GARDA ON BIKE / דובי

שוב דובי, כרגיל.

בעצם, סנטו דובי יש לומר, אשר על מנת לא לשכוח דבר היה עושה לילות כימים. כשכל האחרים כבר עלו על יצועם וצללו אל מעמקי שנתם, היה הדב הקדוש מדיר שינה מעיניו ובמקום לישון אף הוא כמו עמיתיו, היה שורק לעצמו חרישית מנגינה בלתי מוכרת, לעתים מלווה עצמו במחיאות כף קצביות, שולף מאי שם דף ועט וכותב את עלילות היום שחלף. וכך היה נוהג לעשות מידי לילה עד אשמורת שלישית כשהשחר כבר הפציע, והיינו מתעוררים ואומרים לו: "ר' דובי, הגיע זמן רכיבה של שחרית". והוא - ממשיך לגזור על עצמו תענית של שינה כאילו לא עוד יום רכיבה מפרך מצפה לו. כאילו, מה? רק צרור דבלים יבשות וצמד תמרי מג'הול? מה, הוא לא בנאדם? הוא לא זקוק למעט שינה? קדוש, קדוש, קדוש!!!

שבעה ימים של שכרון חושים / דובי (פרק א')

יום א- בכל זאת הגענו, למרות הכל

כשהיה ברור לי שאת הטיול הזה לאירופה אני עושה בגפי צלצל שמחה. מה גרם לו לשמחה להחליט לפתע לשנס מותניים ולקחת החלטה איני יודע, אבל לי היה ברור ששמחה הוא פרטנר מצוין, לא מעיק, לא מציק, אוהב לאחוז בהגה, בקיצור חף מכל מגרעת (למעט אחת רועשת למדי כפי שיתברר בהמשך). שכי יושב לו ממילא במילאנו ואין סיכוי שבעולם שיחמיץ את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכו והרי לכם צוות שעוד רבות ידובר בו.
בימים שלפני הטיסה מצאתי את עצמי מתרגש משום מה, מה הסיפור? עוד נסיעה לאירופה, שוב נחיתה במינכן. את הדרך הזו עשיתי כבר פעמים כה רבות, אבל משהו ריחף באוויר, איזו תחושה שהפעם זו לא עוד חופשת סקי. העובדה שמעולם לא יצאתי לחופשה שכזו, או שמא ארגז הקרטון הענקי במרפסת הסלון ובו האופניים הוא שגרם לפרץ הרגשות המוזר הזה.

תיאור היום הראשון שנוא עלי מאז ומתמיד, הקמצנים שבינינו תמיד טסים ב6.00 בבקר, לא ישנים לפני הטיסה, מנקרים במהלכה, נוחתים בטשטוש קל, שוכחים את כיסוי תא המטען של הרכב ביציאה משדה התעופה, נוסיף מפגש מרגש עם המפקחת ממס הכנסה בזמן ההמתנה למזוודות, בקיצור לא משהו. בכל זאת, כבר בשדה התעופה טרפנו לחמניה טרייה שפוטמה בשווינריי על גבי גבינת פילדלפיה,

מזג האוויר הנפלא, הגשם הפרוע שתפס אותנו באינסברוק, והנופים הירוקים ירוקים יותר והאלפים גבוהים יותר כששמחה נוהג אני מסתכל לי על הנוף חף מכל אחריות למעט הוראות נהיגה.

אז קצת התברברנו ושכי המתין לנו שעה שעתיים בפונדק קטן אי שם ברוברטו (מסכנה בעלת הבית), אבל אספנו אותו לחיקנו באהבה, לא לפני שהאכלנו אותו במטעמי שדה התעופה וקדימה לטורבולה.

מבט ראשון על אגם גרדה ממרומי ההר מבהיר לנו שהגענו לארץ המובטחת, זו האמיתית, זבת חלב ודבש, עם אגם ענק בכחול מופלא, ירק אין סופי, הרים תלולים שנראים כנופלים לגדותיו, גן עדן עלי אדמות.

מזג האויר הנפלא (בניגוד לתחזיות הקודרות באינטרנט) ליווה אותנו גם בכניסה למלון מיורלי, פשוט, משפחתי, אבל אף אחד אינו יוצא מגדרו על מנת לעזור או להסביר מעבר לנדרש.
התארגנו בחדר וירדנו להרכיב את האופניים, משימה שבלי שמחה היתה מובילה אותי ל"קרפנטרי", ה"מצמן" השכונתי. שמחה שהיטיב להסתדר עם מלאכת ההרכבה נחרד לגלות שאינו מצליח לנפח את הגלגל האחורי אבל בדיוק לשם כך הקימו בעיירה שלנו את חנות הדגל של קרפנטרי. שמחה זכה בפנימית חדשה (בתשלום, לא כמו הפדלים ש"קבל" בחינם מאוחר יותר), שכי סגר נושא ההשכרה ומיד שמנו פנינו לצריפון של "גרדה און בייק" לפגישה ראשונה עם אנדריאה. יקית חביבה שנעצה בנו מבטים חשדניים, הבינה מייד שכסף מיותר לא תראה משלישית הקשישים והורתה לנו להתייצב למחרת ב9.30 לתחילת רכיבה.

בד"כ כאן מסתיים לו סיפור היום הראשון, מסתובבים בעיירה, אוכלים ארוחת ערב קלה אך מעולה ולמיטה. אז זהו שכאן החלו הדברים להסתבך. שמחה, שמחה שלנו, הנהג בלתי נלאה, בעל ידי הזהב ששמח לעזור לכולם, עולה על יצועו ותוך דקות ספורות מרעידה את קירות החדר סימפוניה של נחירות הכולאת את המאזין לה באין אונות שכאת. מה עושים? מעירים אותו? הרי הבחור עייף, נהג כל היום, הרכיב שני זוגות אופניים, שתה בירה. ואולי זה רק אני? שכי שוכב במיטה ולא זז (מסתבר מאוחר יותר שהד"ר הממזר היה ער ונהנה מכל רגע), רבע שעה עוברת, שעה, גם אני כבר מתעייף, הראש עמוק בכרית, הידיים כרוכות סביבה במעין לפיתה נואשת שמנסה להצמיד את הכרית לאוזן ככל הניתן על מנת לטשטש ולו במעט את רעש המפעל ששמחה החליט לפתוח בשכונת מגורים שלוה ללא כל אישור. אין ברירה , חייבים לנסות משהו. שריקות! סבתא שלי אמרה שזה מפסיק
הנחרות מייד. חבל שלשמחה ולי לא היתה אותה סבתא, כנראה שאצל סבתא שלו זו שיטה להגברת נחירות לא להפך. ניסיתי גם למחוא כפיים, בשקט, כי שכי ישן (כאילו).כלום, השמחה הזה חרש, נוחר, ואני סובל. לאחר נצח נרדמתי קצת לא ברור איך וכבר נרשמה מסקנה ראשונה לעתיד: חדר לבד בלי רופא (בהמשך הסתבר שגם הוא אינו טומן נחירותיו בצלחת), ששומר עליך בלילה ובלי נחרנים בלתי נלאים "שמחה סטייל".

דובי

כתבה ראשונה בסידרה