יום שישי, 7 באוגוסט 2009

GARDA ON BIKE / דובי

שוב דובי, כרגיל.
בעצם, סנטו דובי יש לומר, אשר על מנת לא לשכוח דבר היה עושה לילות כימים. כשכל האחרים כבר עלו על יצועם וצללו אל מעמקי שנתם, היה הדב הקדוש מדיר שינה מעיניו ובמקום לישון אף הוא כמו עמיתיו, היה שורק לעצמו חרישית מנגינה בלתי מוכרת, לעתים מלווה עצמו במחיאות כף קצביות, שולף מאי שם דף ועט וכותב את עלילות היום שחלף. וכך היה נוהג לעשות מידי לילה עד אשמורת שלישית כשהשחר כבר הפציע, והיינו מתעוררים ואומרים לו: "ר' דובי, הגיע זמן רכיבה של שחרית". והוא - ממשיך לגזור על עצמו תענית של שינה כאילו לא עוד יום רכיבה מפרך מצפה לו. כאילו, מה? רק צרור דבלים יבשות וצמד תמרי מג'הול? מה, הוא לא בנאדם? הוא לא זקוק למעט שינה? קדוש, קדוש, קדוש!!!



שבעה ימים של שכרון חושים / דובי (פרק א')
יום א- בכל זאת הגענו, למרות הכל

כשהיה ברור לי שאת הטיול הזה לאירופה אני עושה בגפי צלצל שמחה. מה גרם לו לשמחה להחליט לפתע לשנס מותניים ולקחת החלטה איני יודע, אבל לי היה ברור ששמחה הוא פרטנר מצוין, לא מעיק, לא מציק, אוהב לאחוז בהגה, בקיצור חף מכל מגרעת (למעט אחת רועשת למדי כפי שיתברר בהמשך). שכי יושב לו ממילא במילאנו ואין סיכוי שבעולם שיחמיץ את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכו והרי לכם צוות שעוד רבות ידובר בו.
בימים שלפני הטיסה מצאתי את עצמי מתרגש משום מה, מה הסיפור? עוד נסיעה לאירופה, שוב נחיתה במינכן. את הדרך הזו עשיתי כבר פעמים כה רבות, אבל משהו ריחף באוויר, איזו תחושה שהפעם זו לא עוד חופשת סקי. העובדה שמעולם לא יצאתי לחופשה שכזו, או שמא ארגז הקרטון הענקי במרפסת הסלון ובו האופניים הוא שגרם לפרץ הרגשות המוזר הזה.


תיאור היום הראשון שנוא עלי מאז ומתמיד, הקמצנים שבינינו תמיד טסים ב6.00 בבקר, לא ישנים לפני הטיסה, מנקרים במהלכה, נוחתים בטשטוש קל, שוכחים את כיסוי תא המטען של הרכב ביציאה משדה התעופה, נוסיף מפגש מרגש עם המפקחת ממס הכנסה בזמן ההמתנה למזוודות, בקיצור לא משהו. בכל זאת, כבר בשדה התעופה טרפנו לחמניה טרייה שפוטמה בשווינריי על גבי גבינת פילדלפיה,

מזג האוויר הנפלא, הגשם הפרוע שתפס אותנו באינסברוק, והנופים הירוקים ירוקים יותר והאלפים גבוהים יותר כששמחה נוהג אני מסתכל לי על הנוף חף מכל אחריות למעט הוראות נהיגה.
אז קצת התברברנו ושכי המתין לנו שעה שעתיים בפונדק קטן אי שם ברוברטו (מסכנה בעלת הבית), אבל אספנו אותו לחיקנו באהבה, לא לפני שהאכלנו אותו במטעמי שדה התעופה וקדימה לטורבולה.

מבט ראשון על אגם גרדה ממרומי ההר מבהיר לנו שהגענו לארץ המובטחת, זו האמיתית, זבת חלב ודבש, עם אגם ענק בכחול מופלא, ירק אין סופי, הרים תלולים שנראים כנופלים לגדותיו, גן עדן עלי אדמות.

מזג האויר הנפלא (בניגוד לתחזיות הקודרות באינטרנט) ליווה אותנו גם בכניסה למלון מיורלי, פשוט, משפחתי, אבל אף אחד אינו יוצא מגדרו על מנת לעזור או להסביר מעבר לנדרש.
התארגנו בחדר וירדנו להרכיב את האופניים, משימה שבלי שמחה היתה מובילה אותי ל"קרפנטרי", ה"מצמן" השכונתי. שמחה שהיטיב להסתדר עם מלאכת ההרכבה נחרד לגלות שאינו מצליח לנפח את הגלגל האחורי אבל בדיוק לשם כך הקימו בעיירה שלנו את חנות הדגל של קרפנטרי. שמחה זכה בפנימית חדשה (בתשלום, לא כמו הפדלים ש"קבל" בחינם מאוחר יותר), שכי סגר נושא ההשכרה ומיד שמנו פנינו לצריפון של "גרדה און בייק" לפגישה ראשונה עם אנדריאה. יקית חביבה שנעצה בנו מבטים חשדניים, הבינה מייד שכסף מיותר לא תראה משלישית הקשישים והורתה לנו להתייצב למחרת ב9.30 לתחילת רכיבה.



בד"כ כאן מסתיים לו סיפור היום הראשון, מסתובבים בעיירה, אוכלים ארוחת ערב קלה אך מעולה ולמיטה. אז זהו שכאן החלו הדברים להסתבך. שמחה, שמחה שלנו, הנהג בלתי נלאה, בעל ידי הזהב ששמח לעזור לכולם, עולה על יצועו ותוך דקות ספורות מרעידה את קירות החדר סימפוניה של נחירות הכולאת את המאזין לה באין אונות שכאת. מה עושים? מעירים אותו? הרי הבחור עייף, נהג כל היום, הרכיב שני זוגות אופניים, שתה בירה. ואולי זה רק אני? שכי שוכב במיטה ולא זז (מסתבר מאוחר יותר שהד"ר הממזר היה ער ונהנה מכל רגע), רבע שעה עוברת, שעה, גם אני כבר מתעייף, הראש עמוק בכרית, הידיים כרוכות סביבה במעין לפיתה נואשת שמנסה להצמיד את הכרית לאוזן ככל הניתן על מנת לטשטש ולו במעט את רעש המפעל ששמחה החליט לפתוח בשכונת מגורים שלוה ללא כל אישור. אין ברירה , חייבים לנסות משהו. שריקות! סבתא שלי אמרה שזה מפסיק
הנחרות מייד. חבל שלשמחה ולי לא היתה אותה סבתא, כנראה שאצל סבתא שלו זו שיטה להגברת נחירות לא להפך. ניסיתי גם למחוא כפיים, בשקט, כי שכי ישן (כאילו).כלום, השמחה הזה חרש, נוחר, ואני סובל. לאחר נצח נרדמתי קצת לא ברור איך וכבר נרשמה מסקנה ראשונה לעתיד: חדר לבד בלי רופא (בהמשך הסתבר שגם הוא אינו טומן נחירותיו בצלחת), ששומר עליך בלילה ובלי נחרנים בלתי נלאים "שמחה סטייל".
דובי


כתבה ראשונה בסידרה

יום חמישי, 6 באוגוסט 2009

לגרד את השמים בגארדה, GARDA ON BIKE

בעצם הזרע הוטמן באדמה כבר לפני שנה, כשהתחלנו לדבר על רכיבה בחו"ל. איטליה, צרפת, אוסטריה... ארצות לא חסרות באירופה. אח"כ רצו כמה מיילים ביני ובין כמה מקומות באיטליה, דובי ניסה לשכנע על אוסטריה ובסוף רכבנו בכרמי יוסף.
השנה זה היה כבר סיפור אחר. דובי החליט שהשנה זה ויהי מה, אני באופרה אחרת לגמרי – השתלמות בבי"ח ליד ה"לה-סקאלה" של מילאנו, טוב לא ממש ליד, מילאנו עיר גדולה, אבל אני במילאנו, ונוגה הסכימה ששמחה יהיה גבר ויעשה מה שהוא רוצה. שוב מיילים, טלפונים וסיור מקדים שלי באגם גארדה, והעסק קורם עור וגידים. משלוח של בגדי האופניים מגיע בדיוור ישיר וביקור נימוסין בסניף של דקאטלון ליד הדואומו מוסיף (איך לא) קצת דברים שעוד אין לי.
"זהו!" מודיע לי דובי במייל חגיגי, "21 ביוני אנחנו באים".
"זהו" אני מודיע למלון בטלפון לא פחות חגיגי, "arriviamo al 21 giugno"
"זהו" אני מודיע לקארפנטארי "תשמור לי קאנונדייל מידה L".
"זהו" אני מודיע בביה"ח "21 ביוני אל תבנו עלי לכמה ימים".
"זהו" אומר דובי "רק שמחה ואני באים. כל השאר רק מדברים"
שעון החול מתחיל לטפטף ולהתרוקן באיטיות מעצבנת עד שמגיע היום המיוחל.
21/6 שעה 02:00, תל-אביב / ראשל"צ. דובי בת"א, שמחה בראשון, מתעוררים משינה-לא-שינה. באותם רגעים במילאנו (01:00 שעון מילאנו), אני הולך לישון. מחר אפשר הרי לישון עד מאוחר, לא תחתית של 07:00, לא בי"ח, לא חדר ניתוח.
נתב"ג, 04:00. דובי ושמחה מתארגנים עם האופניים הארוזים בקרטונים.

מילאנו 04:00. אני מסתובב לצד השני. חלומות פז.
אי שם מעל לים התיכון 06:00. דובי ושמחה משחררים את חגורות הבטיחות ומטים את המשענת לאחור.
מילאנו 06:00. המיטה רחבה ונוחה, אני חוזר לצד הראשון.
אי שם בשמיים, 08:00. דובי ושמחה מנקרים. הדיילת המעצבנת שואלת "תה בבקשה?"
מילאנו 08:00. אני שוב מסתובב לצד השני. ברחוב מביאים עוגות חמות מהמאפיה לבאר הצמוד לבית אבל אני ישן שנת ישרים. פרנקו הברמן תמה מה קרה לי היום.
מינכן 09:30, דובי ושמחה נוחתים, מתארגנים ומקבלים את הרכב. בדיקה קצרה מראה שאפשר לפרק (ולשכוח) את מכסה תא המטען. העיקר שיש לחמניות לארוחת בוקר.
מילאנו 09:30. האור החודר מבחוץ מעיר אותי בפעם הראשונה. אני מתמתח ופוקח עין תורנית.
10:00 – טלפון ראשון. "מה הענינים" אני שואל. "מתארגנים. עוד מעט נצא לדרך" אומר דובי ואני חוזר לישון.
10:30. גשמים ופקקים בסביבות מינכן. קפה ובריוש בבאר במילאנו.
12:00. גשמים ופקקים באוסטריה. אני עושה דרכי לתחנת הרכבת centrale.
טלפוני תאום מהרכבת העושה דרכה בין מילאנו לוורונה אל הרכב המזדחל בין אינסברוק לבולצאנו. "נגיע לרו͘וֶרֶטו בערך חצי שעה אחריך" אומר דובי ואני מתמקם בבאר שמול תחנת הרכבת, יורד על סנדביץ ובירה ומתפעל מהברמנית. דובי מסמס שהם כבר אחרי טרנטו ואני מתחיל להתרגש. פתאום הכל נהיה מוחשי, לא רק עור וגידים אלא גם נשמה. עוד כמה דקות חולפות ובתיזמון מדהים של טיסות ורכבות, הם מת"א, אני ממילאנו, הם טרוטי עיניים ואני מתודלק בבירה, אנחנו מגיעים לרוורטו בהפרש זמן של כשעה, וגם זה היה יכול להיות פחות אילו לא היו בונים בעיירה השקטה והשלווה הזאת תחנת רכבת נוספת, בדיוק הלילה, מבלי שאף אחד ידע על כך. (הסבר: קבענו להיפגש בתחנת הרכבת של העיירה. בעוד אני ממתין, הם מטלפנים ואומרים שהם בתחנת רכבת אחרת בעיירה, אבל משום מה איש מתושבי העיר לא ידע על קיומה של תחנה נוספת. הם נשבעו בנקיטת חפץ שהיה כתוב Rovereto Sud, אבל זה לא מופיע במפות. ל-GPS של הדוב הקדוש פתרונים)
אח"כ היה SMS לכולם – "מחר 9:30 בבודקה של גרדה-און-בייק". איזי קיטר שזה מאוחר ויהיה חם (לא, זו לא טעות. איזי קיטר שזה מאוחר מידי!), מויש ביקש יותר מאוחר כדי שיספיק להגיע ואבי לא הבין דבר וחצי דבר (כן, אבי, סיפרו לי).


***


דובי כבר כתב את פרשת היום הראשון מנקודת מבטו, וימשיך לפרסם את סיפור הימים האחרים בהמשך. אני אמנע מכך, אבל על מנת להקל להבין למה דובי מתכוון, אני מפרסם כאן לקסיקון שימושי לקורא המתעניין.



אופניים. כאן מתחיל ונגמר הכל. אם אתם שואלים מה זה, למה זה, בשביל מה זה, אז אין טעם שתמשיכו, ואתם יכולים לעבור כבר עכשיו לאתר של האגודה הסלובנית לסריגה.
אוסטריה. מדינה מצפון לאיטליה. תושביה, האוסטרים, היו החלק הארי של המטיילים באזור גארדה, חלקם הגיעו במיוחד בכדי לראות את פלאי הטבע דובי ושמחה, מבלי שידעו כלל שתוך מספר ימים יוכלו לראות אותם רוכבים באוסטריה.

אנדריאה.


מדריכת רכיבה גרמניה, מבעלי גארדה און בייק. גרמניה קשוחה ביום הראשון, שנפתחה וזרמה בחופשיות ביום השני, כשהיתה רק עם שלושתנו והבינה שאנחנו בראש טוב, אבל בגיל של אבא שלה. אנחנו הסתכלנו עליה דווקא כמו על אחות לנו קטנה וגו'...
בית מרקחת. מקום בו קונים תרופות בד"כ. שמחה גילה שבבית המרקחת בטורבולה (ע"ע) יש גם זוג עיניים מדהימות מחוברות לרוקחת המקומית. על מה שהוא אמר לה, היה יכול להיתבע בארץ על הטרדה מינית, אבל באיטליה (של ברלוסקוני) היא רק הסמיקה.

בריכה. ממארק ספיץ עד מיכאל פלפס לא קם כדובי ארנון. אין כמו לעשות כמה בריכות אחרי שלא ישנת כל הלילה.


בנות. יצורים שבדרך כלל נותנים לנו תחשה שאנחנו כאילו פנתרים. איכשהו מצאנו עצמנו ביום הראשון בחברת אחדות מהן. זוכרים את הספר / סרט "חבורה שכזאת"? בומבה צור ע"ה אמר שם בקטע מסוים "כל הירא ורך החזה – ישוב ויצפור לביתו" אנחנו לא גרשנו את רכות החזה, כי הן נתנו לנו ביטחון שכל עוד אנחנו איתן והן איתנו – אין מה לדאוג. אנדריאה לא תרוץ קדימה. אח"כ באו עליות, ונוכחנו שלא כל העגלגל – עגלה, ודווקא שעירי החזה היו קרובים לשוב ולצפור למלונם.



בודק'ה. יש של ש.ג., יש אחרות. בטורבולה זו הבודק'ה של garda-on-bike, כאן היינו נפגשים מידי יום עם אנדריאה. כאן רצינו לפגוש אתכם ב-9:30, אבל לא באתם.





גארדה. אגם בצפון איטליה. אזור מדהים ביופיו, הרים (ע"ע) גבוהים (ומושלגים בחורף) סביב לו ומשמש מוקד עליה לרגל לרוכבי אופנים ולשוחרי גלשנים ושאר ענפי ספורט ימי. מילה שלי – בשנה הבאה כווולכם טובלים במימיו.
גפנים. כמו בכרמי יוסף, אבל מזן bardolino, הזן המקומי באזור גארדה. אתה מרגיש אותן קרוב קרוב בקטעי רכיבה רבים (וגם ע"ע פטל).
דנמרק. מדינה בצפון אירופה. ידועה בבלונדיותן של בנותיה. שלחה נציגה לגארדה שהדהימה את כולנו. אבל היה אתה גם המניאק הבן זונה של החבר שלה סססימאשלו!!. (ר' גם "וורוד").
דובי. כל מילה מיותרת. רוכב ללא לאות אפילו שלא ישן כל הלילה, וגם למחרת בלילה. עד שנתפס בקלקלתו והסתבר שגם הוא הצטרף למועדון. (ור' גם "פעיית גדי")
הרים. לא רק אתר אינטרנט. מכנה משותף בין גארדה (ע"ע) וירושלים, שתיהן – הרים סביב להן. בגארדה הם מחביאים בתוכם כפרים ימי-בינימיים, אגמים נסתרים ורוכבי אופנים שרוטים.
הרכבת-אופנים. בערך כמו להרכיב רהיט של איקאה. נראה קל, אבל תמיד חסר לך איזה בורג. עד שבא שמחה ומסתבר שאתה בעצם לא צריך את הבורג.
ורוד. לא רק חולצת המוביל בג'ירו. חבל להכביר במילים, רק להסתכל ולהנות. ביחד עם שמחה – זה "היפה והחיה". (ר' גם דנמרק לעיל)

זנוח. המסלול הישראלי היחיד (וגם מדרגות הקיסר, בעצם) שאוזכר שם. מוזכר בד"כ במטרה להקטין את ההתלהבות של רוברט מאיזה סינגל בעליה, במשמעות "לא ביג-דיל, גם לנו יש כזה", למשל: "נראה אותו עולה את זנוח!" (ו"נראה אותו יורד את מדרגות הקיסר", כשירדנו)
חופשה. בעצם צריך להיות באות ה', כי זו ה-חופשה, בה' הידיעה!
חיוך. מה שהיה מרוח על הפנים של שמחה כשהרכיב את האופניים, בטרם ניסה לנפח את הגלגל האחורי. אח"כ הוא חזר אליו לאחר 2 כוסות בירה ומנת פסטה.
טורבולה. עיירה קטנה בצפון אגם גארדה (ע"ע). אם אתה רוכב אופנים זו מילה נרדפת ל"גן עדן".
טנו (Tenno) – לאגו די. אגם טנו – אגם ניסתר בין ההרים. אתה מגיע אליו אחרי טיפוס אנכי של 550 מ', ומה שבא לך זה רק להשתרע על הדשא ולהתגלגל מטה מטה למי התכלת. נראה כמו גלוית קיטש, אבל הוא אמיתי עד כאב.
ירידות. כיוון הרכיבה הנכון של העליות. בחלק מהם אפילו שמחה שרף את הברקסים.
יין. לא על הבירה לבדה. קונקורנציה אמיתית ל"עבאדי ספיישל ריזרב". עם רמה נכונה של יין בדם, העליות (ע"ע) נראות פחות תלולות ובירידות (ע"ע) לא צריך ברקסים.
ירוק. כמו הסיפור על הקרוקודיל. אתה מסתכל סביב ושואל עצמך - ההרים בגארדה הם יותר ירוקים או יותר גבוהים? בטח שיותר ירוקים, כי גבוהים הם רק לגובה, וירוקים הם גם לרוחב.
כביש. מכיוון שדוברי אמת אנחנו – צריך להודות. היו גם קטעי כביש.
כחול. כמו הירוק (ע"ע) של ההרים – כך הכחול של האגם. בכל צורה שלא תסתכלו הוא יותר כחול.
לילה-לבן. תשאלו את דובי. הוא התמחה בזה.
מיורלי. מלון. בסדר. רק שלא יביאו בשנה הבאה את הילד הגרמני המעצבן שכל הזמן העיר לנו (בגרמנית כמובן, יותר מעצבן ממנו עצמו) שצריך לכבות את הטוסטר, שלא לשים יותר מידי סוכר, שלא ניקח כל כך הרבה לחמניות אם אנחנו לא גומרים, שנאכל בפה סגור, לא ללעוס מסטיק, לא לרוץ על שפת הבריכה... איפה ההורים שלו קיבינימאט?!.
מים. מים כבדים זה לא רק מושג בפיסיקה גרעינית. מים כבדים זה קודם כל על הגב שלנו כשאנחנו רוכבים במעלה ההר. בגארדה לא צריך שקית של 3 ליטר בתרמיל. בכל כפר קטן יש איזו פונטנה המזלפת מים צוננים נון-סטופ. פשוט למלא את הבקבוק ולרוות את הצמא.
נאגו – קסטלו די. שרידי מצודה עתיקה על הר מעל העיירה נאגו, לכשעצמה כמה מאות מ' מעל לאגם גארדה. "קצת טיפוס בהתחלה" אמרה אנדריאה כשלקחה אותנו בשביל הררי לכיוון העיירה. אח"כ היא הציעה שנטפס לכיוון המצודה, כי גם היא מעולם לא היתה שם. "לא יודעת אם בכלל אפשר להגיע עם אופניים" אמרה והראתה לנו את הגב עד שהגענו למעלה, רק כדי לראות ששער המצודה נעול. שמחה חשב לקפוץ ברוב יאוש מראש ההר לעמק.
נגריה. בית מלאכה ליצור רהיטים. בד"כ ממוקם במרחק ממקום מגורים. כשהנגריה מופעלת במשך לילה שלם, קשה לרכב למחרת. ז"א לחלק קשה, חלק דווקא ישנו נפלא.
נוף. מה שמתקבל כשמחברים את הירוק (ע"ע) הכחול (ע"ע) וההרים (ע"ע).
סירמיונה. עיירה ציורית בחלקו הדרומי של האגם. מה שדובי ושמחה ויתרו, אבל בשנה הבאה תעמדו על חצי יום טיול לשם.
סראם X.9. לא רק על שימאנו XTR יחיה האדם. זו רמת המכלולים בקאנונדייל ששכרתי אצל קרפנטארי (ע"ע).
סנטיני. עוד מלון. זה המומלץ ע"י קלאב ג'יראף. בדיעבד היה עדיף לקחת אותו בגלל שהילד במיורלי (ע"ע) היה במיורלי ולכן לא יכול היה לעצבן אותנו בסנטיני לו היינו לוקחים שם חדר.
עליות. כמו ירידות (ע"ע), אבל בכיוון הלא נכון.
פראנצו. כפר ימי-ביניימי. פרוש השם באיטלקית – ארוחת צהרים. בדיוק בשעת צהרים חצינו את הכפר. ריח של תבשילים, של שום, של ראגו עולה באפינו, נודף מכל חלון. מפלס הרעב והתאבון הרקיע שחקים. מה זה חטיף אנרגיה עלוב?
פעיית גדי. בת קול חלושה ועדינה, לא משהו גברי רועם, עם זיפי זקן ושערות על החזה, אלא משהו שבקושי נשמע, פעייתו של גדי בן יומו, עם חלב על השפתיים. האוזניים הקשובות של שמחה ושלי לא החמיצו את בת הקול הזו, חלש ושקט, אבל מה זה מעצבן, אי אפשר לישון ככה. בפעם הבאה – חדר לחוד.
פטל. שיח קוצני עם פירות אדומים ומתוקים. נוכחנו על בשרנו שכשאתה רוכב בשביל בין שיחי פטל, כדאי ללבוש בגדים ארוכים. שריטות, טיפות דם, כמה שסבלנו...
פדאלים. צמד דוושות אליהן מתחבר הרוכב. ב"קרפנטרי" (ע"ע) נוהגים להזמין לקוחות לזוג פדאלים כמו שבמקומות אחרים מציעים ללקוחות קפה או מים קרים.
צמיג אחורי. החיבור בין הכח המניע לקרקע. תכונות נוספות: כשהוא מרוקן מאוויר ולא ניתן לניפוח, הוא מוחק כל צל של חיוך (ע"ע) מפניך.ורק צלחת פסטה ברוטב פטריות וליטר בירה ישכיחו את הבעיה ויחזירו את החיוך להימרח מאוזן לאוזן (טוב, כמעט. אבל בהתחשב בעייפות זה נחשב מאוזן לאוזן).
צמר-גפן. סוג של אמצעי מניעה. יכול לפעמים למנוע עייפות מצטברת, אם אמצעי שלט רחוק כמו שריקות, מחיאות כף וכו' לא עוזרים.
קפה (1), כולה להכין קפה. מעשה של יום יום. אבל בשביל שותפינו לרכיבה זה היה ה-ארוע, בהא הידיעה, של הרכיבה. כשהתחלנו לפרוק את ציוד הקפה מהתרמילים (התאמנו על זה הרבה במלון. אני מוציא גזיה, שמחה קפה וספלים, דובי דואג למים לפינג'אן. הכל תיקתק בצורה שאפילו אהרון היה גאה בנו) הם הוציאו מצלמות, כרעו ברך, התעלפו. כשגם כיבדנו אותם בקפה (מה זה בשבילנו להכין 12 ספלים בשתי נגלות?) חלקם החלו לומר אווה-מריה, וכששמחה נתן שקית ירוקה של עלית לאיזו אוסטרית שהכריזה שהיא אוהבת הל, הם האמינו שהתגלה לעינהם השילוש הקדוש.
קפה (2). שיטה לרפד את האופניים באריזתם למטוס לצורך הגנה. הרבה שקיות של קפה סביב לאופנים – יופי של ריפוד. מה לא עשיתי בשביל להגן על אופנים של חברים.
קרבונרה. סוג רוטב לפסטה. בעיקרון – מטגנים קוביות פאנצ'טה (שפק) בגודל של כחצי ס"מ בשמן זית. מכינים פסטה ארוכה, ספגטי בד"כ, וכשמוכנה, מעבירים למחבת עם הפאנצ'טה, מוסיפים הרבה פלפל שחור. מכבים את האש ומוסיפים חלמון (או כמה, תלוי בכמות) ומערבבים היטב עד שנבלע, ופרמיג'אנו מגורד (וראה כאן ). מבחינתי – כמה שזה פשוט זו מנה המשמשת לי אמת מידה לאיכותה של מסעדה. ומה זה קשור לעיניננו? החל מהערב הראשון, כשהם טעמו ממני, הם כל ערב ביקשו שאזמין להם את "הפסטה עם המילה הזאת שאכלת אתמול".
קרפנטארי. ברחובות קוראים להם מצמן. חנות מצמנאית עם כל מה שרק רוצים בעיניני אופניים, כולל השכרה. אנשים טובים. (ע"ע פדאלים).
רוברט. זוכרים את אנדריאה (ע"ע)? רוברט הוא האנדריאה במסלולים קשים. ביום הראשון כל הגברברים הלכו איתו והשאירו אותנו עם הבנות (ע"ע), ובמשך היום היתה איזו שהיא זליגה חזרה של כמה מהם לקבוצה שלנו.
רוורטו (Rovereto). עיירה שקטה ושלווה על האוטוסטראדה בין מעבר הברנר לכיוון וורונה. משם יורדים לכיוון גארדה, שם קבענו להיפגש. העיירה התפרסמה בחודש יוני 2009 כאשר יצורים מהחלל החיצון בנו שם בין לילה תחנת רכבת מבלי שאיש מתושבי העיירה ידע על כך. כעבור כמה שעות התחנה נעלמה, והיתה כלא היתה.
שמחה, שכי. סתם הפריעו לדובי, וגם עסקו בעבודות ניקיון (של המדפים בקרפנטארי למשל).
שנה-הבאה. בשנה הבאה נשב על המרפסת של המלון, נשקיף על אגם גארדה ונספר לכם – כאן היינו בשנה שעברה, שם רכבנו עם אנדריאה, שם הבית מרקחת כאן יש קארבונרה טובה וכו' כו' ונאמר אמן!
תם-ולא-נשלם. (ע"ע שנה הבאה) אמן, אמן ואמן.

יום חמישי, 11 ביוני 2009

התרסקות. יומן של בוקר שהתחיל בכיף

יום ו', אני מתאושש משעות של המתנה בשדה התעופה של מילאנו למטוס חליפי.
- מה נפל עליך? בשביל מה באת לארץ לחופשה? מה רע להישאר במילאנו? שואל אותי חבר.
- מחר 06:30 בצומת האלה. מסמס דובי.
שבת 06:30, צומת האלה. אני נכנס בצפירה עצבנית לתחנת הדלק. דובי, ספי, עודד, שמחה, מויש, עזרא ואהרון. שבע נשמות טובות, שבע סיבות טובות לבוא לסופ"ש ארצה (ויש עוד כמה שבטח מתכרבלות עדיין בשמיכות). נכון, אתם פחות יפים ממיקלה ומליצ'ה האיטלקיות, הקאסטלו על הגבעות ליד מילאנו מרשים יותר מהחירבה החדשה של אהרון, וברונלו די מונטלצ'ינו זכה בדירוג גבוה יותר אצל פארקר מאשר עבאדי ספיישל ריזרב, אבל למרות זאת, ובאופן בלתי הגיוני בעליל אני מעדיף אתכם. ובתשובה לאותו חבר ששאל - זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
שבת 06:40, אני נזכר ברכיבה ברחבי תחנת הדלק. בוחן את האופניים שהעלו אבק 3 חדשים, חיזוק האוכף שהתרופף משהו, ניפוח הצמיגים, וקדימה. אהרון האופטימי מתדרך אותי איך להגיע לחירבת בורגין. הוא שכח שאני לא רכבתי כבר 3 חדשים ואין צ'אנס שאני אצטרך לאתר את המקום, אלא אם כן אשאר הרבה מאחור ולא אראה כבר את זנב האחרים.
07:00 אנחנו מדוושים במעלה השביל הירוק בכוון הכללי של חוות צוק. הנוף הכל כך מוכר של הרי יהודה, עצי אלה ואלון, דרך מסולעת המטפסת ומשקיפה על המרחבים סביב, אויר צלול של בוקר מלטף את הפנים. ההולם בחזה ההולך וגובר, הנשימה הנעשית מהירה יותר ויותר ביחד עם לגימות האיזוסטאר המטפטף על החולצה שמתחילה כבר להיספג בזיעה... איזו תחושה נפלאה, תחושה שכל כך התגעגעתי אליה. זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ליד חוות צוק אני מחליף חוויות עם עודד ומספר לו על חנות יין מופלאה במילאנו, שם ראיתי בקבוקי יין משנת 1834 (!), ועודד מעשיר אותי בידע על היינות הבודדים היכולים להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. שנינו מה זה אוהבים את הרגע. וגם זה למה באתי ארצה לסופ"ש.
ואז מגיעים להסתעפות השביל הירוק אל הסינגל הראשון במסלול. בפעם הראשונה שרכבנו כאן איזי פספס את הפניה והחל לרדת בדרך הראשית, ונפל. נפילה לייט שאפילו איזי צחק.


בפעם הבאה שמחה ודובי פספסו את הפניה והמשיכו מטה מטה עד למפגש עם הסינגל למרגלות הגבעה.
הפעם כולם פנו בשביל הנכון שמאלה והתחלנו לרדת אחד אחד במורד הסינגל. שביל צר ופתלתל עם מדרגות סלע קטנות אבל ממזריות אשר מחייבות את מלוא תשומת הלב, ואת מלוא מהלך הבולמים. הסינגל הזה, כמו כל סינגל, אינו מאפשר להנות מהנוף, לך תביט בנוף, תהנה ממנו ומייד תתמזג איתו... אבל מצד שני הסינגל מעלה את מפלס הכיף. באוזניות מתנגן לו "איזה בוקר של כיף" של תיסלם, ואני מה זה מזדהה עם השיר "איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר, איזה כיף על הבוקר, אח, איזה בוקר בכיף..." אני זורם עם השיר וזורם עם השביל בתחושה של ריחוף, לוקח בזהירות סיבוב חד ימינה, יורד אל מאחורי האוכף לפני מדרגות הסלע, נהנה מכל ס"מ של מהלך בולם ומברך את מי שבחר את המסלול הזה השבת.
07:45. מטרים אחרונים לעבר החבר'ה שכבר סיימו וממתינים בצילו של עץ רחב נוף, ואני מוציא את האוזניות ומתנתק מהנגן כשחיוך אושר (כך אני מניח) נסוך על פני. איזה כיף לי הבוקר, איזה בוקר בכיף... והנה עוד סיבה לבוא ארצה לסופ"ש.
07:46. באחת מתהפך הגלגל והאידיליה והפסטורליה מתחלפות במציאות כואבת.
- מה אתך? אתה עם האוזניות לא שומע כלום! אומר-שואל מויש, ומוסיף באותה נשימה – לא שמעת שקראו לך? עודד התרסק בסינגל ופרק את המרפק!
- מה??!!!
- חזור מהר למעלה! מזעיק אותי דובי בשיחת טלפון.
אנחנו מטפסים עד לאמצע השביל והדרך במעלה הסינגל כאילו לא בעליה, וכאילו נעלמו כל האבנים ומדרגות הסלע גוהצו עד כלות. באמצע מעלה השביל אנחנו פוגשים בהם.
- עזוב את האופניים ובוא מהר, הוא פרק את המרפק! אומר לי מישהו, אולי שמחה.
עודד יושב בצד הדרך, חיוור, מיוזע, מאובק, קוצים נעוצים בבגדיו והוא נאנק מכאב. בשמאלו הוא תומך את זרוע ימין, המרפק כאילו הוזז כמה ס"מ לאחור, בולט בצורה חריגה מעבר למקומו הטבעי וניכר מיד שאינו במקומו. הלוואי וזו רק פריקה אני חושב לעצמי. הכאב כה חזק שאת הפצע הגדול הקרוע והמדמם בקרסול עודד לא מרגיש כלל, רק שמחה מחוויר משהו למראה הפצע הפעור והדם ואפעס איזה שמץ של חלושעס תופס אותו. אני נזכר בימים של מילואים וטיפולי שטח. בפעם האחרונה זה היה איזה ארוע בעזה עם פינוי מוסק ואיזה קצין צעיר שאו-טו-טו התעלף וכמעט והיה צריך לפנותו גם כן במסוק. עודד מבקש לנסות ולהחזיר את המרפק למקום. ברור לי שהסיכוי אפסי כי הכאב בניסיון כזה הוא בלתי נסבל, אבל עודד מעורר הערצה, גבר שבגברים, מאיץ בי וצועק "תמשוך!!" אני מושך בכף היד כנגד קונטרה של ספי מהכתף. קליק קטן נשמע אבל זה לא זה. בסרטים היו כבר נותנים לו משהו לנשוך ומשקים אותו בחצי בקבוק ויסקי. איפה אבי עם הספיישל ריזרב שלו, כשממש צריך אותו? אנחנו פועלים במתכונת תאג"ד, חבישה אלסטית, משולש, תחבושת אישית על הפצע ברגל ואנחנו מוכנים לפינוי, או בשפה צהלית – הפצוע יביל. קצין הפינוי ספי (מי אם לא הוא) יוצא לדרך להביא את הג'יפ של עודד מתחנת הדלק ואנחנו מתחילים להתקדם רגלית לאורך השביל הצר עד לנקודת מפגש עם נגמ"ש הפינוי. עודד עשוי ברזל ולמרות הפציעה אינו מוכן לעצור ולנוח, אינו מוכן לשבת לרגע, רק ללכת ללכת. אנו חוזרים לכוון חוות צוק, הולכים עקב בצד אגודל, אגודל בצד גלגל. עודד חורק שיניים, ניכר עליו שכל צעד גורם לו ליסורים אבל צועד צעד אחר צעד ללא הפסקה. "זה פחות כואב כשאני הולך" הוא מסביר, ואנחנו רצים אחריו. מרחוק כבר רואים את הג'יפ השחור עושה דרכו במעלה השביל, אנחנו חוברים אליו ואני נוסע איתו לקפלן.
09:20. קצת מוזר לי להיכנס ככה לקפלן, עם הטייטס הצבעוניים, כשהם בכלל מאמינים שאני באיטליה. בקפלן אני מעביר את הפיקוד לצוות התורן, רוטינה רגילה של צילומים, החזרת הפריקה (ובכל זאת יש גם שבר קטן) ותפירת הפצע.
09:57. כשעודד כבר בידיים אחרות אני מתפנה לתיעוד ההיסטוריה


10:09. שמחה שמגיע עם ספי ומויש, מצטרף אלי למדור היסטוריה ומתעד איך אני מתעד את ההיסטוריה. אח"כ אני לובש חלוק ירוק על בגדי האופניים, עוטה כפפות לאטקס סטריליות במקום כפפות הספשילייזד המיוזעות והמלוככות,


ושמחה נוטל על עצמו את ניהול היחידה להנצחה, ודואג להשאיר על כרטיס הזיכרון את התמונות המגוחכות שלי עם חלוק ירוק על בגדי הרכיבה.




אזהרה: התמונות להלן קשות לצפיה. לחולי לב, ילדים, נשים בהריון, ובעצם גם לשמחה, מומלץ שלא לצפות בהן.

כאן הוא עוד מחייך קצת, אבל לא לדאוג, עוד מעט זריקת הקטלאר תעשה את שלה...


איפה היתה צריכה לשבת העצם המאונכת - עצם הזרוע - זה ברור, לא צריך להסביר



ללא מילים


ללא מילים






אכן תמונות קשות.... (לראות אותי לבוש בחלוק על בגדי הרכיבה, עם הרגליים המציצות מהחלוק)

יום שני, 18 במאי 2009

GIRO DELL' ADDA – דומה, אבל שונה

תהיה אצל ליצ'ה בתשע ותבואו אלי, אמרה מיקל̞ה. קצר ולענין.
בלי טלפונים ביום חמישי עם שאלות "לאן בשבת?", בלי ישיבה טלפונית סימולטנית על מפות מול דובי, ותכנון מעברים מהשביל האדום לכחול מיד אחרי הפיצול, כי שם העליה יותר קלה. בלי SMS ביום ששי "מחר בשבע וחצי...." בלי צלילי קבלת הודעה המלווים את ארוחת הערב של יום ששי, OK של דני, SORRY NO של אוסקר, בלי שאלות מתי אני חושב שנהיה בחזרה כי יש לי את כל המשפחה לצהרים, בלי קיטורים של איזי למה כל כך מוקדם ושל ספי למה כל כך מאוחר, בלי השקט הרועם של מויש המשאיר תמיד מקום לספק אם בכלל קיבל את ההודעה (במחשבה שניה, דווקא השקט הרועם של מויש זה הדבר היחיד שלא השתנה - כמו בארץ גם כאן לא שמעתי ממויש מילה וחצי מילה אם הוא בא או לא). מה כבר יכול לצאת מזה, חשבתי לעצמי.
כך החלה רכיבת האופניים הראשונה בתקופת מילאנו. בעצם כשבוע קודם היא אמרה שתארגן רכיבה עם בן דוד שלה שהוא רוכב "אמיתי", והבטיחה לארגן לי את האופניים של אחיה. כאן נגמרה הלוגיסטיקה, לפחות מצידי.
ואז, קם בבוקר כשבחוץ כבר זורחת שמש (!), לובש מכנסי רכיבה קצרים (שניצלתי, איך לא, את ההזדמנות לקנות זוג חדש) וחולצה מנדפת, בקבוק מים וכמובן את המצלמה ונגן ה-MP3 אשר אי אפשר בלעדיהם. זהו. לא תרמיל, לא מתאם את ערכת הקפה עם שמחה, לא קסדה, לא מהדק את רצועות התרמיל, לא מעמיס את האופניים על האוטו, לא דואג לשים לוחית רישוי בלי אוי, שכחתי את הכפפות באוטו. פשוט צועד בבגדי ספורט קצרים לתחתית ונוסע לליצ'ה. זהו! האמנם?
ליצ'ה כבר ארזה זוג אופני city-bike אפורים ורופפים במכונית, ואת עצמה ארזה בבגדי ספינינג שחורים והדוקים. היא כבר ממתינה (עם עוד חברה שלה, שה-city-bike שלה רופפים יותר אבל לעומת זאת בגדי הספינינג הדוקים יותר) בבר מתחת לבית על כוס קפה קצר. יאללה נוסעים למיקלה שגרה בעיירת לווין מחוץ לעיר. נו, נו, אני חושב בשקט בלב, ממש רכיבה מצפה לי היום. מילא, לפחות הנוף האנושי עושה שמח בלב.
מיקלה, עם זוג אופניים אמיתיים יותר, מציגה לי את האופנים שלי. שלדה מתכתית כסופה ומוזרה עם זוויות חדות, כאילו הורכבו ב"עשה זאת בעצמך", משהו שמזכיר לי קצת, לא יודע למה, את המשוריינים בשער הגיא, ונותנות משמעות חדשה למושג זנב קשיח. בולם קדמי של רוק-שוקס מעלה את מפלס האופטימיות, אך מבט מהיר על ההילוכים מוריד אותו מייד (אח...אח... איפה ה-XT וה-XTR.....). זנב קשיח כבר אמרתי? זה כלום לעומת המושג החדש – "אוכף קשיח". אוכף צר וספרטני, כמו לאופני כביש, שעד לרגע כתיבת שורות אלה אני מרגיש את חותמו על עכוזי הענוג. לא צילמתי את האופניים, אבל אפשר לקבל מושג קל ממה שנראה בפינה הימנית תחתונה של התמונה הזאת. אני הרי מכיר אתכם, אבל אני רוצה שתקבלו מושג מהאופניים וששום דבר לא יסב את תשומת לבכם.


ואח"כ הגיעו, אחרי שכבר רכבו לכאן 16 ק"מ, מרקו ופייטרו. שני מדוגמים על אופניים מלוכלכים בבוץ (מה שעושה לי קצת חם בלב) שניהם מדוגמים בלבוש, אבל אופניים... אהה... לא משהו. מרקו יותר מקצועי, עם זנב קשיח, מתחבר לפדאלים SPD ומצויד היטב (אבל הס מלהזכיר XT מעצורי דיסק וכאלה), ופייטרו, איך לומר זאת, לא היו נותנים לו להיכנס לכיסלון עם האופניים שלו. רק הפועלים הסינים בארץ היו מתעניינים בהם וגם זה לא בטוח.
יצאנו לרכיבה לאורך נהר ADDA שממזרח למילאנו.
כ-10 ק"מ על כביש בין מרחבי שדות ירוקים ומרחבי שמיים כחולים, ושולי הכביש עמוסים בהמוני רוכבי אופניים מכל הצבעים הגוונים הסוגים והרמות. החל ברוכבי כביש שנראה כאילו פרשו הרגע מהג'ירו, בגדי לייקרה צבעוניים עם כל הפרסומות, קסדות זוהרות, דוהרים במעלה הכביש על אופני כביש דקי גזרה וקלי משקל, וכלה בגרוטאות על גרוטאות, כל מיני שמנים וזקנים על אופניים בשחור לבן שנראה כי פרשו מהסרט "גונבי האופניים", מתאמצים ומתנשפים במורד הדרך. וכולם מה זה מבסוטים, כאילו אין להם דאגות אחרות (וכנראה שאין להם) חוץ מאשר להגיע בזמן הביתה כדי לראות את המשחק של אינטר או מילאן.
ואנחנו דוהרים במורד הכביש ומגיעים לשפת אגם (יותר נכון התרחבות של נחל ע"י סכר), בתי קפה, טיילת, המוני בית איטליה מטיילים טיול של דומניקה. אחלה מקום לקפה אני חושב לעצמי. אבל מרקו (המוביל) רק מוודא שכולם כאן וממשיך מבלי לעצור לשניה. הטיילת לשפת האגם הופכת מהר מאד לשביל לאורך הנהר. עם קצת דימיון, סליחה, עם הרבה דימיון, אפשר להשוות לרכיבה לאורך הירקון. נחל גועש עם מפלים וקצף בקטע הזה, אשר יתחלפו בהמשך לנהר רגוע אשר קייקים וברבורים משייטים בו זה ליד זה.



רחש המים, המיית הרוח הגוברת על המוסיקה באוזניות (שמהר מאד מוצאות את מקומן בכיס), ופתאום אותו שפריץ מוכר של בוץ, הפנים הופכים מנומשים, החולצה מנוקדת בפס בוץ, הצמיגים מתכסים בשכבת בוץ המתיזה פס חום רחב על הגב התחתון. אבל להבדיל מהבוץ שלאחר גשם אליו אנו רגילים, כאן הבוץ היה בשל פלג מים הזורם מההר, נופל במפל קטן אל השביל וממשיך לנהר. יחי ההבדל הקטן. אני מביט סביב וקדימה ומחפש מתוך הרגל את נקודת הקפה המתאימה. איזה קפה? מי לקח ערכת קפה? איפה הגזיה של שמחה? איפה הספלים והפינג'אן? איפה אהרון שיכין את הקפה? מקסימום נמצא איזה בר באמצע הדרך. אבל מרקו ופייטרו אפילו לא חושבים על עצירה למנוחה. מזל שאני מבקש לעצור רגע לצילום, אז אפשר לגמוע כמה לגימות מהבקבוק. שלוק או שניים וממשיכים. ואז – הפתעה. מחסום חוצה את הדרך ואומר כי אין להמשיך על השביל. אין מפה, אין GPS, אין איזי. אז מה הלאה?




מישהו מהרוכבים המזדמנים, כנראה האיזי של הקבוצה שלו, מתנדב להצביע על המשך הדרך והשיפוע של הזרוע שלו לא ממש מעודד את החבר'ה. קטע קצר של הליכה על השביל העולה במעלה ההר, ומשמאלנו נפתח בין העצים שביל הרים צר ופתלתל, או במילים אחרות סינגל! איינע קליינע זינגל, היה אומר על זה שמחה.





חיש קל מקפיצים את האופניים מעבר למעקה, וסינגל! קדימה סינגל! מה אתם יודעים?! 20-30מ' של רכיבה בשביל הצר, ענפי העצים מלטפים את פנינו, סיבוב ימינה בהטיית הגוף וחשש החלקה בבוץ, אבל עוד לפני שהספקנו לומר ספשלייזד סטאמפג'מפר, אנחנו שוב על דרך המלך. דרך המלך כן, אבל החסימה עדיין לפנינו. שער ברזל כבד, נעול על סוגר ובריח, חוסם את הירידה מגשרון על הנחל.



נזכרתי שרכבנו פעם במסלול הסוכה בכרם ליד שעלבים ונתקלנו בשער סגור. ניסיתי ליישם כאן את הפתרון ולצאת גדול, אבל כאן זה לא התאים יען כי היה זה שער ברזל כבד על מסילה ובעל כנף אחת, ולא איפשר את תרגיל המעבר בנוסח שעלבים. רוכבים חכמים מנוסים השכילו לייעץ לחזור כמה ק"מ לאחור, כי שם ליד הבקתה הקטנה שעברתם יש אפשרות לחצות את הנחל. קצת אקרובטיקה והטיית הגוף מעבר לקצה השער, קצת ריחוף מעל לנחל וקצת עיניים עצומות לרווחה מעל לנחל הקוצף למטה, והן האופניים, הן אנחנו מצידו השני של השער (ואני כרגיל על תקן צלם המשלחת).
ושוב רכיבה לאורך הנחל, והפעם הוא שוקט ורוגע, ברבורים וקייקים משייטים זה לצד זה כמו היה זה חזון אחרית הימים, ואנחנו ברכיבה מנהלתית על תקן פארק הירקון והכל שקט ושלו ואין מפריע. עד ש...
טראחחח... השרשרת של אחת מהן נפלה ונתקעה חזק חזק בין הקסטה לנאבה. שני המדוגמים היו חזק לפנים ולהביט לאחור זה לא בלקסיקון שלהם (גם בהמשך). זה אולי לא היה כמו שרשרת קרועה, ובוודאי לא מעביר אחורי שבור, אבל בנסיבות שהיו, החוליה הטכנית שלנו היתה יכולה להיות גאה בי.






אח"כ עוד הספקנו לאבד שתיים, לחזור ולמצוא אותן, ולחזור עם עוד 10 ק"מ כביש הביתה.
סה"כ למעלה מארבעים ק"מ, כחציים בשטח והנאה לכל ארכם. איך לומר, אותה גברת בשינוי אדרת.
ופינת המוסר השכל: אפשר להנות גם אחרת, בלי XTR, בלי מעצורי דיסק, בלי בולם אחורי עם מהלך 5 אינץ', אבל... ברוך הבורא XTR לעולם ועד, ובעיקר ברוך המוציא אוכף רך ואנטומי מן המצמן.




********



בדיוק שבוע לאחר הרכיבה הזו, הגיע הג'ירו ד'איטליה למילאנו. כמובן שעברתי מנקודה לנקודה בה עבר הג'ירו (הם עשו מספר סיבובים בעיר, מה שנתן לי מרווח זמן לנוע בין מספר נקודות)
בין השאר גיליתי בתמונות שהמצלמה קלטה אחד העונה לשם לאנס ארמסטרונג, וגם צילמתי את "החולצה הוורודה", בתחילה בתוך הפלוטון, ואח"כ שואטת בספרינט לעבר נקודת הסיום....












כל התמונות מהג'ירו - כאן

יום שישי, 1 במאי 2009

סינגל ספיד לחירבת חנות / דובי


ושוב דובי – לא נס ליחו, וטוב שכך. אילמלא דובי הייתי חושב שאתם מדוושים (אם בכלל) בכרמי יוסף, גג בכיסלון.
התמונות של פוסט זה נעלמו במרוצת השנים
*****


ההודעה הלאקונית משהוא שנשלחה לכולם "7.00 בצומת שמשון" עוררה מיד את חשדו של שמחה

-"לאן רוכבים?" ברר הז'לוב שלנו בנימוס,"לא מוקדם קצת 7 ?".
-"לא" חתכתי באכזריות (ובאומץ), "יש מספר אופציות...,"
-"נלך על המסלול לכיוון חירבת חנות" אמר שמחה, ובזאת חרץ את גורל השבת.
שמחה הגיע עם הגזייה ועם מויש (מהנדס על שעדיין לא למד לשגר 10 SMS במקביל), אוסקר, אהרון, רפי, עודד ש. אבי והיין, דני ואיזי (למרות השעה המוקדמת). סגרנו סופית לגבי המסלול בהובלת אהרון ונסענו לזכריה שם הצטרף דוד (עוד שכן של אוסקר).
היה קר בירידה מזכריה לכיוון תל עזקה, אבל תמיד כיף להתחיל בירידה, מול התל חתכנו שמאלה לשביל ישראל ותוך זמן קצר התחלנו לטפס ובטרם לה חלפה חצי שעה, מצא שמחה את עצמו בוהה בעצב במעביר האחורי שלו שנפרד מגוף האפניים לבלי שוב.
כאן היתה תמונה, ואיננה עוד (וגם להלן)


אדם אחר היה כבר פורץ בבכי, מקלל, סופק כפיים, אך לא שמחה שלנו, אתגרים רק מביאים אותו לשיאים של אנרגיה מתפרצת. בידו הימנית גיבש מיד את החוליה הטכנית שפתחה בפרוק המעביר והשרשרת, ובשמאלו תפעל את חולית הקפה בראשות אהרון כדי שהחברה לא ישתעממו במהלך התיקון המסובך. רק איזי נעלם (פתאום החליט לרוץ קדימה), אבל די מהר חזר אלינו להפסקת הקפה הבלתי מתוכננת.
החוליה הטכנית בראשות דני קבעה מיד שיש לפרק המעביר והשאירה את שמחה בודד ומהיר- רוצה לומר, ידווש העלם על "סינגל ספיד". שמחה קיבל את הבשורה המרה בגבורה, ואכן רכב מאותו רגע ועד סופו של הטיול על הילוך אחד. בחור חזק השמחה הזה.

אספנו את כלי הקפה וחזרנו לדווש, מזג האויר איתנו בטיולים האחרונים, נעים, אפילו מעונן מעט, הקוצים מתחילים לתפוס את מקום הפריחה אבל הם עדיין ירוקים ורכרוכיים משהו. מתקדמים לכיוון נתיב הל"ה, עוברים את שתי הירידות הגדולות שבסופן עליות עוד יותר גדולות וממשיכים הלאה מזרחה ושוב מזרחה, נפרדים מהמסלול של ירמות וממשיכים לנוע על שביל ישראל. הזמן עובר לו בנחת, הנוף אופיני ומתובל בסרחון המוכר מימי הסדיר של גללי כבשים ועיזים, עוברים את המאהל הבדואי על כלביו הנבחניים, וממשיכים מזרחה. בשדות שלפנינו שלל חסידות שמן הסתם אבדו את דרכן וזוכות למבטם הבוחן של איזי ואבי. אנחנו על הכביש לכיוון מטע,נטשנו למספר דקות את שביל ישראל ואבי מתחיל לחפש דרכי מילוט שואל איפה הקומנדקר וממלמל משהוא על עונש שמקבלים כשלא מתיצבים לרכיבה מדי שבוע.
שמחה-סינגל-ספיד (להלן SSS , וזו תוספת של שכי) ממשיך לנוע בגבורה על החד מהלך שלו כאילו כלום, אנחנו מורידים הילוך פה, מוסיפים שם, והוא בשלו-סינגל ספיד, ואז הגענו למדרגות הקיסר.
נכון שאהרון אמר שיש כאן עליה וכולם הולכים חלק ממנה, אבל זה היה תאור חלקי בלבד. אבי שוב שואל איפה הקומנדקר, "למעלה בחירבת חנות, כבר מגיעים". החיות האמיתיות כבר החלו לדווש בעליה הבילתי נגמרת (ספי המסכן שוב הפסיד).

דני מויש עודד ורפי מתקדמים ואהרון ואני בעקבותיהם. העליה הזאת בלתי נגמרת, עודד חוזר הביתה מפאת קוצר זמן לאחר טיפוס מדהים והשאר ממשיכים מתנשפים, דוחפים ומושכים, ומה עושה SSS? כבר לא נותרו הילוכים להורדה, הרגליים כבדות כבדות, הקצב יורד. איזה יורד? איזה קצב? זהו, נעצרתי, מכאן לא עזר ג'ל אנרגיה ושאר אמונות טפלות, דוחפים ברגל עד לפסגה, משתדלים לא להביט בשעון הדופק וזהו הגענו.
למעלה מחכים כבר הנחשונים כמה דקות טובות, ועד שהמאסף הגיע עברו עוד הרבה דקות טובות.
גם שמחה מגיע. נו טוב כשהולכים ברגל אין הבדל אם יש לך שימנו XTR או כלום.
רכיבה קצרה לחירבת חנות שוב מתחילה בעליה אבל מהר מאד מתחלפת לה בירידה והופ, הגענו.
המקום יפה,הנוף מערבה נהדר, הכנסיה והפסיפס שלה מרשימים, הידע של אהרון בידיעת הארץ מופלא כמו גם ההתמחות שלו בטאטוא חול מעל פסיפסים והחזרתו למקום.


בגמר ההסברים התישבנו סוף סוף להפסקה הנכספת ממנה לא רצינו לקום, אבל ברירה הלא אין, והמכוניות, למרבית הצער, נותרו בזכריה.

-"איפה הקומנדקר"?, שואל אבי,
-"כאן למטה תיכף מגיעים, עכשיו הכל ירידות"
מחילים לטוס בנחל זנוח. הירידה זכורה לטוב מטיול חצי זנוח שלנו, אבל ברמת העייפות הנצברת גם היא מתמשכת לה. צהריים השמש מצליחה לחדור מבעד לעננים והחום מתחיל קצת להעיק במיוחד שהירידה הסתיימה, והפלא ופלא... התחילה שוב עליה!
הפעם אנחנו בדרך לרמת בית שמש על הכביש. אבי כבר לא שואל על הקומנדקר, הוא רק מתפלל שיגיע לרכב. SSS שוב דוחף. הבחור חזק כמו שור, עולה את העליה לרמת בית שמש כמו גדול וגם מפחיד דוס קטן בשאגת "שבאס" נוראית. הגענו לכביש 38 ויש עוד עליה אחת, הפעם לזכריה, וזהו. אנחנו מתקדמים לאט SSS מאחור, אבל בתנועה וזהו, מתחילה הירידה האחרונה, ניצלנו.
היה ארוך, מאד ארוך, אבל אין ספק שגיבור היום היה שמחה. רוכב בודד-מהיר, שלא ברור אם יסכים לבא לרכיבה הבאה מבלי לקבל ערבות בנקאית.
דובי
ותודה מיוחדת ממני לדובי ולרפי על שבזכותם אני מרגיש חצי שותף. רק חצי, אבל לפחות לא מזיע.