יום שני, 18 במאי 2009

GIRO DELL' ADDA – דומה, אבל שונה

תהיה אצל ליצ'ה בתשע ותבואו אלי, אמרה מיקל̞ה. קצר ולענין.
בלי טלפונים ביום חמישי עם שאלות "לאן בשבת?", בלי ישיבה טלפונית סימולטנית על מפות מול דובי, ותכנון מעברים מהשביל האדום לכחול מיד אחרי הפיצול, כי שם העליה יותר קלה. בלי SMS ביום ששי "מחר בשבע וחצי...." בלי צלילי קבלת הודעה המלווים את ארוחת הערב של יום ששי, OK של דני, SORRY NO של אוסקר, בלי שאלות מתי אני חושב שנהיה בחזרה כי יש לי את כל המשפחה לצהרים, בלי קיטורים של איזי למה כל כך מוקדם ושל ספי למה כל כך מאוחר, בלי השקט הרועם של מויש המשאיר תמיד מקום לספק אם בכלל קיבל את ההודעה (במחשבה שניה, דווקא השקט הרועם של מויש זה הדבר היחיד שלא השתנה - כמו בארץ גם כאן לא שמעתי ממויש מילה וחצי מילה אם הוא בא או לא). מה כבר יכול לצאת מזה, חשבתי לעצמי.
כך החלה רכיבת האופניים הראשונה בתקופת מילאנו. בעצם כשבוע קודם היא אמרה שתארגן רכיבה עם בן דוד שלה שהוא רוכב "אמיתי", והבטיחה לארגן לי את האופניים של אחיה. כאן נגמרה הלוגיסטיקה, לפחות מצידי.
ואז, קם בבוקר כשבחוץ כבר זורחת שמש (!), לובש מכנסי רכיבה קצרים (שניצלתי, איך לא, את ההזדמנות לקנות זוג חדש) וחולצה מנדפת, בקבוק מים וכמובן את המצלמה ונגן ה-MP3 אשר אי אפשר בלעדיהם. זהו. לא תרמיל, לא מתאם את ערכת הקפה עם שמחה, לא קסדה, לא מהדק את רצועות התרמיל, לא מעמיס את האופניים על האוטו, לא דואג לשים לוחית רישוי בלי אוי, שכחתי את הכפפות באוטו. פשוט צועד בבגדי ספורט קצרים לתחתית ונוסע לליצ'ה. זהו! האמנם?
ליצ'ה כבר ארזה זוג אופני city-bike אפורים ורופפים במכונית, ואת עצמה ארזה בבגדי ספינינג שחורים והדוקים. היא כבר ממתינה (עם עוד חברה שלה, שה-city-bike שלה רופפים יותר אבל לעומת זאת בגדי הספינינג הדוקים יותר) בבר מתחת לבית על כוס קפה קצר. יאללה נוסעים למיקלה שגרה בעיירת לווין מחוץ לעיר. נו, נו, אני חושב בשקט בלב, ממש רכיבה מצפה לי היום. מילא, לפחות הנוף האנושי עושה שמח בלב.
מיקלה, עם זוג אופניים אמיתיים יותר, מציגה לי את האופנים שלי. שלדה מתכתית כסופה ומוזרה עם זוויות חדות, כאילו הורכבו ב"עשה זאת בעצמך", משהו שמזכיר לי קצת, לא יודע למה, את המשוריינים בשער הגיא, ונותנות משמעות חדשה למושג זנב קשיח. בולם קדמי של רוק-שוקס מעלה את מפלס האופטימיות, אך מבט מהיר על ההילוכים מוריד אותו מייד (אח...אח... איפה ה-XT וה-XTR.....). זנב קשיח כבר אמרתי? זה כלום לעומת המושג החדש – "אוכף קשיח". אוכף צר וספרטני, כמו לאופני כביש, שעד לרגע כתיבת שורות אלה אני מרגיש את חותמו על עכוזי הענוג. לא צילמתי את האופניים, אבל אפשר לקבל מושג קל ממה שנראה בפינה הימנית תחתונה של התמונה הזאת. אני הרי מכיר אתכם, אבל אני רוצה שתקבלו מושג מהאופניים וששום דבר לא יסב את תשומת לבכם.


ואח"כ הגיעו, אחרי שכבר רכבו לכאן 16 ק"מ, מרקו ופייטרו. שני מדוגמים על אופניים מלוכלכים בבוץ (מה שעושה לי קצת חם בלב) שניהם מדוגמים בלבוש, אבל אופניים... אהה... לא משהו. מרקו יותר מקצועי, עם זנב קשיח, מתחבר לפדאלים SPD ומצויד היטב (אבל הס מלהזכיר XT מעצורי דיסק וכאלה), ופייטרו, איך לומר זאת, לא היו נותנים לו להיכנס לכיסלון עם האופניים שלו. רק הפועלים הסינים בארץ היו מתעניינים בהם וגם זה לא בטוח.
יצאנו לרכיבה לאורך נהר ADDA שממזרח למילאנו.
כ-10 ק"מ על כביש בין מרחבי שדות ירוקים ומרחבי שמיים כחולים, ושולי הכביש עמוסים בהמוני רוכבי אופניים מכל הצבעים הגוונים הסוגים והרמות. החל ברוכבי כביש שנראה כאילו פרשו הרגע מהג'ירו, בגדי לייקרה צבעוניים עם כל הפרסומות, קסדות זוהרות, דוהרים במעלה הכביש על אופני כביש דקי גזרה וקלי משקל, וכלה בגרוטאות על גרוטאות, כל מיני שמנים וזקנים על אופניים בשחור לבן שנראה כי פרשו מהסרט "גונבי האופניים", מתאמצים ומתנשפים במורד הדרך. וכולם מה זה מבסוטים, כאילו אין להם דאגות אחרות (וכנראה שאין להם) חוץ מאשר להגיע בזמן הביתה כדי לראות את המשחק של אינטר או מילאן.
ואנחנו דוהרים במורד הכביש ומגיעים לשפת אגם (יותר נכון התרחבות של נחל ע"י סכר), בתי קפה, טיילת, המוני בית איטליה מטיילים טיול של דומניקה. אחלה מקום לקפה אני חושב לעצמי. אבל מרקו (המוביל) רק מוודא שכולם כאן וממשיך מבלי לעצור לשניה. הטיילת לשפת האגם הופכת מהר מאד לשביל לאורך הנהר. עם קצת דימיון, סליחה, עם הרבה דימיון, אפשר להשוות לרכיבה לאורך הירקון. נחל גועש עם מפלים וקצף בקטע הזה, אשר יתחלפו בהמשך לנהר רגוע אשר קייקים וברבורים משייטים בו זה ליד זה.



רחש המים, המיית הרוח הגוברת על המוסיקה באוזניות (שמהר מאד מוצאות את מקומן בכיס), ופתאום אותו שפריץ מוכר של בוץ, הפנים הופכים מנומשים, החולצה מנוקדת בפס בוץ, הצמיגים מתכסים בשכבת בוץ המתיזה פס חום רחב על הגב התחתון. אבל להבדיל מהבוץ שלאחר גשם אליו אנו רגילים, כאן הבוץ היה בשל פלג מים הזורם מההר, נופל במפל קטן אל השביל וממשיך לנהר. יחי ההבדל הקטן. אני מביט סביב וקדימה ומחפש מתוך הרגל את נקודת הקפה המתאימה. איזה קפה? מי לקח ערכת קפה? איפה הגזיה של שמחה? איפה הספלים והפינג'אן? איפה אהרון שיכין את הקפה? מקסימום נמצא איזה בר באמצע הדרך. אבל מרקו ופייטרו אפילו לא חושבים על עצירה למנוחה. מזל שאני מבקש לעצור רגע לצילום, אז אפשר לגמוע כמה לגימות מהבקבוק. שלוק או שניים וממשיכים. ואז – הפתעה. מחסום חוצה את הדרך ואומר כי אין להמשיך על השביל. אין מפה, אין GPS, אין איזי. אז מה הלאה?




מישהו מהרוכבים המזדמנים, כנראה האיזי של הקבוצה שלו, מתנדב להצביע על המשך הדרך והשיפוע של הזרוע שלו לא ממש מעודד את החבר'ה. קטע קצר של הליכה על השביל העולה במעלה ההר, ומשמאלנו נפתח בין העצים שביל הרים צר ופתלתל, או במילים אחרות סינגל! איינע קליינע זינגל, היה אומר על זה שמחה.





חיש קל מקפיצים את האופניים מעבר למעקה, וסינגל! קדימה סינגל! מה אתם יודעים?! 20-30מ' של רכיבה בשביל הצר, ענפי העצים מלטפים את פנינו, סיבוב ימינה בהטיית הגוף וחשש החלקה בבוץ, אבל עוד לפני שהספקנו לומר ספשלייזד סטאמפג'מפר, אנחנו שוב על דרך המלך. דרך המלך כן, אבל החסימה עדיין לפנינו. שער ברזל כבד, נעול על סוגר ובריח, חוסם את הירידה מגשרון על הנחל.



נזכרתי שרכבנו פעם במסלול הסוכה בכרם ליד שעלבים ונתקלנו בשער סגור. ניסיתי ליישם כאן את הפתרון ולצאת גדול, אבל כאן זה לא התאים יען כי היה זה שער ברזל כבד על מסילה ובעל כנף אחת, ולא איפשר את תרגיל המעבר בנוסח שעלבים. רוכבים חכמים מנוסים השכילו לייעץ לחזור כמה ק"מ לאחור, כי שם ליד הבקתה הקטנה שעברתם יש אפשרות לחצות את הנחל. קצת אקרובטיקה והטיית הגוף מעבר לקצה השער, קצת ריחוף מעל לנחל וקצת עיניים עצומות לרווחה מעל לנחל הקוצף למטה, והן האופניים, הן אנחנו מצידו השני של השער (ואני כרגיל על תקן צלם המשלחת).
ושוב רכיבה לאורך הנחל, והפעם הוא שוקט ורוגע, ברבורים וקייקים משייטים זה לצד זה כמו היה זה חזון אחרית הימים, ואנחנו ברכיבה מנהלתית על תקן פארק הירקון והכל שקט ושלו ואין מפריע. עד ש...
טראחחח... השרשרת של אחת מהן נפלה ונתקעה חזק חזק בין הקסטה לנאבה. שני המדוגמים היו חזק לפנים ולהביט לאחור זה לא בלקסיקון שלהם (גם בהמשך). זה אולי לא היה כמו שרשרת קרועה, ובוודאי לא מעביר אחורי שבור, אבל בנסיבות שהיו, החוליה הטכנית שלנו היתה יכולה להיות גאה בי.






אח"כ עוד הספקנו לאבד שתיים, לחזור ולמצוא אותן, ולחזור עם עוד 10 ק"מ כביש הביתה.
סה"כ למעלה מארבעים ק"מ, כחציים בשטח והנאה לכל ארכם. איך לומר, אותה גברת בשינוי אדרת.
ופינת המוסר השכל: אפשר להנות גם אחרת, בלי XTR, בלי מעצורי דיסק, בלי בולם אחורי עם מהלך 5 אינץ', אבל... ברוך הבורא XTR לעולם ועד, ובעיקר ברוך המוציא אוכף רך ואנטומי מן המצמן.




********



בדיוק שבוע לאחר הרכיבה הזו, הגיע הג'ירו ד'איטליה למילאנו. כמובן שעברתי מנקודה לנקודה בה עבר הג'ירו (הם עשו מספר סיבובים בעיר, מה שנתן לי מרווח זמן לנוע בין מספר נקודות)
בין השאר גיליתי בתמונות שהמצלמה קלטה אחד העונה לשם לאנס ארמסטרונג, וגם צילמתי את "החולצה הוורודה", בתחילה בתוך הפלוטון, ואח"כ שואטת בספרינט לעבר נקודת הסיום....












כל התמונות מהג'ירו - כאן

יום שישי, 1 במאי 2009

סינגל ספיד לחירבת חנות / דובי


ושוב דובי – לא נס ליחו, וטוב שכך. אילמלא דובי הייתי חושב שאתם מדוושים (אם בכלל) בכרמי יוסף, גג בכיסלון.
התמונות של פוסט זה נעלמו במרוצת השנים
*****


ההודעה הלאקונית משהוא שנשלחה לכולם "7.00 בצומת שמשון" עוררה מיד את חשדו של שמחה

-"לאן רוכבים?" ברר הז'לוב שלנו בנימוס,"לא מוקדם קצת 7 ?".
-"לא" חתכתי באכזריות (ובאומץ), "יש מספר אופציות...,"
-"נלך על המסלול לכיוון חירבת חנות" אמר שמחה, ובזאת חרץ את גורל השבת.
שמחה הגיע עם הגזייה ועם מויש (מהנדס על שעדיין לא למד לשגר 10 SMS במקביל), אוסקר, אהרון, רפי, עודד ש. אבי והיין, דני ואיזי (למרות השעה המוקדמת). סגרנו סופית לגבי המסלול בהובלת אהרון ונסענו לזכריה שם הצטרף דוד (עוד שכן של אוסקר).
היה קר בירידה מזכריה לכיוון תל עזקה, אבל תמיד כיף להתחיל בירידה, מול התל חתכנו שמאלה לשביל ישראל ותוך זמן קצר התחלנו לטפס ובטרם לה חלפה חצי שעה, מצא שמחה את עצמו בוהה בעצב במעביר האחורי שלו שנפרד מגוף האפניים לבלי שוב.
כאן היתה תמונה, ואיננה עוד (וגם להלן)


אדם אחר היה כבר פורץ בבכי, מקלל, סופק כפיים, אך לא שמחה שלנו, אתגרים רק מביאים אותו לשיאים של אנרגיה מתפרצת. בידו הימנית גיבש מיד את החוליה הטכנית שפתחה בפרוק המעביר והשרשרת, ובשמאלו תפעל את חולית הקפה בראשות אהרון כדי שהחברה לא ישתעממו במהלך התיקון המסובך. רק איזי נעלם (פתאום החליט לרוץ קדימה), אבל די מהר חזר אלינו להפסקת הקפה הבלתי מתוכננת.
החוליה הטכנית בראשות דני קבעה מיד שיש לפרק המעביר והשאירה את שמחה בודד ומהיר- רוצה לומר, ידווש העלם על "סינגל ספיד". שמחה קיבל את הבשורה המרה בגבורה, ואכן רכב מאותו רגע ועד סופו של הטיול על הילוך אחד. בחור חזק השמחה הזה.

אספנו את כלי הקפה וחזרנו לדווש, מזג האויר איתנו בטיולים האחרונים, נעים, אפילו מעונן מעט, הקוצים מתחילים לתפוס את מקום הפריחה אבל הם עדיין ירוקים ורכרוכיים משהו. מתקדמים לכיוון נתיב הל"ה, עוברים את שתי הירידות הגדולות שבסופן עליות עוד יותר גדולות וממשיכים הלאה מזרחה ושוב מזרחה, נפרדים מהמסלול של ירמות וממשיכים לנוע על שביל ישראל. הזמן עובר לו בנחת, הנוף אופיני ומתובל בסרחון המוכר מימי הסדיר של גללי כבשים ועיזים, עוברים את המאהל הבדואי על כלביו הנבחניים, וממשיכים מזרחה. בשדות שלפנינו שלל חסידות שמן הסתם אבדו את דרכן וזוכות למבטם הבוחן של איזי ואבי. אנחנו על הכביש לכיוון מטע,נטשנו למספר דקות את שביל ישראל ואבי מתחיל לחפש דרכי מילוט שואל איפה הקומנדקר וממלמל משהוא על עונש שמקבלים כשלא מתיצבים לרכיבה מדי שבוע.
שמחה-סינגל-ספיד (להלן SSS , וזו תוספת של שכי) ממשיך לנוע בגבורה על החד מהלך שלו כאילו כלום, אנחנו מורידים הילוך פה, מוסיפים שם, והוא בשלו-סינגל ספיד, ואז הגענו למדרגות הקיסר.
נכון שאהרון אמר שיש כאן עליה וכולם הולכים חלק ממנה, אבל זה היה תאור חלקי בלבד. אבי שוב שואל איפה הקומנדקר, "למעלה בחירבת חנות, כבר מגיעים". החיות האמיתיות כבר החלו לדווש בעליה הבילתי נגמרת (ספי המסכן שוב הפסיד).

דני מויש עודד ורפי מתקדמים ואהרון ואני בעקבותיהם. העליה הזאת בלתי נגמרת, עודד חוזר הביתה מפאת קוצר זמן לאחר טיפוס מדהים והשאר ממשיכים מתנשפים, דוחפים ומושכים, ומה עושה SSS? כבר לא נותרו הילוכים להורדה, הרגליים כבדות כבדות, הקצב יורד. איזה יורד? איזה קצב? זהו, נעצרתי, מכאן לא עזר ג'ל אנרגיה ושאר אמונות טפלות, דוחפים ברגל עד לפסגה, משתדלים לא להביט בשעון הדופק וזהו הגענו.
למעלה מחכים כבר הנחשונים כמה דקות טובות, ועד שהמאסף הגיע עברו עוד הרבה דקות טובות.
גם שמחה מגיע. נו טוב כשהולכים ברגל אין הבדל אם יש לך שימנו XTR או כלום.
רכיבה קצרה לחירבת חנות שוב מתחילה בעליה אבל מהר מאד מתחלפת לה בירידה והופ, הגענו.
המקום יפה,הנוף מערבה נהדר, הכנסיה והפסיפס שלה מרשימים, הידע של אהרון בידיעת הארץ מופלא כמו גם ההתמחות שלו בטאטוא חול מעל פסיפסים והחזרתו למקום.


בגמר ההסברים התישבנו סוף סוף להפסקה הנכספת ממנה לא רצינו לקום, אבל ברירה הלא אין, והמכוניות, למרבית הצער, נותרו בזכריה.

-"איפה הקומנדקר"?, שואל אבי,
-"כאן למטה תיכף מגיעים, עכשיו הכל ירידות"
מחילים לטוס בנחל זנוח. הירידה זכורה לטוב מטיול חצי זנוח שלנו, אבל ברמת העייפות הנצברת גם היא מתמשכת לה. צהריים השמש מצליחה לחדור מבעד לעננים והחום מתחיל קצת להעיק במיוחד שהירידה הסתיימה, והפלא ופלא... התחילה שוב עליה!
הפעם אנחנו בדרך לרמת בית שמש על הכביש. אבי כבר לא שואל על הקומנדקר, הוא רק מתפלל שיגיע לרכב. SSS שוב דוחף. הבחור חזק כמו שור, עולה את העליה לרמת בית שמש כמו גדול וגם מפחיד דוס קטן בשאגת "שבאס" נוראית. הגענו לכביש 38 ויש עוד עליה אחת, הפעם לזכריה, וזהו. אנחנו מתקדמים לאט SSS מאחור, אבל בתנועה וזהו, מתחילה הירידה האחרונה, ניצלנו.
היה ארוך, מאד ארוך, אבל אין ספק שגיבור היום היה שמחה. רוכב בודד-מהיר, שלא ברור אם יסכים לבא לרכיבה הבאה מבלי לקבל ערבות בנקאית.
דובי
ותודה מיוחדת ממני לדובי ולרפי על שבזכותם אני מרגיש חצי שותף. רק חצי, אבל לפחות לא מזיע.

יום חמישי, 16 באפריל 2009

YES WE CAN - משער הגיא לנטף / דובי

ושוב דובי מושך בעט הסופרים.... אני רק לא בטוח למען מי הדיווח - למעני (בוודאי), או למען כל היתר שהבריזו.
את רכיבת החג הבוקר נתן לסכם בחמש מילים"מי שלא בא הפסיד בגדול".
חבלי הלידה היו כרגיל קשים, על המייל ששלחתי לכולם ענו רק שניים בהתלהבות,
רפי(מלך נחל יתלה) ברט וכמובן שכי שאין לו מה להפסיד ומוכן בשלב זה לאשר
גם רכיבת שבת לפסגת ההימלאיה בתנאי שלא ינתקו אותו מהמקיאו "לטקה "שלו.
אוסקר כונן, דני בשוורצוולד, איזי וקיקה לא טורחים לענות, שמחה לשמחתו בצפון, ספי אישר ולבסוף ביטל ואבי עבאדי לא אישר לא ביטל וזכה להשכמת חג ב 7.00 (איזה חברים טובים אנחנו הא אבי? הלך היין). אהרון אישר בואו למרבית השמחה, הוא הרי מכיר היטב כל מסלול(כמעט), ומויש, מויש שלנו כרגיל בהתלבטות. כן, הוא רוצה לרכב, מת לרכוב, אבל האילוצים, סד הלו"ז שאינו מרפה לעולם בשבת ובחג (ומי יודע מה קורה בימות החול), שוב מעיק.
חשבתי לעצמי, מה היה עושה מנהיג אמיתי (איזי), רציני (איזי), שאינו מוכן לאבד חבר לרכיבה (איזי)...
הקדמנו את שעת הרכיבה ל- 7.00 תחמנו סיום ל- 10.30 והופ מויש איתנו, רפי אהרון ואנוכי כבר בדרך למבוא חורון.


מזג האויר מדהים, רוח קרירה פחות מ- 20 מעלות (לעומת החום הרצחני של אתמול), מלטפת קלות את שדות החיטה בנתיב המזרחי של K20 ואני חושב לעצמי איך היה שכי (איש שהופך תיאור שתית כוס קפה לשירה) רושם בבלוג את חויות הרכיבה הזו.
אף אחד עדיין לא התעורר, בכל זאת חג, עוברים את נחל יתלה לצערו של רפי, ופונים צפון מזרחה לכיוון נחל כפירה. שדות החיטה מתחלפים בשביל העובר בנחל, נאבקים בחלוקים ומתחילים בטיפוס לכיוון נטף. עדיין קריר. מבט ימינה ושמאלה מגלה משטחים מרהיבים בשלל צבעים ירוק סגול וצהוב עז, הכל פורח וכל כך יפה. עוצרים ומעיפים מבט מעבר לכתף, הנחל מתפתל לו בין גבעות צבעוניות שעוד חודש יהפכו לאפורות וקוצניות.


מתנשפים הגענו לעין נטף, עוד נביעה שנראית כמו בור מים במדבר סהרה, קצת סלעים מערה חמש טיפות מים וכמה דוסים צעירים בנים ובנות חמודים חמודים שבילו את הלילה במקום. עצרנו לקפה (מתרמוס כמובן -אין שמחה אין גזיה. בטח בצפון, בצימר, היה אחלה קפה), תמרים וחטיפים היו לר͘ב ובסעיף היין נרשם מינוס גדול והמבין יבין.
לאחר שאהרון סיפר לילדים על הפשיטה לכראמה, ואני הוספתי קצת חומר רקע על מלחמת יום כיפור, נגמרו סיפורי הגבורה והתחילה המלחמה האמיתית, העליה עד נטף.

אפילו ברגל זה היה קשה, קיר די תלול מלא בדרדרת אבל סביבו פריחה מופלאה מלווה בריחות עזים (לא של מקיעאטה), ובסיומו תוך התנשפות והשתנקות מעין דרך מלך אל תוך הישוב שכאילו גוננה משני צידיה על ידי גנן אומן שהיטיב לשלב בין הצמחים השונים מהמלאי שמצא במשתלה.
לצערנו הזמן היה קצר, העליה מרובה למדי וכך גם הירידה. נאלצנו לקצר את דרך החזרה המקורית ולרדת דרך נחל יתלה. כן ,אותה הדרך בה טיפסנו בקיץ שעבר. הירידה לא היתה קלה כרגיל, ובמיוחד כשבצוות הרוכבים יש לפחות שני שונאי ירידות (ופחדנים) מושבעים, אבל מה לא עושים על מנת שמויש יגיע הביתה בזמן. חתכנו מערבה, הדרדרנו בירידות, הלכנו כמובן את הירידה בצמוד למצוק של נחל יתלה, ומשם שוונג למבוא חורון. בשלב זה אני מפסיק לתאר את הפריחה בנחל יתלה כי דומני שהנושא מוצה, אבל גם שם...
זוכרים את הירידה לכיוון מבוא חורון? אז עכשיו מטפסים אותה, החולצות הארוכות כבר מזמן בתיק הגב, כבר מזהים אנשים באים מולנו בנתיב, עוד דיווש ועוד דיווש וגם העליה הזו מאחורינו, והפעם בלי לקרוע שרשרת וללא פנצרים.
מויש אפילו לא מחכה שנגיע למעלה, הוא כבר טס לכיוון הרכב. מבט בשעון - מויש יגיע בזמן, אפשר להרגע ולחכות לאהרון שמגיע עם חיוך מאוזן לאוזן "איזה כף של עליה, איזו עליה..."

כאלה אנחנו כולנו, קצת שרוטים, אבל נהנים מכל רגע.
ומי שלא בא, לא נורא לכל חג יש את השבת שבאה אחריו.
דובי

יום שבת, 11 באפריל 2009

קפה בעיר זרה

בוקר, כבר לא לילה אבל עדיין לא ממש יום. המאקינֶטה רוחשת וממלאת את חלל המטבח בניחוח קפה טרי. אני מוזג לעצמי ספל קפה קצר וחזק, רוכס את המעיל ויוצא ליום עבודה בביה"ח. הרחוב חצי חשוך ורסיסי גשם דקיקים ממלאים את האוויר, מרטיבים את המדרכה, כאילו עבר מישהו עם תרסיס ענק. החנויות עדיין לא נפתחו ורק הבר בפינת הרחוב פתוח כבר, חלון הראווה מכוסה באדים המעידים על כך שמישהו השכים קום לפני. מישהו פותח את הדלת המוגפת ויוצא לרחוב הקר וריח מתוק של מאפה שמרים טרי מעורב בניחוח עז של אספרסו ארומטי פורץ מבעד לדלת הנפתחת לרגע קל ואני שואף אותו במלוא הריאות. אוויר צונן של בוקר שעדיין לא הזדהם בערפיח הכרך, מעורב בניחוח הקפה שאני כל כך אוהב. רק השעון המתקתק באכזריות עוצר אותי מלהכנס לבר, ללגום (עוד) ספל קפה ולנגוס מהבריוש הטרי. אני ממהר ברחוב המנמנם אל הרכבת התחתית, נבלע בפתח המנהרה ביחד עם עשרות מעילים רכוסים אחרים היורדים במורד המדרגות הנעות כמו מימיו של נחל הזורם בשצף במורד ההר. לוקח אחד מעיתוני החינם ועולה לרכבת. כמו כולם אני שולף את נגן ה-MP3, נועץ באוזניים זוג אוזניות זעירות ומאזין למוסיקה המתנגנת. זהו אותו הנגן המוכר מרכיבות האופניים בשבת, ספוג זיעה, שהתלכלך לא פעם מבוץ, מפירורי חטיף אנרגיה שחדרו לסדקיו הקטנים ביותר, מטפטוף של קפה (לא, יין עבאדי הוא לא טעם. על זה הקפדתי שלא אאבד אף טיפה). אותו נגן, אותם שירים. קצת ביטלס, קצת איטלקית, להקות צבאיות ושאר נוסטלגיה. והשירים המתנגנים מזכירים כל אחד ואחד מהם את רכיבות השבת, ונדמה כי אפילו הלב מאיץ קצת את הקצב, כאילו באיזה רפלקס מותנה. צריך באמת לבדוק אם אין איזה רפלקס "אודיו-ווגאלי" (לטובת הקוראים שאינם מבינים, אוסקר יתן לכם בשבת הקרובה הרצאה על "רפלקס ואזו-ווגאלי"). אני עוצם עיניים, אלוויס שר את it's now or never ואני נזכר באותה רכיבה במעלה דרך הנוף הדרומית בכיסלון. קצת התלבטנו אם לעלות אותה. אהרון הפחיד וסיפר שזו היתה הרכיבה האחרונה לפני הצינתור.... שמחה הצטרף והודיע נחרצות שאנחנו פשוט לא רוצים לרכוב אותה. ואז, בדיוק כמו עכשיו, התנגן לי בנגן אלוויס, it's now or never הוא שר,ו- it's now or never אמרתי לעצמי וקדימה, יצאנו לדרך. ואכן לא עליה קלה כמו שהבטיח אהרון, והדופק עולה מעלה מעלה, ובנגן מזמזם לו ממש כמו אז ברכיבה ההיא little tony עם "לב משוגע", להיט איטלקי מהסיקסטי'ס. למעלה, בחורשה שבפסגת המסלול, כמו בכל פסגה עם או בלי חורשה, ממש כמו בשיר שהתנגן כמה דקות קודם (שיר עתיק יומין שאני לא יודע איך התגנב לי לנגן, "כשרתחו המים בקנקן..."), "...אז מן הקנקן עלה ניחוח..." וקפה חם ומהביל של אהרון נמזג לספלים, וסיבוב שני של קפה עם חטיף אנרגיה ותמרי מג'הול שדובי קנה אתמול בטבע-קסטל... מישהו מציע לרכב למעין הסמוך... מישהו אומר שהעצירה הבאה ב-duomo... הקול המתכתי של קריינית המטרו מעיר אותי מהחלומות בהקיץ, מודיע לי ש-la prossima fermata -Duomo! וצריך לרדת בתחנה הקרובה, ממש כמו אוסקר שקוטע באכזריות את הפסקות הקפה כי צריך לחזור מוקדם יען כי יש לו את כל המשפחה לצהרים.
חדר ניתוח. מסדרונות ארוכים מצופים לינוליאום ירוק, ריח סטרילי, מנוכר, קר. אנשים לבושים בחליפות ירוקות, נועלים כפכפי גומי ירוקים, כובעי ניר או בנדנות צבעוניות לראשם מתרוצצים במסדרונות. תחנה מרכזית של אלונקות נכנסות ויוצאות דרך דלתות נירוסטה קרות, מובילות את מנת הבשר היומית לחדרים שטופי אור בוהק ממנורות ענק. ובכל זאת, גם באתר הקר והמנוכר הזה יש פינה שפויה. חדר קטן בקצה המסדרון, ריח מוכר וחמים של קפה טרי באוויר. שולחן ומספר כסאות, ספה, ערימת עיתוני בוקר, אוטומטים של חטיפים ונישנושים ומכונת קפה של לוואצה. אספרסו איטלקי במיטבו, ואתה רק צריך להכניס קפסולה לשים ספל ולשתות. ובתחום זה אין על האיטלקים, הם אלופים בזה. בכל רגע פנוי נכנסים לפינת השפיות הזו ולוקחים ספל קפה. זופ קצר של קפה חזק וסמיך בכוס פלסטיק, ביס של חטיף או ביסקוויט, כמה מילים על אינטר או מילאן, (ובימים אלה גם על רעידת האדמה בל'אקווילה), וממשיכים הלאה.
בדרך הביתה אני יורד מהתחתית והולך דרך רחוב שאני קורא לו הקסבה של מילאנו. רחוב ארוך עם הרבה ח' ו-ע' גרוניות באוויר. מהמזרח התיכון עד למזרח הרחוק עם כל מה שבאמצע. הכי אני נהנה לראות את שתי החנויות הצמודות הממצות לדעתי את הרחוב – חנות האלקטרוניקה והפלאפונים של "חליל את נאביל", והפיצריה של וואן-שו-נאן. בין לבין יש גם חנויות/מסעדות שריח עז של בשר צרוב על האש וניחוח תבלינים מוכרים נודף מהם. עמודי דונר-קבב, הלא היא השווארמה המוכרת מסתובבים לפני עמוד אש, מהמדפים תופסות את העין שורות של קופסאות טחינה ושאר מטעמי המזרח התיכון. ויש חנויות המביאות את מוצרי המזרח הרחוק, הודו, תאילנד, סין, יפן. השילוב הזה של בשר על האש ליד חנויות מאכלים ותבלינים הודיים מזכיר לי את רמלה, ליד השוק. ואני נזכר ב"בית הקפה" המאולתר של מאיר בשוק, עם קפה מבושל בפינג'אן מפויח ומכוסה בשרידי קפה שגלש בסיבוב הקודם, מלווה בסיפורים צבעוניים של מאיר.

אני נזכר, איך לא, בקובי קנטי ז"ל שהיה נוהג ללכת מידי יום ששי לעשות קניות בשוק והיה יושב לשעה קלה באחד מכוכי הקפה הקטנים, מושך לגימות קפה חזק סמיך ומתוק ומנהל את העולם בגובה העיניים עם בעל הכוך (ששמו פרח מזכרוני). ואי אפשר בלי הקפה שלנו, אשר אפילו שמדובר ברכיבה, משקל עודף וכו', אנחנו מקפידים על בישולו כהלכה, עם הקאיימאק, ספלי קרמיקה קטנים ותקניים, והרבה סיפורים ואגדות בין שלוק לשלוק, ממש כמו שסיפרו לנו על הצ'יזבאטים של ימי הפלמ"ח. שהרי היינו יכולים גם להביא קפה בטרמוס ולמזוג אותו לספלי פלסטיק חד פעמיים, לשתות בחפזה ולהמשיך לרכב., אבל לא, אנחנו מקפידים על סדר קפה כהלכתו.

וזה מביא אותי, שאני פריק לא קטן של אספרסו איטלקי, לחשוב ולתהות מה בעצם שווה יותר – לקחת אספרסו קצר בשלוק, או לבשל בפינג'אן קטן, להמתין שהקצף יעלה ויסגור כלפי המרכז, למזוג את הקאיימאק אט אט לספלים מבלי לקפח אף אחד, ואח"כ למלא את הספלים בקפה סמיך ומתוק ולשבת ולצ'זבט ולדבר ולקשקש וללהג ולספר ולברבר עד שיבואו תלמידינו ויאמרו לנו כי הגיע זמן לקום ולהמשיך ברכיבה.


לא פלא אפוא שלפני שנסעתי נתנו את הכבוד הראוי לפינג'אן ועשינו את טקס העברת המשמורת על הפינג'אן לדובי, כי הפינג'אן הזה והספלים האלה עשו כבר קילומטראז' רב על הגב שלי, שמעו כבר סיפורים מסיפורים שונים ואם היו יכולים לדבר, אין ספק שהיו מספרים את הסיפורים היפים ביותר בבלוג.
ועם כל זה בראש, אני חוזר הביתה נכנס לבר הצמוד ומבקש מפראנקו ספל אספרסו-מארוקינו. ניחוח עז של ארומה ממלא את האף, אין כמו ספל קטן של קפה איטלקי בסיומו של יום עבודה. אבל משום מה חסר לי משהו בארומה הזו. חסר קצת ניחוח הל, חסרה תערובת לא מוגדרת של ריחות - תערובת של פריחה, של אדמה רטובה, של שרף אורנים מהול בריח זיעה, של בוץ מעורב בשרידי שמן שחור על השרשרת.... אח"כ במטבח, אני לוקח את המאקינטה, ו... לא.... אני מוציא ממעמקי הארון שקית קטנה וירוקה, מקומטת משהו, ואני משאיר לכם להחליט איזה קפה אני מכין.




מוקדש באהבה לכל החבורה ובעיקר לחברותא.

בוץ, (עין) לימון וכסלון / דובי

שוב ממלא דובי את מקומי, והפעם כשאני באיטליה. להלן רשות הדיבור לדובי, ואחרים שיקחו ממנו דוגמא. מצורפות בסוף התמונות שאתם צילמתם

התכנון המקורי היה לרכיבה בהר להב מפחד הגשם שהיה ושיהיה ואז קבלתי טלפון מפתיע משמחה (שפתאום התחיל להתעניין במסלולים), שטחן כהרגלו את נימוקי הגיון הפלדה ש"כל העליות אותו דבר", "מבטיח לך שגם בעין לימון יהיה קפה" וכד'. האמת, לא רציתי לפתוח ברגל שמאל את קריירת ה"מסלולן" שלי, והעדפתי לקבל בראש מספי למען שלום בית.
סגרנו על 8.00 ביער הקדושים (עוד ויתור), ואכן דני ואנוכי הגענו בזמן על מנת לצאת ב 8.30. לא אספר לך מי אחר כי אצלנו לא ממש מלשינים על חברים.
כבר כשנכנסתי לחניון "הקדושים" צדה עיני את שלוליות הענק ,תוצאות גשמי יום האתמול, וגם העננים מעל לא בישרו טובות. בהמשך התברר שהעננים לא בשלו לידי גשם (במזל) והשלוליות עזרו בניקוי האופניים. ניסיתי לחשוב היכן בהמשך הדרך אנחנו אוכלים אותה, אבל בסוף מלמלתי לעצמי שכאן לא "פורה", רוצה לומר יהיה בוץ אבל קטן עלינו. טעות, ביג טעות, שלא לומר HUGE טעות.
התחלנו בדיווש בנחת במעלה המתון לכיוון עין לימון, קבוצה לא קטנה, מויש ושמחה, איזי ואהרן דני וקיקה ובמאסף אבי ואנוכי כרגיל, ממש תיבת נוח. הכל נראה די שקט ובטוח. הגשמים גרמו סוף סוף לקצת פריחה ולהסבר ממצה מאיזי בדרך חזרה על למה האדומים השונים פורחים בזמנים שונים. מזג אויר קריר אך נעים מאד ואז אחרי שעברנו את מערת בני ברית, ונכנסנו יותר ויותר לתוואי הנחל שמתי לב לבוץ שנאסף על הגלגלים, ולכך שהנסיעה הופכת קשה מרגע לרגע. ההפתעה הגיעה דווקא מכיוון המעביר הקידמי, שלראשונה בקריירת הרכיבה שלי מצאתי את עצמי מנקה אותו בצורה יסודית שכן הבוץ גרם לו לתקיעה מוחלטת, וכידוע אני מנסה להיגמל מלקרוע שרשרת בכל רכיבה.
לקח זמן וניסיונות ניקוי צמיגים בתוך השלוליות אבל בסוף הגעתי לכולם ב"צומת הלוח" משם המשכנו לעין לימון.
בשלב זה כבר היה ברור שכל רעיון לחזרה במסלול הדרומי, צפוני ואו כל מסלול אחר נידון ל"כיסלון". קפה והביתה בדיוק באותה דרך חזרה אם לא מחפשים הרפתקאות מיותרות.
גם בהכנת הקפה היתה בעיה, אמנם הציוד היה מוכן אבל שכי באיטליה, אוסקר NO, ורמת הקפה בהתאם, אבל יין עבאדי היה מעולה כרגיל, כנ"ל גרנולת עבאדי וכנ"ל חטיפי מויש. ואז לפתע ארוע מכונן. איזי דורש את תשומת לב כל הנוכחים על מנת לקבוע חלוקת תפקידים בהעדרו של שכי. ניסיתי להסביר שהבחירות הסתיימו ואצלנו הכל פשוט וזורם, אך לשווא. קבלתי הסבר קצר (ובוטה מעט), שבארגון הקטן אותו אני מנהל אין בעיות רציניות כמו בקבוצת הרכיבה שלנו בה נדרשים מתנדבים למשרת "מסלולן" (מיד התנדבתי לשמחתו הרבה של איזי), "מתקשר",מויש, מכין קפה פלוס עוזר, אחראי פינג'ן וכוסות (שוב אני-שעוד לא ראיתי את התמונות מטכס העברת הפינג'ן). בקיצור ממשלת נתניהו כלום על ידנו.
בגמר חלוקת התפקידים טסנו חזרה למכוניות. מויש חטף פנצ'ר, כך שנתאפשר לי לרכב איתו בנחת בסוף כמו שאני אוהב, ולמלא אויר כל כמה דקות. בסוף הגענו גם לחניון וגם הביתה. חצי שעה ניקיתי את האופניים, אבל בשבוע הבא הר להבים.
רציתם מסלולן לא?
דובי

יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

NEVER SAY NEVER

(לטובת אלה מהקוראים שלא הפעילו את אופניהם בשבת, ושמקפידים בעת האחרונה לגרום לקוורום קטן והולך. כנראה לא יהיה מנוס מלפרסם שוב איזה פאשקוויל)

לפני כארבע וחצי שנים רכבנו אוסקר ואני את מסלול זנוח-בר גיורא. רכבנו זו לא בדיוק המילה הכי מתאימה, כי חלק גדול מהמסלול הלכנו רגלית. הנחמה היחידה היתה שגם שותפינו לרכיבה/צעידה הלכו חלק ניכר מהדרך, והם, לא רק שהם בגיל שיכולים להיות ילדינו, אלא חלקם אף היו אז ספורטאים מקצוענים ברמה של נבחרת לאומית, עם אימונים סדירים וכושר בהתאם.
אחד מהם הגדיר את 2 הק"מ הראשונים של הטיפוס במילים "הרגשתי את האנרגיה נוזלת לי מהרגליים". שני דברים אני זוכר מהרכיבה ההיא. האחד זה ההליכה. הליכה במעלה ההר, הליכה נטולי אנרגיה במישור (היה בכלל מישור?) והליכה (משולבת בקטעי רכיבה קצרים) בירידה בסינגל הקיסר. הדבר השני הוא שבסיום הרכיבה אמרתי לעצמי שלעולם לא אנסה שוב את המסלול הזה. אז על זה אמרו כבר חכמים ממני – never say never!

כבר זמן מה שדובי מזכיר את המסלול הזה ולוחץ לעשות אותו (טוב, ברור, הוא עוד לא רכב אותו), וספי מצטרף ותומך בו (גם כן ברור, אם כי מסיבות אחרות). ואני – הזיכרונות של הפעם ההיא גוברים על ניסיונות ההדחקה, ואני מצליח לעמוד בפרץ ולמנוע את רוע הגזירה. השבוע, כבר ביום חמישי אני מקבל מדובי SMS שמשאיר לי מרווח תמרון צר מאד – זנוח או הר חורשן? (אח... אח... געגועים לאיזי. איתו בטח כבר היינו סוגרים על כרמי יוסף).
וכך מצאנו עצמו מטפסים במעלה הדרך התלולה והמחורצת מזנוח. כנראה שהדרך הזו אינה בראש משימותיה של מע"צ, אחרת קשה להסביר איך דבר לא השתנה במהלך ארבע וחצי השנים. כאז כן היום, אותה דרדרת תלולה רצופה בולדרים וחריצי קרקע. לאחר כמה מאות מטרים יורדים כולם מהאופניים ומתחילים בטיפוס רגלי.

התארגנו זוגות זוגות, שמחה ודני בראש, דובי ואבי, עודד ואני, מטפסים עקב בצד אגודל כאילו טיול של אחה"צ בטיילת. מגיעים לסוף העליה הרצחנית הזו (230 מ' רווח לאורך 2 ק"מ. וראה בסוף הפוסט את גרף הגובה/מרחק כפי שיצא בפולאר שלי) לנקודה ממנה נשקף נוף מרהיב של בית שמש ושפלת החוף. למרות הטיפוס הרגלי בקצב פרומנדה, הדופק כבר בתחומים הגבוהים והנשימה מהירה. מחכים, עלאק, לצמד האחרון וזוכים לכמה דקות של מנוחה. אח"כ הברקה שלי לתמונה על רקע הנוף (עוד 2 דקות מנוחה). אח"כ גם אני רוצה להצטלם אז "דובי, תראה איך מצלמים. אתה מסתכל כאן, לוחץ שם...." (עוד 3 דקות).
יאללה, להמשיך! שמחה עושה ניסיון נואש אחרון ומבקש שנחליט – יש לנו שתי ברירות, הוא אומר, לרדת בחזרה לזנוח או להמשיך ולטפס לבר גיורא. יד ימינו מצביעה על זנוח, כלפי מטה, ושמאלו לכוון בר גיורא, מצביעה על השמים. מבט מתלבט מערבה, לעמק שמתחתנו, מסתכלים בערגה על הרכבים בכניסה לזנוח הנראים קטנים כחגבים. נזכרים בשוטר שעצר לידנו בחניה והזהיר מפני פריצות למכוניות חונות. אחלה נקודת תצפית, לראות מכאן איך פורצים לנו למכוניות... אולי בכל זאת נחזור? הרי גם הירידה בדרך הזו תהיה חוויה, אז אולי? ממשיכים! (אלא מה?). גולשים לערוצו של נחל מערה. רוח מרעננת, צוננת, כמעט חורפית, מכה על פנינו כשאנו גולשים לערוץ הנחל, רוכבים אל תוך הנוף הירוק, נטמעים בצמחיה הסבוכה בשולי השביל, משתלבים ביפי הטבע.
פיצוי הולם גם למי שעשה דרכו בהליכה. משב הרוח מחריש את המוסיקה באוזניות ה MP3 וצינתה גורמת לי לרכוס עוד קצת את הרוכסן של מעיל הרוח. החורף כבר בפתח וצריך לנצל עד תום את הימים האלה של קרירות נעימה, של עננים אפורים בטרם גשם. ממשיכים לאורך ערוץ נחל מערה עד לשמורת נחל דולב (מקום יפה לקפה) ואני מברך על כך שבחרנו במסלול הזה. למעט אותה התחלה רצחנית – הנאה צרופה.
דיון קצר על ספל קפה בנוגע להמשך, ונופלת החלטה שאין טעם להמשיך עד בר גיורא כי הירידה דרך סינגל הקיסר תהיה ממילא חציה בהליכה, ועדיף למצוא דרכים אחרות. (ולטובת הקנאים – הנה תמונה שלי בקטע רכיבה נדיר בסינגל הקיסר)


שמחה מודיע שהוא יקבל היום את אות "איש הברזל" מאשתו ולא מהמלצרית בבר-בהר (וכולם מצטרפים בברכות לרגל 34 שנות). המפות נשלפות ונמצא השביל האדום שיקצר קצת את המסלול ויוביל אותנו לחירבת חנות.
ביס אחרון מהחטיף, לגימה אחרונה מהבקבוק, ואורזים את ערכת הקפה ופונים ל"אדום". קיר המוות. 30-40 מ' של רכיבה ושוב הפזמון החוזר "אנו הולכים ברגל הופה הי, הופה הי" אבל הפעם זה קטע קצר שעיקר כוחו בעצם ההפתעה כשהופיע בלתי צפוי בעוד אנו כבר מתוכנתים על ירידה. מופע קיר המוות מסתיים במהרה ואז ירידה מטריפה לערוצו של נחל אזן, שוב רכיבה בנוף ירוק,



חולפים על פני (מיקומו של) עין מטע, ו... שוב מצפה לנו טיפוס (שזכור לי מהפעם הקודמת כבלתי אפשרי בעליל) לכוון חירבת חנות. מזמן לא הלכנו ברגל... דובי שומע (חירבת) חנות, ומחשבות על הדיוטי-פרי מפיחות כח בגלגליו והוא שועט במעלה השביל. דיווש אחד, שניים ו... ספלאש!!! צלאףףף!!!!! .... לא! אל תמהרו להסיק מסקנות! דובי לא נפל! נחש מתכתי השייך למחלקת בעלי חוליות משתרך לו מהקסטה של גלגלי השינים באופנים של דובי. נקעה נפשה של השרשרת מהמאמץ ("בעליה צריך להוריד הילוך, דובי!" היא זועקת) וכמו תמיד – נמצאה החוליה החלשה, וקרסה. השרשרת נקרעה. זה מה שנקרא תגובת שרשרת.


בעוד דובי הופך את אופניו, נשמע קולו הרועם של המורה עודד "בוחן פתע! כולם להכניס ספרים ומחברות ולהוציא דף ניר ועט". בוחן פתע על השיעור משבוע שעבר (מזל! אני פטור מהבוחן כי אני על תקן צלם המערכת).

טראסט מוחות מוגנים בקסדות סביב לאופנים של דובי, חולץ-פינים נשלף מאי שם, פין מוביל שיכול להיכנס לכל חור נתרם למאמץ המלחמתי ומעורר את שמחה להאיר את עינינו בהסבריו על "פין-שיכול-להיכנס-לכל-חור" וידיים רבות בוחשות בקדירת תיקון השרשרת.


שיא המהירות בתיקון שרשרת קרועה לא נשבר כאן, אבל ללא ספק היה שיפור ניכר משבוע שעבר, ופרק נוסף נכתב בספר "דובי ואומנות אחזקת האופניים". החוליות חוברו, השרשרת הונחה על הגלג"שים המתאימים וכלי העבודה הוחזרו לתרמילים. שלוק נוסף של מים לפני המאמץ האחרון, סיבוב בדיקה אחרון של הפדלים לפני שדובי הופך בחזרה את אופניו ו... קראץ' ... טרררראסק... עודד אשם! הוא לא אמר בשיעור הקודם שלפני חיבור החוליה, צריך להעביר את השרשרת דרך המעביר.... (זה שידיים רבות בחשו בקדירה כבר אמרתי? איזה מזל שאני מצלם את הארוע). שוב פותחים תרמילים, שוב נשלפים כלי העבודה ושוב מפורקת השרשרת. מישהו מציע שנקנה את הספר "דובי ואמנות אחזקת האופניים למתקדמים". הפעם בתור תרגול נוסף זה כבר נעשה מהר יותר ואנו שוב על האופניים. לפחות הנוף סביב היה שובה עין. בשלב זה דובי ויתר על הקניות ב(חירבת) חנות (ואנחנו חסכנו מבחן מתח לשרשראות שלנו) וגלשנו בכיף לאורך נחל זנוח עד לכביש ולמכוניות (שלא נפרצו...)
ואם מישהו חשב בסוף היום הזה ש-never again –אז טעות גדולה בידיו. המסקנה בסוף היום הזה היא never say never, (וטוב שכך).

גרף הגובה/מרחק של המסלול.


לצפייה בתמונות בגודל מלא הקש כאן

חצי זנוח / דובי


ושוב דובי מפתיע וכותב, ואני רק מפרסם ומוסיף קצת תמונות
ובכלל למה ספי לא הגיע? מה זה כל החנוכות בית האלה כשסוף סוף שכי תפס אומץ והצליח להקליד "צומת שמשון 7.30 זנוח".
תמיד כשספי לא מגיע יש איזו תקלה טכנית והפעם ידעתי שאין לי משאבה. בסוף נקרעה השרשרת,שוב שרשרת כאילו לא היה מספיק בשבוע שעבר. ה"ביעוס" האמיתי בשרשרת זה המוביל של הפין, תשאלו את שמחה והוא ישמח לספק לכם את כל ההסברים לרגל יום הנישואין ה 34 שלו (ושל אשתו כמובן).


הפעם כולם הגיעו בזמן ואפילו עלינו על האופניים לפני שמונה, (לתשומת לבכם ספי מחד ואיזיבמה מאידך). האמת שדי מהר גם ירדנו מהם והתחלנו להגרר בדרך המטפסת על הרכס שמול זנוח. אפילו ברגל היה קשה, מזל שזה רק 1.5 ק"מ של עליה מתישה אבל לא סופנית, אבל הנוף! איזה נוף? ראות לא משהוא, גשמון קטנטן, הקור מפלס דרך לאט אבל בטוח והעננים במזרח נראים מאימים במיוחד שזה כיוון הנסיעה שלנו.


מודאגים? אין צורך לרחם, העננים המשיכו עוד קצת מזרחה ואנחנו עשינו סוף סוף את מה שכלם באמת אוהבים - הפסקת קפה.
כנראה שמחירי היין ביקב עבאדי תפסו תאוצה השנה בניגוד למגמה הכללית במשק כי אם לא איך מהנדס מתוחכם שיש לו גם נגריה גם יקב וגם מכין בעצמו חומוס טחינה ושומשום דביק לא מביא לחברה קצת יין להתחמם בחורף הקר הזה. עוד לא הספקנו לארוז את הגזיה ושמחה אמר שמאוחר וצריך לחזור אפילו שמד המרחק מראה על 7 ק"מ. נאה דורש נאה מקיים קפץ והתחיל להוביל את הטור. לקראת העליה לחרבת חנות הלכה השרשרת, שוב שרשרת, מתי אלמד סוף סוף לרכב על אופניים כמו שצריך? ולמה לא מיצרים שרשראות לאנשים מבוגרים? (איזי, זה XT אז אל תתחיל להרצות בלב על כל מיני קמצנים שלא ברור איך רוכבים עם הקבוצה בלי להיות מצוידים במותגים בליני נליני, אפרופו נליני-מה עם התקציב לנליני?)
יצאו סוגריים ממש ארוכים, אז סיימנו עם השרשרת,כלומר דני ועודד, אני לכלכתי קצת את הידיים בשמן שיהיה ברור שאני שותף,

שוב שמחה מוביל דרומה ומערבה טסים על דרך עפר טובה ומגיעים לכביש ולרכב.

ספי, היה רק חצי זנוח, לא הגענו לבר בהר, ולא למדרגות הקיסר אבל היה משעשע (למעט העליה הראשונה),
ותודה מיוחדת לשמחה שהגיע וסוף סוף היה גם קפה וגם בדיחות.
דובי