צופן בחובו דבר, שמחה ממשיך לנחור בגרמנית רהוטה.
בפעם הבאה חדר נפרד, כבר אמרתי?

דובי

*****
(*) והוא בכלל לא ידע שהוא מרקו, או קרלו. אמא שלו תמיד קראה לו בכלל רוברט.



כמו שאמר דובי – דמעות נקוו בעינינו כשנפרדנו. אצל דובי היו אלה דמעות של שמחה. סוף סוף הוא נוסע לאוסטריה אהובתו, סוף סוף יוכל לדבר גרמנית שוטפת, להנות מאפFל-שטרודל מיט ואנילה-זואוסה ולא להסתפק באוכל ים-תיכוני דקדנטי. ברור שגם אצל שמחה היו אלה דמעות של שמחה, אלא של מי? ואילו אצלי היו אלה דמעות אמיתיות, כי בעוד ששמחה ופראנץ-יוזף נוסעים להמשיך בקרנבל האופניים, אני חוזר למילאנו, להשלים עוד כמה דברים, וזהו, סוף פרק מילאנו. אבל זה כבר לא שייך לכאן. מכאן והלאה כל הדיווחים יהיו של פרנץ יוזף, ואם הוא יגיד שלמדריך שלהם קוראים קארל-היינץ, נצטרך כולנו להאמין לו, אפילו אם שמחה יגיד שבכלל קראו לו וולפגאנג או לודוויג.

וכדי לסיים את פרק איטליה, אני מצרף את הקליפ הזה ממונטה-באלדו,[הקליפ הוסר עם השנים שחלפו] לא בגלל הביצועים של הרוכבים (וגם לא להתרשם מהמסלול הטכני, כי כאמור יש הרבה מסלולים ברמות שונות), אלא בגלל החנות של קרפנטארי המופיעה בתחילת הקליפ. אתם שמים לב בוודאי ששמחה כבר היה כאן. המדפים מה זה נקיים....