יום ראשון, 4 בינואר 2015

לרכוב או לרפוס? / דובי

כשקיבלנו בערב שבת את נאום התוכחה של הפוליטרוק דובי בנוגע לשלד האיתן של הקבוצה לעומת הרופסים בעם, היה לי ברור שמדובר כאן בנאום אידיאולוגי העומד בשורה אחת עם נאומים של ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, אולי אףמגיע ל- Gettysburg Address המפורסמת של אברהם לינקולן. במילים אחרות – מסה על אידיאולוגיה חברתית מן השורה הראשונה שאסור לה שתעלם עם שיני הזמן ויש להנציח אותה בכל דרך אפשרית בין דפי הבלוג (לרבות השאלה של ויטה שהתשובה לה נעוצה בעצם השאלה)







בפעם הקודמת שעמדנו בפני מצב דומה (לפניכ 7 שנים) פרסמתי את הפוסט "פאשקוויל" אשר נראה כי נשמט בהעברת הבלוג לאתר הנוכחי, ואני מפרסם אותו שוב במורד הבלוג. אבל שלא יהיה ספק, המשבר דאז אינו מגיע לדרגת המשבר הנוכחי והפאשקוויל אינו מגיע לדרגת התגובה הנמרצת של דובי.

קשקושי הוואטסאפ על הבוקר, אותו ויכוח שהתעורר בין פלג הרוכבים ובין פלג הרופסים רק הדגישו עד כמה עמוק הקרע ועד כמה עומדים אנו בפני פילוג היסטורי, שלא לומר היסטרי (לא, לא בגלל שהם לא התייצבו, אלא בגלל שלא דאגו למלא את חובתם האזרחית, מי ביין, מי בקפה, מי בעוגה, מיבלימונצ'לו). אבל מצד שני הדגישו גם את ההתלבטות האידאולוגית הלגיטימית הרווחת בקרבנו.









ואז, בעוד אני מתלבט איך להנציח את כתבהתוכחה הנ"ל של דובי, מגיע מייל עם הפוסט הבא של דובי.

  

לרכוב או לרפוס –שבת חורפית בכיסלון. (כתב דובי)

מבין כל חברי לרכיבה אין ספק שמבחינה טכנית אני מופיע אי שם במורדות הרשימה תחת הכותרת הלא מחמיאה "מאותגר".
בכל תקלה באופניים דואגים האחים לרכיבה לעזור לי הן מאהבתם הרבה אלי והן מהרצון שלא לעכב יתר על המידה את הקבוצה כולה, מודעים הם ליכולות המוגבלות/מגבילות שלי ועושים במלאכה באהבה.
גם בידע והכרת המחשב על בניו ניניו ויוצא חלציו הבכיר הטלפון הסלולרי  אני נסרח אי שם מאחור, לא מיטיב לשחות בים האפליקציות, נמנע מלהעביר נתונים מימין לשמאל ואפילו בפייסבוק מקבל ציון נמוך ביותר.
לא שאין לי יכולות אחרות בתחומים רבים ושונים אך אלה מתגמדות ומגומדות נוכח עולם ההנדסה בו החברים מרגישים בגן עדן ואני בגיהינום. אבל כאשר הדברים מגיעים לבדיקה פשוטה של מזג האויר לפי שעות באינטרנט (שאצלי מקוטלג בתחום הטכנולוגי) כולם מגלים בורות מפתיעה וחוסר השלמה והסכמה עם החזאי.
מה שכחתם לקרוא? כשהוויז אומר לכם שמאלה אתם לא מאותתים? לא ראיתם את תחזית מזג האויר למחר? אז מה אם התחיל קצת גשם גאונים שלי? אז הוא פסק ואתם הפסדתם יום רכיבה שמן הסתם לא יחזור על עצמו.
השעון צלצל בעשרה לשש ובחוץ היה חשוך קר והגשם נקש על התריסים בעצבנות.
השתגעת? לצאת עכשיו מהמיטה לוחש לי הרופס באוזן שמאל (זאת שלא שומעת כל כך טוב אבל גם ימין לא משהוא).
אני מוריד זוג רגליים יחפות מהמיטה ומגשש אחר הכפכפים. הגשם מממשיך שלו ואני בשלי.
מעביר את הטלפון לשקט (לא לרטט) שאף אחד לא יפריע, מוציא לרופס לשון ארוכה ומתחיל בשיגרת עונג שבת. היום אני אוסף את גדי וזה עוד חמש דקות בלו"ז.

דני מחכה בכניסה לכיסלון עם פונצ'ו צהוב ונראה כמו אפרוח ענקי שאיבד את אמא. יורדים זרזיפים, אפילו לא גשם, אבל השמיים אפרוריים, מאיימים מעט.

דני האפרוח שאיבד את אמא (בהמשך הרכיבה)
                                      

מתחילים לרכוב, הגשם "לונדון סטייל" עדיין בשלו אבל כבר בעליה ל"דרומי" אנחנו פושטים את מעילי הגשם ומתחילים בדיווש. העלייה ארוכה ומתמשכת, כל בני העשרים עוקפים אותנו בלי כל בושה או כבוד לגילנו המופלג. אנחנו מאידך עושים את עצמנו בודקים כלניות ראשונות שנראות בשטח, מתעכבים על יד השקדיות לצילומים אומנותיים ומעבירים את העליה  בנחת. כלומר דני ועזרא כבר מחכים למעלה, אבל שכי גדי ואנוכי עמוק בצילומים.


 


מסבים לשולחן. אבי לא הביא יין, רפי לא הביא קפה, שמחה ומויש לא הביאו את עצמם וויטה היום בלא. כן מוריס גם אתה לא הבאת לימונצ'לו אז הסתפקנו בגרפה המעולה של שכי (במילים אחרות: אז מה אם שוב לא הגעת).

 






  
כשאתה בקבוצה של חמישה רוכבים קשוחים ואכזריים במיוחד (שלד איתן זוכרים?) אפשר לעלות לרדת ושוב לעלות, אז המשכנו לכיוון גבעת יערים וצובה, צלחנו את העליה וגם את הירידה לכיוון עין לימון שיד נעלמה דאגה שאפשר יהיה לרדת ברכיבה ולא ברגל.

מזג האויר, אגב מר רופס, זה שלחש לי באוזן לא לקום, יפה במיוחד. שמש מדי פעם, קריר אבל לא קפוא, ואין מתאים ממנו לרכיבה.







 



סידרת צילומים בעין לימון ואחריה פתחנו בדהרה מלאת אדרנלין לכיוון המכוניות. עזרא מוביל במרץ סוחט עד הסוף את הדוושות מרחף על פני חלוקי הנחל ולא נותן לאף צלע סדוקה לקלקל לו את ההנאה הצרופה. גדי מתעצבן ונדבק אליו ושכי מראה שגם אם הרכב שלך הוא מספר 66  הוא יודע לתת בראש כאחד הילדונים.

זה נגמר בטונה קלוריות קילומטרז' נאה וגובה מצטבר מחמיא (536 מ') ובעיקר בכמויות בילתי ניגמרות של סיפוק והנאה.

ואי אפשר בלי תודות:

לשכי שצילם והביא את הגרפה, לעזרא האיש והשקדים שהגיע למרות הכאבים והקור, לגדי שנלחם בעליות בגבורה, לדני שניווט והובילאת הכוח וגם לי סתם כך ללא סיבה. ולכל מי שנישאר בבית דאג לנו והתפלל לשלומנו תוד התודה תודה.

***



עד כאן דובי. ואני, אין לי אלא להוסיף בתמונה את מה שאני חושב




  

יום שני, 24 בנובמבר 2014

איפה העוגה? יום הולדת 8 לבלוג

בדיוק לפני 8 שנים, ב 24/11/2006, נכתב הפוסט הראשון בבלוג, פוסט המתאר את הקבוצה. סוג של פיוט שייקספירי עם לא מעט קיטש (ומופיע עכשיו בקביעות בבלוג כפוסט ראשון מוביל).
אין כמו הזדמנות זו של יום ההולדת לבלוג, להעלות באוב פוסטים מהעבר. והיו הרבה פוסטים. את חלקם אהבתי יותר, את חלקם פחות, אבל עלעול בהם מעורר נשכחות ומזכיר תקופות ורכיבות שונות. את הרכיבות הראשונות על אופני מדבקה, רכיבות באיטליה, באוסטריה, תקופות של געגועים (שלי) ממילאנו, נופים ומקומות שכבר שכחנו (מכתש רמון, שדה בוקר). דם (לא מעט), יזע (הרבה) ודמעות (לזכרו של קובי קנטי ז"ל ועוד). זהו סיפורה שלB2G .
לפני כשבוע, כשעלינו את העליה מצפון לנווה שלום ועמדנו למעלה ממתינים לכל האחרים, נזכרתי בפעם האחרונה שניסיתי לעלות אותה. זה היה לפני איזה 8-9 שנים (רכיבה עם איזי), עם שתי הפסקות באמצע ולא מעט הליכה רגלית. מאז היה איזה חשש לנסות שוב ותמיד בחרנו לרכוב שם בכיוון הירידה. זה נורא כיף לרדת אותו, אמרתי תמיד ובזה תירצתי את הבחירה –תמיד בירידה. אבל האמת היא שהיה איזה פחד מהתמודדות עם שביל שניצח אותי / אותנו כבר כמה פעמים. ההצלחה הפעם לטפס במעלה השביל ללא עצירה, עם כל הבולדרים והדרדרת היתה כמו שידור חוזר של הפוסט השני שנכתב בבלוג. זה פוסט שאני חושב שגם המורה שלי לספרות בתיכון היתה גאה בי לו היתה קוראת אותו ואולי אף היתה משפרת לי את הציון בבגרות. הוא מתאר את האתגר שבעליה, את האכזבות אם לא מצליחים ואת הסיפוק שבכיבוש הפסגה. כאז כן היום – תחושת סיפוק שמכפרת על כל טיפת זיעה, על כל פעימת לב בקצב מטורף.
בימים אלה שכולם (כמעט) משדרגים אופנים, אני לא יכול שלא להיזכר איך כשקניתי את האופנים הקודמים שלי, את ה- Specialized S-works הטובים ההם, זכיתי לעדנה של חדשים ארוכים בתור בעל האופנים הכי... אם לא ה-. חודשים ארוכים ספי חזר והתלהב, חזר וציין שאלו אחלה אופנים ושנה או יותר הייתי משמין מנחת בכל פעם שהוא נתן להם מחמאות. רק אחרי כ- 3 שנים שדרג דני את האופנים והפך למלך החדש (בין לבין בטח היו עוד כמה, אבל מה זה משנה?).  והיום? זילות של השדרוג. תקופת הנסיכות של אופניים חדשים הולכת ומתקצרת וכל ממזר מלך, ממש כאילו היה מדובר בטלפון סלולרי שכל חודש יש טוב יותר. חלפו רק מספר שבועות של תהילה עם האופנים החדשים שלי, עוד בטרם הספיקו כולם להבין מה זה "29 ועזרא ירש את הכתר עם הסנטה-קרוז מסורגי השרירים שלו. אבל עוד בטרם התמקמו עזרא והסנטה בכסא המלכות וגדי הופיע עם טראק-קרבון צפונבונים ונוצצים והדיח את עזרא מהמקום הראשון. חלף שבוע, רק שבעה ימים, גדי עוד לא חימם את כסא המלך, עוד לא בדק את העברת ההילוכים כראוי, עוד טרם שרף ברקסים, בקושי קילף את הניילונים מהאופנים החדשים וויטה – הכוכב החדש שלנו– נוחתת עם ספשלייזד חדשים שמושכים את העין למשך דקות ספורות בלבד, עד שהעין נופלת על שביט, שזו לה הפעם הראשונה שרוכבת אתנו וכבר מביאה זוג אופנים כדי שנעביר ביקורת ונחווה דעה (על האופנים, חו"ד על האופנים!).
 וברוח זו של חילופי אופנים מחד ופוסטים נוסטלגיים מאידך, אני נזכר בפוסט פיוטי אחר שכתבתי כשקניתי את האופניים הקודמים שלי. וכמו שהערתי שם בסוף הפוסט – הכל בפרופורציות הנכונות בבקשה.
וביומולדת כמו ביומולדת, נשיר כולנו לכבוד הבלוג – שתזכה לשנה הבאה! 

ערוך
2 תגובות


יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

רכיבה בנחל אילן - קליפ וידאו

רכיבה בנחל אילן עם סיום בירידה אל  אבני המייל הרומיות, או העמודים הרומיים, בנחל אילן


יום שני, 20 באוקטובר 2014

דובי / La vita e' bella









דובי:   החיים היפים
BELLA LA VITA È

קיבלתי מויטה ווטס-אפ שיש תמונות ב"פייס". לאחר מחשבה מעמיקה הבנתי שמן הסתם היא מתכונת לפייסבוק.
נכנסתי לפייסבוק, סליחה ל"פייס" ואופס, נפלתי דווקא (כמה אופיני ), על הבלוג המחודש שבו שכי מפליג בתיאוריו על המשט הגדול בסובב תל אביב.
חבר זה חבר זה חבר. כואב הלב לראות את שכי בודד במערכה הבלוגרית כשרק  הוא בכותבים  וכולנו בוהים מהצד, אם בכלל, במלאכת הכתיבה שלו והחלטתי להוסיף את תרומתי הצנועה, מנסה להדמות לגורו הכתיבה היוצרת שלנו ו "לעשות לו חברה".
ויטה, למי שאינו בעניין, היא דמות חדשה בעולמנו החל מהמשט. נערה חייכנית שמלווה אותי בשיעורי הספינינג זה מספר שנים, מוכשרת ובעלת כושר, דבקה במשימה גם ללא נשימה, אופה וגם יפה ואכן  ניתן לזהות ללא קושי את התאמה  הברורה שלה לקבוצה שלנו.
לא ברור כיצד (מן הסתם בתחבולה) גררתי אותה למשט, משם לברנץ' אצל גדי ומשם הדרך לרכיבת ניסיון בשטח בשבת האחרונה היתה קצרה.
כשהתעוררתי לחשיכה של של שבת לפנות בוקר היו לי ספקות לגבי לגבי המשך היום. בראש ובראשונה אני שונא להתעורר בחושך. שנית, ויטה שונאת להתעורר בכל מצב. ומה יהיה אם הטלפון שלה שוב יתבלבל? זה אומנם טלפון חכם, אבל בעניין השעון המעורר המתכננים שלו  דפקו את העסק בצורה  רצינית ויש המון תקלות... שלישית, המסלול לא ממש קל, להתחיל מלוזית על הכביש זה כמו במשט, אבל בהמשך פונים ימינה ולאחר מכן מטפסים מעלה מעלה,  בהמשך הקוליסים בין עצי הזית עד הפרות  ובעיקר – האופניים (שלי) בכל זאת גדולים עליה בכמה מספרים וזה לא קל.
אה, וגם השארתי את גדי לבד עם יואב בלי מבוגר אחראי שיביא אותם לשטח.
העמסתי זוג אופניים על הגג (השני ברכב מאתמול) ויצאתי לדרך. עד הבית של ויטה (300 מטר) לא היו כמעט תקלות למעט אידיוט אחד שרצה להיכנס מולי באין כניסה וכמעט ניכנס בי.
הגעתי בשלום לאבן דרך מספר אחת. ויטה כבר צועדת לעברי מקצה הרחוב עם קפה ושתי עוגיות. שכחנו משקפי שמש? לא נורא. יקח עוד דקה, אחרונים לא נגיע, גם ראשונים לא. אז הכל טוב, בינתיים.
בדרך אני כבר חושב על כתב ההגנה שלי:
1.בספינינג היא משיגה את כולם ומגיעה ראשונה הייתי בטוח שהיא לא תעכב אותנו.
2. אמרתי לשכי לשנות את המסלול לדרך הפסלים, שם הכי בטוח להתחיל.
 3. שכחתי שיש כל כך הרבה עליות אפילו שטכנית זה לא בעיה.
 4. גם הבן של אבי עשה בעיות אבל לו לא אמרתם כלום.

חותכים מהכביש לעפר. מימין נשמעות נשימות קטועות מלוות בהיסטריה קלה. הנה, אשר יגורתי, רק שלא תחליק על ההתחלה כי זה "מנחס" את כל ההמשך.
"וואו זה בכלל לא אותו דבר" (הפתעה מס 1), "יש כאן אבנים האופניים לא יציבים" (הפתעה מס 2), "יוווו כמה שזה יותר קשה" (הפתעה מס' 3). הפתעה מס' 4 היתה שהכל עבר בשלום, האופניים ממשיכים להתגלגל, מתרגלים לאט לאט, עוד מטר עוד עשרה עוד מאה ומאתיים. העברת ההילוכים עדיין לא במקום אבל יש שיפור ניכר, פה ושם הכידון עף ימינה ושמאלה אבל גם לנו זה קורה, לרכיבת בכורה לא רע בכלל.
עליונת ראשונה, קצת מאמצים ברגליים, הילוך נמוך והופ עברנו רק בכדי להגיע לשניה. "יש עוד הרבה?" אני עונה בחיוב אבל לא שוכח לציין שאין יותר עליות (קצת שיקרתי אז מה?).
מנוחה ראשונה במצפה משואה,מבט לנוף והסברים על השטח  וממשיכים להפסקה בחירבית דורה.

בשלב הזה אני כבר יותר רגוע, מנסה לא לחשוב על הקוליסים בירידה לעמק (שם מתעופפים במהירות גבוהה). אבי שולף את הפקק מהיין, רפי כבר מרתיח את הקפה, ויטה פורסת את העוגה. מזג האויר אידיאלי רוח קלילה ,אפילו טיפה קריר (והשקדים של עזרא הכי שבעולם).
כבר אמרנו שהחיים יפים ? ש- la Vita è bella ?



כמובן שגם את הקוליסים עברנו בשלום. ויטה התגלתה ככישרון בילתי מנוצל (עדיין) של רוכבת שטח, עמדה בכבוד בתלאות הדרך כפי שהבטיחה ואף צברה לזכותה כמעט 1500  קלוריות (לא לשכוח שהגוף ממשיך לשרוף גם לאחר הפסקת הפעילות האירובית במיוחד שאלכוהול מעורב בעניין). כל הכבוד.
אנחנו הרוכבים הרגילים ממין זכר סיימנו בשלום עוד רכיבה הפעם במבשלת הבירה בשריגים על מנת  לקזז במהירות את הקלוריות שבוזבזו במהלך הרכיבה וטסנו הביתה בשמחה.





ומה בשבועות הבאים? האם ויטה תמשיך ברכיבת שטח? האם תמצה את הכישרון הטמון בה? האם תשקיע בזוג אופניים חדשים ?
אנחנו בכל מיקרה נמשיך, נחכה לרוח המלטפת של הבוקר, לענן שמכסה את הכיסלון ביום חורף, לאויר הצח.
וכן חברים ... החיים יפים.















או כמו שאומרים באיטלקית LA VITA È BELLA



יום שישי, 17 באוקטובר 2014

המשט הגדול – על סובב ת"א באופנים, 2014

במקום פתיחה
                כבר כמעט שנתיים שהבלוג דומם.
אם אני מסתכל על שני הפוסטים האחרונים שנכתבו כאן, זה נראה כמו פרקי סיום. מקסימום יש מקום לעוד איזה אפילוג עם כותרת "סוף דבר". אבל לא. זה לא סיום ולא נעליים. אחרי ההפסקה (שלי) המתבקשת, שוב רוכבים. אולי לא בקצב ובעצימות של פעם, אבל רוכבים ויש והיה על מה לכתוב. סתם עצלנות.
היו רכיבות במסלולים חדשים (נחל פרצים בלילה, רק על מנת לציין דוגמא), אבל בעיקר היו מסלולים שהם עבורי בבחינת עוד שלב בחזרה לשגרה של פעם. יער אשתאול על העליות השונות שבו, נחל אילן, דרכי הנוף הדרומית והצפונית בכיסלון, כל מסלול היה בבחינת "הנה, גם את זה עשיתי" – עוד נקודת ציון, צעד נוסף בחזרה לשגרה, עוד הוכחה שזה מאחורי.
והיו גם רכיבות וארועים שמצדיקים פוסט בפני עצמו בלי כל קשר לכלום. הרכיבה לאור ירח בנחל פרצים למשל, עם הנפילה של אורי, חצי לילה שבילינו אתו למעלה בהר כשכל רגע מישהו אחר יורד כדי לבדוק מה קורה, עד שרק אבי ואני נשארנו עם אורי, וכשאבי נרדם ואורי מנוטרל, הרגשתי שרק אני נותרתי לשמור עלינו מפני הזאבים שבטח מתרוצצים שם עד שהגיע רפי עם רכב החילוץ. איזו החמצה שאין אף תמונה....

והיתה התרסקות שלי ב"מורד שכי" (כאן דווקא יש תמונת סלפי מאוחרת בבית)


אבל שני דברים מהווים לטעמי את ה-הוכחה בה' הידיעה. הזמנת החולצות החדשות וקניית האופנים החדשים, "29. שני אלה מהווים הוכחה שלפחות בראש – אני עם הפנים לעבר השמש העולה, ממשיכים כרגיל.
ונעבור לפרסומות – לסובב ת"א הרטוב או המשט הגדול.





אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד סוף המערכה השלישית אמר (ככל הנראה) אנטון צ'כוב, וקשת בענן המופיעה בהקפה הראשונה מבשרת על גשם עד סוף ההקפה השניה אמרתי (בוודאות) אני כשראיתי אותה מעל לים עת רכבנו את ההקפה הראשונה בסובב ת"א 2014.


זה החל כמו כל רכיבה חורפית עם השכמה של טרם זריחה, כבישים שוממים ורטובים מבריקים באור המכונית מספרים על הגשם הקל שירד הלילה ורק הצ'קלקות הכחולות אדומות של ניידות המשטרה החוסמות את הכניסה לאיילון דרום מספרות שהפעם זה משהו גדול יותר, לא רק רכיבה פרטית שלנו. קפה זריז אצל גדי שגר במרחק שני דיוושים מנקודת הריכוז, בדיקה אחרונה של הציוד ואנחנו מתייצבים בככר השילוח, (ה-Umschlagplatz אם תרצו).



תרועת צופרים רמה שמן הסתם העירה משנתם את תושבי הדר יוסף בשעה מוקדמת זו של הבוקר מבשרת את תחילת הרכיבה ולמרות תחזית מזג האויר שצפתה גשמים מקומיים סובב ת"א יצא לדרכו. מזג אוויר סגרירי, "אירופאי" כהגדרתנו ולרוכבים בעלי ניסיון, רכיבה במזג אוויר כזה, רכיבה שהעליה הקשה ביותר היא הרמפה של העלייה ל"אילון", זו רכיבה קלה, מנהלתית, ללא  מאמץ או משהו לכתוב עליו בבלוג. ואכן, ההקפה הראשונה התנהלה על מי מנוחות (מי מנוחות.... צחוק הגורל כשאני חושב על איזה מים התנהלה ההקפה השניה). קצת צחוקים, קצת אוואנטות ודאווינים על ויטה שזו לה הפעם הראשונה שרוכבת אתנו, קצת בדיחות על חשבון כמה רוכבים שהחליקו בשלוליות ("פחח... נראה אותו יורד אל העמודים הרומיים..."), בקיצור – אידיליה. אבל בקטע לאורך הטיילת תפסה לי לפתע את העין קשת עמומה בעננים הכהים והנמוכים שמעל לים. " אתה רואה שם את הקשת?" אני שואל את דובי שרוכב לצידי, "אז מה זה אומר? מה זה אומר כשיש קשת?" אני מקשה עליו (ובלבי פנימה אני מנסה להיזכר אם הכנסתי לתרמיל את מעיל הגשם). ויטה ואני פוצחים בדואט – "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות...".
תחילת ההקפה השניה עמדה בסימן הצטרפות רוכבי מסלול ה-21 ק"מ. משפחות. ילדים. סוג של רכיבה של יום כיפור ברחובות העיר. לפני מספר שנים רכבנו באיטליה באזור אגם גארדה. יום אחד אמרה אנדריאה, המדריכה המיתולוגית שלנו, שלמחרת מתוכננת רק רכיבה במסלול הקל. אין דבר, ניחמתי אז את דובי ושמחה, לפחות נרכוב עם אמהות איטלקיות צעירות. אז – הצלחנו להתחמק מזה בסופו של דבר, אבל הפעם זה היה אבוד. אלפי רוכבים, משפחות על הילדים והסבתות שטפו את נתיבי איילון וצריך לתמרן בזהירות בינהם. חשבנו שזו המכה הכי גדולה. אז חשבנו. קשת בענן המופיעה בהקפה הראשונה לא מבשרת על ילדים בהקפה השניה. ויטה ואני מנסים להיזכר בבית השני של "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות", על כל צרה שלא תבוא. והיא באה, הצרה. זה התחיל בטפטוף של גשם זרזיפי שרק התיז רסיסי טיפות על המשקפים נטולי המגבים, טפטוף שהלך והתגבר. איפשהו ליד מגדלי עזריאלי החולצה כבר היתה ספוגה משל היינו בעיצומה של רכיבה ביום חם. שולי הקסדה החלו לנטוף לכל עבר ועד מהרה הגשם החל לחדור לתוך הקסדה, מרטיב את הבנדנה, זוחל ויורד בזרזיפים הולכים ומתעצמים על הפנים, על הצוואר, במורד הגב, חודרים למכנסיים, בודקים את איכות הספיגה של כרית הריפוד שבמכנסיים. נכון שאנחנו מקפידים על כרית איכותית, כזו שהבטיחו לנו שהיא סופגת היטב, אבל דיברנו על ספיגת זיעה, לא על דליי מים שנשפכו עלינו. כל דיווש גורם ללחץ על הכרית וכמו ספוג רחצה טבול במים, כשלוחצים עליו – הוא נסחט ומתרוקן מהמים הספוגים בו, כך גם הכרית, עם כל דיווש היא נסחטת ופרץ מים זורם לאורך המרזב הטבעי של "קו האינסטלטור", נספג במכנסים הרטובים ממילא, יורד לאורך הירך עד שמתלכד עם הרטיבות המקורית של המכנסים והרגלים, וכמו מפלי האיגוואסו ממלא את הנעלים, הגרביים וכל מה שבדרך.
מתחת לגשר של מחלף השלום מצטופפים עשרות רוכבים המחפשים מחסה. אנחנו עוצרים לרגע, קצת התארגנות מחדש (המצלמה והטלפון עמוק לתרמיל) והתחושה היא שאנחנו לובשים בגדים שיצאו זה עתה ממכונת הכביסה, ללא תכנית סחיטה. אני מסתכל סביב – עשרות חולצות אדומות נוטפות (החולצה הרשמית של הארוע. וכאן המקום לציין במאמר מוסגר את עשרות החולצות הוורודות, חולצות עמותת שחזור השד שהצטרפו כגוף רשמי לארוע הרכיבה כחלק מחודש המודעות לסרטן השד החל בחודש אוקטובר. ואם תהיתם – אז גם החולצות הורודות נטפו מים), האמיצים שבקהל שולפים את הטלפונים ומצלמים או מעדכנים סטטוס בפייסבוק: feeling wet. התיעצות קלה ביני ובין רפי (שכן כל השאר נעלמו בדרך) לגבי ההמשך. מבט קצר על עצמנו ומה יש כבר להפסיד? אין ולו גם ס"מ אחד של יובש על הבגדים, אז מה כבר יכול הגשם הזה להוסיף? הרי יש גם מקסימום ליכולת הספיגה של הבגדים ומעבר לכך לא יתווספו עוד מים. רק הבולם האחורי של האופנים עדיין עם שאריות בוץ שאיכשהו לא נשטף לחלוטין, שעטנז של מעט בוץ שדבק ברכיבות האחרונות והגשם של היום. אז קדימה – לשטוף את האופנים. עכשיו, כשהוסר הרסן של התנהגות הולמת למבוגר אחראי, אין מעצורים (כמעט תרתי משמע) ואנחנו מפקירים עצמנו לגשם ולשטויות ילדותיות, מדוושים בתוך השלוליות, עיר בגשם שחה לנו ככה – החיים יפים, כדאי לכם לחיות. הגשם גובר ומצליף בפנים כמו דקירות של מחטים, אבל מה לנו כי נלין? מתי תהיה לנו עוד הזדמנות כזו להשתולל כמו ילדים בלי חשבון? ואם היו עוד הרהורי חרטה על כך, הם חלפו באזור הסמוך לבלומפילד. שם, בדרום ת"א, הניקוז של מי הגשמים אינו משהו ולמרות שהגשם פסק נוצרו שם שלוליות ענק שהצריכו רכיבה בתוך מים, התזות של כולם על כולם וכל עצירה משמעותה טבילת הרגל במים עד מעל לקרסול. אבל למה שנעצור? מה זה בשבילנו שלולית על כביש, אנחנו שחצינו נחלים שוצפים בין גדות בוץ טובעני? נכון, אבל לא לקחנו בחשבון את המניאק הזה שרכב לפני ופתאום החליט לעצור... טוב, מילא, הגרב כבר מזמן ספוגה עד קצה גבול היכולת.
עוד 10 ק"מ ואנחנו מסיימים, מנגבים שקשוקה חמה עם חלה טריה אצל גדי, קצת סיפורי מור"ק של אנשי ה 41 לאנשי ה 21 ולהפך וחוזרים הביתה. וכמו בסיום יום סקי – מקלחת חמה ושמים את הנעלים לייבוש. תמיד אמרתי שיש מן המשותף בין שני הספורטים האלה.

וכך זה נראה בוידאו ובתמונות





















יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

תרכוב היא אמרה לי, תרכוב

ימים נוראים
ערב שבת, ארוחה משפחתית. נהנים מה"שבת אחים", נהנים מהאוכל. סיפורים על מה היה היום, מה היה במהלך השבוע, שיחות סביב לשולחן כמו בכל בית. רוצה עוד יין? מי רוצה תוספת? מה יש למנה אחרונה?. ברקע פטפוטים של כתבי הטלוויזיה מסיטים את השיחה לעינייני דיומא. שגרה של ערב שבת. אבל משהו חסר. כמו שיר ששמעת אותו כבר עשרות פעמים ואתה מכיר כל צליל ותו גם בתת מודע שלך, ורק כשאתה שומע ביצוע חדש ולא מוכר, פתאום אתה מרגיש כמה חסרה לך הסיומת הזו של הגיטרה או המשיכה ההיא של הזמר בפזמון החוזר. משהו שלא היית מודע למשמעותו כל עוד היה, אבל כשהוא איננו – אז הוא חסר לך, מתוך ה"אין" אתה מודע ל"יש". ככה זה כשבערב שבת אין את צלילי ה-SMS המתקבלים עם התשובות לתכנית של מחר, אין את ה"כן" של דני, את "השבוע זה לא" של רפי ב', לא את ה"מה איבדתם שם?" של עודד ולא את ה"שבת שלום אני מגיע" של עזרא. פתאום אתה שם לב עד כמה הפכו המיסרונים האלה לחלק משגרת ערב שבת שלך, ובפרץ של נוסטלגיה אני נתקף געגועים לתיאומים הטלפוניים עם איזי לפני אי אלו שנים טובות כשהיינו בתחילת הדרך.
זה מתחיל עוד בששי אחה"צ, SMS מדובי מודיע שמחר ב-7:00 בנווה שלום. קצת מוזר לי שדובי מחליט על מסלול בלי להתייעץ אתי, אבל כבר היו דברים מעולם (תקופת מילאנו למשל). כמו רפלקס מותנה היד נשלחת לטלפון ומבקשת להשיב "כ" קצר ותמציתי, אבל המציאות גוברת על הרפלקס. חלף זמן מאז שנפרדתי בשלום ולא להתראות מהצוות הרפואי, אני מרגיש כמו חדש, אבל ההוראה המפורשת של "לא ריצה ולא אופנים" עוד מהדהדת באזני כרעם. בצער אני מניח את הטלפון בחזרה ולא עונה והשקט הזה של האין צפצופי SMS  צובט את הסטנט שבלב.
זה שקט רועם שמטריד ולא נותן מנוח. זה שקט שמשמעותו היא שאין את כל הריטואל הקבוע של יום ששי. לא שולף את הבקבוקים מהמגירה, לא ממלא אותם במים ואבקה איזוטונית כלשהי, לא לוקח מהמגירה במטבח את ספלוני הקפה הקטנים, לא עוטף אותם בפצפץ נגד עיינא בישא של מדרגות סלע ולא אורז אותם בזהירות בנרתיק המאולתר.
לא אורז את הגזייה ולא את הפינג'אן, אלה שלפני כמה שנים סחטו קריאות התפעלות בגרמנית בלונדית מהאוסטריות שעד היום מריחות קפה עם הל שקיבלו מאיתנו, אפילו חטיפי האנרגיה ותמרי המג'הול לא זוכים לכבוד המגיע להם. ורק נחמה אחת יש בכל השקט הזה-לפחות קיבלתי את הSMS שמודיע איפה ומתי, עדיין לא הסירו אותי מרשימת התפוצה, עדיין זוכרים לי חסד נעורים, וכמו שאמר מי שאמר "אתה מסומס, משמע אתה קיים".


יותר מאוחר, כשאני הולך לישון אני פותח את המגירה העליונה בשידה, זו עם חולצות האופניים. ערמה צבעונית של לייקרה. אני מלטף במבט את החולצות, נוגע, ממשש את הבד החלק, הקריר, מריח את ריח הסבון מהכביסה האחרונה ומתגעגע למגע המאובק שלאחר רכיבה, לחספוס של כתמי הבוץ, לריח הזיעה הספוגה בהן, לשרידי קוצים שננעצו בבשרן. עדות אילמת לטיפוס בשביל הררי כלשהו, סיפור על שלוליות של חורף, על הפסקת הקפה בפיסגת ההר, לנפילה וחבירה בלתי אמצעית עם הקרקע. ואני כל כך אוהב את ההתלבטות ההיא, זו שלא קיימת בימים אלה, ההתלבטות איזו חולצה ללבוש מחר. האם את הצהובה החלקה או את זו של LIVESTRONG? את האדומה שקיבלתי מקלאודיו באיטליה או את הוורודה של הג'ירו (שכמעט ולא לבשתי)? אולי את הכחול-לבן של סקוט שיתאים גם לבנדנה או את האפור-צהוב של וולבו?


אבל החולצה האהובה ביותר היא זו שלנו. חולצת B2G האדומה-צהובה. זו חולצה שחלמתי אותה עוד עם איזי בימים הראשונים של הקבוצה. עוד לא ידענו איך היא תראה, אבל איזי חלם אותה כבר אז אישית, עם שמות החבר'ה על הגב כמו קבוצת כדורגל ואני חלמתי אותה צבעונית, בוהקת, עם לוגואים של מותגים כמו רוכבים מקצועיים. השאלה היא איך מתקדמים מהחלום. פעם, בימי העליה הראשונה, העליה השניה, זו לא היתה שאלה. היית לוקח את שאהבה נפשך אל הגורן ותחת רקיע עטור כוכבים בין דגניה לכנרת היית מפנטז "את תרקמי בלילה לי כותונת, אני ביום אנהג את עגלתך...". המציאות שלנו היתה קצת פחות רומנטית, לא "כותונת של תכלת עם פרח זהב", אלא סטארטאפ רעיוני של שמחה למתנה ליומולדת שלי ומכאן זה כבר היסטוריה. אז לא פלא אפוא שזוהי החולצה שאהבתי מכל. אבל עכשיו אני מביט בערימת החולצות המונחות במגירה כאבן שאין לה הופכין, שוב היד כמו מושטת מאליה לבחור חולצה, ושוב ההשלמה עם המציאות טופחת על הפנים. שוב החולצות נשארות מקופלות במגירה, מדיפות ריח נקי של אבקת כביסה.
אכן ימים נוראים.


צעדים ראשונים.
לאחר כשבועיים קיבלתי OK להליכה מתונה. לא מאמץ, לא מתמשכת, סתם צעידה שעיקר השפעתה הוא על שחרור הפרקים ולא על סיבולת. משהו כמו מגה-גלופלקס.
בדחילו ורחימו ועם לא מעט התרגשות (אצלי) וחשש (אצלה) לבשתי זוג מכנסים קצרים וחולצת טי, נעלתי נעלי ספורט ויצאנו לצעוד. את מאתיים המטרים הראשונים שהם בסימן עליה קלה במעלה הרחוב, היא החליטה שנעשה ברכב. ברכב??? למה מה???
-"למה בשבתות של אופניים אתה נוסע עד לתחילת המסלול ורק אז מתחיל ברכיבה, ולא יוצא ברכיבה מהבית עד הרי ירושלים? עד לנגב?" התעקשה, "בדיוק כמו באופניים נעשה כאן. את העליות תשאיר בינתיים בצד, ניסע באוטו עד לקטע המישורי ואז נלך" קבעה נחרצות. איפשהו נחרטו במוחי המילים "בדיוק כמו באופניים" לא יודע למה ואיך, אבל זה צריך להיות בדיוק כמו באופניים על כל המשתמע מכך.
הצעידה הראשונה היתה כמו על ביצים. בזהירות ולאט לאט. פתאום עלתה בזיכרוני תמונה מילדותי. כשהייתי בערך בן 15, אבי חזר מבי"ח לאחר שעבר התקף לב קשה. גרנו אז בקומה 3 ללא מעלית והחברים של הורי התגייסו להעלותו הביתה בישיבה על כיסא. אני רואה אותו יושב נבוך על הכסא, חיוור, כמעט שקוף, כמו עלה נידף וארבעה חברים נושאים ומעלים אותו במעלה המדרגות. כעבור זמן, כשכבר החל לצאת מהבית, השאירה אימי בקביעות כיסא בחדר המדרגות בשביל שינוח באמצע העליה. התמונה הזו שהעלתה ערימות של אבק במוחי, צפה ועלתה שוב כש"נסענו ללכת".
מהר מאד שמתי לב שאפשר לצעוד גם במעלה רחוב גורדון, אפשר בקצב מהיר ואפשר גם להזיע. פתאום מבריק לי רעיון שאפשר לנצל את אפליקציות הניווט בטלפון לא רק לרכיבות אלא גם להליכות. בדיוק כמו באופניים, היא אמרה, אז למה לא? עוד ק"מ ועוד ק"מ מראה האנדומונדו, עוד חצי קמ"ש מהירות ממוצעת ועוד קמ"ש מראה ה-motionX-GPS  (יתברך שמו של ממציא האפליקציות עם ה GPS). פתאום מסתבר שגם בהליכה מזיעים, גם בהליכה צמאים, בדיוק כמו באופניים. ושוב אני מתעורר בבוקר, פותח את מגירת חולצות הרכיבה בשידה, סוקר את המבחר ומתלבט איזו חולצה ללבוש היום, את האדומה או את הצהובה? את ה –VOLVO או את ה – LIVESTRONG ? בדיוק כמו באופניים. ושוב נשמעים רעשים ממגירת הבקבוקים במטבח ושקשוק המים בבקבוק מהדהד כמו שקשוק מים חיים במעין בנווה מדבר, האבקה האיזוטונית (איך לא?) צובעת את המים בוורוד מתקתק וטעמם – צפיחית בדבש. Kisses sweater than wine? , שטויות! משקה איזוטוני הוא sweater than wine! , אני תוחב לכיס האחורי של החולצה את הבקבוק שכל כך התגעגעתי אליו ותחושת הכובד שהוא נותן בגב התחתון נותנת משנה מרץ, הטלטול שמכה באחורי עם כל צעד הוא כמו לטיפה רכה של יד ענוגה. ליתר בטחון אני גם מתקין את רצועת החזה של הפולאר ולא שוכח את שעון הדופק (טוב, קצת זהירות בכל זאת לא הזיקה לאיש, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא סתם דאווין), בדיוק כמו באופניים אני חושב לעצמי. וכך אני צועד בגאווה לבוש בחולצת לייקרה צבעונית, וולבו, סקוט, לייבסטרונג, מה שבא, בקבוק שתיה נעוץ בכיס האחורי, והפולאר מתקתק ומראה את הדופק. בדיוק כמו באופניים. וכשרוכב אופניים בא לקראתי אני נועץ בו מבט מהפנט כאילו אומר לו – אל תשוויץ, גם אני כמוך, אבל בפסק זמן. וכשהוא מסתכל עלי (אולי רק כדי לא לדרוס אותי), אני משוכנע שהוא רואה את כל סימני השריטה ויודע להעריך כראוי את מי שצועד מולו.
ורק חולצה אחת לא לבשתי בצעידות האלה – את חולצת B2G  שלנו. כי ללכת לבוש בחולצה הזו – זה כבר זילות החולצה, חילול הקודש. עם זה לא יכולתי להשלים.


On the sunny side of the street.

באחת הצעידות ניגן לי באוזן שלמה ארצי בשירו תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד.
תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד
הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות
תרקוד כל עוד אתה יכול
אני לא בנוי לשיעור מחול. ..
ולי משום מה המילים נשמעות כמו "תרכוב היא אמרה לי תרכוב...", וגם אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, ומחליט שצריך לרכוב כל עוד אני יכול כי גם אני לא בנוי לשיעור מחול. ואני מחליט כי למרות האזהרות, גם אופנים זה ספורט של חזרה לשגרה, ויש לחזור לרכיבה ויהי מה.
ברור שארכב על מדרכות וכבישים סביב לבית בשלב זה ואין כמו יום כיפור להתחיל בכך. יום קודם ניצלתי הזדמנות של העלאת משהו מהמחסן ובדקתי את האופניים. קצת אבק, לחץ אוויר בצמיגים דורש מילוי אבל בסה"כ הם עומדים במחסן כמו קפיץ דרוך, מחכים לדיווש המיוחל. אני בוחר את החולצה היפה ביותר, מכנסי רכיבה עם כרית נוחה, ממלא את הבקבוק במיטב המשקאות האיזוטוניים (סליחה וכפרה. זה אמנם יום כיפור, אבל זה חשוב לשתות) ויורד בדחילו ורחימו למחסן. תקתוקי הראצ'ט של הנעלים כשאני מהדק אותם נשמעים לי כמו סימפונית הצעצועים של מוצרט ואני צועד בהם גאה כמו הייתי מיכאיל בארישניקוב בהופעה של הבולשוי. הרוח הקרירה המלטפת את פני במורד הרחוב מפיחה בי כוחות חדשים והכל נראה כמו איזה חלום מלא בלהה שאני מתפקח ממנו. רחובות... נס ציונה... כביש עוקף... והנה סגרתי כמעט 20 ק"מ ומחשבה קצת מטורפת מתחילה לנקר לי במוח – בעוד שבוע יש את סובב תל אביב, ומה רע לעשות שם סיבוב אחד של 22 ק"מ? "תרגיע!" עונה לי מיד קול ההגיון השפוי.
וכך נוצרה לה שיגרה חדשה. פעם-פעמיים בשבוע עולה על האופנים ותופר את המדרכות, את השביל הסלול המחבר את רחובות לנס ציונה, בית עובד, כביש עוקף. סיבובים של כ 20 ק"מ, קצב שפוי, עין לדופק צופיה, אוזן לאוזניות כרויה (איך לא?) וכמובן חולצת לייקרה צבעונית. אבל אליה וקוץ בה. אני רוכב על המדרכה לאורך הגדה המערבית של כביש עוקף רחובות והעיניים נשואות למזרח, לגדה השניה של הכביש. בקורס צילום לימד אותנו המורה שבצילומי רחוב ביום שמש יש לשים לב שבדרך כלל, צד אחד של הרחוב מואר על ידי השמש יותר מהצד השני ומקרין אור שונה על נושא הצילום על כל היתרונות הטמונים בזה. גם ברכיבה לאורך הכביש העוקף יש צד אחד מואר יותר, קורן יותר, מפתה יותר. הצד של השדות הפתוחים במזרח. וכמו בשיר משנות השלושים של המאה הקודמת, (שיר שכל מישהו שהרגיש שהוא משהו שר/ניגן אותו – לואי ארמסטרונג, דייב ברובק, בני גודמן, פרנק סינטרה, אלה פיצ'ג'רלד ג'ודי גרלנד ויסלחו לי אלה שלא הזכרתי) - Life can be so sweet on the sunny side of the street.. בצד השני של הרחוב, בצד שטוף השמש, אין בתים ומדרכות, אין מעברי חציה, אין מכוניות, אין שבלולים המסכנים את נפשם בחציית הכביש שאתה ממש מזדהה אתם.



בצידו השני של הכביש, בצד שטוף השמש, יש שטחים פתוחים, שדות, מרחבים, בהם אפשר לרכוב על דרכי עפר, לדלג מעל למהמורות, לענטז בין קפלי קרקע ולפנטז על הסרפנטינות בדרך בורמה. מידי פעם אני "גונב" איזו בריחה קטנה לצידו השני של הכביש, כאילו בלי משים נותן פתאום משיכה קצרה של הכידון ימינה, יורד לשביל העפר, חוצה את השדה, נושם אוויר פסגות. נו טוב, פסגות זו קצת היסחפות, אבל אויר צח של מרחבים פתוחים זה כן. הזדמנות מאולצת לרכיבה מסוג אחר, פחות מאומצת עם יותר תשומת לב לטבע ולמה שקורה סביב, פחות תשומת לב לטכניקת הרכיבה ולמאמץ. מגלה מחדש את הגבעות החוליות שבין רחובות לכביש 40, את השדות החרושים, את גבעת עמוד השמירה מימי טרם מדינה, מגלה שלדים חבויים (לעניות דעתי תוצאה של שריפה שהיתה כאן לפני זמן מה), הכורסא הסגולה שגיליתי לפני כשנה בחורף באמצע השדות עדיין עומדת במקומה בחזיון סוריאליסטי, כאילו אומרת לי אני ממתינה לך, שב תנוח. מרגיש חפשי ומאושר. 























שבת אחת זה כמעט קרה. כבר סיכמתי עם דובי שאני בא, ז"א שיכול להיות שאני בא. אבל משהו, איזה חשש עצר אותי. אני כל כך כמה לחזור לרכיבה עם החבר'ה, כל כך מתגעגע, מצפה לרגע של הקפה בקצה הפיסטין, אבל כשהוא מגיע איזה חשש בלתי הגיוני עוצר בעדי ואומר לי לא. משום מה זה מזכיר לי את היום הראשון לסטז'. שנים של לימודים והרבה חלומות על היום הראשון בו אלבש חלוק לבן, תג עם תמונה מהודק לכיס החלוק יבשר לכל העולם שאני דוקטור. אבל כשהגיע היום, נסעתי באוטובוס לפ"ת (בי"ח השרון), כועס על הנהג שנוסע כל כך מהר, מתרגז על כל רמזור ירוק ומקווה שהדרך לא תסתיים. אח"כ ההליכה מתחנת האוטובוס לביה"ח, כמו ריקוד הורה, שני צעדים קדימה, אחד אחורה, מתפלל (ואל תגלו זאת לאף אחד) שתהיה איזה רעידת אדמה או משהו דומה והכל יבוטל, לא אצטרך להגיע לביה"ח. כך גם עם החזרה לרכיבה, כבר לא יכול להמתין יותר, הציפיה אוכלת אותי, אבל הפחד הורג אותי ואלף ואחת סיבות צצות למה לא השבת. אולי בשבת הבאה.
ואותה שבת של לא, היתה שבת סגרירית עם הבטחות לגשם. יצאתי לרכיבה במחוזות החדשים שלי – הכורסא הסגולה, השבלולים, נס ציונה, בית עובד והאזור. בנקודה מסוימת, בשולי טירת שלום, אני רואה למרגלות הגבעה את השביל של סובב נס ציונה המוכר והחביב עם אחת הגבעות שלארכו. כח בלתי נשלט לחץ על הדוושה ואני רוכב לעבר הגבעה ובכח השוונג מטפס וכובש אותה. הנוף של השטחים הירוקים (בעונה זו של השנה) הנגלה מפסגת הגבעה הזכיר נשכחות. נזכרתי בנוף הנגלה מהדרכים הנופיות בנחל כיסלון, במרחבי עדולם, בכלניות של בארי שעוד מעט יתחילו לפרוח והיה ברור ששבת הבאה זה ויהי מה. אח"כ החל לטפטף קצת גשם. בוץ ניתז מהגלגלים ומנקד את החולצה ברסיסי צבע חום, הצמיגים מתכסים בשכבה הולכת וגדלה של בוץ ומכבידים משהו, טיפות החלו לטפטף מהקסדה על המשקפיים ומהמשקפיים על הלחיים זולגות במורד הפנים כמו דמעות, דמעות של אושר יהיה מי שיאמר. והטיפות האלה הן כמו סם חיים, כמו הטיפות שטפטפו לפני 3 חדשים מהעירוי לוריד רק מתוקות שבעתיים. וכששבתי הביתה, מכניס את האופנים המבוצבצים למחסן, כשאני רואה את בקבוק השתיה המצופה בוץ הוסר הספק האחרון. 


חלף שבוע. "מחר אני בא" אמרתי לדובי חד משמעית, "תבחר מסלול מתאים". ודובי, נאמן לתפקידו, מיהר לסמס לכולם ולבשר:

בשבת אני קם מוקדם, כמו בימים הטובים ההם,  ומתחיל להתלבש מול המראה. אני נזכר בסצנה מתוך הסרט קאט-באלו, כשלי מארווין, אחרי שהתפקח מהאלכוהול וחזר לכושר פותח את ארגז החפצים הישנים שלו ולובש בגדי א' לקראת הדו-קרב הגדול עם יריבו (הלא הוא לי מארווין בגירסת האיש הרע). לובש פריט אחר פריט, מכניס את הכרס, מהדק את רצועות החליפה, חוגר את חגורת האקדחים משובצי הפנינה... כך גם אני – מכנסי טייטס ארוכים, חולצה הדוקה, מכניס את הכרס, מעיל רכיבה, כפפות, לוקח את הקסדה ובקבוק השתיה... ורק מוסיקת רקע של מערבונים חסרה לי. אני מעמיס את האופנים על האוטו ויוצא מזרחה. הכביש בין צומת נחשון לצומת שמשון עמוס ברוכבי כביש מעצבנים שהפעם אני כל כך אוהב אותם, השמש העולה מסנוורת אבל אורה כמו בוהק של זהב, הלב מלא גאווה וצופה לשעה הגדולה כמו בשיר ההוא:

פנינו אל השמש העולה,
דרכנו שוב פונה מזרחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.