וואלס עם אנדריאה

יום הרכיבה השני החל למעשה בתום היום הראשון, כאשר חזרנו לבודק'ה של אנדריאה וביררנו את המסלולים המתוכננים למחרת. היו רק שתי אפשרויות – מסלול ברמה שלישית – לחברים של ספי, ומסלול דרגה 1, משהו כמו מסלול משפחות. לא זה ולא זה, שניהם לא התאימו לנו, כל מסלול מהסיבות שלו. ניסינו לשכנע את אנדריאה להוסיף מסלול ביניים, כמו זה שסיימנו זה עתה, אבל זה כמו להזיז הר. אנדריאה, ייקית קשוחה ומרובעת שכמותה, חתכה במבטא גרמני כבד ואמרה NO מוחלט. It's impozzible, אמרה ולא השאירה לנו מרחב תמרון. התלבטנו עד למחרת בבוקר, ניסינו למצוא מסלול חליפי, וכמעט השתכנענו לנסות את המסלול של Monte-Baldo, הר אשר מגיעים לפסגתו באמצעות רכבל (כולל האופניים כמובן) ומשם מתחילים באחד ממבחר מסלולי דאון-היל ברמות שונות עד לאגם שלמרגלות ההר. רק למחרת בבודק'ה הסתבר לנו שזה מסלול הנמשך עד אחה"צ, והרכבל האחרון עם אפשרות להעלות את האופניים עולה למעלה בשעה 10:00 בבוקר (כ-20 דקות מאותו רגע, והמקום מרוחק למעלה מחצי שעה נסיעה. מאוחר יותר הסתבר ש10 זה המועד האחרון בבוקר, ויש גם נגלה של אחה"צ). ואז, כשכבר השלמנו, מי פחות מי יותר, עם העובדה שאת היום נעביר בחברת אמהות ובמביני (מָאמות איטלקיות צעירות זה דווקא לא נורא, אבל במביני זה כבר סיפור אחר), עם הפסקות פיפי במקום הפסקות קפה, החלפת חיתולים במקום החלפת הילוכים, עם "ג'אני'לה, ג'אני'לה תאכל את הבננ'לה" במקום "מישהו רוצה מג'הול?", אז כשממש כמעט השלמנו עם זה, פתאום הסתבר לנו (כפי שתקראו להלן) שנותרנו רק אנחנו מצד אחד, ואנדריאה מצד שני. לא אמהות ולא נעליים, לא במביני ולא גלוחי רגליים, רק אנחנו ואנדריאה ראש בראש. או-אז התגלתה אנדריאה כיצור אנושי, הפשירה אט אט ולקחה אותנו לטיול "רמה 2" אשר החל בעליה מתפתלת אל תצפית מדהימה על האגם, המשיך במסלולים בתוליים שאפילו אנדריאה לא הכירה ובקשה את רשותנו לנסותם מבלי שמבטיחה שבכלל מגיעים לאן שהוא, והסתיים בסינגל צר על שפת מדרון תלול. רכיבה בשבילי נוף פתוח ודרך כפרים ועיירות שקטים, ציוריים ופסטורליים. ויניולֶה, בולונייאנו, ארקו, כפרים ועיירות טובלים בכרמים, רחובות מרוצפי חלוקי אבן, מעיין מים זכים בכיכר העיר, אספרסו קצר בבר שבכיכר המרכזית, איטליה הכפרית במיטבה. ועל איטליה במיטבה, עם כמה שקשה לו – דובי במיטבו

לא להיבהל מהקליפ. יש מסלוים שפויים יותר. חפשו monte baldo ב-youtube

יום ג' – עם אנדריאה בדרכים /דובי העובדה שהסיור שנקבע ב"גרדה און בייק" בבקר המחרת היה מעין טיול לכל המשפחה העיבה על שמחת החיים המובנית של שכי. הבחור החל לנבור במפות ולחפש מסלולים חלופיים שכן מה לנו ולצירים קלים, לוחמים עשויים ללא חת שכמותנו, מצולקים מנפילות בדרכי ארץ הקודש וסינגליה חסרי הרחמים וליום רכיבה קל.
שמחה ואנוכי החלפנו מבטים חשדניים אל מול השיחה באיטלקית קולחת שהתפתחה בין שכי לבין בעל המלון, ברכנו על כך שספי לא בסביבה וקיווינו לטוב. לבסוף נפל הפור והחלטנו להתייצב בכל זאת בבודקה, ולגבש החלטה בזמן אמיתי. האמת, לאחר ליל הבלהות הנוסף שעברתי התפללתי למסלול קל ככל האפשר. הגרמנים התקבצו סביב הבודקה אבל ברור מהיר העלה שהיום הם יבלו בDH- מתמשך ו"למרבית הצער" לא יצטרפו לרכיבה הקלה. הבנות מאוסטריה גם הן בהפסקה הבוקר, מבט קל ימינה ושמאלה נשארנו רק אנחנו ואנדריאה –הללויה.

אנדריאה שהפשירה מעט, הסכימה לחרוג מהרגליה ולתפור לנו טיול מיוחד למידותינו הגדולות ותוך דקות ספורות מצאנו עצמנו פונים מזרחה דרך ה"אלטה שטאט" של טורבולה ומתנשפים בעליה המפרכת לכיוון נאגו. מטפסים מעלה מעלה וכשכבר כל האויר בריאות אוזל נעצרים בנקודה הצופה אל אגם גרדה הפרוש לו למטה.

הכל שלו רגוע, מזג האויר נפלא. מקום מצויין ל"קאאפה" אומרת אנדריאה. שמחה מחוויר, אני מאדים ומפיו של שכי נעתקו המילים. לא הבאנו את ערכת הקפה והכוסות או במילים אחרות פדיחה גרנדה!!

חבל, אבל ממשיכים לדווש. עולים ויורדים, שמחה מוצא חברה בנאגו וגם כלב חדש, מטפסים לאיזה קסטלו נטוש שהכניסה אליו אסורה ושוב צופים על נוף מדהים ומצלמים את אנדריאה מכל הכיוונים.

יורדים למטה, מטעים, כפרים קטנים שהשד יודע מה שמם, סינגל מטורף על צלע הר שממש לא ברור איך עברנו אותו בלי לקבל דום לב, טיול לכל המשפחה זה לא, אבל טיול למשפחה שלנו, זו החדשה שמתתמוגגת מהנופים מהירידות וגם מהעליות, זה כן.
לעבר ארקו, העיירה שבפתחה מתנשא מעין צוק אימתני ובראשו מבצר.

לשמחתנו אנדריאה חוסכת מאיתנו את הטיפוס למבצר ואנו חותכים ישירות לכיכר העיר, מתרווחים על כסאות אחד מבתי הקפה המרובים הפזורים בככר, נוגסים בחטיף בריאות מזמינים קפוצינו ובוהים בבתים העתיקים ובקירות המצוירים ביד אמן.

אגב, כשאמרתי מזמינים קפוצינו הכוונה לשמחה ולי, הד"ר מזמין תמיד "דבר אחר", אם זה אספרסצ'ינו, מוקסינו כפול, פנטלונה הפוך או ארלקינו שפוך, העיקר שיהיה באיטלקית יגיע בכוס מוזרה ויתנהג אחרת, יחודי שכזה, מבליט את עליונותו וניסיונו העודף על שני הלבנטינים שבוהים בו בעיני עגל בתקוה כמוסה לדמות לו. אח... מתי יגיע יומי וגם אני אזמין מקיאבלי על הפלנצ'ה, חזק עם נגיעת חלב...
קמים ומדוושים חזרה לאורך הנחל המחבר את ארקו לטורבולה, הדיווש מהיר וקל, מזג האויר מצוין הרבה רצים רוכבים על דרך האופניים הזו, כמה קילומטרים של נסיעה מהירה ואנחנו כבר בכניסה לטורבולה. נפרדים בעצב מאנדריאה שלא תהיה בטיול מחר, מתנצלים על הקפה שלא היה, שכי מצטייד במייל של אנדריאה והביתה, זמן לאוכל ולמנוחת הלוחמים.
זה המקום לעצור מעט, לשאוף אויר להפסיק לחשוב אופניים והרים ולדון ולו לשורות ספורות בשוני המבני הקיים בין האנשים הממלאים את עולמנו. מה גורם לכך שבני האדם לא יהיו דומים זה לזה כשתי טיפות מים? האם אלה הבדלי תרבויות, האם חינוך? לגנטיקה יש מן הסתם משקל רב בנידון, ובכן נקצר. מה מביא את שמחה ושכי בסופו של יום רכיבה מפרך, במקום לטרוף פסטה טובה בירה וחרופ של אחר צהריים, להכנס לשעתיים לחנות של קרפנטרי ולהתעלף מהתצוגה כאילו ביקרו בסניף המקומי של מוזיאון גוגנהיים? לכולנו ידועה היטב העובדה ששכי נגוע בחיידק קניות, רואה ממשש, מתענג ורוכש, אבל שמחה? כאן היתה הפתעה אמיתית שכן ככל שבאופניים עסקינן אין לבחור כל גבול, בודק מודד, אין מהמורת מחיר שעומדת בפני תאוותו שאינה יודעת גבול. צפור קטנה שבקרה בטורבולה לאחר שעזבנו את המקום ספרה לי שתמונתו של שמחה שצולמה על ידי מצלמות האבטחה של המקום מוסגרה, נתלתה בכניסה ומתחת לה כיתוב איטלקי באותיות קידוש לבנה "איל מולטו בנה קליאנטה די חודש יוני".

לבסוף ניתקו שמחה וקרפנטרי זה מזה, חזרנו הביתה לנמנום קל, שחיה לשחרור השרירים (אצלי), נחירות לשחרור השרירים (שמחה), ושוב מוכנים (הפעם לא פסטה), לארוחת ערב רצינית שהתבררה כלא משהוא. אבל מה לנו כי נלין, החברה טובה, היין לא רע הגבינה מסריחה והחיים...טעם גן עדן.

דובי