יום חמישי, 16 באפריל 2009

YES WE CAN - משער הגיא לנטף / דובי

ושוב דובי מושך בעט הסופרים.... אני רק לא בטוח למען מי הדיווח - למעני (בוודאי), או למען כל היתר שהבריזו.
את רכיבת החג הבוקר נתן לסכם בחמש מילים"מי שלא בא הפסיד בגדול".
חבלי הלידה היו כרגיל קשים, על המייל ששלחתי לכולם ענו רק שניים בהתלהבות,
רפי(מלך נחל יתלה) ברט וכמובן שכי שאין לו מה להפסיד ומוכן בשלב זה לאשר
גם רכיבת שבת לפסגת ההימלאיה בתנאי שלא ינתקו אותו מהמקיאו "לטקה "שלו.
אוסקר כונן, דני בשוורצוולד, איזי וקיקה לא טורחים לענות, שמחה לשמחתו בצפון, ספי אישר ולבסוף ביטל ואבי עבאדי לא אישר לא ביטל וזכה להשכמת חג ב 7.00 (איזה חברים טובים אנחנו הא אבי? הלך היין). אהרון אישר בואו למרבית השמחה, הוא הרי מכיר היטב כל מסלול(כמעט), ומויש, מויש שלנו כרגיל בהתלבטות. כן, הוא רוצה לרכב, מת לרכוב, אבל האילוצים, סד הלו"ז שאינו מרפה לעולם בשבת ובחג (ומי יודע מה קורה בימות החול), שוב מעיק.
חשבתי לעצמי, מה היה עושה מנהיג אמיתי (איזי), רציני (איזי), שאינו מוכן לאבד חבר לרכיבה (איזי)...
הקדמנו את שעת הרכיבה ל- 7.00 תחמנו סיום ל- 10.30 והופ מויש איתנו, רפי אהרון ואנוכי כבר בדרך למבוא חורון.


מזג האויר מדהים, רוח קרירה פחות מ- 20 מעלות (לעומת החום הרצחני של אתמול), מלטפת קלות את שדות החיטה בנתיב המזרחי של K20 ואני חושב לעצמי איך היה שכי (איש שהופך תיאור שתית כוס קפה לשירה) רושם בבלוג את חויות הרכיבה הזו.
אף אחד עדיין לא התעורר, בכל זאת חג, עוברים את נחל יתלה לצערו של רפי, ופונים צפון מזרחה לכיוון נחל כפירה. שדות החיטה מתחלפים בשביל העובר בנחל, נאבקים בחלוקים ומתחילים בטיפוס לכיוון נטף. עדיין קריר. מבט ימינה ושמאלה מגלה משטחים מרהיבים בשלל צבעים ירוק סגול וצהוב עז, הכל פורח וכל כך יפה. עוצרים ומעיפים מבט מעבר לכתף, הנחל מתפתל לו בין גבעות צבעוניות שעוד חודש יהפכו לאפורות וקוצניות.


מתנשפים הגענו לעין נטף, עוד נביעה שנראית כמו בור מים במדבר סהרה, קצת סלעים מערה חמש טיפות מים וכמה דוסים צעירים בנים ובנות חמודים חמודים שבילו את הלילה במקום. עצרנו לקפה (מתרמוס כמובן -אין שמחה אין גזיה. בטח בצפון, בצימר, היה אחלה קפה), תמרים וחטיפים היו לר͘ב ובסעיף היין נרשם מינוס גדול והמבין יבין.
לאחר שאהרון סיפר לילדים על הפשיטה לכראמה, ואני הוספתי קצת חומר רקע על מלחמת יום כיפור, נגמרו סיפורי הגבורה והתחילה המלחמה האמיתית, העליה עד נטף.

אפילו ברגל זה היה קשה, קיר די תלול מלא בדרדרת אבל סביבו פריחה מופלאה מלווה בריחות עזים (לא של מקיעאטה), ובסיומו תוך התנשפות והשתנקות מעין דרך מלך אל תוך הישוב שכאילו גוננה משני צידיה על ידי גנן אומן שהיטיב לשלב בין הצמחים השונים מהמלאי שמצא במשתלה.
לצערנו הזמן היה קצר, העליה מרובה למדי וכך גם הירידה. נאלצנו לקצר את דרך החזרה המקורית ולרדת דרך נחל יתלה. כן ,אותה הדרך בה טיפסנו בקיץ שעבר. הירידה לא היתה קלה כרגיל, ובמיוחד כשבצוות הרוכבים יש לפחות שני שונאי ירידות (ופחדנים) מושבעים, אבל מה לא עושים על מנת שמויש יגיע הביתה בזמן. חתכנו מערבה, הדרדרנו בירידות, הלכנו כמובן את הירידה בצמוד למצוק של נחל יתלה, ומשם שוונג למבוא חורון. בשלב זה אני מפסיק לתאר את הפריחה בנחל יתלה כי דומני שהנושא מוצה, אבל גם שם...
זוכרים את הירידה לכיוון מבוא חורון? אז עכשיו מטפסים אותה, החולצות הארוכות כבר מזמן בתיק הגב, כבר מזהים אנשים באים מולנו בנתיב, עוד דיווש ועוד דיווש וגם העליה הזו מאחורינו, והפעם בלי לקרוע שרשרת וללא פנצרים.
מויש אפילו לא מחכה שנגיע למעלה, הוא כבר טס לכיוון הרכב. מבט בשעון - מויש יגיע בזמן, אפשר להרגע ולחכות לאהרון שמגיע עם חיוך מאוזן לאוזן "איזה כף של עליה, איזו עליה..."

כאלה אנחנו כולנו, קצת שרוטים, אבל נהנים מכל רגע.
ומי שלא בא, לא נורא לכל חג יש את השבת שבאה אחריו.
דובי

יום שבת, 11 באפריל 2009

קפה בעיר זרה

בוקר, כבר לא לילה אבל עדיין לא ממש יום. המאקינֶטה רוחשת וממלאת את חלל המטבח בניחוח קפה טרי. אני מוזג לעצמי ספל קפה קצר וחזק, רוכס את המעיל ויוצא ליום עבודה בביה"ח. הרחוב חצי חשוך ורסיסי גשם דקיקים ממלאים את האוויר, מרטיבים את המדרכה, כאילו עבר מישהו עם תרסיס ענק. החנויות עדיין לא נפתחו ורק הבר בפינת הרחוב פתוח כבר, חלון הראווה מכוסה באדים המעידים על כך שמישהו השכים קום לפני. מישהו פותח את הדלת המוגפת ויוצא לרחוב הקר וריח מתוק של מאפה שמרים טרי מעורב בניחוח עז של אספרסו ארומטי פורץ מבעד לדלת הנפתחת לרגע קל ואני שואף אותו במלוא הריאות. אוויר צונן של בוקר שעדיין לא הזדהם בערפיח הכרך, מעורב בניחוח הקפה שאני כל כך אוהב. רק השעון המתקתק באכזריות עוצר אותי מלהכנס לבר, ללגום (עוד) ספל קפה ולנגוס מהבריוש הטרי. אני ממהר ברחוב המנמנם אל הרכבת התחתית, נבלע בפתח המנהרה ביחד עם עשרות מעילים רכוסים אחרים היורדים במורד המדרגות הנעות כמו מימיו של נחל הזורם בשצף במורד ההר. לוקח אחד מעיתוני החינם ועולה לרכבת. כמו כולם אני שולף את נגן ה-MP3, נועץ באוזניים זוג אוזניות זעירות ומאזין למוסיקה המתנגנת. זהו אותו הנגן המוכר מרכיבות האופניים בשבת, ספוג זיעה, שהתלכלך לא פעם מבוץ, מפירורי חטיף אנרגיה שחדרו לסדקיו הקטנים ביותר, מטפטוף של קפה (לא, יין עבאדי הוא לא טעם. על זה הקפדתי שלא אאבד אף טיפה). אותו נגן, אותם שירים. קצת ביטלס, קצת איטלקית, להקות צבאיות ושאר נוסטלגיה. והשירים המתנגנים מזכירים כל אחד ואחד מהם את רכיבות השבת, ונדמה כי אפילו הלב מאיץ קצת את הקצב, כאילו באיזה רפלקס מותנה. צריך באמת לבדוק אם אין איזה רפלקס "אודיו-ווגאלי" (לטובת הקוראים שאינם מבינים, אוסקר יתן לכם בשבת הקרובה הרצאה על "רפלקס ואזו-ווגאלי"). אני עוצם עיניים, אלוויס שר את it's now or never ואני נזכר באותה רכיבה במעלה דרך הנוף הדרומית בכיסלון. קצת התלבטנו אם לעלות אותה. אהרון הפחיד וסיפר שזו היתה הרכיבה האחרונה לפני הצינתור.... שמחה הצטרף והודיע נחרצות שאנחנו פשוט לא רוצים לרכוב אותה. ואז, בדיוק כמו עכשיו, התנגן לי בנגן אלוויס, it's now or never הוא שר,ו- it's now or never אמרתי לעצמי וקדימה, יצאנו לדרך. ואכן לא עליה קלה כמו שהבטיח אהרון, והדופק עולה מעלה מעלה, ובנגן מזמזם לו ממש כמו אז ברכיבה ההיא little tony עם "לב משוגע", להיט איטלקי מהסיקסטי'ס. למעלה, בחורשה שבפסגת המסלול, כמו בכל פסגה עם או בלי חורשה, ממש כמו בשיר שהתנגן כמה דקות קודם (שיר עתיק יומין שאני לא יודע איך התגנב לי לנגן, "כשרתחו המים בקנקן..."), "...אז מן הקנקן עלה ניחוח..." וקפה חם ומהביל של אהרון נמזג לספלים, וסיבוב שני של קפה עם חטיף אנרגיה ותמרי מג'הול שדובי קנה אתמול בטבע-קסטל... מישהו מציע לרכב למעין הסמוך... מישהו אומר שהעצירה הבאה ב-duomo... הקול המתכתי של קריינית המטרו מעיר אותי מהחלומות בהקיץ, מודיע לי ש-la prossima fermata -Duomo! וצריך לרדת בתחנה הקרובה, ממש כמו אוסקר שקוטע באכזריות את הפסקות הקפה כי צריך לחזור מוקדם יען כי יש לו את כל המשפחה לצהרים.
חדר ניתוח. מסדרונות ארוכים מצופים לינוליאום ירוק, ריח סטרילי, מנוכר, קר. אנשים לבושים בחליפות ירוקות, נועלים כפכפי גומי ירוקים, כובעי ניר או בנדנות צבעוניות לראשם מתרוצצים במסדרונות. תחנה מרכזית של אלונקות נכנסות ויוצאות דרך דלתות נירוסטה קרות, מובילות את מנת הבשר היומית לחדרים שטופי אור בוהק ממנורות ענק. ובכל זאת, גם באתר הקר והמנוכר הזה יש פינה שפויה. חדר קטן בקצה המסדרון, ריח מוכר וחמים של קפה טרי באוויר. שולחן ומספר כסאות, ספה, ערימת עיתוני בוקר, אוטומטים של חטיפים ונישנושים ומכונת קפה של לוואצה. אספרסו איטלקי במיטבו, ואתה רק צריך להכניס קפסולה לשים ספל ולשתות. ובתחום זה אין על האיטלקים, הם אלופים בזה. בכל רגע פנוי נכנסים לפינת השפיות הזו ולוקחים ספל קפה. זופ קצר של קפה חזק וסמיך בכוס פלסטיק, ביס של חטיף או ביסקוויט, כמה מילים על אינטר או מילאן, (ובימים אלה גם על רעידת האדמה בל'אקווילה), וממשיכים הלאה.
בדרך הביתה אני יורד מהתחתית והולך דרך רחוב שאני קורא לו הקסבה של מילאנו. רחוב ארוך עם הרבה ח' ו-ע' גרוניות באוויר. מהמזרח התיכון עד למזרח הרחוק עם כל מה שבאמצע. הכי אני נהנה לראות את שתי החנויות הצמודות הממצות לדעתי את הרחוב – חנות האלקטרוניקה והפלאפונים של "חליל את נאביל", והפיצריה של וואן-שו-נאן. בין לבין יש גם חנויות/מסעדות שריח עז של בשר צרוב על האש וניחוח תבלינים מוכרים נודף מהם. עמודי דונר-קבב, הלא היא השווארמה המוכרת מסתובבים לפני עמוד אש, מהמדפים תופסות את העין שורות של קופסאות טחינה ושאר מטעמי המזרח התיכון. ויש חנויות המביאות את מוצרי המזרח הרחוק, הודו, תאילנד, סין, יפן. השילוב הזה של בשר על האש ליד חנויות מאכלים ותבלינים הודיים מזכיר לי את רמלה, ליד השוק. ואני נזכר ב"בית הקפה" המאולתר של מאיר בשוק, עם קפה מבושל בפינג'אן מפויח ומכוסה בשרידי קפה שגלש בסיבוב הקודם, מלווה בסיפורים צבעוניים של מאיר.

אני נזכר, איך לא, בקובי קנטי ז"ל שהיה נוהג ללכת מידי יום ששי לעשות קניות בשוק והיה יושב לשעה קלה באחד מכוכי הקפה הקטנים, מושך לגימות קפה חזק סמיך ומתוק ומנהל את העולם בגובה העיניים עם בעל הכוך (ששמו פרח מזכרוני). ואי אפשר בלי הקפה שלנו, אשר אפילו שמדובר ברכיבה, משקל עודף וכו', אנחנו מקפידים על בישולו כהלכה, עם הקאיימאק, ספלי קרמיקה קטנים ותקניים, והרבה סיפורים ואגדות בין שלוק לשלוק, ממש כמו שסיפרו לנו על הצ'יזבאטים של ימי הפלמ"ח. שהרי היינו יכולים גם להביא קפה בטרמוס ולמזוג אותו לספלי פלסטיק חד פעמיים, לשתות בחפזה ולהמשיך לרכב., אבל לא, אנחנו מקפידים על סדר קפה כהלכתו.

וזה מביא אותי, שאני פריק לא קטן של אספרסו איטלקי, לחשוב ולתהות מה בעצם שווה יותר – לקחת אספרסו קצר בשלוק, או לבשל בפינג'אן קטן, להמתין שהקצף יעלה ויסגור כלפי המרכז, למזוג את הקאיימאק אט אט לספלים מבלי לקפח אף אחד, ואח"כ למלא את הספלים בקפה סמיך ומתוק ולשבת ולצ'זבט ולדבר ולקשקש וללהג ולספר ולברבר עד שיבואו תלמידינו ויאמרו לנו כי הגיע זמן לקום ולהמשיך ברכיבה.


לא פלא אפוא שלפני שנסעתי נתנו את הכבוד הראוי לפינג'אן ועשינו את טקס העברת המשמורת על הפינג'אן לדובי, כי הפינג'אן הזה והספלים האלה עשו כבר קילומטראז' רב על הגב שלי, שמעו כבר סיפורים מסיפורים שונים ואם היו יכולים לדבר, אין ספק שהיו מספרים את הסיפורים היפים ביותר בבלוג.
ועם כל זה בראש, אני חוזר הביתה נכנס לבר הצמוד ומבקש מפראנקו ספל אספרסו-מארוקינו. ניחוח עז של ארומה ממלא את האף, אין כמו ספל קטן של קפה איטלקי בסיומו של יום עבודה. אבל משום מה חסר לי משהו בארומה הזו. חסר קצת ניחוח הל, חסרה תערובת לא מוגדרת של ריחות - תערובת של פריחה, של אדמה רטובה, של שרף אורנים מהול בריח זיעה, של בוץ מעורב בשרידי שמן שחור על השרשרת.... אח"כ במטבח, אני לוקח את המאקינטה, ו... לא.... אני מוציא ממעמקי הארון שקית קטנה וירוקה, מקומטת משהו, ואני משאיר לכם להחליט איזה קפה אני מכין.




מוקדש באהבה לכל החבורה ובעיקר לחברותא.

בוץ, (עין) לימון וכסלון / דובי

שוב ממלא דובי את מקומי, והפעם כשאני באיטליה. להלן רשות הדיבור לדובי, ואחרים שיקחו ממנו דוגמא. מצורפות בסוף התמונות שאתם צילמתם

התכנון המקורי היה לרכיבה בהר להב מפחד הגשם שהיה ושיהיה ואז קבלתי טלפון מפתיע משמחה (שפתאום התחיל להתעניין במסלולים), שטחן כהרגלו את נימוקי הגיון הפלדה ש"כל העליות אותו דבר", "מבטיח לך שגם בעין לימון יהיה קפה" וכד'. האמת, לא רציתי לפתוח ברגל שמאל את קריירת ה"מסלולן" שלי, והעדפתי לקבל בראש מספי למען שלום בית.
סגרנו על 8.00 ביער הקדושים (עוד ויתור), ואכן דני ואנוכי הגענו בזמן על מנת לצאת ב 8.30. לא אספר לך מי אחר כי אצלנו לא ממש מלשינים על חברים.
כבר כשנכנסתי לחניון "הקדושים" צדה עיני את שלוליות הענק ,תוצאות גשמי יום האתמול, וגם העננים מעל לא בישרו טובות. בהמשך התברר שהעננים לא בשלו לידי גשם (במזל) והשלוליות עזרו בניקוי האופניים. ניסיתי לחשוב היכן בהמשך הדרך אנחנו אוכלים אותה, אבל בסוף מלמלתי לעצמי שכאן לא "פורה", רוצה לומר יהיה בוץ אבל קטן עלינו. טעות, ביג טעות, שלא לומר HUGE טעות.
התחלנו בדיווש בנחת במעלה המתון לכיוון עין לימון, קבוצה לא קטנה, מויש ושמחה, איזי ואהרן דני וקיקה ובמאסף אבי ואנוכי כרגיל, ממש תיבת נוח. הכל נראה די שקט ובטוח. הגשמים גרמו סוף סוף לקצת פריחה ולהסבר ממצה מאיזי בדרך חזרה על למה האדומים השונים פורחים בזמנים שונים. מזג אויר קריר אך נעים מאד ואז אחרי שעברנו את מערת בני ברית, ונכנסנו יותר ויותר לתוואי הנחל שמתי לב לבוץ שנאסף על הגלגלים, ולכך שהנסיעה הופכת קשה מרגע לרגע. ההפתעה הגיעה דווקא מכיוון המעביר הקידמי, שלראשונה בקריירת הרכיבה שלי מצאתי את עצמי מנקה אותו בצורה יסודית שכן הבוץ גרם לו לתקיעה מוחלטת, וכידוע אני מנסה להיגמל מלקרוע שרשרת בכל רכיבה.
לקח זמן וניסיונות ניקוי צמיגים בתוך השלוליות אבל בסוף הגעתי לכולם ב"צומת הלוח" משם המשכנו לעין לימון.
בשלב זה כבר היה ברור שכל רעיון לחזרה במסלול הדרומי, צפוני ואו כל מסלול אחר נידון ל"כיסלון". קפה והביתה בדיוק באותה דרך חזרה אם לא מחפשים הרפתקאות מיותרות.
גם בהכנת הקפה היתה בעיה, אמנם הציוד היה מוכן אבל שכי באיטליה, אוסקר NO, ורמת הקפה בהתאם, אבל יין עבאדי היה מעולה כרגיל, כנ"ל גרנולת עבאדי וכנ"ל חטיפי מויש. ואז לפתע ארוע מכונן. איזי דורש את תשומת לב כל הנוכחים על מנת לקבוע חלוקת תפקידים בהעדרו של שכי. ניסיתי להסביר שהבחירות הסתיימו ואצלנו הכל פשוט וזורם, אך לשווא. קבלתי הסבר קצר (ובוטה מעט), שבארגון הקטן אותו אני מנהל אין בעיות רציניות כמו בקבוצת הרכיבה שלנו בה נדרשים מתנדבים למשרת "מסלולן" (מיד התנדבתי לשמחתו הרבה של איזי), "מתקשר",מויש, מכין קפה פלוס עוזר, אחראי פינג'ן וכוסות (שוב אני-שעוד לא ראיתי את התמונות מטכס העברת הפינג'ן). בקיצור ממשלת נתניהו כלום על ידנו.
בגמר חלוקת התפקידים טסנו חזרה למכוניות. מויש חטף פנצ'ר, כך שנתאפשר לי לרכב איתו בנחת בסוף כמו שאני אוהב, ולמלא אויר כל כמה דקות. בסוף הגענו גם לחניון וגם הביתה. חצי שעה ניקיתי את האופניים, אבל בשבוע הבא הר להבים.
רציתם מסלולן לא?
דובי

יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

NEVER SAY NEVER

(לטובת אלה מהקוראים שלא הפעילו את אופניהם בשבת, ושמקפידים בעת האחרונה לגרום לקוורום קטן והולך. כנראה לא יהיה מנוס מלפרסם שוב איזה פאשקוויל)

לפני כארבע וחצי שנים רכבנו אוסקר ואני את מסלול זנוח-בר גיורא. רכבנו זו לא בדיוק המילה הכי מתאימה, כי חלק גדול מהמסלול הלכנו רגלית. הנחמה היחידה היתה שגם שותפינו לרכיבה/צעידה הלכו חלק ניכר מהדרך, והם, לא רק שהם בגיל שיכולים להיות ילדינו, אלא חלקם אף היו אז ספורטאים מקצוענים ברמה של נבחרת לאומית, עם אימונים סדירים וכושר בהתאם.
אחד מהם הגדיר את 2 הק"מ הראשונים של הטיפוס במילים "הרגשתי את האנרגיה נוזלת לי מהרגליים". שני דברים אני זוכר מהרכיבה ההיא. האחד זה ההליכה. הליכה במעלה ההר, הליכה נטולי אנרגיה במישור (היה בכלל מישור?) והליכה (משולבת בקטעי רכיבה קצרים) בירידה בסינגל הקיסר. הדבר השני הוא שבסיום הרכיבה אמרתי לעצמי שלעולם לא אנסה שוב את המסלול הזה. אז על זה אמרו כבר חכמים ממני – never say never!

כבר זמן מה שדובי מזכיר את המסלול הזה ולוחץ לעשות אותו (טוב, ברור, הוא עוד לא רכב אותו), וספי מצטרף ותומך בו (גם כן ברור, אם כי מסיבות אחרות). ואני – הזיכרונות של הפעם ההיא גוברים על ניסיונות ההדחקה, ואני מצליח לעמוד בפרץ ולמנוע את רוע הגזירה. השבוע, כבר ביום חמישי אני מקבל מדובי SMS שמשאיר לי מרווח תמרון צר מאד – זנוח או הר חורשן? (אח... אח... געגועים לאיזי. איתו בטח כבר היינו סוגרים על כרמי יוסף).
וכך מצאנו עצמו מטפסים במעלה הדרך התלולה והמחורצת מזנוח. כנראה שהדרך הזו אינה בראש משימותיה של מע"צ, אחרת קשה להסביר איך דבר לא השתנה במהלך ארבע וחצי השנים. כאז כן היום, אותה דרדרת תלולה רצופה בולדרים וחריצי קרקע. לאחר כמה מאות מטרים יורדים כולם מהאופניים ומתחילים בטיפוס רגלי.

התארגנו זוגות זוגות, שמחה ודני בראש, דובי ואבי, עודד ואני, מטפסים עקב בצד אגודל כאילו טיול של אחה"צ בטיילת. מגיעים לסוף העליה הרצחנית הזו (230 מ' רווח לאורך 2 ק"מ. וראה בסוף הפוסט את גרף הגובה/מרחק כפי שיצא בפולאר שלי) לנקודה ממנה נשקף נוף מרהיב של בית שמש ושפלת החוף. למרות הטיפוס הרגלי בקצב פרומנדה, הדופק כבר בתחומים הגבוהים והנשימה מהירה. מחכים, עלאק, לצמד האחרון וזוכים לכמה דקות של מנוחה. אח"כ הברקה שלי לתמונה על רקע הנוף (עוד 2 דקות מנוחה). אח"כ גם אני רוצה להצטלם אז "דובי, תראה איך מצלמים. אתה מסתכל כאן, לוחץ שם...." (עוד 3 דקות).
יאללה, להמשיך! שמחה עושה ניסיון נואש אחרון ומבקש שנחליט – יש לנו שתי ברירות, הוא אומר, לרדת בחזרה לזנוח או להמשיך ולטפס לבר גיורא. יד ימינו מצביעה על זנוח, כלפי מטה, ושמאלו לכוון בר גיורא, מצביעה על השמים. מבט מתלבט מערבה, לעמק שמתחתנו, מסתכלים בערגה על הרכבים בכניסה לזנוח הנראים קטנים כחגבים. נזכרים בשוטר שעצר לידנו בחניה והזהיר מפני פריצות למכוניות חונות. אחלה נקודת תצפית, לראות מכאן איך פורצים לנו למכוניות... אולי בכל זאת נחזור? הרי גם הירידה בדרך הזו תהיה חוויה, אז אולי? ממשיכים! (אלא מה?). גולשים לערוצו של נחל מערה. רוח מרעננת, צוננת, כמעט חורפית, מכה על פנינו כשאנו גולשים לערוץ הנחל, רוכבים אל תוך הנוף הירוק, נטמעים בצמחיה הסבוכה בשולי השביל, משתלבים ביפי הטבע.
פיצוי הולם גם למי שעשה דרכו בהליכה. משב הרוח מחריש את המוסיקה באוזניות ה MP3 וצינתה גורמת לי לרכוס עוד קצת את הרוכסן של מעיל הרוח. החורף כבר בפתח וצריך לנצל עד תום את הימים האלה של קרירות נעימה, של עננים אפורים בטרם גשם. ממשיכים לאורך ערוץ נחל מערה עד לשמורת נחל דולב (מקום יפה לקפה) ואני מברך על כך שבחרנו במסלול הזה. למעט אותה התחלה רצחנית – הנאה צרופה.
דיון קצר על ספל קפה בנוגע להמשך, ונופלת החלטה שאין טעם להמשיך עד בר גיורא כי הירידה דרך סינגל הקיסר תהיה ממילא חציה בהליכה, ועדיף למצוא דרכים אחרות. (ולטובת הקנאים – הנה תמונה שלי בקטע רכיבה נדיר בסינגל הקיסר)


שמחה מודיע שהוא יקבל היום את אות "איש הברזל" מאשתו ולא מהמלצרית בבר-בהר (וכולם מצטרפים בברכות לרגל 34 שנות). המפות נשלפות ונמצא השביל האדום שיקצר קצת את המסלול ויוביל אותנו לחירבת חנות.
ביס אחרון מהחטיף, לגימה אחרונה מהבקבוק, ואורזים את ערכת הקפה ופונים ל"אדום". קיר המוות. 30-40 מ' של רכיבה ושוב הפזמון החוזר "אנו הולכים ברגל הופה הי, הופה הי" אבל הפעם זה קטע קצר שעיקר כוחו בעצם ההפתעה כשהופיע בלתי צפוי בעוד אנו כבר מתוכנתים על ירידה. מופע קיר המוות מסתיים במהרה ואז ירידה מטריפה לערוצו של נחל אזן, שוב רכיבה בנוף ירוק,



חולפים על פני (מיקומו של) עין מטע, ו... שוב מצפה לנו טיפוס (שזכור לי מהפעם הקודמת כבלתי אפשרי בעליל) לכוון חירבת חנות. מזמן לא הלכנו ברגל... דובי שומע (חירבת) חנות, ומחשבות על הדיוטי-פרי מפיחות כח בגלגליו והוא שועט במעלה השביל. דיווש אחד, שניים ו... ספלאש!!! צלאףףף!!!!! .... לא! אל תמהרו להסיק מסקנות! דובי לא נפל! נחש מתכתי השייך למחלקת בעלי חוליות משתרך לו מהקסטה של גלגלי השינים באופנים של דובי. נקעה נפשה של השרשרת מהמאמץ ("בעליה צריך להוריד הילוך, דובי!" היא זועקת) וכמו תמיד – נמצאה החוליה החלשה, וקרסה. השרשרת נקרעה. זה מה שנקרא תגובת שרשרת.


בעוד דובי הופך את אופניו, נשמע קולו הרועם של המורה עודד "בוחן פתע! כולם להכניס ספרים ומחברות ולהוציא דף ניר ועט". בוחן פתע על השיעור משבוע שעבר (מזל! אני פטור מהבוחן כי אני על תקן צלם המערכת).

טראסט מוחות מוגנים בקסדות סביב לאופנים של דובי, חולץ-פינים נשלף מאי שם, פין מוביל שיכול להיכנס לכל חור נתרם למאמץ המלחמתי ומעורר את שמחה להאיר את עינינו בהסבריו על "פין-שיכול-להיכנס-לכל-חור" וידיים רבות בוחשות בקדירת תיקון השרשרת.


שיא המהירות בתיקון שרשרת קרועה לא נשבר כאן, אבל ללא ספק היה שיפור ניכר משבוע שעבר, ופרק נוסף נכתב בספר "דובי ואומנות אחזקת האופניים". החוליות חוברו, השרשרת הונחה על הגלג"שים המתאימים וכלי העבודה הוחזרו לתרמילים. שלוק נוסף של מים לפני המאמץ האחרון, סיבוב בדיקה אחרון של הפדלים לפני שדובי הופך בחזרה את אופניו ו... קראץ' ... טרררראסק... עודד אשם! הוא לא אמר בשיעור הקודם שלפני חיבור החוליה, צריך להעביר את השרשרת דרך המעביר.... (זה שידיים רבות בחשו בקדירה כבר אמרתי? איזה מזל שאני מצלם את הארוע). שוב פותחים תרמילים, שוב נשלפים כלי העבודה ושוב מפורקת השרשרת. מישהו מציע שנקנה את הספר "דובי ואמנות אחזקת האופניים למתקדמים". הפעם בתור תרגול נוסף זה כבר נעשה מהר יותר ואנו שוב על האופניים. לפחות הנוף סביב היה שובה עין. בשלב זה דובי ויתר על הקניות ב(חירבת) חנות (ואנחנו חסכנו מבחן מתח לשרשראות שלנו) וגלשנו בכיף לאורך נחל זנוח עד לכביש ולמכוניות (שלא נפרצו...)
ואם מישהו חשב בסוף היום הזה ש-never again –אז טעות גדולה בידיו. המסקנה בסוף היום הזה היא never say never, (וטוב שכך).

גרף הגובה/מרחק של המסלול.


לצפייה בתמונות בגודל מלא הקש כאן

חצי זנוח / דובי


ושוב דובי מפתיע וכותב, ואני רק מפרסם ומוסיף קצת תמונות
ובכלל למה ספי לא הגיע? מה זה כל החנוכות בית האלה כשסוף סוף שכי תפס אומץ והצליח להקליד "צומת שמשון 7.30 זנוח".
תמיד כשספי לא מגיע יש איזו תקלה טכנית והפעם ידעתי שאין לי משאבה. בסוף נקרעה השרשרת,שוב שרשרת כאילו לא היה מספיק בשבוע שעבר. ה"ביעוס" האמיתי בשרשרת זה המוביל של הפין, תשאלו את שמחה והוא ישמח לספק לכם את כל ההסברים לרגל יום הנישואין ה 34 שלו (ושל אשתו כמובן).


הפעם כולם הגיעו בזמן ואפילו עלינו על האופניים לפני שמונה, (לתשומת לבכם ספי מחד ואיזיבמה מאידך). האמת שדי מהר גם ירדנו מהם והתחלנו להגרר בדרך המטפסת על הרכס שמול זנוח. אפילו ברגל היה קשה, מזל שזה רק 1.5 ק"מ של עליה מתישה אבל לא סופנית, אבל הנוף! איזה נוף? ראות לא משהוא, גשמון קטנטן, הקור מפלס דרך לאט אבל בטוח והעננים במזרח נראים מאימים במיוחד שזה כיוון הנסיעה שלנו.


מודאגים? אין צורך לרחם, העננים המשיכו עוד קצת מזרחה ואנחנו עשינו סוף סוף את מה שכלם באמת אוהבים - הפסקת קפה.
כנראה שמחירי היין ביקב עבאדי תפסו תאוצה השנה בניגוד למגמה הכללית במשק כי אם לא איך מהנדס מתוחכם שיש לו גם נגריה גם יקב וגם מכין בעצמו חומוס טחינה ושומשום דביק לא מביא לחברה קצת יין להתחמם בחורף הקר הזה. עוד לא הספקנו לארוז את הגזיה ושמחה אמר שמאוחר וצריך לחזור אפילו שמד המרחק מראה על 7 ק"מ. נאה דורש נאה מקיים קפץ והתחיל להוביל את הטור. לקראת העליה לחרבת חנות הלכה השרשרת, שוב שרשרת, מתי אלמד סוף סוף לרכב על אופניים כמו שצריך? ולמה לא מיצרים שרשראות לאנשים מבוגרים? (איזי, זה XT אז אל תתחיל להרצות בלב על כל מיני קמצנים שלא ברור איך רוכבים עם הקבוצה בלי להיות מצוידים במותגים בליני נליני, אפרופו נליני-מה עם התקציב לנליני?)
יצאו סוגריים ממש ארוכים, אז סיימנו עם השרשרת,כלומר דני ועודד, אני לכלכתי קצת את הידיים בשמן שיהיה ברור שאני שותף,

שוב שמחה מוביל דרומה ומערבה טסים על דרך עפר טובה ומגיעים לכביש ולרכב.

ספי, היה רק חצי זנוח, לא הגענו לבר בהר, ולא למדרגות הקיסר אבל היה משעשע (למעט העליה הראשונה),
ותודה מיוחדת לשמחה שהגיע וסוף סוף היה גם קפה וגם בדיחות.
דובי

יום שבת, 15 בנובמבר 2008

מוחרקה / דובי

את ה-SMS של רכיבת סוף השבוע האחרון קיבלתי כשהייתי בצימר גלילי ספון עץ. "טיול צפונה, למוחרקה, 7:30 בצומת אליקים.." כותב ספי, והג'קוזי בפינת החדר כבר פתאום סתם איזו אמבטיה... טוב, נכון, סיימתי בהצלחה את תחרות "איש הברזל" וקיבלתי אפילו מדליה (או במילים אחרות 30 שנות נישואין), ומגיע לי הפרס הזה של הצימר והג'קוזי, וכל הפינוקים, אבל החבר'ה רוכבים למוחרקה, רבאק...
בתוקף הנסיבות נטל דובי את היוזמה הברוכה וכתב על הרכיבה (והאחרים - קחו ממנו דוגמא!). אני רק הוספתי את התמונות – כשדובי כותב להלן על כרכומים ואלונים – אני שותל בטקסט שלו תמונות של כרכומים רטובים מגשם קל של בוקר ובלוטי אלון שצילמתי אתמול בפארק גורן בגליל העליון. וכמובן תמונה של איש הברזל....



מכאן והלאה – רשות הכתיבה לדובי.


מוחרקה שלי!
"דובי ידאג לרכיבה בשבוע הבא" מלמל שכי.
העפתי מבט בשעון הדופק, חשתי בכובד המשימה שהוטלה על כתפי הצנומות ומיד ידעתי, לא עוד "(הרי) ירושליים-הנה אני בא", כאן יש הזדמנות בלתי חוזרת להכות בברזל בעודו חם. איזי-במרוץ לנשיאות, שכי ביורצייט, מויש מושבת, בקיצור יש סיכוי, השינוי באויר.
גם לשינוי צריך קואורום אז התיצבנו 3 צדיקים בסדום (והיתר בטלנים ועצלנים) ויצאנו לדרך.
שלב המפגש הראשוני עבר בהצלחה וגם ספי הגיע לצומת אליקים משם המשכנו בנסיעה לכוון דלית אל כרמל ומשם למוחרקה.
יום בהיר נפלא, קצת קריר (ספי בא עם מעיל 3 חולצות וגרבונים), מציצים מסביבנו... הפתעה! לא דיפנדבקר, לא כרמי יוסף, אפילו לא דרך הפסלים. הנוף אפעס, קצת שונה, האלונים שולטים ביערות מסביב, כרכומים מבצבצים להם בינות לסלעים ואפילו טקסטורת האויר קצת שונה.



פתחנו בדיווש קל לכוון עוספיה, הדרכים סבירות, שלולית פה ושם אבל בעקרון אין כל בעיה. ספי מחייך, וכשהוא מחייך עודד ואני חושקים שיניים ומתנשפים. עוצרים פה ושם לודא שלא מתברברים והופ אנחנו כבר בתוך עוספיה, כפר שיש בו רק עליות, שחלקן ממקסמות את הדופק המותר (כשאין דוקטורים בסביבה אפשר להתפרע).
יש גם ירידה מסתבר, ספר ההדרכה הבטיח את מעיין הכפר של עוספיה בו נראה סלמנדרות כתומות, אז ירדנו לנחל יגור לכיוון המעיין, ירידה חדה ובסופה... תשכחו מחלומות על ספי משתכשך בעוד בריכה צלולת מים. הגענו לשלולית מזוהמת שבמרכזה החליף את הסלמנדרות כדור רגל מפונצר. הדרוזים שומרים על מעיין הכפר שלהם ומטפחים אותו מן הסתם כמיטב המסורת עתיקת היומין שלהם.
קצת מאוכזבים המשכנו לדווש בנחל יגור הפעם בירידה(כשעודד מזכיר כל הזמן את העליה תבוא), ואכן, העליה מגיעה במלוא הדרה. דיווש ארוך ואיטי ובסופו - מבט מראש ההר אל עבר מפרץ חיפה.הראות היתה קצת חלשה אחרת נתן לצפות משם עד ראש הנקרה, אבל גם כך הנוף היה מדהים.
נפרדנו מהמפרץ והמשכנו לדווש בעליה לכיוון מזרח, מקיפים את עוספיה מצד שני רק בכדי לראות שגם הנוף אל העמק ואל מסלולי ההמראה של שדה התעופה במשמר דוד הם לא פחות עוצרי נשימה.
עד השלב הזה הצלחנו לדחות את נסיונות הסרק של ספי לסחוב אותנו לכל מיני שבילים דמויי סינגל אבל לפתע, הבחור זיהה בקרחת יער מתחתנו כמה חבר'ה שמתכוננים לדאות מההר לכוון העמק. עודד ואני יורדים מהאופניים ונגשים לכוונם, אבל ספי לא מסתפק בכך. הוא רוכב למטה ותוך 5 שניות נתקע בירידה, הגלגל הקידמי ננעל, האחורי מזדקר לעבר השמיים וספי פוגש את אמא אדמה. לא לדאוג רבותי הדוקטורים, נותרתם גם הפעם מחוסרי עבודה, התאוששות מהירה, וממשיכים.
חלפו להם 20 ק"מ שנסתיימו בעליה נוספת כמובן, לקראת סיום המסלול בו פגשנו סוף סוף כלי רכב עם 4 גלגלים.
חשבתם שכאן סיימנו? שוב טעות. קפצנו לבת שלמה, נגבנו לבנה, קנינו גבינות ויוגורטים והביתה.
היה כף, היה נוף ורק חסר לנו הקפה וכמה חברים שהפעם הפסידו אבל בפעם הבאה לא יתעצלו ויבואו.

דובי



והנה הקפה שהיה חסר לכם, אפילו עם כנאפה... (ממש באותם רגעים שהתגעגעתם אליו, אני נהניתי ממנו בתרשיחא)

יום שני, 3 בנובמבר 2008

כמו ציפורים (או נאום תודה לקפיטן מקומי) – סיפור של רכיבה אחת, סיפורן של הרבה

כבר 5 חדשים שלא נכתבה מילה בבלוג. 5 חדשים תמימים.
לא שלא רכבנו, דוקא כן, אבל היו אלה חדשי קיץ וחום שהניבו רכיבות שגרתיות בסביבה הקרובה, עם דגש על מסלולים מוצלים, לא ארוכים מידי ובוודאי שלא רחוקים מידי. קצת כיסלון, קצת יער אשתאול, קצת דרך הפסלים. Nothing to write blog about.
לא פלא אפוא שברגע שהגיח ניצוץ של סתיו, עננים אפורים של בוקר, להקות של ציפורים הנודדות דרומה, קצת רוח שרק במעט חזקה יותר מבריזה, והאדרנלין מתחיל לחלחל לדם ומפות סימון השבילים נשלפות ומנוערות מהאבק שכיסה אותן. דיון טלפוני קצר ו-SMS מבשר לכולם על מסלול שמזמן לא רכבנו בו: אזור תל ירמות שבפאתי בית שמש, בואכה עמק האלה. מסלול עם עליות, עם ירידות, עם נוף, כל מה שאפשר לבקש במזג אוויר שכזה. אבל אז מגיעות התשובות –"בלעדי" מודיע דני (פחות ספל קפה לסחוב, אני חושב), "לצערי אני עם חום" מדווח ספי (ואני חושב לעצמי, נו, טוב, לפחות נעשה רק סיבוב אחד בקטעי העליות התלולות),
"הנכדים אצלי, לא מגיע" מודיע איזי (אאוץ' אני אומר לעצמי, ומציין שאסור לשכוח את המפות וה- GPS), "עדיין חולה" אומר רפי (נו, אז שיבוא, הוא צריך לראות רופא), וכך הלאה. טפטוף גשם קצר בלילה הרתיע עוד כמה ש"התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי מבול", כך שהגענו רק 5 לרכיבה החגיגית של ערב ראש השנה.
מתחילים בשביל המוכר, ללא פיצולים והכל זורם. שוטפים את המורד המסולע והמדורדר לכוון מושב זכריה, אבל בפיצול שבפאתי המטע בסוף השביל מתחיל הבלבול.
קליפ
פונים ימינה, אבל הזיכרון אומר שמאלה. שמחה כבר נעלם בימין הקיצוני.
עוצרים
מתלבטים.
חוזרים.
איפה איזי? הוא, כדרכו בקודש, בוודאי היה מכין שעורי בית והיה מכיר את המסלול. אבל הוא לא כאן. מדפדפים במפות, קוראים שוב את סיפור הדרך ופונים שמאלה... אבל לא לשביל הנכון. למה איזי לא בא?
קצת רוכבים, נזכרים בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" (והדגש על הלך) וחוזרים לשביל הנכון. לא לאורך זמן. מאתרים על סמך זיכרון שביל המטפס דרך החורש המוצל ומפספסים פניה שמאלה בקצהו, מה שמביא אותנו לעליה קשה ובלתי מוכרת לעבר חירבה עוד פחות מוכרת.
-"חירבת קיאפה" אומר מישהו.
-"נעים מאד, אנחנו" אנחנו מציגים את עצמנו לחירבת המחמד החדשה שלנו אשר גורמת לנו לתפוס עצמאות בניסיונות אישיים לאתר את השביל המקורי שהלך לנו לאיבוד.

קצת מתברברים, אבל לבסוף אנחנו על השביל, בדיוק בקטע שבו מתחילות היריד-עליות המפורסמות של המסלול. אתה עומד על ראש הגבעה, מבט סוקר את הירידה התלולה למדי שלפניך, ירידה שבד"כ תספק לך תחושת כיף, אבל כאן אתה שואל עצמך אם היא תספיק, כי הירידה הזו היא ספק הכח העיקרי שלך לעליה התלולה שבצידו השני של הערוץ. אתה יורד, צובר מהירות, מנסה להדביק בדיווש את קצב סיבובי הגלגל בירידה וכל מה שאתה מפיק זה סיבובי סרק של הפדלים. הכל בכדי לקבל עוד קצת מהירות, קרי עוד קצת כח לעליה. לא חשוב כמה מהירות תצבור, לעולם לא תעלה את העליה עד סופה. מטר פחות, שניים יותר, אבל איפה שהוא, העליה תגבר עליך. אחת מאותן עליות שכנראה כבר לא נוכל להן. או אולי בכל זאת? כבר אמרנו כך על יותר מעליה אחת. נמשיך לחלום, הרי לפעמים חלומות מתגשמים....

ואז, בעוד אנו מנסים לשבור שיא חדש בטווח העליה, נשמע טרטור מעצבן, קבוצה של רוכבי אופנועי שטח חוצה את השביל ונערכת לעליה על הגבעה הסמוכה. "זה לא קצת קשה לכם, הדיווש הזה?" אנחנו מקניטים. והם – בנהמת מנוע מרעיש משאירים שובל אבק ונעלמים במעלה הגבעה, מתחפרים בדרדרת, מקפצים על תלוליות ונעלמים לבסוף מעבר לפסגת הגבעה.
ראה קליפ
עוד ניפגוש בהם בהמשך, ושם יודה אחד מהם שכמעט ונשבר לקראת סוף העליה, אך המחשבה של מה יגידו "האופניים" הקשישים למטה, היא זו שדחפה אותו במטרים האחרונים של העליה.
"טוב חבר'ה – אופניים" מעיר אותנו שמחה מהחלומות בהקיץ כשההצגה נגמרה. יאללה לדווש.
ממשיכים במסלול עד לנקודת ההפסקה. אחת מאותן נקודות מנוחה שמצדיקות את הטיול כולו. אתה כבר עייף, מזיע, הלב פועם במהירות, ואתה מגיע לאחת מנקודות השיא של המסלול, הנוף פתוח ב- 360 מעלות ורק משוכת הצברים (שריד לבוסתני הכפר בית נטיף) מסתירה זווית קטנה מהאופק. רמת בית שמש מצפון, הגבעות התוחמות את עמק האלה מדרום, מישור החוף ממערב והר חברון במזרח, גבעות ושבילים סביב. אח, לשבת בצילו של האורן העבות, לשאוף מלוא החזה את אוויר ההרים הצלול, רוח קרירה של סתיו מייבשת את הזעה, וריח מתקתק של קפה עולה מן הפינג'אן.... רק החברותא, הנוף וספל קפה... מימוש הכיף של רכיבותינו. מי צריך עוד...?
ושוב, כמו אחרי הקטע של האופנועים, שמחה מחזיר אותי למציאות.
- "איך ממשיכים מכאן?" הוא שואל כשהוא מקפל את ערכת הקפה.
- "מה אני יודע?"
אני רק יודע שמכאן גולשים בשביל הזה מערבה ולא יותר. מעולם לא הסתכלתי בשלב זה של המסלול על המפה. הסתכלתי רק על הגב של איזי ורכבתי אחריו כמו עיוור. אני זוכר במעורפל איזו עליה סוחטת דופק שמורידה את רמת החמצן המגיע למוח וזהו. אח"כ תמיד יש מישהו שמציע שאולי נמשיך הפעם גם למנזר בית ג'מאל ("חכה רגע- אני חושב- כשנגיע לגשר נחליט אם לעבור"), ותמיד יש מישהו אחר המציל אותנו ואומר שהיום הוא ממש ממהר לחזור הביתה (או במילים פשוטות – היום אני ממש עייף) וכולם נעתרים לבקשתו בקול קיטור (קרי– באנחת רווחה). ואז העיניים מופנות לאיזי, כאילו שואלות – אוקיי, ואיך ממשיכים מכאן? ואיזי? הוא כדרכו מביט מבט קצר בשמיים, כאילו בודק באיזה כיוון השמש, עולה על האופניים ואומר "אחרי"!
אבל היום איזי עם הנכדים.


להקת ציפורים נודדות חולפת מעלינו בדרכה דרומה. מבנה אופייני של ראש חץ. ציפור אחת מובילה את הלהקה מרחק של אלפי ק"מ. מחקרים על נדידת הציפורים העלו כל מיני תיאוריות על האינסטינקט המורה לציפורים את כיוון נדידתן, כוחות מגנטיים של כדור הארץ, זיכרון חזותי ועוד. כל הציפורים נחנו בתכונות האלה, אבל משום מה יש תמיד ציפור אחת המובילה את הלהקה. פתאום הכל מתערבב לי, ואנחנו נדמים בעיני ללהקת ציפורים נודדות, וכל כך ברור לי מי הוא הציפור המובילה אותנו.

חת'כת טיפוס הוא איזי.
פעם נשאל מה הסיבות המוציאות אותו מידי שבת עם שחר לרכיבה. האם זה הספורט? הבריאות? חבירה אל הטבע? כולם נכונים, אבל – כך איזי – הדבר שבאמת מחזיק אותו במסלולי הרכיבה זו החברותא. החברותא של שבת בבוקר, ממש אותה אחת שנהנינו ממנה על גבעה 411 בבוסתני בית נטיף. חברות אמיצה ספוגה בהרבה יזע ודפיקות לב. ויש לו לאיזי חלק גדול מאד ביצירת החברותא הזו. אם היינו איזו מסגרת עם הירארכיה, אין לי ספק שהוא היה מתמנה לראש השבט. אני מסתכל באלבום התמונות שלנו, לאורך השנים, ואיכשהו, תמיד אני מוצא את איזי עם מפה ביד, בודק את השטח, מחפש כיוון. תמיד מוביל. גם כשהוא לא ראשון בטור, גם אז הוא מוביל, וזה כל כך טבעי וברור.

הוא משרה עליך איזו תחושה של אמון שאפילו אם כל המפות והג'י-פי-אסים יראו ימינה והוא יגיד שמאלה, אתה תרכב שמאלה.
פעם נתקענו באיזה שביל בלתי מזוהה, וניסינו לאלתר קיצור על שביל בתולי. איזי העיף מבט במיקום השמש, כיוון הרוח או האזין לציוץ הציפורים, ובכל מקרה הוביל וכל השאר רכבנו בעקבותיו. כשהגענו לשביל המוכר, אמר איזי:
- "ואללה היה קשה, לא היו שום עקבות ישנים של אופנים או איזה סימן כלשהו על השביל המעיד שמישהו עבר פה פעם".
- "למה?"
 (שאל קובי שרכב אחריו) "לי דווקא היה כל כך קל וברור, היו כל הזמן עקבות טריים של אופניים על השביל ופשוט עקבתי אחריהם. קלי קלות!"כל כך אופייני הסיפור הזה, איזי עושה את העבודה, פורץ את הדרך, וכולנו נהנים מהפירות כאילו זה מובן מאליו. זה כנראה משהו הטבוע בדמו- לתת את הטון, להוביל, לקבל החלטות. יסודי עד לפרטי פרטים, שום דבר אינו בבחינת "נגיע לשטח ואז נראה כבר". שיטת ה"סמוך" הכל כך מוכרת לנו, אינה השיטה שלו. לפעמים כשאני מדבר איתו ומתכננים את רכיבת המחר, אני אומר "טוב, ניפגש בחניון ההוא, ואז כבר נחליט לאיפה נרכב", ודרך הטלפון אני מזהה את המבט הנוקב האומר "בלי פארטאץ'! בוא נתכנן בדיוק מה עושים!" הכל מתוכנן ומדוד. דמות המפקד? לאו דווקא. זה הטיפוס של החבר שתמיד ניתן לסמוך עליו, תמיד יתן עצה טובה, זה שתמיד היית רוצה לראותו לידך בשעה שצריך חבר טוב. כמו קברניט של ספינה האמון על הבאתה לחוף מבטחים, כמו הציפור המובילה את הלהקה לארצות החום.
ואם אני כבר נסחף (ואללה נסחף), ואם כבר קברניט של ספינה – אז כמו שכתב אלתרמן בשנת 1946 ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי, לאחר ליל הורדה" -
עננים על ראשנו, הרוח איתן,
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן,
עוד נשוב ניפגש על המים ("עוד נשוב ניפגש על אופניים" לצרכינו).
אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,
ובלוידים אינה מפורסמת,
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהיסטוריה אולי היא נרשמת.
על הצי הלזה, האפור, הקטן,
יסופר עוד בשיר ורומנים,
יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,
יקנאו עוד הרבה קפיטנים.
,

ואם כבר הזכרתי את זה, ולטובת כל מיני חברינו שלא מכירים את הסיפור
למשמע גידי גוב ואפרים שמיר (ומי מזהה את השלישי?) תקראו את הסיפור ההיסטורי כאן (מעל לתמונה בתחתית העמוד).
למיטב זכרוני, בהופעה של להקת הנח"ל, אמר גידי גוב בפתיח לשיר (בתור הקפיטן האיטלקי הנוחת בחוף נהריה) –
Nahariya, mamma-mia! Un posto abbandonato da Dio!
או בתרגום חופשי – "נהריה, מאמה-מיה! מקום שכוח אל!" ותגידו בעצמכם, האם זה לא נכון? האם לא נדמה לכם לפעמים באיזה אי-שם על קצה הפיסטין, שאנחנו נמצאים ב- un posto abbandonato da Dio ? נו, ומי מוציא אותנו מהבוץ? ומה כבר ההבדל? סנטה-מריה או סנטה קרוז?
***

ומכיוון שהפוסט הזה מתיחס לרכיבה של ערב ראש השנה (הגם שפורסם לאחר חודש) אז נרים כוס של "עבאדי – ספיישל ריזרב" לחיי הקפיטן, לחיי כל הצוות ולחיי רכיבות שבדרך! ושתהיה לנו שנה טובה!

====
נ.ב.- השלישי בקליפ הוא ראובן גבירץ, להקת הנח"ל, ולימים "חלב ודבש".